לתרומות לחץ כאן

הלכות נבחרות של תשעה באב

תשעה באב מהווה יום ייחודי בלוח שנה היהודי. ישנם אמנם מספר ימים שלהם אווירה של רצינות וכובד ראש, ובראשם ראש השנה ויום הכיפורים, אך היום היחיד שעניינו טרגדיה. סדר היום של תשעה באב הוא אבלות.

בתשעה באב אנו אבלות על הגדלות, הפאר וההדר שפעם היום, והיום אינם. אנו בוכים על השכינה שפעם הייתה גלויה, וכעת נסתרת. על הצער של הגלות, על המסע הארוך מנשוא מדיכוי לדיכוי. יום אחד בשנה, אנו בוכים.

בגמרא מבואר שלאחר חורבן הבית היה נכון לאסור לגמרי אכילת בשר ושתיית יין. ואולם, מתוך הכרת הטבע האנושי והצורך להמשיך ולחיות, תקנה זו לא תוקנה. אין לנו את היכולת האנושית להרגיש את העצב של תשעה באב במשך השנה כולה. לצורך כך מתייחד אך יום אחד בשנה.

במאמר הנוכחי לסקור כמה הלכות של תשעה באב. מאמר בודד אינו יכול להקיף את כל ענייני היום והלכותיו, שרבים הם. אולם, נציין את כמה מהדינים העיקריים ונבאר איך ליישמם. המאמר אינו נוגע בדיני הצום והעינויים.

דיני שבת חזון

כמו יום השבת הקודם לפסו וליום הכיפורים, כך ישנה משמעות מיוחדת לשבת הקודמת לתשעה באב. כהכנה ליום האבל הממשמש ובא קוראים בשבת זו הפטרה מיוחדת, שחלקה נקראת במנגינת תשעה באב ייחודית. ההפטרה אף תורמת לשבת זו את שמה: "שבת חזון".

שבת היא עדיין שבת – יום של עונג ושלמות שבו יש איסור כלל על אבלות. ניגוד זה, בין שבת לבין אבלות תשעה באב, מוביל למספר מחלוקות בין הפוסקים ביחס לסימני אבלות בשבת חזון.

לדעת הרמ"א האבלות של שבת חלון לא מהווה חילול של איסור אבלות בשבת. לעניין אבלות פרטית אסור להראות כל אבלות בפרהסיה בשבת – אבל האבל הלאומי של תשעה באב שונה מאבל פרטי על נפטר. מכאן פוסק הרמ"א (תקנא, א) שלובשים בשבת זו בגדי חול.

לדעת הגר"א אין הדבר כן. לשיטתו אין להבחין בין אבלות פרטית לבין אבלות על חורבן הבית. בשני המקרים אין כל היתר לאבלות בפרהסיה בשבת. לפי מנהג זה – וכך נהגו כיום ברוב המקומות – יש להקפיד דווקא ללבוש בגדי שבת (משנה ברורה תקנא, ו).

סעודה מפסקת

לאחר שבת חזון, אבן הציון הבאה בדרך ליום תשעה באב הוא ערב תשעה באב. ישנם מספר הלכות הנוגעות ליום זה. בפרט, כמה מנהגי אבלות נוהגים בצהרי היום שקודם תשעה באב, כולל המנהג להימנע מלימוד תורה. ואולם, ההלכה העיקרית של ערב תשעה באב היא אכילת הסעודה המפסקת.

הרמ"א מבואר שקודם מנחה אוכלים סעודה רגילה, כדי שיהיה לנו כוח לצום את צום תשעה באב. סמוך לתחילת הצום, אוכלים סעודה אחרונה המכונה "סעודה מפסקת". המקור לסעודה זו היא דברי המשנה (תענית כו, ב): "ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין לא יאכל בשר ולא ישתה יין".

לפי מנהג אשכנז אין אוכלים בשר ושותים יין לאורך כל תשעת הימים שקודם תשעה באב, אך מעיקר דין המשנה הלכות אלו נאמרו רק בסעודה המפסקת, לצד הדין שאין אוכלים בסעודה זו יותר מתבשיל אחד.

האיסור על אכילת בשר ויין מזכיר את דין האונן (שמתו טרם נקבר) שאף הוא נאסר באכילת בשר ויין. הגמרא אף מציינת כי ר' יהודה היה אוכל את הסעודה המפסקת במקום הכי פחות נוח בבית (ליד התנור), והיה נראה "כמי שמתו מוטל בפניו".

מנהגנו לאכול את הסעדוה המפסקת בישיבה על הקרקע (שולחן ערוך תקנב, ז). אין צורך להסיר את הנעליים קודם הסעודה (שם, ברמ"א). לפי דין המשנה מבואר שמותר לאכול תבשיל בסעודה זה, אך המנהג הוא דווקא לאכול בו לחם עם ביצה קשה (רמ"א תקנב, ה), כאשר יש לכך מקור במנהג רבי יהודה כמבואר בגמרא. כך המנהג הנפוץ הוא לטבול את הלחם באפר במקום במלח (שם, סעיף ו).

אכילה לבד

נחלקו הפוסקים איך שלשה אנשים ינהגו כאשר אוכלים יחד את הסעודה המפסקת: האם עליהם לברך בזימון או שלא (טור; רבנו משולם, שדבריו מובאים בהגהות מיימוניות, תעניות פ"ה אות ל, נהג לא לזמן בסעודה מפסקת אפילו כשאכל ביחד עם שני אנשים נוספים). כדי להימנע מהמחלוקת, יש לכתחילה לאכול את הסעודה לבד.

בנוסף לכך, יש מעלה באכילה לבד שכן יש בכך הזדמנות להרהר על חורבן הבית, ולקיים בעצמנו את הפסוק "ישב בדד וידום" (איכה ג, כח).

גם במקום שאכלו שלשה יחדיו, המשנה ברורה מכריע שאין לברך בזימון, זאת מפני  שקביעת בסעודה כזו אינה נחשבת לקביעות כלל (ס"ק יט).

מתי מתחיל הצום?

לאחר סיום הסעודה המפסקת עדיין מותר לאכול ולשתות, בתנאי שלא נעשה החלטה מנטאלית להתחיל את הצום עם סיום הסעודה. במקום שאדם החליט שהצום מתקבל עם סוף הסעודה, אז לאחר ברכת המזון שוב אסור לאכול מדין הצום.

לאחר סוף הסעודה, כאשר לא קיבל על עצמו תענית עם גמר האכילה, יש אומרים שמי שמחליט החלטה חזקה לקבל על עצמו את הצום, שוב אין לו לאכול ולשתות (ב"ח, גר"א). אחרים סבורים שאין אפשרות לקבל את התענית אלא בדיבור בלבד (רמה, בית יוסף).

כמובן שבכל אופן חובה להתענות עם שקיעת החמה.

תפילין בתשעה באב

אבל אינו מניח תפילין ביום הראשון של אבלותו. נחלקו הפוסקים אם יום תשעה באב דומה ליום הראשון של אבלות או שלא. יש אומרים שחורבן הבית יותר גדול מאבלות רגילה, כך שאסור להניח תפילין ביום זה (כך דעת מהר"ם, עי' טור סימן תקנה; רבנו ירוחם, כפי שהובא בבית יוסף).

מנגד, לדעת הרא"ש (הו"ד בטור) מותר (וחיוב) להניח תפילין בתשעה באב. אין לדעת הרא"ש לערוך הקבלה בין תשעה באב לבין יום הראשון של אבלות, כי תשעה באב אינו אלא "זיכרון" לחורבן הבית, ולא יום אבלות של ממש.

כפשרה, מנהג אשכנז הוא להימנע מהנחת תפילין עד למנחה, ואז להניח תפילין. לכן, הבוקר דומה ליום ראשון של אבלות, ואילו אחר הצהריים דינו כשאר ימי אבלות שמותר להניח בהם תפילין.

יש גם ספרדים שנוהגים כך, ואילו אחרים מניחים תפילין שחרית וחולצים עם אמירת קינות, שהוא זמנו של אבלות. מנהג שלישי הוא להניח תפילין בבית ולא בבית הכנסת ברבים.

לימוד תורה בתשעה באב

למעט "דברים הרעים" ושאר פרקים בתורה ובדברי חז"ל שיש בהם עצבות ורוע, אין ללמוד תורה ביום תשעה באב. על דברי תורה נאמר "משפטי ה' אמת משחמי לב", ואסור אפוא ללמוד תורה בשמחה ביום זה, כאשר אנו מתאבלים על טרגדיה נוראה.

נחלקו הפוסקים בעניין לימוד התורה לילדים. בגמרא מבואר שיש לסגור תלמודי תורה, אך יש פוסקים שמותר לילדים ללמוד תורה בתשעה באב כיון שילד שמשכנעים אותו ומחייבים אותו ללמוד בסוף לא ילמד כלל. לפי זה, ילד שלומד תורה בתשעה באב מעצמו, אין צורך לגעור בו כיון שאין לו הנאה מלימודו (ביאור הלכה).

אצל פוסקים אחרים יש שכתבו שדין ילד כדין מבואר, ואין ללמוד תורה אפילו לילדים. כך דעת המגן אברהם והב"ח, ונראה שכך הוא המנהג הנפוץ

עבודה בתשעה באב

המשנה קובעת שדין עבודה ביום תשעה באב תלוי במנהג המקום: במקום שנהגו לעשות מלאכה, עושים, ואילו במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, אין עושים.

המשנה מסיימת שתלמידי חכמים אינו עובדי בתשעה באב, גם אם הם חיים בתוך קהילה המקלה לעבוד ביום תשעה באב. יתירה מזו, הגמרא (תענית ל, ב) קובעת שאדם לא יראה סימן ברכה מרווחיו אם הם נעשים על-ידי עבודה בתשעה באב.

האם ראוי שאדם מן השורה "יעשה את עצמו תלמיד חכם" ולא לעבוד בתשעה באב? לדעת ר' שמעון בן גמליאל כל אדם יכול לפסוק ממלאכתו ביום תשעה באב, ואין בכך חשש מ"יוהרה". הסיבה לכך היא שלפעמים אנשים אינם הולכים לעבוד מסיבות שונות, ואינני בכך אפוא דבר ניכר ויוהרה.

להלכה, פסק בשולחן ערוך (או"ח תקנד, כב) שמותר להימנע מעבודה ביום תשעה באב, וטוב לכולם לעשות כן ולהתמקד על אבלות החורבן.

שטיפת הבית בתשעה באב אחר הצהריים

יש שנוהגים לשטוף את הרצפות בתשעה באב אחר הצהריים. המנהג מתבססת על מסורת שהמשיח יולד בתשעה באב אחר הצהריים.

לכן, טוב להמתין באותה שעה למשיח ולחזק את לב האנשים בתפילות ובתקוות (עי' כל בו ובית יוסף תקנד). מדובר לכאורה על מלאכה מיותרת שיש בה טרחה, ועדיין אין לצאת נגד המנהג (ברכי יוסף תקנט, ז).

הלכה זו מאפשרת לנו לסיים בדבר טוב. אמנם היום מסמל צער, יגון ואבלות, עדיין הוא יום של תקווה ועתיד. ואמנם, אין אומרים תחנון ביום זה או במנחה שלפניו, מפני שהיום קרוי מועד ("קרא עלי מועד"), ולעתיד יתהפך יום תשעה באב מאבל כבד ליום של שמחה וחגיגה.

אנו יודעים שגם כשאנו בתוך החושך והאפילה, האור אכן נמצא בפני, וגילויו – גילוי של אור מתוך החושך – אינו אלא עניין של זמן. אך יתהפך יום תשעה באב מיום של עצב ותסכול ליום שמחה וטוב לבב.

יה"ר שנתבשר בשורות טובות, יושיענו ה' מכל צרה וצוקה וישלנו לנו גאולה במהרה בימינו.

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. מותר לשטוף את הבית, אולם הוראת הגר"ש סלנט רבה של ירושלים היתה לעשות זאת שלא ביסודיות כמו כל שבוע אלא יותר בקלילות, הובא בלוח ארץ ישראל.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *