לתרומות לחץ כאן

פרשת חוקת-הלכות מלחמה (1): היציאה למלחמה ומחנה ישראל

הלכות מלחמה (1): היציאה למלחמה ומחנה ישראל

נאמר בפרשתנו, פרשת חקת: "וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם" (במדבר כא, ב). בהמשך מבואר שהקב"ה שמע את תפילת העם, ומסר את הכנענים בידיו: "וישמע ידוד בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חרמה". כפי שמבאר רש"י, האנשים נהרגו, והרכוש הוחרם לה'.

אזכורו של המלחמה מול הכנענים – לימים האויב המרכזי והעיקרי של ישראל על אדמתם – והחרמת השלל למען ה', מעלה את השאלות ההלכתיות הקשורות למלחמה בכלל, ואת שאלת לקיחת שלל בפרט.

מהם הכללים ההלכתיים הנוגעים לעשיית מלחמה, במסגרת של מלחמה בת-ימינו? האם מותר לקחת שלל, כפי שהיה נהוג בעבר? האם מותר לפתוח במלחמה בשבת? האם מותר לנשים להשתתף במלחמה? מהם העקרונות ההלכתיים הנוגעים למחנה המלחמה?

למרות שלא נוכל להקיף נושא רחב זה בסדרה קצרה זו (בעלת שני מאמרים), ננסה לתת סקירה כללית של הנושא, לבאר את עיקרי הדינים הנוגעים לעשיית מלחמה, ולהעלות את הנושאים המרכזיים הדורשים תשומת לב.

מלחמה מצווה

במילים הבאות מתאר הנביא ישעיהו את ימות המשיח: "ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ד).

עד בא המשיח, כשהעולם המוכר לנו ממשיך להכיל (בשפע) שנאה ורוע, ישנם בהחלט נסיבות המצדיקות את היציאה למלחמה. כשנסיבות אלו מתגבשות, ההלכה רואה את המלחמה כצורך וכחובה, ולא כעניין של רשות בלבד.

המקרה הקלאסי של "מלחמת מצווה" – מצווה שיש בו חיוב הלכתי גמור – הוא מלחמה לצורה הגנה עצמית. הרמב"ם (הלכות מלכים ה, א) קובע שאחת משלשת הקטגוריות של מלחמת מצווה – יחד עם מלחמת מחיית עמלק, והמלחמה מול שבעת העמים יושבי ארץ ישראל – היא "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם".

בניגוד למלחמת מצווה, קובע הרמב"ם ש"מלחמת רשות" היא מלחמה המלחמה שהמלך נלחם כדי להרחיב את גבולות הארץ: "כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו".

נחלקו האחרונים בשאלת יציאה למלחמה לצורך "תקיפת מנע" – תקיפה שכל עניינה למנוע תקיפת האויב הממשמשת ובאה. האם מלחמת מצווה לצורך "עזרת ישראל מיד צר" שייכת רק לאחר שהצר התקיף, או שמא במקום חשש לתקיפת אויב ניתן לצאת למלחמת מצווה אף בתקיפת מנע?

לדעת הלחם משנה, רק מלחמה הגנתית, פשוטה כמשמעה, נכללת בהגדרת מלחמת מצווה, ואין להרחיב את ההגדרה לתקיפת מנע. אולם, אחרים חלקו עליו בכך, וקבעו שגם תקיפת מנע כלולה בהגדרה – והראיה לכך, שהרי פשוט שחובה גמורה היא להילחם לצורך הצלת נפשות, ולא תהא הצלחת כל ישראל פחותה מהצלחת אדם אחד מישראל. אם כן, מה החידוש בקטגוריה המיוחדת של "עזרת ישראל מיד צר"? מכאן שאף תקיפת מנע, שאין בה הגנה מיידית אלא הגנה על-שם העתיד, כלולה בהגדרת מלחמת מצווה (שיירי קרבן, סוטה ח, י).

יציאה למלחמה בשבת

ישנן מספר השלכות הלכתיות העולות מהגדרת מלחמה כ"מלחמת מצווה" או כ"מלחמת רשות". השלכה חשובה אחת, שנידונה בהרחבה על-ידי הרב אליעזר וולדנברג (ציץ אליעזר, ח"ג, סימן ט), היא שאלת יציאה למלחמה בשבת.

גלוי וידוע שהמצב הביטחוני במדינת ישראל מצריך, לעתים לא רחוקות, מבצעיים צבאיים מסוג כזה או אחר לצורך הגנה על האוכלוסייה היהודית מפני אויביה הערבים. מבצעים מסוימים, כגון חיסול מחבלים תוך ביצוע פיגוע טרור או ההכנה אליו (או שגירת טילים ורקטות לשטח מאוכלס), הם בלי ספק בגדר מבצע הגנתי, להציל ישראל מיד צר. אחרים, כגון תקיפת הכור בסוריה (בשנת 2007), הם תקיפות מנע המיועדים להגנה מפני איום עתידי. האם אפשר לפתוח בהם בשבת?

לאחר שמוסיף שגם מלחמה התקפית, שכוונתה לכבוש את ארץ ישראל ולגאלה מיד נכר הארץ, נחשבת למלחמת מצווה (על-פי דעת הרמב"ן, מצוות הנשכחות ד), מביא הרב וולדנברג מחלוקת הראשונים בעניין פתיחת המלחמה בשבת. לדעת הרמב"ן, מותר לפתוח במצבע אפילו בשבת, ואילו לדעת הרמב"ם כל שאין במבצע פיקוח נפש מיידי, אסור לפתוח בו אלא שלשה ימים קודם השבת.

לכן פוסק הרב וולדנברג להלכה שכל שאין במבצע הצלת ישראל ישירה, אין לפתוח במבצע או במלחמה בשבת.

השתתפות נשים בקרב

עוד השלכה מרכזית של אפיון המלחמה כמלחמת מצווה היא זהות המשתתפים בה. רבים פטורים מהיציאה למלחמת הרשות – מי שארס אשה ולא נשאה, מי שבנה בית חדש, מי שנטע כרם, וכך הלאה. בניגוד לכך, אין אף פטור ממלחמת מצווה. כלשון המשנה (סוטה ח, ז), "במה דברים אמורים, במלחמת הרשות. אבל במלחמת מצוה, הכל יוצאין, אפלו חתן מחדרו וכלה מחפתה".

האזכור של "כלה מחופתה" מגלה, לכאורה, שהן גברים והן נשים חייבים לשרת בצבא במלחמת מצווה. אולם, הפוסקים מדגישים שאין הכוונה לתפקידים קרביים, שאינם ראויים לנשים מעיקר טיבם וטבעם. יש שכתבו שנשים משתתפים במלחמה בהספקת מזון ושאר צרכי הלוחמים (רש"ש, סוטה מד, ב).

אחרים מפרשים שרק החתן יוצא למלחמה, ואילו הכלה מבטלת את מסיבות החתונה, אך אינה מלווה את חתנה למלחמה (רדב"ז על הרמב"ם, מלכים ז, ד).

הסיבה לפרשנות זו היא שצו הפסוק האוסר לבישת בגדי גברים לנשים (דברים כב, ה) מתפרש על-ידי חז"ל כבא לאסור אשה מלשאת כלי זין, וכך לאסור עליה לצאת למלחמה – דבר שנחשב כעיסוק גברי מובהק (על-פי ספרי, תצא טז). ה'אבן עזרה' מוסיף שאם יצאו נשים למלחמה עם אנשים, יבואו לידי זנות בדרכם למלחמה.

קדושת המחנה

התורה קובעת סטנדרטים גבוהים עבור מחנה המלחמה: "כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י). במדרש, חז"ל מפרשים את צו הכתוב כאזהרה מיוחדת להיזהר בשעת המלחמה בכל ענייני טומאה וטהרה, מעשרות, זנות, עבודה זרה, שפיכות דמים, ולשון הרע (ספרי, תצא מד).

בפירושו על התורה (דברים כג, י), מבאר הרמב"ן "כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף, וכל נבלה". כידוע גם מזמננו אנו, מחנה המלחמה ידוע כמקום שבו משליכים החיילים מעצמם את רסני המוסר האנושי שבדרך כלל גובל את פעולתם: "הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב". "ועל כן", מסיים הרמב"ן, "הזהיר בו הכתוב: 'ונשמרת מכל דבר רע'".

כך כותב אף רבנו בחיי (דברים שם): "לפי שמחנות הכנענים בצאתם למלחמה היו משולחים לעשות כל תועבה וכל נבלה, ונוהגין בעצמן הפקר בכל הדברים כלן, לכך יזהיר הכתוב מחנה ישראל שישתמרו מכל הדברים הרעים".

הפסוקים ממשיכים להזהיר בפרט אודות טהרה רוחנית וניקיון גשמי במחנה המלחמה. הפרק מסיים באמרה כללית, המפרשת את הצורה בציוויים אלו כדי ששכינת ה' לא תעזוב את העם בשעת המלחמה: "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, טו).

הרמב"ן מוסיף (מצוות הנשכחות יא) שנאסר לצבא המלחמה אפילו להרהר בנשים בקרב המחנה, כיון שמחשבה זו עלולה להביא לטומאה.

הקלות בזמן מלחמה

התורה אמנם דורשת, כאמור, סטנדרדים גבוהים לקדושת המחנה – אך עם זאת, ההלכה מכירה בכך שמבצע המלחמה כרוכה בקשיים לא מעטים, וחז"ל מזכירים מספר קולות הלכתיות הנוהגות בשעת מלחמה. הגמרא בעירובין מזכירה ארבע קולות, כפי שמסכם הרמב"ם (מלכים ו, יג):

א.      אוכלים הדמאי (תבואה שיש בה ספק אם הופרשו ממנה תרומות ומעשרות).

ב.      פטורים מרחיצת ידים בתחלה (אין חובה ליטול ידיים קודם אכילת פת).

ג.        מביאין עצים מכל מקום [לצורך חימום], ואפילו מצאן תלושים ויבשים אין מקפידין על כך במחנה.

ד.      פטורין מלערב עירובי חצרות במחנה, אלא מטלטלין מאהל לאהל ומסוכה לסוכה – והוא שיקיפו כל המחנה מחיצה גבוהה עשרה טפחים, כדי שתהיה רשות יחיד.

הרמב"ם מסיים: "וכשם שפטורין מכל אלו בהליכתן, כך פטורין בחזרתן". גם בחזרת הצבא מהמלחמה מקילים בכל אלו הדברים.

אל תירא ואל תחת

הרמב"ם (מלכים ז, ד) כותב שבשעת מלחמה "פוקדים שרי צבאות בראש העם, ומעמידין מאחור כל מערכה ומערכה שוטרים חזקים ועזים, וכשילין של ברזל בידיהם. הרוצה לחזור מן המלחמה, הרשות בידן לחתוך את שוקו, שתחלת נפילה ניסה". בריחת חייל אחד עשויה למלאות את לב אחיו בפחד ומורא מן המלחמה: "תחילת נפילה ניסה".

הרמב"ם מוסיף שעל כל חייל לחזק את לב עצמו. לאחר שקורא לחיילי הצבא להסיר כל מחשבה אישית מלבם, ולהתמקד אך על המלחמה אשר לפניהם, מבאר הרמב"ם: "וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה, ומבהיל עצמו, עובר בלא תעשה, שנאמר: 'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם'".

מעבר לעבירה האישית של פחד בשעת מלחמה, מסביר הרמב"ם שהמפחד בשעת מלחמה אחראי לכל המערכה: "ולא עוד, אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו. ואם לא נצח, ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר: 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו'".

מנגד, מבטיח הרמב"ם שכל הנלחם בכל נפשו וכוחותיו, יזכה שברכה עליונה תשרה עליו: "וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר: 'כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך'".

במאמר זה סקרנו בקצרה את ההלכות הנוגעות להכנה למלחמה, ואת דיני מחנה ישראל. במאמר הבא, נפנה בס"ד לשאלות העולות כשפוגשים את האויב: דיני הטלת מצור על האויב, השאלות של לקיחת שלל ושל פגיעה בחפים מפשע, ועוד.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *