פדיון כפרות עכשיו

איסור בל תוסיף: מתי אסור להוסיף על התורה?

 

לקראת תחילת פרשת ואתחנן אנו מוצאים את האיסור של 'בל תוסיף', צו האוסר הוספה על חוקי התורה. משה רבנו מזהיר את עם ישראל: "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם" (דברים ד, ב), ומכאן האיסור על חידוש תוספת על הכתוב בתורה.

כמו שמשה רבנו מזהיר אותנו על גרעון מדברי התורה – "ולא תגרע ממנו" – כך אסור להוסיף על דברי התורה על-ידי תוספת מצווה שהתורה אינה מצווה.

במאמר הנוכחי נעיין באיסור 'בל תוסיף', ובפרט נעיין בעניין הוספות מדרבנן על דין תורה. איזו הוספה על התורה נאסרה באיסור 'בל תוסיף'? לאור האיסור, איך ייתכן שתיקנו חכמים מצוות דרבנן (כגון מצוות חנוכה) שלכאורה מוסיפים על דין תורה? לאור האיסור, האם מותר להציג דין דרבנן כאילו הוא דין תורה?

בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך המאמר.

חנוכה ופורים

השאלה הבולטת ביותר בהקשר איסור 'בל תוסיף' היא שאלת תקנות חכמים. מטרת רובן של תקנות חז"ל היא לעשות סייג לתורה, כגון איסורים דרבנן השייכים לשמירת שבת – ועל כך יש אפילו מצווה של "עשו משמרת למשמרתי" (יבמות כא, א) – אך ישנן גם מצוות חכמים שהינן חדשות לגמרי, כגון חגים דרבנן של חנוכה ופורים (כך יש להזכיר מצוות נטילת ידיים).

אכן, אנו מוצאים בגמרא התייחסות לתקנת קריאת המגילה בהקשר של הוספה על התורה: "תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה". [עי' להלן שנביא את המשך דברי הגמרא, בהם מוזכר מקור להוספה זו.]

בכל מצוות חכמים, ובפרט בתקנות אלו אינן קשורות לשום מצוות התורה, נשאלת השאלה: למה אין בהן משום איסור 'בל תוסיף'?

הוספה על מצוות קיימות

התשובה לשאלה זו קשורה להגדרת איסור תורה של 'בל תוסיף'.

לדעת הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם (הלכות ממרים פרק ב, הלכה ט), כותב לבאר: "ולא תמצא איסור מוסיף אלא במצות עשה כגון לולב ותפילין וציצית וכיוצא בהן בין לשעה בין לדורות בין שקבעה בדבר תורה בין שלא קבעה". לפי דעה זו, איסור 'בל תוסיף' עניינו הוספת פרטים בתוך מסגרת של מצווה קיימת, כגון הוספת בית חמישי בתפילין או הוספת יום נוסף לחג הסוכות. בהוספה זו עובר אדם על איסור 'בל תוסיף'.

דעה זו מובאת בדברי רש"י בפרשתנו, שמצטט מהספרי שאיסור 'בל תוסיף' נאמרה על תוספת בית בתפילין או תוספת מין לארבעת המינים של חג הסוכות.

לאור דעה זו כתב ה'מנחת חינוך' (מצווה תנד):

"אך אפשר לומר דדוקא בגוונא שצייר הר"מ גבי בב"ח דבפסוק כתיב 'לא תבשל גדי בחלב אמו', ומפי השמועה למדו דבכלל הכתוב הזה ה"ה כל מיני בהמה וכל מיני חלב, והם אומרים שגם בשר עוף הוא בכלל הפסוק הזה, אע"פ שלא נתפרש כמו בשר שאר בהמות וחיות דג"כ לא נתפרשו, עוברים על בל תוסיף, דהם מוסיפים בכתוב".

ה'מנחת חינוך' כותב שלא מצא לשום ראשון שיכתוב שאיסור 'בל תוסיף' שייך בעניין הוספת מצווה למצוות התורה [וברור שלא ראה את דברי הרמב"ן שנביא להלן]. בדרכו בעניין תקנות חז"ל כבר דרך הראב"ד עצמו, שכתב: "שכל דבר שגזרו עליו ואסרוהו לסייג ולמשמרת של תורה אין בו משום לא תוסיף, אפילו קבעוהו לדורות ועשאוהו כשל תורה וסמכוהו למקרא, כדאשכחן בכמה דוכתי מדרבנן וקרא אסמכתא".

לפי דרך זו, אין כל קושיה אפוא על מה שהוסיפו חז"ל מצוות דרבנן, שכן יסוד עניינו של איסור 'בל תוסיף' הוא דווקא להוסיף על מצוות קיימות.

דעת הרמב"ן: הוספה על התורה עצמה

אולם, דעת הרמב"ן (פירוש לדברים ד, ב) היא שאיסור 'בל תוסיף' בהחלט נוגע להוספה על מצוות התורה: "ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה, כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מלכים א, יב, לג), עובר בלאו".

הרמב"ן מוכיח את שיטתו מדברי הגמרא, שמנמקת את מה שהוסיפו חז"ל מצוות קריאת המגילה על מצוות התורה: "מאי דרוש? אמר רבי חייא בר אבין, אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן". כלומר, רק מפני שדרשו חז"ל מתוך התורה שיש לתקן מצוות קריאת המגילה, הותר להם לעשות כן.

הרמב"ן ממשיך להביא את דברי ירושלים בעניין זה, ומסיים: "הרי שהיתה המצוה הזו אסורה להם, א"כ היא בכלל לא תוסיף עליו". במהות העניין, הוספת חכמים יש בה משום 'בל תוסיף', אלא שחז"ל דרשו שיש להם להוסיף מצוות חכמים, ולכן אין בו משום 'בל תוסיף'.

בהקשר זה יש לציין לדברי הרשב"א (ראש השנה טז), שאף לדעתו שייך איסור 'בל תוסיף' בתוספת מצווה על מניין המצוות, ובנוגע לתקנת חכמים ביאר שאין בכך משום בל תוסיף מפני שחז"ל הורשו להוסיף מצוות על התורה:

"ומסתברא דלא קשה כלל, דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו, כגון כהן שהוסיף ברכה משלו ואי נמי ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה … אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף, דכבר אמרה תורה 'על פי התורה אשר יורוך'".

לדעת הרשב"א מבואר שהאיסור שייך אף בתקנה חדשה, אבל אין להקשות על מה שהוסיפו חז"ל על התורה, שכן הורשו לעשות כן מן התורה על-פי צו הכתוב "על הפי התורה אשר יורוך".

דעת הרמב"ם: שלמות התורה

מצד אחד, הרמב"ם מזכיר את האיסור של 'בל תוסיף' במסגרת של תוספת על מצווה קיימת, בקבעו שאסור לכהנים להוסיף ברכה נוספת על ברכות התורה (נשיאת כפיים יד, יב): "אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף ברכה על שלשת הפסוקים … לא בקול רם ולא בלחש, שנאמר: לא תוסיפו על הדבר".

אולם, בהלכות ממרים (ב, ט) מוסיף הרמב"ם פן אחר באיסור 'בל תוסיף': "הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה, מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו? – שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה".

עולה לדעת הרמב"ם שאיסור 'בל תוסיף' הוא להוסיף דין שלא כתוב בתורה ולומר שהדין אסור מהתורה. בית דין המוסיף דין ואומר שהדין אסור מהתורה, עובר על בל תוסיף, ואילו אם בית הדין אומר שהדין מותר מהתורה אבל הם אסרו דין זה כגזרה לתורה או כמצוות חכמים, אין עוברים עליו בבל תוסיף.[1]

לפי דעת הרמב"ם עולה אפוא שהטעם שאין איסור 'בל תוסיף' במצוות חכמים הוא מפני שאין חכמים מציגים את האיסור כאיסור תורה, אלא כמצוות חכמים, ולכן אין בו מפני איסור 'בל תוסיף'.

כאמור, הראב"ד חולק על דברי הרמב"ם וסובר ש"כל דבר שגזרו עליו ואסרוהו לסייג ולמשמרת של תורה אין בו משום לא תוסיף, אפילו קבעוהו לדורות ועשאוהו כשל תורה וסמכוהו למקרא".

הרמב"ם מציין לשני פסוקים חלוקים בשתי ההלכות הנזכרות – כאן לפסוק "לא תוסיף עליו" וכאן לפסוק "לא תוסיפו על הדבר" (דברים יג, א), ויש שהציעו שהרמב"ם למד את שני הדינים מתוך שני הפסוקים שהוזכרו בהקשר הוספה על התורה. רעיון זה נאמר על-ידי הגר"א מווילנה, אלא שהגר"א פירש את שני הפסוקים בדרך הפוכה מפסק הרמב"ם (דברי אליהו, פרשת ראה, ד"ה 'את כל הדבר'): " לא תסף עליו… וקשה, הרי כבר נאמר לעיל בפרשת ואתחנן: "לא תוסיפו"… ויש לומר ששם הכוונה לבל להוסיף מצוות חדשות על מנין התרי"ג מצוות, וכאן הכוונה על המצוות עצמן לקיימן בלי תוספת".

העיקרון העולה מדברי הרמב"ם בפרשנות איסור 'בל תורה' הוא שאין להוסיף על התורה בשם התורה: תורה ה' תמימה, ואין לאדם להוסיף משלו ולתלות את ההוספה בתורה עצמה. הוספות על התורה מותרות רק בתנאי שהן מיוחסות לאדם ולא לתורה.

דברי מהר"ץ חיות על "להעלות את האיסור"

בהקשר של פסיקת הרמב"ם, מעיין לציין למה שכתב הרב צבי הירש חיות (מהר"ץ חיות) על דברי ה'חתם סופר' בעניין 'להעלות על האיסור'.

אחד מסלעי המחלוקת בין ה'מתקדמים' של המאה ה-18 (ובעקבותיהם התנועה הרפורמית) לבין מגני המסורת באירופה היה שאלת הלנת המת.

ה'מתקדמים' נטו לקבל את גזרת השלטונות ולהימנע מלקבור את המת מיד לאחר קביעת המוות, מחשש לטעות שתביא לקבורת אדם חי. רוב פוסקי ההלכה באירופה באותם ימים התנגדו לגזרה זו, בטענה שהיא מנוגדת לאיסור הלנת המת. ואולם מהר"ץ חיות טען שיש מקום להקל בעניין זה, משום שמדובר באיסור מדברי חכמים ולא העמידו חז"ל את דבריהם במקום הפסד מרובה.

ה'חתם סופר' התנגד בתקיפות לדבריו, וכתב (הדברים הובאו במלואם במהר"ץ חיות, 'דרכי הוראה', סימן ו):

"אני כתבתי הלנת מתים יש בו עשה ולא תעשה, כי על כל פנים הרמב"ן כתב כן, ואין נפקותא לדינא בזמן הזה, וטוב להעלות האיסור, ומר נתלה בדעה דחויה, חות יאיר, שכתב שכל עיקרו אינו רק מדרבנן, ואין מגלין הדבר כי בעוה"ר רבו אלו בזמננו עד שיאמרו: אין אנו חוששין לדברי רבנן, ה' לא צווה".

על דברי החת"ס ש"טוב להעלות האיסור" כתב המהר"ץ חיות בהערה:

"לדעתי, לא נכון בעיני החלטתו, דמותר להעלות האיסור… אבל לומר על איסור דרבנן שהוא איסור תורה כתב הרמב"ם שעל זה נאמר לאו דבל תוסיף אם אומר על בשר עוף בחלב שהוא אסור מן התורה עובר ב'בל תוסיף', כיון שאינו אסור רק מדרבנן אסור לומר שאסור מה"ת, וגם כן בכלל אזהרה 'מדבר שקר תרחק' אף שעושה משום טעם וסיבה, וחז"ל דקדקו בכל עת ללמוד על הברור איזה ענין הוא מדברי תורה ואיזה ענין מדברי סופרים, אף במקום דליכא נפקא אמינא לדינא".

דברי מהר"ץ חיות לקוחים הישר מדברי הרמב"ם הנ"ל, שלפיו עיקר איסור תורה של 'בל תוסיף' הוא שלא להציג איסור דרבנן כאילו היה איסור תורה, אלא יש לערוך הפרדה ברורה בין דין דרבנן לדין תורה.

אולם, בעיקר דברי החת"ס בוודאי שלא מבואר שיש להציג איסור דרבנן כאילו הוא איסור תורה, ועיקר דבריו אינם אלא לומר שאין לגלות דעות יחיד כשעיקר ההלכה לא נפסקה כמותן, שכן אנשים עשויים להיתלות בדעות אלו ולהקל על פיהן (ע"ש מה שכתב החת"ס אודות דברי ה'נודע ביהודה' שהביא את שיטת האור זרוע על כתיבה בשבת בכתב לועזי, וכתב ש"נכשל בזה … ובכזה נאמר: חכמים היזהרו בדבריכם").

לא נראה אפוא שעלה על דעתו של ה'חתם סופר' שיש להעלות את האיסור במובן של הצגת איסור דרבנן כאילו הוא איסור תורה.

נסיים בדברי מהר"ם שיק (פירוש לאבות א, א) שכתב פירוש חדש על דברי הפסוק בשם רבו הגדול:

"וכמו שמפרש מרן הגאון בעל חתם סופר זצ"ל הפסוק בפרשת ואתחנן: לא תוסיפו וכו'… היינו אם ישראל קדושים, וכולם עובדי ה' מקטנים ועד גדולים, זה שאמר הקרא 'לא תוסיפו על הדבר', דהיינו שלא תהיו צריכים להוסיף כדי להרחיק מן האיסור".

מובטח לן, לאור פירוש זה, שנגיע לזמן ועת שלא יהיה צורך לגזירת ותקנת חכמים, אלא כולם יקיימו את התורה ללא הוספה וללא גדר. יה"ר שנבוא בקרוב לראות את קיום ההבטחה, "ומלאה הארץ דעת את ה' כמים לים מכסים".



[1] ועי' ב'מנחת חינוך' הנ"ל שהזכיר סברא זו בקבעו שאין איסור 'בל תוסיף' בהוספת מצווה על התורה, וזאת מפני ש"אפילו אם אומרים [חכמים] שהם מה"ת, מאי איכפת לן – זיל קרי בי רב הוא דאינו מבואר כלל בתורה, ואינם עוברים בבל תוסיף אם הם אומרים שהם מן התורה רק בדבר שנוכל להסמיך אל הכתוב, אבל בדבר שידוע הוא שאינו בכתוב כלל לא שייך בל תוסיף כלל אף שאומרים שהוא מן התורה". דבריו הם לכאורה נגד דבריו אלו של הרמב"ם.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *