נאמר בפסוק בפרשתנו על בלעם, גדול נביאי אומות העולם: "וירא את ישראל שכן לשבטיו" (במדבר כד, ב). מיד לאחר מכן בלעם מברך את ישראל במילים הידועות: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל" (שם, ה).
לפסוק זה, השגור תדיר על פינו, פירשו בגמרא: "מה ראה בלעם? ראה שאין פתחתי אהליהם מכוונים זה לזה. אמר: ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה" (בבא בתרא ס, א).
בלעם ראה שפתחי אוהלי ישראל היו מכוונים להבטחת הפרטיות של שוכניהם – שלא היו הפתחים מכוונים זה כנגד זה – ומשום כך בירכם.
במאמר השבוע נדון, לנוכח הפסוק ודרשת חכמים, בעניין "היזק ראיה". מהן הלכותיו הבסיסיות של ההגנה על הפרטיות שמעניקה מסורת ישראל? האם ניתן לוותר על ההגנה מפני היזק ראיה? האם ייתכן שכיום ישתנו ההלכות מתקופת חז"ל וגדולי הפוסקים? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
ההלכה הבסיסית
במשנה (משנה, בבא בתרא ג, ז; נט, ב) נקבעה ההלכה הבסיסית של היזק ראיה: "לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין… לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון".
הגמרא מבארת כי ההלכה במשנה, נלמדת מלשון הכתוב "וירא את ישראל שכן לשבטיו": "מה ראה בלעם? ראה שאין פתחתי אהליהם מכוונים זה לזה. אמר: ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה". הגמרא מסבירה עוד כי דין "לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין", נאמר בלשון "ואין צריך לומר". כלומר, אפילו לחצר השותפין אסור לאדם לפתוח חלון, ואין צריך לומר שאסור לו לעשות כן בחצר שאינה של שותפים.
הסיפא של המשנה, לפיה "לא יפתח אדם לחצר השותפין… חלון כנגד חלון", נאמרה במקום שניתנה לו רשות לפתוח פתח כנגד החצר – וכגון שבעל החצר נתן לו רשות לפתוח פתח או חלון כנגד חצרו. גם במקרים אלו, אסור לו לפתוח פתח מול פתח ודלת מול דלת.
כך נפסקה הלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קנד, ג): "לא יפתח אדם חלון לחצר חברו … מפני שמסתכל בו ממנו. ואם פתח, יסתום. ואם נתנו לו השותפין בחצר רשות לפתוח חלון או פתח, רשאי, והוא שלא יפתח פתח כנגד פתח או חלון כנגד חלון, אלא ירחיק משהו זה מנגד זה. ואם הוא לחצר אחרת שנתנו לו רשות לפתוח פתח או חלון, צריך להרחיק מכנגד פתחו או חלונו של חברו עד שלא יוכל לראות בו כלל".
מניעת אפשרות של פגיעה
הלכות "היזק ראייה" מרובות הן, ולא נוכל להקיף את כולן במאמר בודד. נתמקד אפוא על העיקרון של היזק ראייה: במה נחשבת הראייה להיזק?
הרובד הבסיסי של היזק ראייה אינו מתבטא דווקא בראייה עצמה, אלא באפשרות של ראייה. יש להימנע אפוא לא רק מראייה מתוך רשות הזולת, אלא אף יש למנוע את האפשרות לעשות כן. הסיבה לכך היא שדי בקיומה של אפשרות זו כדי להפריע לאדם לעשות ברשותו כחפצו: האדם אינו יכול להשתמש ברשותו לצרכים פרטיים בידיעה שישנה אפשרות שאחר הנמצא מחוץ לרשותו מביט עליו.
מסיבה זו, בעל החצר רשאי לכפות על מי שפתח חלון כנגד חצרו לסתום את החלון: בעל החצר אינו צריך להסתפק באיסור על שכנו להסתכל עליו, אלא הרשות בידו למנוע את האפשרות של הסתכלות לתוך רשותו. כך, כפי שראינו לעיל, נפסק בשולחן ערוך, וכן ברמב"ם (שכנים ה, ו).
כמו כן, עיקרון זה עומד מאחורי ההלכה הנלמדת בתחילת מסכת בבא בתרא (ב, א) לפיה שכנים יכולים לכפות אחד על השני הקמת כותל המפריד בין רשותם, באופן שלא יוכלו לראות אחד לתוך רשותו של חברו. בשל הנזק הכרוך בראיית האחד את השני, כל אחד רשאי לתבוע מן השני להשתתף בהקמת הכותל (בשיעור השתתפות של 50%), הכל "לפי מנהג המדינה" (כלומר, טיב הכותב יהא לפי הנהוג באותו המקום).
אפילו במקום שאדם בנה כותל מול חלונו של חברו, כאשר הכותל נמוך מהחלון ואינו מאפיל עליו, זכותו של בעל החלון להקפיד שבעל הכותל ינמיך את כותלו במידה כזו שגם אם עומד על הכותל, לא יוכל לראות פנימי לתוך ביתו (קנד, כא). עד כדי כך הקפידו חכמים על הגנת הפרטיות של אדם.
וויתור על הזכות להגנה על הפרטיות
מה דינו של אדם שנפגע מפתיחת חלון מול חצרו, אך לא מחה על כך? לשאלה זו, אנו מוצאים שתי דעות בדברי התנאים: לדעה האחת, בעל החלון קונה חזקה כנגד בעל החצר; לדעה השנייה, זכאי הנפגע גם במקרה זה לדרוש את החזרת המצב לקדמותו כדי שלא תיפגע פרטיותו עוד.
כך אנו למדים בברייתא (בבא בתרא נט, ב): מעשה באדם אחד שפתח חלוניו לחצר השותפין, ובא לפני רבי ישמעאל בר רבי יוסי. אמר לו: "החזקת, בני, החזקת". ובא לפני רבי חייא. אמר: "יגעת ופתחת – יגע וסתום".
להלכה פסקו הרמב"ם (שכנים ו, ז; יא, ד) והשולחן ערוך (קמב, ג; קנד, ז) שאדם קונה חזקה על חלון ופתח, גם במקום שיש בהם היזק ראייה. ניתן לקנות חזקה זו בשלוש דרכים: על-ידי שהניזק מסייע למזיק בפתיחת הפתח והחלון, על-ידי שהוא מייעץ לו לפתוח את הפתח או את החלון, ועל-ידי שהוא רואה את פתיחת הפתח והחלון, ואינו מוחה. בכל אחת מדרכים אלו קנה בעל הפתח והחלון חזקה, ושוב אינו יכול למחות נגדו בעתיד.
הרמ"א (קנד, ג) מביא דעה החולקת, וסוברת שאין אפשרות לקנות חזקה ביחס להיזק ראייה – וראה על כך בהמשך.
האיסור של הסתכלות
דברי הרמב"ן בסוגיה זו מלמדים אותנו כלל נוסף חשוב בהלכות היזק ראייה.
דעת הרמב"ן (בבא בתר נט, ב), שלא כדעת הרמב"ם האמורה, היא שאין חזקה על חלון ופתח כנגד הנפגע. לדבריו, המזיק יכול לרכוש חזקה רק בהיזק ממוני, מה שאינו כן כשהאדם עצמו ניזוק ומצטער. ועוד: אין לשער מראש את מידת הנזק הצפויה לאדם מפגיעה בפרטיותו, ולכן מחילתו אינה מחילה.
אולם, הסיבה השלישית שמונה הרמב"ן היא המעניינת במיוחד במסגרת דנא. הרמב"ן מבאר שגם אף אם ימחל הניזק, כיוון שבוודאי אסור למזיק להזיק בראייה, ואין מי שיכול להיזהר בדבר ולהיות כל היום עצום עיניים – על כורחנו נאמר לו: "סתום חלונך, ואל תחטא תדיר".
כלומר, מלבד הזכות הממונית שיש לאדם נגד שכנו ביחס לפתיחת פתח או חלון, חל איסור בפועל על אדם להסתכל לתוך רשותו של חברו. הלכה זו נפסקה ברמ"א (קנד, ז), באופן שגם אם קנה השכן חזקה על חלונו או פתחו, עדיין אסור לו להסתכל על חברו, וניתן לכפות אותו על כך.
הלכה דומה לכך נפסקה בדברי הט"ז (אורח חיים, סימן תרלז, ס"ק ד). לדבריו, אמנם מותר לאדם להיכנס לסוכתו של זולתו שלא מדעתו כדי לקיים מצוות ישיבה בסוכה, אך אסור לעשות כן בשעה שהלה נמצא בתוך סוכתו: "אבל בשעה שהוא שם, אפשר דקפיד עליו, שלא יראה חבירו עסקיו ואכילתו בלי ידיעתו. וזה דבר מוסכם מצד הסברא. כנ"ל".
כך, גם כאשר אדם עובר ליד חלונו של חברו, אין לו להסתכל לתוך ביתו ולהפריע ממנו לעשות שימושים פרטיים (עי' פתחי חושן, נזיקין פרק יד, הערה ג; יש לדון במקום שלבני הבית יש אפשרות לסגור את הוילון).
מנהג בטעות
הרשב"א (חלק ב, סימן רסח) דן באריכות בסוגי המנהגים ביחס להיזק ראייה ודינם להלכה. הרשב"א הולך בדרכו של הרמב"ן, לפיו לא רק שיש זכות ממונית למנוע מאחר לפתוח פתח, אלא כמו כן יש איסור על ההסתכלות עצמה. מכן מסיק הרשב"א שאם נהגו שלא להקפיד על היזק הראייה כלל, הרי זה מנהג מוטעה, ואינו מנהג, מאחר שהוא כרוך באיסור:
"וכן למדין ממנהג המדינה… ומכל מקום, אם נהגו שלא להקפיד כלל על היזק ראיה שעל הבתים וחצרות, מנהג בטעות הוא, ואינו מנהג, שאין מחולה ההקפדה אלא בממונות, שאדם רשאי ליתן את שלו או ליזוק בנכסיו, אבל אינו רשאי לפרוק גדרן של ישראל, ושלא לנהוג בצניעות, ובגורם להסתלק שכינה מישראל הוא".
רשות היחיד של אדם חייבת להעניק לו את הפרטיות שאותה הוא צריך. אין כל היתר לאדם להסתכל לתוך רשותו הפרטית של חברו, ובכך לפגוע בפרטיותו. העושה כן גורם לשכינה להסתלק מישראל.
יש לציין שבעוד שלגבי המנהג למחול על היזק ראייה דעת הרשב"א שאין כאן מנהג תקף, לעניין מי שמחל בפירוש על כך הרשב"א אינו אומר את דבריו במוחלט: "וקרוב אני לומר שאפילו מוחל לו בפירוש, לא יועיל, שיוכל לומר לו: סבור הייתי לקבל, ואיני יכול".
דין היזק ראייה במציאות משתנה
האם דיני ההרחקה משום היזק ראייה חלים על בניינים הנבנים כיום ברשיון בנייה על פי דיני התכנון והבנייה? האם המציאות המשתנה עשויה להשפיע על הלכות היזק ראייה בזמנינו?
ישנם מספק נימוקים שלפיהם דיני היזק ראייה עשויים להשתנות בהתאם למציאות משתנה.
ביחס להלכת "פתח מול פתח" (לפיה אסור לאדם לפתוח פתח מול פתחו של חברו, כפי שנפסק בשולחן ערוך), הפגיעה שיש בכך היא כיום פחותה הרבה מבימי קדם. סיבה אחת לכך היא מפני צורת בנייתן של דירות בימינו, שכן מקובל לבנות פרוזדור סמוך לפתח, ואין עושים בו מעשים שבצנעה (פתחי חושן, נזיקין, פרק יד, סעיף ד, אות ד).
בנוסף לכך, בימי קדם חלונות נעשו קטנים מאד, ולא היו מכניסים כמות אור מספקת, כך שנהגו רבים להשאיר את פתחי הבית פתוחים כדי להכניס תוספת אור. כיום, אינו נהוג להשאיר את דלתות הבית פתוחות לרווחה, וממילא הפגיעה של "פתח מול פתח" פחותה (עי' תורת המשפט, חלק א, עמ' קסא).
כך דנו הפוסקים שמא ההלכה של חלונות תשתנה כיום משום שפתחי החלונות מוגנים בתריסים, וכשאדם רוצה לעשות דברים שבצנעה הוא מגיף את התריסים (עי' שו"ת מנחת צבי, ח"א, סימן ג).
עם זאת, בדרך כלל נוהגים בתי הדין לפסוק הלכה לאור הכללים הנקוטים בפוסקים הקדומים, יחד עם התחשבות מסוימת של המציאות המשתנה. כך הדין גם, בדרך כלל, ביחס לרשות שניתנה על-ידי אגפי הבנייה והתכנון של הרשות המקומית. בתי דין שונים נותנים משקל שונה לרשות שניתנה מהעירייה – אך בדרך כלל משקל זה בוודאי שאינו אבסולוטי, ועדיין יידון בית הדין במקרה הקונקרטי לאור כללי ההלכה.
בוודאי שבכל מקרה ספציפי יש לפנות לגורם הלכתי מוסמך טרם נוקטים במעשה כלשהו. כדאי תמיד להתייעץ ולבדוק את המצב ההלכתי קודם למעשה, כדי להימנע מגרימת מריבות בין שכנים ועגמת נפש של החזרת מצבים לקדמותם.
