לתרומות לחץ כאן

פרשת ראה-איסור ייחוד: כללים ופרטים חלק א'

בפרשתנו נאמר (דברים יג, ז) "כי יסיתך אחיך בן אימך או בנך או בתך או אשת חיקך או ריעך אשר כנפשך בסתר לאמר נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך". רש"י מפרש שנאמר בפסוק "בסתר" משום ש"דיבר הכתוב בהוה, שאין דברי מסית אלא בסתר".

מדברי הפסוק למדו חז"ל (קידושין פ, ב) רמז לאיסור ייחוד מן התורה: "אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: רמז ליחוד מן התורה מנין? שנאמר: כי יסיתך אחיך בן אמך. וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית? אלא, לומר לך: בן מתייחד עם אמו, ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה".

דיני איסור ייחוד רבים הם, ולא נוכל להקיפם במסגרת זו. אולם, נשתדל בשני המאמרים הבאים, בשבוע זה ובשבוע הבא, לבאר את כללי איסור ייחוד ולהדגים את יישום הכללים בפרטי דיניו המרכזיים.

איסור ייחוד: איסור תורה או איסור דרבנן

מדברי הגמרא (ע"ז לו, ב) מבואר שאיסור ייחוד הנרמז בפסוק הינו איסור תורה. על כך הוסיפו חז"ל איסור דרבנן: "דאורייתא, דאשת איש, ואתא דוד וגזר אפילו אייחוד דפנויה, ואתו תלמידי בית שמאי ובית הלל גזור אפילו אייחוד דעובדת כוכבים". מן התורה, לא נאסר ייחוד אלא בערוה דאורייתא, כלומר, באשה האסורה על האיש מדין תורה. על כך הוסיפו חז"ל איסור ייחוד אפילו עם הפנויה, וכן אסרו חז"ל את הייחוד עם אשה שאינה יהודיה.

בספר 'בינת אדם' (שער בית הנשים, סימן טז) חידש שאף שמבואר במשנה (קידושין, שם) שיש איסור ייחוד באיש אחד עם שתי נשים ("לא יתייחד אדם עם שתי נשים, אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים"), איסור זה אינו איסור תורה אלא איסור דרבנן. מן התורה, לא נאסר ייחוד אלא כדוגמת הכתוב, וכפי שלמדה הגמרא: "בן מתייחד עם אמו". במקום שנוכחות שתי נשים, אין האיסור אלא מדרבנן.

על דרך זו מבואר בשו"ת חות יאיר (סימן עג), שמן התורה לא נאסר אלא "ייחוד ממש", כלומר, הוא והיא לבדם. מעבר לכך, באו חז"ל ואסרו את הייחוד אפילו במקום שיש שתי נשים, או במקום שיש שני אנשים והם פרוצים (כפי שיבואר להלן).

בניגוד לדעה זו, בשו"ת מהרש"ם (ח"ג, סימן קנג) הוכיח מדברי הראשונים (ריש מס' נדה) שגם ייחוד של איש אחד עם שתי נשים הוא איסור דאורייתא, וראה בכך בארוכה בספר 'דברי סופרים' (הלכות ייחוד, סעיף א, עמק דבר ס"ק ט), שסתר את ראיותיו בעניין זה.

יסוד איסור ייחוד: איסור 'בעצם'

מתוך ההנחה שאיסור ייחוד הוא איסור דאורייתא, ביאר הרב אלעזר מנחם שך (אבי עזרי, הלכות איסורי ביאה, פרק כב, הלכה יב) בדעת רש"י (קידושין פא, א) שאיסור ייחוד הוא 'איסור עצמיי' – כלומר, שעצם מציאות ההתייחדות של איש ואשה אסורה מן התורה, ואין האיסור רק גדר בפני חשש של איסור עריות. במקומות שאין האיסור אלא איסור דרבנן (כנ"ל), אסרו חז"ל את הייחוד בשל החשש שמא יבואו לידי איסור; אבל במקום שנאמר איסור ייחוד של תורה הכוונה לאיסור 'בעצם'.

מכוח הגדרה זו, ביאר ה'אבי עזרי', שמה שאמרו חז"ל (קידושין פא, א) ש"בעלה בעיר אין חוששין משום ייחוד", כלומר, שבמקום שבעלה בעיר מותר לאשת איש להתייחד עם גבר זר, נאמר רק בנוגע לאיסור ייחוד דרבנן. באיסורי ייחוד שגזרו חז"ל, כל האיסור נאמר בשל החשש שמא יבואו לידי איסור, ובמקום שבעלה בעיר, ואימת בעלה עליה, אין חשש שמא יבואו לידי איסור, ולא שייך איסור דרבנן. אולם, בנוגע לאיסור תורה של ייחוד, הרי שמדובר באיסור 'בעצם' ולא בחשש שמא יבואו לידי איסור, ולכן גם במקום שבעלה בעיר אין היתר להתייחד בייחוד דאורייתא.

לכאורה, 'איסור עצמיי' זה דורש ביאור: במקום שאין חשש שמא יבואו לידי איסור עריות, למה אסרה התורה את הייחוד? הרב שך מבאר שייתכן שגדר האיסור הוא כי עצם המציאות של ההתייחדות מביאה לידי הרהור, כמבואר ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה, פרק כב, הלכה כ): "לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה, ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה, כדי להינצל מהם – ויזהר מן הייחוד שהוא הגורם הגדול". בשו"ת שבט הלוי (ח"ג, סימן קפב) ביאר כוונתו שייחוד מהווה הגורם הגדול לעורר מחשבת ניאוף ולגלות ערוה.

איסור משום 'גדר'

אולם, ה'חזון איש' (בגליונות לאבי עזרי, הובא בסוף הספר) חלק על דברי ה'אבי עזרי', וכתב שאיסור ייחוד של תורה אינו 'איסור עצמיי' אלא נאסר ייחוד מחשש שמא יבוא על הערווה, כלשון הרמב"ם (שם, הלכה ו, וכן הועתק ב'שולחן ערוך'): "אסור להתייחד עם ערווה מן העריות כו' שדבר זה גורם לגלות ערווה".

ה'חזון איש' כתב עוד להוכיח כן מדין ייחוד עם הנדה. בגמרא (סנהדרין לז, א) מבואר שאין לאדם איסור ייחוד עם אשתו נדה, כי "התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהן פרצות" – כלומר (רש"י), אין צורך במחיצת ברזל להפריד בין בעל ואשתו, ואפילו בגדר קלה נפרדים הם זה מזה. ובתוספות ביארו שהסיבה לכך היא משום שהנדה "סופה להיטהר": כיון שיכול לבוא עליה בהיתר, אינו בהול לבוא עליה באיסור.

סברא זו אינה תקפה בנוגע למי שמעולם לא בא על אשתו, ולכן כלה שפרסה נדה קודם לביאה ראשונה, אסורה בייחוד לבעלה (כמו שנפסק ב'שולחן ערוך', אה"ע סימן כב, סעיף א).

מהלכה זו מוכיח ה'חזון איש' שהאיסור אינו 'בעצם' מצד מה שהנדה אסורה באיסור ערוה, שכן בנוגע לאיסור ערוה אין חילוק בין קודם שבא עליה בעלה לבין לאחר שבא עליה בעלה. אלא, צריכים לפרש שהאיסור הוא מחשש שמא יבא עליה, ולאחר שבא עליה פעם אחת כבר אין יצרו תוקפו.

ב'אבי עזרי' שם השיב על הראיה, וביאר שאיסור ייחוד באשתו נדה (קודם לביאה ראשונה) אינו אלא איסור דרבנן, מחשש שמא יבוא עליה. כיון שכן,  אין איסור לאחר שבא עליה, הואיל ושוב אין יצרו תוקפו (מה שמניח שאיסור ייחוד באשתו נדה הוא איסור דרבנן אינו פשוט בדברי הפוסקים). בנוגע להוכחת ה'חזון איש' מדברי הרמב"ם, הרי שאין מכאן קושיה על דעת ה'אבי עזרי', שלא כתב את דבריו אלא בדעת רש"י, ולא בדעת הרמב"ם.

ב'אגרות משה' (אה"ע ח"ד, סימן סה, אות ו) ביאר שגם בדעת רש"י יש לומר שמה שאסרה התורה ייחוד הוא משום חשש שמא יבוא על הערווה, אלא שמאחר שנאמר האיסור שוב אין התורה מחלקת בין מצבים שמתקיים החשש בפועל לבין מצבים אחרים, ולכן בנוגע לייחוד דאורייתא אין היתר של 'בעלה בעיר'.

להלכה, נוקטים שלא כדעת רש"י בשאלה זו, והיתר 'בעלה בעיר' נאמר אפילו באיסור ייחוד דאוריתא. כפי שנראה להלן, במקום שאין חשש לביאת ערווה אכן לא נאמר הייחוד, ולהלכה זו ישנם השלכות רבות.

זקן ומי שאין לו גבורת אנשים

בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו, סימן מ, פרק כב, ס"ק ח) כתב הרב אליעזר ולדנברג שלאור דברי הרמב"ם הנ"ל, לפיהם איסור ייחוד תלוי בחשש שיביא לידי גילוי עריות, שאין איסור ייחוד במי שאין לו גבורת אנשים, או בזקן שתש כוחו באופן שאין חשש שיבואו לידי גילוי ערוה (והוכיח כן מדברי 'קרית מלך רב', ועוד מקורות).

בתשובה אחרת (ח"ז, סימן מו, אות ב) הביא את מה שכתב לו הרב אלישיב שליט"א בעניין זה, שהוכיח משו"ת זית רענן (ח"א, אה"ע סימן א) שאין להתיר ייחוד אף למי שאין לו גבורת אנשים, אבל בתשובה שם סתר את הראיה. במקום שלישי (חלק יב, סימן סז, אות ב) הביא הרב ולדנברג את דברי ה'חתם סופר' בדרשותיו (דרוש לחנוכה שנת תקס"ד) שמה שיוסף לא חשש מלהתייחד עם אשת פוטיפר הוא משום שחשב את עצמו כמי שאין לו גבורת אנשים, והותר בייחוד.

בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ד, סימן סה, אות י) הסכים ליסוד הדבר שאין איסור יחוד במי שאין לו גבורת אנשים, אבל כתב שבאופן כללי אין להתיר איסור יחוד במי שזקן וחלוש, כי גם בזקנים וחלשים יש אפשרות שתתעורר תאוותם (כמבואר בגמרא קידושין פא, ב).

רק בנוגע למי שנתקבע על-פי רופאים שאינו יכול להתקשות ולבעול מחמת מחלתו וחולשתו, פסק שמסתבר שאין איסור יחוד. על דרך זו מבואר בספר 'דבר הלכה' (הוספות לסימן ב, סעיף ט) בשם ה'חזון איש', שגם בזקן מופלג יש איסור ייחוד, והביא שכן כתב בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד, סימן קב).

היתר 'בעלה בעיר'

הזכרנו לעיל את ההיתר של 'בעלה בעיר', כפי שמופיע בגמרא קידושין (שם): "אמר רבה, בעלה בעיר אין חוששין משום ייחוד". עוד מבואר בגמרא שהיתר 'בעלה בעיר' לא נאמר במי שלבו גס בערוה, וכלשון הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה, פרק כב, הלכה יב, וכן ב'שולחן ערוך, סעיף ח): "אם היה זה גס בה, כגון שגדלה עמו, או שהיא קרובתו, לא יתייחד עמה אע"פ שבעלה בעיר".

נחלקו רש"י ותוספות אם כוונת הגמרא שאין מלקות אך יש איסור [רש"י], או שאין כל איסור [תוספות]. להלכה, דייק ה'בית שמואל' (סימן כב, ס"ק יב) מלשון הרמב"ם וה'שולחן ערוך' שאין איסור כלל, וכדעת התוספות. בשו"ת שבט הלוי (ח"ג, סימן קפ) ציין כי ה'חלקת מחוקק' וה'בית שמואל' העתיקו את המחלוקת ולא הכריעו בדבר, אבל בתשובה אחרת (ח"ה, סימן רג, אות א) כתב שלהלכה פוסקים כדעת התוספות, אך ציין לדברי רבנו ירוחם "דמאן דצניעא [=מי שצנוע] אפילו בעלה בעיר צריך להתרחק מן הכיעור והדומה".

בטעם היתר 'בעלה בעיר' נחלקו הראשונים. רש"י (קידושין פא, א ד"ה בעלה בעיר) כתב שהוא כיוון שהאשה מפחדת שמא יבוא בעלה בכל שעה. אולם הרמב"ם כתב כי הטעם הוא "מפני שאימת בעלה עליה", וכן העתיק ב'שולחן ערוך'. בשו"ת שבט הלוי (שם) ביאר כי "אין זה משום פחד דלמא השתא חזי לה, אלא כל שהוא באותה העיר, לעולם פחדו עליה, והוא ענין רגש טבעי, שבהיותו קרוב, בעלותו עליה".

השלכה הלכתית לנידון זה היא בערים גדולות, כגון לונדון או ניו יורק, כשבעלה אמנם נמצא באותה העיר, אך במקום מרוחק מאד. לפי רש"י, באופן זה אין היתר 'בעלה בעיר', מאחר שיודעת שבעלה לא יכול לבוא, ואינה מפחדת להתייחד. אבל לפי הרמב"ם, הרי ש"אימת בעלה עליה" גם במקרה זה, ואף באופן זה נאמר ההיתר.

לדינא, חשש בשו"ת שבט הלוי הנ"ל להקל, באופן שהבעל נמצא בקביעות בעבודתו במקום המרוחק באותה העיר, וציין כסניף לכך שיש להחמיר לכתחילה לדעת רש"י שגם בבעלה בעיר יש איסור יחוד. בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ד, סימן סה, אות ז) הכריע: "באלו שעובדים אצל אחרים ושוהים שם שמונה שעות, והדרך לשם וחזרה משם הוא ערך שתי שעות, איכא איסור יחוד כשאין דרך אינשי לבוא הביתה. אבל אם הוא ברשות עצמו, ויכול לבוא לביתו כשרוצה לפעמים, ליכא איסור יחוד".

פרטי דין בעניין 'בעלה בעיר'

בפתחי תשובה (סימן כב, ס"ק ז) הביא את דברי ה'בינת אדם', שכתב שלשה חידושים בדין 'בעלה בעיר':

  • היתר 'בעלה בעיר' נאמר רק כאשר האשה שוהה בביתה, אבל אם נמצאת בבית אחר, אף שבעלה בעיר, יש בו משום ייחוד. הסיבה לכך היא משום שבעלה אינו יודע היכן היא נמצאת, ולכן היא אינה פוחדת ממנו, ואינה חוששת להתייחד.
  • גם כשבעלה יודע היכן היא נמצאת, אבל הוא נתן לה רשות להיות שם, אין היתר 'בעלה בעיר', שכן אינה חוששת ממנו.
  • כל שכן אם נתן לה בעלה רשות "לדבר דבר סתר עם פלוני להסגיר הדלת", יש איסור ייחוד, כי אין אימת בעלה עליה.

בשו"ת אגרות משה הנ"ל (אות כא) נקט שלא כשני חידושיו האחרונים של ה'בינת אדם'. בנוגע לחידוש הראשון, שרק בביתה אין איסור יחוד אבל במקום אחר יש איסור, כתב ש"הוא דווקא כשהלכה למקום שאין רגילה ללכת שם". אך סיים שאף שאין מסתבר כשני החידושים הנ"ל של הבינת אדם, "אבל כיון שאוסר, על כל פנים יש להחמיר שלא בשעת הדחק, אבל בשעת הדחק אין לאסור".

חשוב לציין שאין היתר מקביל של 'אשתו בעיר', ומה שאשתו של אדם נמצאת בעיר אינו מועיל להתיר לו איסור ייחוד. אמנם מבואר במשנה (קידושין פ, ב) היתר של 'אשתו משמרתו', אך הכוונה בכך היא שאשתו נמצאת עמו ממש, כמו שדייק בשו"ת אגרות משה (שם, אות ו) מלשון השו"ע (סעיף ג).

עדיין יש לדון בהרבה כללים ופרטים בדיני ייחוד: דיני פתח פתוח לרשות הרבים, שאלת מה נחשב מקום של ייחוד, דיני שומרים, דיני אינם-יהודים, דיני קירבה לעניין יחוד (ושאלת אח ואחות), הגיל שממנו נאסר ייחוד, שיעור זמן של ייחוד (שאלת ייחוד במעלית), ועוד. בס"ד נשלים את המלאכה במאמר הבא.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל