לתרומות לחץ כאן

מוצא שפתך תשמר

 

 

בפרשת כי תצא מזהירה אותנו התורה לשמור את מוצא שפתנו. מהפסוק (דברים כג:כד) "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר" למדים אנו עד כמה גדול כוחה של המלה הנאמרת. התורה מסרה בידנו את הכוח להוות איסורים וחיובים, כגון עניני נדרים וחרמות. ההלכות הקשורות לנדרים רבים הם, וכעת, בחודש אלול, כאשר הימים הנוראים עומדים בפתח ומרבים יהודים כשרים בנתינת צדקה — נתמקד בנדרי צדקה.

מי שהחליט לתרום סכום כסף לצדקה כשיהיה לו, האם חייב לקיים החלטתו? האם יש הבדל בין התחייבות מילולית להחלטה בלב? מדי יום קורה שרוצים לתת פרוטה לעני אך עד שנמצא הכסף, העני כבר הלך לו. האם צריך לרוץ אחריו? שאלות אלה יידונו להלן.

אתן, בעז"ה

אדם נמצא בעיצומו של השקה כלכלית בטוחה. הוא בטוח שהיא תניב לו תשואה נאה ומבטיח לתרום סכום עתק למשפחה נצרכת מן הרווחים, אלא שהרווחים עוד לא הגיעו. כעת אין בידו סכום כזה, אבל בטוח הוא שיהיה לו. האם הוא חייב לקיים דברו? בתלמוד ירושלמי כתוב (ב"מ ד,ב) שאם אמר שייתן סכום מכובד לאיש עשיר מותר לו לחזור בו, אבל אם אמר שייתן סכום מכובד לעני, הרי זה נדר. רואים מכאן שהבעת רצון לתת כסף לעני נחשב כנדר. המרדכי (תצח,תצט) מביא את דברי הירושלמי ומחלק בין כשיש לו הכסף בידו בזמן שאמר שייתן, לבין כשאין לו כיסוי למה שאמר. כשיש לו כיסוי — דבריו חלים, וחייב לתת. כשאין בידו — אינו מחויב לקיים דברו.

הבית יוסף מחלק באופן אחר. לפי דבריו, ההלכה שונה אם נותן לו כסף מזומן או מתנות. כשמתחייב לתת חפץ שאין לו, לא חל דבריו. משא"כ אם התחייב לתת כסף —  חייב לקיים את מה שאמר.

הרמב"ם (מכירה פכ"ב הל' טו, טז) כותב: "דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אף על פי שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו מה שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה".

מדברי הרמב"ם נראה שלמרות שאינו יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם, מכל מקום מחויב הוא לקיימו, בגין שאמר שיתן. הרמב"ם (ערכין פ"ו הל' לג) מביא ראיה מיעקב אבינו שאמר להקב"ה "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח, כב). מפורש מכאן, שיעקב התחייב לתת דבר שלא בא לעולם.

השו"ע (יורה דעה רנח, יב) פוסק לפי דברי הירושלמי שאם מתחייב לתת לחברו מתנה, הדבר נחשב כנדר בתנאי שחברו עני.

חרטה

למרות שהנודר מחויב לקיים דברו, עם זאת, ישנם דרכים להתיר את הנדרים. התהליך של התרת נדרים מתרחש בשני אופנים. הראשון הוא חרטה, כלומר, שהוא מתחרט שנדר. האופן השני הוא ע"י "פתח" והוא, שיאמר שאם היה יודע את ההשלכות של הנדר לא היה נודר (ראה ר"ן נדרים כא:, שו"ע יו"ד רכח:ז). לא זו בלבד שאפשר להתיר נדרים, אלא בדרך כלל אף רצוי לעשות כן. חז"ל דימו את הנודר לבונה מזבח בזמן איסורי במות, והמקיים נדרו כמי שהקריב עליו קרבן. לכן, כדאי למצוא דרך להתיר נדרו במקום שאפשר.

אולם, בקשר לנדרי צדקה, ההלכה אינה כן. הסמ"ג (ל"ת רמב) כותב, שכל התיאורים השליליים שכתבו חז"ל לגבי נדרים אינם שייכים לנדרי צדקה. הרמב"ם (נדרים פי"ג הכ"ה) כותב לגבי הקדש שמצווה לקיים הנדר כמו שכתב בתהילים (קטו, יד) "נדרי לה' אשלם", כשנודרים לה' צריך לשלם אא"כ חסר לו כסף (ראה שו"ע יו"ד סי' רג:ג). המהר"ם מינץ (שו"ת סי' עג) מייחס את המנהג הנפוץ לא להתיר נדרי צדקה לדברי הרמב"ם.

נשאלת השאלה: מה הוסיף דוד המלך באמרו "נדרי לה' אשלם", הרי כתוב בתורה "מוצא שפתיך תשמור"? יש אומרים שהכפילות באה ללמדנו שאין להתיר נדרי צדקה. כתוב בתורה שצריך לקיים נדרים, אלא שאפשר להתיר אותם על ידי התרת נדרים. לזה דוד המלך הוסיף: נדרי צדקה אין להתיר, וזה שכתבו "נדרי לה' אשלם" — ולא אתיר אותם (התעוררות תשובה, חי' יו"ד רג).

עוד סיבה לקיים נדרי צדקה במקום להתיר אותם תלויה בתהליך ההתרה. כפי שהזכרנו, המתיר נדר צריך להביע חרטה על שנדר, ואין זה ראוי להביע חרטה על נתינת צדקה אלא אם כן השעה דחוקה לו (שו"ת מהרלב"ח סי' ד').

החכם עיניו בראשו

עם זאת שהתרת נדרי צדקה אינו דבר פשוט, מכל מקום קל מאוד לא להימנע מתסבוכת זו. הרא"ש (נדרים פ"א סי' ח') כותב שכשנודר יש לומר מפורש "בלי נדר", ובאופן זה, מה שאמר אינו בגדר של נדר (ראה שו"ע יו"ד רג:ד וט"ז וש"ך שם). אם הוא שוכח לומר "בלי נדר", האם יש דרך אחרת לא לקיים מה שאמר? בכל שנה, בערב ראש השנה, כל אחד ואחד עושה התרת נדרים. בסוף הנוסח יש מודעה על להבא, שמקבלים על עצמינו שכל מה שנחייב את עצמנו ע"י נדר או שבועה הרי הוא בטל ומבוטל, ואנחנו כבר מביעים חרטה כדי שלא יוחלו נדרים וכדומה, בעתיד. הגרש"ז אוירבאך זצ"ל כותב שאפשר לסמוך על זה במקרה ששכח להגיד בלי נדר, אבל לכתחילה יש לו לומר כל פעם "בלי נדר" (מנח"ש ח"א סי' צא, הליכות שלמה א' פ"ז הערה יב).

מחשבות ומעשים

הגמרא (שבועות כו:) אומרת שאין הנדר חל במחשבה בלבד, אלא דווקא בביטוי מילולי. אולם בהקדש הדבר שונה. אם אדם גמר בדעתו לתרום להקדש, הרי זה נחשב כנדר לכל דבר. נחלקו הראשונים האם צדקה בכלל הקדש לעניין זה, אם לאו. המרדכי (ב"ב תצא) ועוד (ראה או"ז צדקה סי' ו) מדמים צדקה להקדש, ולכן מחשבה מחייבת. הרא"ש (שו"ת ריש כלל יג) כותב, שבזמנינו דווקא מה שנדר בפה חייב לקיים, מה שאין כן במחשבה בלבד. הראשונים העירו שהרא"ש סותר את עצמו במקום אחר (תענית פ"א סי' יג), ולמעשה נוקטים בדעתו כשיטת המרדכי (מהרי"ק קסא, ראה ט"ז או"ח תקסב:יב שחולק). הרמ"א (יו"ד סי' רנח סעי' יג) מביא שתי הדעות, ולמעשה נוקט כדעת המחמירים. ולכן, אם אדם גומר בדעתו לתת סכום לצדקה הוא חייב לקיים מחשבתו, בתנאי שהיה בדעתו סכום נקוב (ערוך השלחן שם סעי' לט). ראוי לציין, שיש אומרים שדווקא כשהתחייב לתת לעני הדין כן, אבל לקופת השכונה וכדומה, לא (שו"ת מהר"ם בריסק ח"ב סי' ט).

הגם שלהלכה פוסקים כשיטת המחמירים, מ"מ לעניין התרת נדרי צדקה, נדר זה קל, וניתן להתירו (שו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב סי' פז, ומהרש"ם ח"א סי' רא).

וכאן המקום לדון בשאלה שבה פתחנו: מי שתחב ידו לתוך הכיס לחפש מטבעות על מנת לתתם לעני, ועד שמצא כסף כבר הלך העני, האם הוא צריך לרוץ אחריו? ברור שהחליט לתת לו, אבל כאן מצאנו בפוסקים חילוק שיחסוך לו את הריצה. כשהחליט לתת צדקה לעני, הגם שמחשבה זו מחייבת, מכל מקום אינו מחייבו לתת לעני מסום, ולכן מותר לו להעביר את הכסף לעני אחר (צדקה ומשפט פ"ד הע' יג, חזו"א הובא בדרך אמונה מתנות עניים פ"ח ציון פח).

 

לסיכום:

אנחנו מחויבים לקיים את מה שאנו אומרים.

עדיף לא לנדור בכלל, ואם נדר — רצוי להתיר נדרו.

אין להתיר נדרי צדקה אלא אם כן זו שעת הדחק.

גמירות דעת לתת צדקה מחייבת, אבל אפשר להתיר.

אם רוצים לתת לעני מסוים צדקה, אפשר להעביר לעני אחר.

 

בזכות תשובה תפילה וצדקה יברכנו הקב"ה בשנה טובה ומתוקה.

 

 

 

 

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *