לתרומות לחץ כאן

דיני ברכת הגומל: הניצל מאיזו סכנה?

מידי שנה בשנה, נוהגים רבים בתקופה זו (תקופת 'בין הזמנים') לנסוע לאתרי נופש שונים, ולעתים קרובות עולות שאלות שונות בנוגע ל'ברכת הגומל' – ברכת הולכי דרכים לאחר סיום מסעם.

נקדיש את המאמר הנוכחי לליבון הסוגיה ההלכתית של ברכת הגומל, ונשתדל לבאר את שורשי ההלכה ואת פרטי דינה, בפרט בכל הנוגע לשאלה מתי מברכים 'הגומל' ומתי אין מברכים.

המקור לברכת הגומל

דוד המלך ע"ה מתאר (תהילים פרק קז) את הודאתם של "גאולי ה' אשר גאלם מיד צר". מדבריו למדו בגמרא (ברכות נד, ב) ש"ארבעה צריכים להודות", והם: יורדי הים, הולכי מדברות, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. הגמרא מבארת מה מברכים: "מאי מברך? אמר רב יהודה, ברוך גומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב".

המקור לקטגוריות השונות המחייבות הודאה הוא מדברי הפסוק בתהילים, שם מוזכר ארבעת הסוגים, אם כי בסדר אחר מכפי שנזכר בגמרא (בתוספות ביארו שסדר הפסוק הוא כפי שמסוכן יותר, ואילו סדר הגמרא הוא לפי המצוי יותר, ואילו בתשובת רב האי מבואר להיפך, שסדר הגמרא הוא כפי היותר מסוכן, ואילו בכתוב לפי המצוי יותר).

ביאור הלכה (סימן ריט, ד,ה יורדי) הזכיר יסוד חשוב בגדר 'ברכת הגומל': "פשוט דלכו"ע בין בים ובין במדבר מברכים אפילו לא קרה לו שום סכנה, כגון שעבר הים ולא היה שום רוח סערה וכהאי גוונא, או הלך במדבר ולא תעה בדרך ולא חסר לו מים וכהאי גוונא, אפילו הכי תקינו רבנן לברך. ואע"ג דבקרא כתיב 'תעו במדבר בישימון וכו", וכמו כן גבי יורדי הים 'ויאמר ויעמד רוח סערה וגו", לאו דוקא שקרה לו, אלא כיון שעלול לו לקרות מקרים כאלה צריך לאודויי שניצל מזה".

ברכת הגומל שלא במקום סכנה: מנהג אשכנז ומנהג ספרד

נחלקו המנהגים בשאלה יסודית בברכת הגומל: האם מברכים רק במקום שניצל אדם ממצב של סכנת נפשות, או שמא ניתן לברך גם כשאין המצב כרוך בסכנת נפשות.

בגמרא מבואר שהולכי מדבריות חייבים בהודאה, ולא מוזכר שהולכי דרכים חייבים להודות. לכאורה, הסיבה לכך היא שהולכי מדבריות עלולים לסכנה, ואילו הולכי דרכים רגילים אינם עלולים לסכנה.

אולם, הרמב"ם שינה מלשון הגמרא, וכתב (הלכות ברכות, פרק י, הלכה ח) ש"הולכים דרכים" חייבים בהודאה. רבנו מנוח מבאר שהמקור לשינוי זה הוא מדברי הירושלמי, שם מבואר ש"כל הדרכים בחזקת סכנה". כמו כן מבואר שיש לברך על ההצלה ממצב מסוכן "אף על פי שלא הגיעו לסכנה גדולה". מכאן שלא רק על הולכי מדבריות לברך, שנמצאים בסכנה מוחשית, אלא שאף הולכי דרכים, שאינם בסכנה מוחשית, מברכים 'הגומל'.

בטור (או"ח סימן ריט) מביא את שינוי מנהגים בנוגע לשאלת ברכת הגומל, הן בהולכי דרכים והן בחולה שנתרפא, באופן שלא נשקף לנוסע או לחולה סכנה מיוחדת. באשכנז וצרפת נהגו שלא לברך 'הגומל' כשהולכים מעיר לעיר, "שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי בה חיות רעות ולסטים". כך גם בנוגע לחולים, נהגו שלא לברך אלא מי שנפל למיטה ונמצא בסכנת חיים (כמבואר ברמ"א סעיף ח), ולא מי שחולה במחלה קלה יותר.

לעומת זאת, מנהג ספרד היה ש"בכל דרך ובכל חולי צריך להודות". בנוגע לחולי, נפסק ב'שולחן ערוך' ש"בכל חולי צריך לברך", אך בתנאי שנפל למשכב (לשון ה'שולחן ערוך' "כל שעלה למטה וירד"), ואינו מחוש בלבד. ה'בן איש חי' (שנה ראשונה, עקב ז) הוסיף שאין לברך אלא באופן שנפל למשכב למשך שלשה ימים. בנוגע לדרכים, נפסק ב'שולחן ערוך' (סעיף ז) שיש לברך אפילו על נסיעה מעיר לעיר "מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה", ובתנאי שאורך הנסיעה יותר מפרסה אחת.

במדידת 'פרסה' יש דעות שונות בין האחרונים: יש הסוברים ש'פרסה' הינו שיעור זמן (נסיעה בת 72 דקות), ואילו רוב הפוסקים נוקטים שמדובר בשיעור מרחק (המרחק שניתן ללכת בהליכה רגילה של 72 דקות, דהיינו כ-4 קילומטרים, ולדעת החזו"א 4.6 קילומטרים); עי' ב'ביאור הלכה' (סימן קי); בשו"ת שבט הלוי (ח"י, סימן כא) ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן קסט; אך עי' בשו"ת זכרון יהודה סימן מב). המנהג הנפוץ הוא כדעת רוב הפוסקים, דהיינו להחשיב את השיעור במרחק.

דינים התלויים במנהג

השלכה פשוטה העולה מן המחלוקת הנ"ל היא במחלה שאין בה סכנה, כגון מי שחלה בשפעת או אנגינה, וכדומה, ושכב במשך שלושה ימים. לדעת ה'שולחן ערוך' יש לו לברך 'הגומל' לאחר שיבריא, ואילו לדעת הרמ"א לא יברך (ב'משנה ברורה' ס"ק כח הזכיר שיש קצת יוצאי אשכנז הנוהגים כמנהג ספרד).

השלכה נוספת עולה בדין מי שמפליג בנהר גדול, ולא בים. בביאור הלכה (ד"ה יורדי) כתב שדין 'יורדי נהרות' תלוי במנהג ספרד ואשכנז הנ"ל (כמבואר בשו"ע, סעיף ז): "למאן דאמר התם אפילו בסתם דרכים נמי מברכין, כמו כן הוא הדין הכא לא גרע נהר גדול מסתם דרכים. אכן, לפי מנהג אשכנז דבדרך אין מברכין, אפשר הוא הדין גם גבי נהר אין מברכין, דלא שכיחא סכנתא כמו גבי ים גמור".

שאלה דומה עולה בנוגע למי שנחבש בבית האסורים שלא על עסקי נפשות. במגן אברהם (ס"ק א) כתב שרק מי שנחבש בבית האסורים על עסקי נפשות מברך 'הגומל', משום שבמה שיצא ניצל מסכנת מוות. במשנה ברורה (ס"ק ג, ובביאור הלכה ד"ה חבוש) הביא דעות אחרונים שחלקו עליו, וביאר שיסוד הדבר תלוי במנהג אשכנז ומנהג ספרד: לפי מנהג אשכנז אין לברך אלא במקום סכנה מוחשית, ולכן צדקו דברי ה'מגן אברהם', אבל לפי מנהג ספרד יש מקום לדעות החולקות שכל מי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא חייב לברך.

לסיכום: לפי מנהג אשכנז, נתקנה הברכה על ההצלה ממצבים של סכנת חיים, ויש לבדוק אם יש זיקה לסכנת חיים או שלא. לפי מנהג ספרד, הברכה נתקנה על מצבי סכנה אפילו כשאין בהם סכנת חיים.

שאלות של זמננו בעניין ברכת הגומל

בעידן המודרני, עולות שאלות רבות התלויות בשינוי הנ"ל בין מנהג אשכנז לבין מנהג ספרד. נזכיר נידונים אחדים שנידונו בדברי הפוסקים:

  • הנוסע ברכבת תת-ימית (Channel Tunnel): בספר 'מאיר נתיבים' (הרב רועי צבי תמיר, סימן ד) דן במי שנוסע בתעלה המחברת בין אנגליה לבין צרפת. מחד, הרי הוא חוצה בכך את הים, אבל מאידך, הוא עושה זאת ברכבת הנוסעת על היבשה, בתוך תעלה שנבנתה במיוחד לצורך כך.

בשם הרב אביגדור נבנצל הובא שם שיש לברך ברכת הגומל לאחר נסיעה זו. אולם דעת פוסקים רבים, ביניהם הרב מנשה קליין, הרב שמאי גרוס, הרב נתן גשטטנר (שו"ת להורות נתן ח"ז, סימן י), ועוד, היא שאין לברך, משום שאין כאן נסיעה בים אלא מתחת לים. בשו"ת נחלת פנחס (ח"ס, סימן יז) הביא ראיה לכך מדברי 'קצות השולחן' (סימן סה) שמי שנוסע ברכבת במדבר אינו צריך לברך, כי אין בכך סכנת חיות רעות וליסטים, וכך ברכבת תת-ימית אין סכנה מגלי הים ומסערות, ולכן אין ראוי לברך ברכת הגומל.

  • הפלגות קצרות: בשו"ת קנין תורה (ח"א, סימן טז, אות ג) כתב שגם מי שעובר בספינה מאנגליה לצרפת (חוצה את ה-Channel) אין לו לברך, משום שמדובר בדרך קצרה שאינה ראויה לברכה. והוסיף לבאר שכמו שהולכי מדבריות אינם מברכים אלא בשהייה ממושכת במדבר, כך בנוגע לים אין לברך אלא מי שיורד לים למספר ימים. מכאן יש להקיש לשאר הפלגות קצרות שאנשים מפליגים לשם טיול או לשם דיג, שאין לברך אחריהם ברכת הגומל. הרב שלמה זלמן אוירבך (הליכות שלמה, פרק כג, דבר הלכה אות ה) כתב שמי ששט בכינרת או סמוך ליבשה אינו מברך, משום שכיון שהוא סמוך לישוב מיד יצילוהו.
  • נסיעה מעיר לעיר: כפי מנהג ספרד המובא בטור (וכן בשולחן ערוך, סעיף ז), יש לברך ברכת הגומל לאחר נסיעה מעיר לעיר (לפי מנהג אשכנז, אין לברך לאחר נסיעה כזו). כך דעת הרב עובדיה יוסף (יביע אומר, או"ח ח"א, סימן יג) אף בנוגע לנסיעה בין עיר לעיר בזמננו. אולם, לדעת הרב בן ציון אבא שאול (שו"ת אור לציון ח"ב, פרק יד) הנוסע מעיר לעיר אינו מברך 'הגומל',  אלא אם כן "נסע בכביש שתנועת המכוניות בו דלה, כגון בכבישים הנידחים, או בשעות לילה מאוחרות" (שאז ניתן לדבר על סכנות הדרך), ובתנאי שנסע במשך שעה וחומש (שיעור פרסה, כמבואר בשולחן ערוך, סעיף ז; לשיעור זה כתב בשו"ת אור לציון שם שמצטרפת הדרך חזור). אולם, הנוסע בדרכים מסוכנות (עד לזמן האחרון היה ניתן להחשיב נסיעה לחברון במסוכנת), שיש חשש סכנה לעובר שם, מברך בכל אופן אפילו אם מצויים באותו כביש הרבה כלי רכב, ואפילו אם נסע דרך קצרה (פחות מפרסה).

נסיעה במטוס

כאמור, אין צורך בהתגשמות של סכנה כדי לברך ברכת הגומל, ודי בכך שאדם נכנס למצב שעלול לסכנה. הפוסקים דנו בדין נסיעה במטוס: אמנם בדרך כלל לא מתגשמת סכנה בנסיעה במטוס, אך ניתן לטעון (בדוחק) שעצם הנסיעה במטוס יש בה סכנה; בפרט במקום שטס מעל ימים, יש לומר הנסיעה נכנסת בגדר 'יורדי הים' ומחייבת ברכת הגומל. לכך יש להוסיף את המבואר בדברי רב האי גאון (הובאו בפירוש הערוך על ברכות נד, ב) שיורדי הים המברכים 'הגומל' הם הקרובים ביותר לסכנה, משום "דבחד ריגעא אובדין" – סברא השייכת גם בנוסעים במטוס.

בשו"ת קניין תורה הנ"ל הזכיר שיש שיטות שונות בנידון של ברכת הגומל לאחר נסיעה במטוס, ומספר ש"בהיות הגרי"ז האבד"ק בריסק זצ"ל בשווייץ וביקרתיו, שאלתי את חוות דעתו אם לברך, וענה לי בזה הלשון: 'מסתמא הנכם יודעים שאינני פוסק שאלות, רק זאת אומר לכם, שאני באתי באווירון מארץ ישראל, ולא בירכתי הגומל'. והרי זה מעשה רב".

בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן נה) כתב שבודאי ראוי לבני ספרד לברך, כיון שלפי שיטתם אין צורך בנסיעה שיש בה סכנה. אך המשיך שגם ראוי לבני אשכנז לברך, כיון שדרך האוויר יש בה סכנה מיוחדת, ונכללת הנסיעה בלשון הכתוב בתהלים (פרק קז) "תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו", ממנו נלמד חיוב ההודאה בהולכי מדבריות. בנוסף לכך, במקום שחוצה את הים יש לכלול את הנסיעה באווירון בדין יורדי הים. אולם, מסיים שם שמאחר שיש ספק בדבר, יש לברך בלא שם ומלכות, וכך הביא בשם האדמו"ר רבי אהרון מבעלז.

אולם, רוב פוסקי זמננו הורו שיש לברך ברכת הגומל לאחר נסיעה במטוס, כמו שמבואר בשו"ת בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב, סימן נט), ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא, סימן יד). בשו"ת אגרות משה נימק שכל רגע של היות האדם באווירון הינו הצלה מסכנה (כמו בספינה, שכל רגע של היות האדם בספינה יש הצלה מסכנת הים), וכיון שלפעמים יש תקלות במטוס [יש להעיר שכיום תקלות אלו הן נדירות למדי] הרי שאין כאן הצלה ברורה, ויש לברך 'הגומל'. כך הורה גם החזו"א (כמבואר ב'ארחות רבנו', ח"ב, אות קד), הרב מסטאמר (כמבואר בשו"ת באר משה, ח"ז, סימן סח-סט), והרב שלמה זלמן אוירבך (כמבואר בהליכות שלמה, שם).

בשו"ת אגרות משה הנ"ל הוסיף שיש לברך גם במקום שטס מעל ליבשה, וכן כתב בהליכות שלמה הנ"ל בשם הרב שלמה זלמן אוירבך, וכן דעת הרב עובדיה יוסף (והולך לשיטתו בנוגע למנהג ספרד שיש לברך על כל נסיעה בין עיר לעיר, כל שהנסיעה ארוכה מפרסה). אולם, בשו"ת ציץ אליעזר כתב שאין לברך בנסיעה מעיר לעיר באותה מדינה (וכן כתב ב'אורחות רבנו' בשם הסטייפלר), בפרט כשאין הטיסה ארוכה במיוחד (ועל דרך זו מבואר בשו"ת באר משה).

חנייה בדרך

בדברי הגרש"ז אויערבך (המובאים בספר הליכות שלמה הנ"ל) כתב שמי שחונה באמצע דרכו לא יברך, אך כתב להסתפק בחנייה של לינת לילה אם יש לו לברך קודם שימשיך את דרכו הלאה. אולם, בשו"ת שבט הלוי (ח"ט, סימן מה) כתב שאפילו מי שחונה במשך מספר ימים, אין לו לברך ברכת הגומל כל זמן שלא הגיע למחוז חפצו. אולם, אם גם אותו מקום מהווה מטרה בפני עצמה, ושוהה שם ג' ימים, יש לברך לפני המשך הנסיעה.

מי שניצל מתאונה ושאר סכנות

בגמרא ברכות הנ"ל (נד, ב) נזכרו ארבעה שצריכים לברך 'הגומל' כשינצלו מהסכנה שהיו מצויים בה. כעת יש לחקור: האם רק ארבעה אלו צריכים לברך 'הגומל', אבל מי שניצל משאר סכנות, כגון שתקפוהו שודדים בעיר וניצול, או שנפל עליו כותל, או ירו לעברו והחטיאו, לא יברך, משום שאינו נזכר במזמור תהילים (קז) ובתקנת חכמים – או שמא הכוונה במזמור ובדברי הגמרא היא רק לתת דוגמאות לסוגי סכנות, אבל ברור שכל הניצול מסכנה, צריך לברך 'הגומל'.

התשובה לשאלה זו שנויה במחלוקת. לדעת הריב"ש (סי שלז) כל אדם שניצול מסכנה צריך להודות לה' ולברך 'הגומל', אבל יש חולקים וסוברים שרק הארבעה הללו מברכים 'הגומל' (הרד"א בשם רבי גרשון). ב'שולחן ערוך' (ריט, ט) הוזכרו שתי הדעות, ולמעשה נפסק שמאחר שיש בזה ספק, ובכל ספק בברכות מקלים, לכן רק הארבעה שנזכרו בדברי חז"ל יברכו 'הגומל', ואילו שאר הניצולים מסכנה יאמרו את הברכה ללא הזכרת שם ומלכות (בכך מודים לה', אך אינם נכנסים לספק של ברכה לבטלה). כך נוהגים יוצאי ספרד (כה"ח ס"ק נב).

אולם ב'משנה ברורה' (ס"ק לב) כתב על פי הפוסקים האחרונים שלפי המנהג כל הניצולים מן הסכנות מברכים בשם ובמלכות 'הגומל', והוסיף "וכן מסתבר". לפי זה, כל אדם שניצול מסכנת נפשות צריך לברך 'הגומל'. למשל, אדם שניצול מתאונת דרכים שיש בה סכנת חיים צריך לברך 'הגומל'. וכן מי שתקפוהו שודדים להכותו וניצול יברך הגומל. וכן מי שניצול משריפה, או נפל מסולם, או שירו לעברו והחטיאו, או שהכישו נחש וניצול – בכל אלה ודומיהם יש לברך ברכת הגומל.

לאור זאת, בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב, סימן יח) פסק שמי שעובר ניתוח (אפילו ניתוח לצורך תיקון שבר) יברך 'הגומל' לאחר שיתרפא מהניתוח. אף שכיום פחתה מאוד הסכנה שבניתוחים, מכל מקום עדיין ישנם מקרים של סיבוכים וסכנות, ולכן יש לברך אחר ניתוח עם הרדמה. נראה שברכה זו אינה מדין 'חולה שנתרפא', אלא מדין מי שנכנס למצב מסוכן ויצא ממנו, כמבואר.

נתפלל שהקב"ה יציל אותנו מכל פגע רע ומכל סכנה, יוליכנו לשלום, יצעידנו לשלום, ויגיענו למחוז חפצנו לחיים, לשמחה, ולשלום.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל