לתרומות לחץ כאן

העוני וקו העוני בהלכה

מצוות הצדקה הינה מן המצוות הגדולות והמרכזיות שבתורה הפועלת רבות בהגדרת אופייה של החברה היהודית על גווניה. במקום לאמץ גישה אינדיבידואליסטית ומרוחקת – שלא לומר מנוכרת – אחד מהשני, מצוות צדקה דוחפת אותנו לגישה קהילתית המגלה אמפתיה ואכפתיות כלפי הזולת, וקוראת לנו לבוא לעזרתו של מי שזקוק לה.

על חשיבותה של מצוות צדקה אמרו חכמים שהיא "שקולה צדקה כנגד כל המצוות" (ב"ב ט, א). עוד הוסיפו חז"ל כי גדולה היא מצוות הצדקה, מפני שהיא מקרבת את הגאולה (ב"ב י, א).

האם העולם היה מקום יותר טוב אילו לא היו בו עניים בכלל? מפסוק אחד בפרשת ראה משמע לכאורה התשובה לכך היא בחיוב: "אפס כי לא יהיה בך אביון, כי בָרֵךְ יברכך ה' בארץ אשר ה' אלהיך נֹתן לך נחלה לרשתה" (דברים טו, ד). מנגד, בנשימה אחת אנו למדים את דבריו של פסוק אחר, ממנו משמע שהעוני מהווה חלק מובנה ובלתי-נפרד מחיי החברה: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצוך לאמר פָּתֹחַ תפתח את ידך לאחִיך לעניֶּך ולאביֹנְך בארצֶך" (דברים טו, יא).

כבר עמדו חכמים על הסתירה שבין הפסוקים, כמו שהביא רש"י בפירושו על הפסוק: "אפס כי לא יהיה בך אביון": "ולהלן הוא אומר: "כי לא יחדל אביו" – אלא: בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אביונים באחרים ולא בכם; וכשאין אתם עושים רצונו של מקום, אביונים בכם". כלומר, תופעת העוני היא תופעה שלילית. מנגד, היא תמיד הייתה ותמיד תהיה. השאלה אם תופעת העוני תיפגע בישראל או באחרים תלויה במעשים שלנו אנו.

במאמר הנוכחי נעסוק בפנים ההלכתיים של העוני. האם על כל אדם בישראל להשתדל שלא להיות עני? כמה רחבה היא חובה זו? מהן הקריטריונים המגדירים אדם אני לצרכי קבלת צדקה? האם קו העוני הוא מדד אובייקטיבי או שמא יש בו אלמנט סובייקטיבי? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

מעלת העצמאות מול הסתמכות על אחרים

התורה מבקשת מהאדם לחיות במצב של עצמאות כלכלית. בגמרא אנו מוצאים את אמרת חכמים "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" (פסחים קיב, ב). כלומר, יש לאדם לצמצם בהוצאות שבת כדי שלא יבוא לידי עוני וצורך להסתמך על אחרים. כך בכתובות (סז, ב) מסופר על רבי נחמיה ורבא שניסו לשכנע עניים לצמצם את הוצאותיהם כדי שלא להכביד על קופת הצדקה.

יתרה מזו, במשנה בפאה (פ"ח מ"ט) שנינו: "וכל מי שצריך ליטול, ואינו נוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו; ועליו הכתוב אומר: ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו". בראשונים מבואר שמדובר במי שאינו נוטל מקופת הצדקה, אלא מקבל על עצמו עבודות קשות כדי להתפרנס מיגיע כפיו.

אכן, גם אם צריך אדם להתעסק בעבודה בזויה, עדיף לו לעשות כן – גם אם הוא תלמיד חכם – כדי להימנע מנטילת צדקה. כך אנו למדים בדברי הגמרא ב"ב קי, א) "לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות", כפירוש הגמרא: "עבודה זרה – עבודה שזרה לו, כדאמר ליה רב לרב כהנא נטוש נבילתא בשוקא ושקול אגרא, ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא". כלומר, יש לו לאדם לעסוק במלאכה בזויה, ואל לו לומר שהוא "אדם חשוב" ואין לו לזלזל בעצמו.

הרשב"ם מפרש: "ואין כאן חילול השם כלל, ולא קרינא ביה ומשניאי אהבו מות, דדרשינן ליה במסכת שבת (דף קיד) בתלמידי חכמים שיש רבב על בגדו, אבל לעשות מלאכה להתפרנס אין כאן גנאי". כן נפסק בטור ובשו"ע (יורה דעה סי' רנה סעיף א): "ואפילו היה חכם מכובד והעני, יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת, ואל יצטרך לבריות".

אולם, בערוך השולחן (שם) מוסיף: "אך אם יש בזה בזיון התורה לא יעשה כן". לכאורה הדבר תלוי במקום ובזמן: במקום שיש במלאכה כגון דא ביזיון התורה, יש להימנע ממנה ולא לגרום לחילול שם שמים.

צדקה לשם קיום מצוות

החובה לצמצם בהוצאות היא אף בהוצאות לצרכי מצווה, כגון להימנע מלאכול סעודה שלישית בשבת ולצמצם אף את שתי הסעודות הראשונות.

הב"ח (או"ח רמב ד"ה והא דר' עקיבא; וכן המשנה ברורה שם סק"א) מפרשים את דברי חז"ל הנ"ל "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" כהוראה למי שאינו נוטל צדקה ומתפרנס בדוחק, ועדיין אין לו לסעודה שלישית. עבור אדם כזה עדיף לו שלא יאכל סעודה שלישית כלל, ויצמצם בשתי הסעודות, באופן שלא יצטרך לבריות. למרות זאת, יש לציין שמי שכבר הוצרך לקבל צדקה מן הקופה, נותנים לו גם עבור סעודה שלישית; כך מי שיכול לדחוק עצמו בכל השבוע כדי לאכול סעודה שלישית, יש לו לעשות כן.

כמו כן על האדם למעט במצוות שמחת יום טוב (עי' תוספות, ביצה טו, ב). ביחס לשאר מצוות עשה

מלקיים שאר מצוות עשה אנו מוצאים בתוספות (קידושין לא, א) שהביאו את דברי הירושלמי לפיהם החמיר הקדוש ברוך הוא בכבוד אב ואם יותר מכבודו. ביחס לכבוד השם אין האדם חייב לחזר על הפתחים – ואילו לכבד את הוריו הוא חייב לעשות כן. המהרש"ל (ים של שלמה, ב"ק פ"א סוף סי' כד) מוסיף שלא רק שאין אדם מחיוב לחזר על הפתחים לשם קיום מצוות, אלא ייתכן שאפילו אם יש לו מעט כסף אינו חייב לקנות בהם חפצי מצווה אם חייו נדחקים בכך (הובאו דבריו במגן אברהם, סי' תרנו סק"ז; עי' בביאור הלכה, שם ד"ה אפילו מצוה עוברת, שחולק על כך; עי' גם בשו"ת שאלת יעקב ח"א סי' כו).

יוצאים מן הכלל הם מצוות נר חנוכה וארבע כוסות בפסח, שיש לחזר על הפתחים וליטול צדקה כדי לקיימם.

מי שצריך ליטול מן הצדקה

למרות האמור, אסור לעני להימנע מליטול צדקה אם על ידי זה יסבלו הוא או בני משפחתו מחסור. בירושלמי (פאה, שם) נאמר כי "כל מי שצריך ליטול, ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים ואסור לרחם עליו". הר"ש והרא"ש (שם) מפרשי שמדובר בעני שאינו יכול להתפרנס מעבודתו, ומסגף את עצמו בחיים רעים.

כך, אם אדם הוא בני משפחתו יסבלו מחוסר תזונה או יחלו בוודאי שצריך ליטול צדקה (עי' סמ"ג קסב שביאר את דברי הירושלמי הנ"ל על "זקן או חולה או בעל יסורין או שיש לו בנות רבות ואינו יכול להשיאן ולפרנסן"; דבריו הובאו בבית יוסף ובשו"ע סי' רנה סעיף ב ובש"ך שם סק"א). מי שנמנע מליטול צדקה נענש על תוצאות מעשיו כאילו עשה כן בידים – ובלשון הירושלמי "הרי זה שופך דמים" (עי' גם ברמב"ם, הלכות מתנות עניים י, יט: "הרי זה כשופך דמים ומתחייב בנפשו").

יש לציין שלדעת פוסקים רבים אין להימנע כלל מלקבל מלגת כולל, שכן מלגה זה אינה נחשבת לצדקה כלל אלא ל"משכורת". על דרך זו פסק בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' שטו אות א); לדעתו, מלגת הכולל יש לה דין "שכירות פועלים", ולכן אסור לראש כולל לפטר אברך ללא סיבה באמצע הזמן. מטעם זה כתב בספר תשובות והנהגות (ח"ג סי' תע אות ט) שייתכן שיש איסור "בל תלין" לראש כולל שאינו משלם בזמן, וכן כתב בספר פתחי חושן (ח"ג פ"ח סוף הערה ג בשם הגרש"א אלפנדרי; עי' גם בשו"ת באר שרים ח"ה סי' נו).

הגדרת העוני: הגדרות שונות

בספרות הכללית יש מחקרים רבים על הגדרת העוני. נקדים את הדרכים השונות שניתן להדגיר בהן את העוני. דרכים אלו תסייענה לנו להבין את הדינים השונים הקשורים להגדרת העוני לפי ההלכה.

הדרך הראשונה והפשוטה בהגדרת מצדדת בהגדרת קו עוני מוחלט, כלומר: עני הוא מי שאין לו "סל" מינימאלי מסוים של רכוש, וגם אין בידו להשיגו. ומהו הסל הזה? התשובה לכך שנויה במחלוקת, אך הוא בדרך כלל כולל חמישה אלמנטים: מזון, מלבוש, מחסה, מרפא, מחנך [=חינוך מינימלי] – לפי הסימן של "חמש המ"מין". היתרון במדד זה הוא היותו קל למדידה. חסרונו הבולט הוא שקשה להכריע בשאלה מי יקבע אותו.

הדרך השנייה רואה בעוני תופעה יחסית. העוני משקף אי-שוויון כלכלי חברתי. כלומר: עני הוא מי שיש לו פחות מן האחרים בקבוצת ההתייחסות שלו. לפי שיטה זו, אם לכל שאר חברי הקבוצה או לפחות לרובם יש הרבה יותר ממנו, אזי הוא עני. לכן, הדרך לקביעת מדד העוני לפי אסכולה זו היא בחינת מצבם של כל מי שיש להם משמעותית פחות משאר הבריות. בשיטה זו, אין מודדים מה יש לעניים אלא את הפער בין קבוצות באוכלוסייה. הבעיה בהגדרה זו היא התעלמותה המוחלטת ממה שיש לעני. משום כך, ייתכן שבחברה מסוימת ייחשב עני גם מי שיש לו רכוש רב.

בנוסף, התקדמותה של החברה כולה לא יוציא את העניים מקו העוני, ולהיפך, העוני יגדל בה. למשל, גם אילו הרוויחו כל העובדים במדינת ישראל עוד 10,000 ש"ח לחודש, מספר העניים היה נשאר זהה לחלוטין. אם כל אחד מתושבי ישראל היה מרוויח פי שניים משהרוויח קודם, היה מספר העניים בישראל עולה פלאים בגלל הגדלת הפערים במשכורות העובדים. שיטה זו היא הנוהגת כיום למדידת קו העוני בישראל.

שני המדדים האלה לוקים בחסרון מסוים בכך שאינם בודקים ממדים אחרים של העוני. למשל, המדדים אינם בודקים את סיכויי הכניסה למעגל העוני והיציאה ממנו: סטודנטים לרפואה, השוקדים על לימודיהם כדי להיות רופאי העתיד, מוגדרים כעניים. אולם, אלו הם המדדים המקובלים.

מדד שלישי אינו מדד אובייקטיבי – כמדדים האמורים – אלא מדד סובייקטיבי. לעומת זאת, הדרך השלישית למדידת העוני היא סובייקטיבית: עני הוא מי שחושב את עצמו עני, יהי מצבו האובייקטיבי אשר יהיה. כמובן שהגדרה זו היא בעייתית – ועדיין, כפי שנראה יש לה מקום מסוים אף בהלכה.

קופת הציבור: קו עוני מוחלט

במשנה נקבע: "מי שיש לו מזון שתי סעודות, לא יטול מן התמחוי; מזון ארבע עשרה סעודות – לא יטול מן הקופה" (פאה ח, ז). התמחוי נועד לעניים עוברי אורח שאינם נשארים בעיר, ולכן נקבעה בו מכסה של מזון ליום אחד בלבד. מנגד, לעניין נטילה מקופה של צדקה נקבע כי המסכה היא שבועית – מזון ארבע עשרה סעודות.

הלכות אלו נפסקו ברמב"ם (מתנות עניים ט, א-ג): "כל עיר שיש בה ישראל, חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה… ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו… והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת, ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים, וזו היא הנקרא קופה… מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה".

הרי לנו כי לעניין מצוות הצדקה המחייבת את הציבור לספק את צורכי הקיום הבסיסיים של הנצרכים, קבעו חכמים את קו העוני המוחלט, כפי שכתב הרמב"ם: "היו לו מזון ארבע עשרה סעודות – לא יטול מן הקופה" (שם, הלכה יג).

צדקה המוטלת על אדם פרטי

ביחס למצוות הפרטיות של לקט שכחה ופאה, המשנה ממשיכה ללמד שיעור עוני שאף הוא נראה, לכאורה, כשיעור מוחלט: "מי שיש לו מאתים זוז, לא יטול לקט, שכחה ופאה ומעשר עני". אמנם כאן הועמד סף עוני גבוה יותר מזה שנקבע לעניין הצדקה המוטלת על הציבור, אך עדיין מדובר בהגדרת קו עוני מוחלט.

ואולם, יש שכתבו שהסכום של מאתיים זוז אינו סכום מוחלט, אלא סכום המשתנה בהתאם לרמה הכלכלית והצרכים של החברה. השולחן ערוך (יורה דעה, סימן רנג, סעיף ב) מביא: "יש אומרים שלא נאמרו השיעורים הללו אלא בימיהם. אבל בזמן הזה, יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא ובני ביתו מהריוח. ודברים של טעם הם".

על דרך זו מביא באור זרוע בשם ר' אפרים בר' יצחק ז"ל: "ומה שאמרת: מי שיש לו מאתים זוז אם יכול ליטול צדקה? אומר אני: הכל לפי פרנסתו ופרנסת ביתו" (צדקה סימן יד).

הפוסקים אף מבארים כי סכום מאתיים זוז מכוון לשיעור מחיה שם שנה: מי שיש לו די סיפוקו לחיות לשנה אינו רשאי לקבל תרומות של צדקה (עי' ר"ש על המשנה, אור זרוע, שם). לפי זה כתבו הפוסקים שמי שיש לו עבודה המקנה לו משכורת קבועה, וניתן לחיות במשך השנה על אותה המשכורת, אינו רשאי לקבל צדקה (עי' שו"ת שבט הלוי ב, קכ; צדקה ומשפט ב, ו; דרך אמונה, מתנות עניים ט, פד).

המקור לכך הוא המשנה הבאה המסכת פאה, בה נקבע כי מי שיש לו חמישים זוז אך יכול להתפרנס על-ידי השקעתם – אף הוא אינו רשאי ליטול מן הצדקה.

ההלכה מכירה אפוא במעין "עוני יחסי", במובן הזה שקו העוני נקבע לפי המקום והזמן, ולא כסכום קבוע שאינו משתנה לפי הנסיבות החברתיות השונות של כל מקום וזמן נתון. ואולם, אין הכוונה כאן ל"עוני יחסי" במלוא המובן. אין אנו מוצאים שום קפידה בהלכה על "פערים חברתיים" בין אדם לחברו, בין העשיר לבין העני. קו העוני אינו נמדד אפוא ביחס לרמה הממוצעת של החברה, אלא ש"סל הצרכים" נקבע לפי הצרכים המקובלים באותו מקום.

העוני הסובייקטיבי – עשיר שירד מנכסיו

ההלכה מכירה אף בעיקרון של "עוני סובייקטיבי", אולם רק למי שהיה עשיר והעני, ולא למי שחש סובייקטיבית שמצבו הכלכלי רע. על-פי דברי הפסוק בפרשתנו ("די מחסורו אשר יחסר לו", דברים טו, ח) נדרש בגמרא (כתובות סז, ב): "אפילו עבד לרוץ בפניו וסוס לרכוב עליו".

הלכה זו מוצאת ביטוי במנהגו של הלל שנתן סוס לעני בן טובים. כך אנו מוצאים סיפורים שונים בגמרא אודות מי שפרנס עשירים שירדו מנכסיהם באותה הרמה שאליה הורגלו מלפנים. כך גם באים דברי הרמב"ם (מתנות עניים ז, ג): "מצווה אתה להשלים חסרונו, ואין אתה מצווה לעַשְּׁרו".

ואולם, על אף שהלכה זו מופיעה במקורות הלכתיים, פוסקים ומפרשים צמצמו את תחולתה. למשל, כותב בעל ה"שיטה מקובצת" בשם הגאונים שהיא נוהגת רק בתקופה הראשונה להיות האדם עני, כשעדיין עוניו אינו ידוע ברבים ויש תקווה שישקם את עצמו מהר: "והגאונים ז"ל כתבו דכל הני מעשיות בעני בן טובים, בעני שאינו מפורסם בעניות, שעושים לו כבוד שלו כדי שלא יתפרסם. אבל עני שנתפרסם, אין לו כי אם כעניי ישראל" (כתובות סז, ב).

בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סימן קסו) מחדש עוד כי לא נאמר דין זה אלא כשאי-סיפוק צרכיו המיוחדים של אותו עשיר שירד מנכסיו עלול להביאו לידי סכנת חיים.

כך אנו למדים אף מדברי המהרש"א. בגמרא (כתובות שם) מסופר על עני שביקש צדקה מרבא, והיה רגיל לאכול תרנגולת פטומה ויין ישן, תוך הסתמכות על הפסוק "ואתה נותן להם את אכלם בעתו" – הקב"ה מזמן מזונות "הכל לפי מה שהוא צריך כל יחיד ויחיד לפי לימודו" (רש"י שם). בדיוק אז הגיעה אחותו של רבא, שלא ראה אותה למשך שלש-עשרה שנים והביאה לו תרנגולת פטומה ויין ישן. רבא ראה בזה רמז משמים שהזדמן לו תרנגולת פטומה ויין ישן בשביל אותו עני ונתן לו. המהרש"א שמפרש באחד מפירושיו שהעני היה צריך לתרנגולת פטומה ויין ישן רק באופן זמני, לצרכי בריאות.

בוודאי שאין למלא את צרכי העשיר שירד מנכסיו כאשר הדבר יבוא על חשבונם של עניים שאין להם כדי סיפוקם.

סיכום

התורה מצווה עלינו, הן כקהילה והן כיחידים, לדאוג לעניים ולמוחלשים שבינינו. כפי שאנו יודעים היטב מניסיון אישי, הגדרת "עוני" לצורכי קבלת צדקה אינה עניין פשוט. פוסקי ההלכה, מעידן התלמוד ועד היום, ממשיכים לדון בכך במסגרת של חלוקת הכספים.

כפי שראינו, קו העוני הבסיסי לפי דין התורה תלוי ברמת החיים המקובלת, המשתנה לפי המקום והזמן. הקו משתנה עם הזמן, אך אין הכוונה לקו יחסי: לא הפערים החברתיים עצמם מפריעים לנו, אלא טובתו של העני ומשפחתו ויכולתם לחיות חיים מלאי תוכן ועשייה למרות היותם נעדרי אמצעים.

כך ראינו שעל כל אדם לעשות מאמץ – אפילו על חשבון הדקדוק במצוות מסוימות – כדי שלא ייכנס למעגל העוני ולא יזדקק לתרומתם של אחרים. ואולם, מי שאינו מסוגל לכלכל את עצמו ומשפחתו, חייב ליטול כספי צדקה, כדי שהוא ומשפחתו לא יצאו ניזוקים.

נוסיף שמי שמבקש להקדיש את חייו לתלמוד תורה רשאי אף הוא להסתמך על הצדקה, ובוודאי שרשאי לקבל את מלגת הכולל. לאור זאת נפסק בשו"ת אגרות משה (יו"ד ב, קטז) כי אין לאדם לעזוב את ספסלי הכולל בשל הנימוק של הסתמכות על אחרים. כמובן, עניין זה תלוי מאד בנסיבות האישיות של כל אדם ואדם.

סוף דבר: לכל אדם יש את ה"תן-וקח" האישי שלו מול החברה. מוסד צדקה מתפקד – הן הנתינה והן הקבלה – מהווה חלק מהותי ומובנה בכל חברה בריאה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל