האם עונשים על 'אונאת דברים'
כבר הזכרנו הבדל בין 'אונאת ממון' לבין 'אונאת דברים' בכך שבמקרה של עוול ממוני ניתן להשיב את הכסף, ואילו במקרה של עוול נפשי – 'אונאת דברים' – אין אפשרות של תיקון הכאב.
אבחנה זו מעלה השלכה מעשית חשובה בנוגע לעונש בית דין על איסור זה. המהר"ם (פראג, תתקפה) כותב שכיון שמדובר על איסור דאורייתא, ומאחר שאין אפשרות לתקן את העוולה, הרי שהעובר חייב מלקות כדין שאר איסורי תורה. ה'מרדכי' (בבא מציעא שו) אף הוא מזכיר שהאיסור גורר עונש מלקות.
ה'בית יוסף' (חו"מ סימן א) מקשה על הנחה זו: איך ייתכן שאיסור 'אונאת דברים', שמתבצע על-ידי דיבור ולא על-ידי מעשה קונקרטי, יישא עונש מלקות? הרי למדנו בכל מקום ש"לאו שאין בו מעשה, אין לוקין עליו"? ואמנם, ב'ספר החינוך' (מצוות שלח) קבע שאין מלקות על איסור 'אונאת דברים', מפני שאין בו מעשה. ה'בית יוסף' מציע שכוונת ה'מרדכי' הוא לא למלקות של תורה, אלא ל'מכת מרדות' – מלקות דרבנן ולא של תורה. אולם, מתוך דברי מהר"ם משמע שמדובר על עונש של תורה, ולא בעונש מדרבנן.
פתרון אפשרי של השאלה הוא שאיסור 'אונאת דברים' נחשב כחלק מאיסור 'אונאת ממון'. כיון שבנוגע לאיסור הונאה בממון הרי שיש מעשה קונקרטי, ואילו הדמים לא היו ניתנים להשבה היה העובר לוקה עליו, ממילא גם באיסור 'אונאת דברים' יש עונש מלקות. ביאור זה מתאים לשיטת ה'מגיד משנה' (שכירות יג, ב) שכותב שבמקום שאיסור יכול לכלול מעשה קונקרטי, חייב העובר עליו עונש בית דין גם אם עבר על עבירה בלי לבצע שום מעשה.
מנגד, לדעת ה'חינוך' יש לפרש שאין קשר בין איסור 'אונאת דברים' לבין איסור 'אונאת ממון', ואכן בעקבות הרמב"ם (לא תעשה רנא) מונה ה'חינוך' את איסור אונאת דברים כאיסור בפני עצמו. מטעם זה, אין לחייב את העובר על 'אונאת דברים' בעונש בית דין, כי אין בכלל הלאו שום איסור של ממון. בנוסף, לדעת ה'חינוך' במקום שהאיסור הספציפי נעבר ללא מעשה קונקרטי, אין לנו לחייב עונש בית דין גם במקום שאפשר לעבור על-ידי מעשה (שלא כדעת ה'מגיד משנה' הנ"ל), ולכן ברור שאין לחייב מלקות על איסור 'אונאת דברים' שנעשה בדיבור בלבד.
מקרים מיוחדים של 'אונאת דברים':
איסור 'אונאת דברים' נאמר אמנם בנוגע לכל יהודי (וראה להלן ביוצאים מן הכלל), אך הגמרא מדגישה שיש לאדם לנקוט בזהירות משנה בנוגע לאנשים הפגיעים ביותר.
הדוגמה השכיחה ביותר היא אשתו של אדם. בהקשר זה הגמרא (כתובות נב, ב) מספרת את סיפורו של ר' רחומי, שהיה שוהה במשך כל השנה עם רבו (רבא), והיה חוזר לביתו רק בערב יום הכיפורים. בשנה אחת היה ר' רחומי שקוע בלימודיו בערב יום כיפור, ולא שם את לבו לאיחור השעה. אשתו, שחיכתה קרוב לשנה לחזרתו, התחילה לדאוג, וחשבה לעצמה: "כעת יבוא, כעת יבוא" – אך עדיין ביאת ר' רחומי השתהה. ברגע שהוזילה דמעה על דאגתה, קרס הגג שעליו ישב ר' רחומי, והוא נפל למיתה טראגית.
על אותו משקל, הגמרא מצווה על האדם להיות זהיר במיוחד באונאת אשתו: "אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה" (ב"מ נט, א). גם ב'שולחן ערוך' (רכח, ג) מציין רגישות מיוחדת זו, וב'באר היטב' (שם, ד) מוסיף (על-פי הגמרא) שהקב"ה רואה את דמעותיה ופורע את צערה.
מקרים מיוחדים נוספים הם גרים (רכח, ב), יתומים (עד שיוכלו להסתדר לבד), ואלמנות (עד שמתחתנות בשנית). בנוגע לשניים האחרונים, התורה עצמה קובעת שיש להם רגישות מיוחדת לפגיעה רגשית, והרמב"ם (דעות ו, י; ספר המצוות, ל"ת רנו) קובע שיש לנקוט בזהירות יתרה בנוגע לאונאתם.
יוצא מכלל איסור אונאה הוא יהודי שאינו נופל תחת ההגדרה של "עמיתך", שלפי הגמרא כוונתה "עם שאתך בתורה ומצוות" (נט, א). הרמב"ם וה'שולחן ערוך' אינם מזכירים את היוצא מן הכלל, אבל כך הובא להלכה על-ידי הרמ"א (רכח, א; עי' סמ"ע ג), וגם ה'חפץ חיים' (ד, ז) כותב שאיסור אונאת דברים לא נאמר בנוגע לרשע. ב'ערוך השולחן' (רכח, א) כתב לחדש שאין היתר לצער יהודי רשע אלא במקום שהכוונה היא שמתוך צערו יחזור למוטב – אך לא מצאנו חידוש זה בשאר פוסקים.
בנוגע ליהודים חילוניים כיום, בשו"ת שבט הלוי (ח"ה, מצוות, סימן נא) כתב שאיסור 'אונאת דברים' חל בנוגע ל'תינוק שנשבה' – יהודי שאינו מקיים מצוות מפני שלא זכה להתחנך לכך. לדעת ה'חזון איש' (יורה דעה יד, ב), רוב רובם של יהודים חילוניים כיום נכללים בקטגוריה זו.
"הוא התחיל"
שאלה מרתקת עולה במקרה של 'תגובה'. מה הדין במקום שאדם מוצא את עצמו תחת התקפה מילולית? האם מותר לו להגיב בכמה גינויים ועלבונות משלו, או שמא אין היתר לכך גם כשאדם מותקף?
בנוגע לתקיפה פיזית, הלכה היא שמותר לאדם להכות את המכה, גם במקום שלא נשקפת שום סכנה לחייו (חו"מ תכא, יג): במקום הגנה עצמית אין חובה להתחשב באיסור הכללי של הכאת הזולת (עי' רא"ש, ב"ק פרק ג, סימן יג). כך בנוגע להתקפה מילולית, סביר להניח שאם המילים שיטיח הקרבן לעבר תוקפו יגרמו לו להניח לו, בוודאי שמותר לו לעשות כן כחלק מהגנתו העצמית.
אולם, בדרך כלל ההיפך הוא הנכון, ותגובות מילוליות אינן מסיימות את העימות, אלא דווקא מחריפות אותו. השאלה אפוא היא במקום שניתן להניח שתגובה על משקל התקיפה לא תביא את העימות לסיום, האם מותר למותקף להטיח דברים כלפי תוקפו, או שמא אין לכך שום היתר והעושה כן עובר על איסור 'אונאת דברים'?
אנו מוצאים תשובה לשאלה זו באותה הלכה שדנה בתגובה פיזית, כשהרמ"א לכאורה משווה בין תקיפה פיזית ומילולית. ההלכה המקורית (תכא, יג) קובעת כי "שנים שחבלו זה בזה, אם חבל האחר בחבירו יותר ממה שחבל בו הוא, משלם לו במותר נזק שלם. ודוקא שהתחילו שניהם כאחד, או לאחר שחבל בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו; אבל אם התחיל האחד, השני פטור, שיש לו רשות לשני לחבול בו כדי להציל עצמו. לכך מוסיף הרמ"א: "וכן הוא לענין גידופים וביושים, המתחיל פורע הקנס". מכאן לכאורה יש ללמוד שאין על המגיב שום עונש ואיסור, ורק מי שמתחיל בעימות נושא באחריותו.
אולם, בשו"ת ראנ"ח (סימן נ) ביאר שאין לפטור את המגיב לתקיפה מילולית אלא במקום שהוא עושה כן כתגובה ספונטאנית הבאה מתוך התחממות רגשית. הלכה היא שבכל הנוגע לנזק מילולי כגון בושה ועלבון, אין המזיק חייב אלא בעושה בכוונה ומודעות, ולא במקום שהקללות נבאו מתוך תגובה ספונטאנית. על דרך זו ביאר בספר 'ים של שלמה' (ב"מ ח, מב).
לפי דרך זו, עולה שאין האדם אחראי על תגובות מילוליות ספונטאניות, אך עדיין אין כל היתר לקלל או להעליב את הזולת – גם אם הוא תוקפו בדברים – מתוך מצב נפשי רגוע ומחושב (והעושה כן יהיה חייב בנזקו).
המצער את עצמו
במסגרת הדיון על מי שמעליב את חברו כתגובה לתוקפנות מילולית, ראוי לציין את דבריו הקשים לכאורה של הרמ"א בנוגע למי ש"מצער את עצמו", ואלו דבריו (רכח, א): "וי"א דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי השם; ומי שמאנה את עצמו מותר להוניהו". מקור ההלכה הוא מדברי ה'נימוקי יוסף' (ב"מ נח) בשם המדרש, ויש במפרשים דיון מקיף בפירוש הדברים.
ה'עיר שושן' (שם) כתב לפרש את ההלכה על-פי היסוד (המוזכר לעיל) שאיסור "אונאת דברים" אינו חל על מי שאינו בכלל "עמיתך" ("עם שאתך בתורה ומצוות"). אדם שאינו ירא שמים (כפי שמוזכר ברישא של דברי הרמ"א) הרי הוא מצער את עצמו, ואינו בכלל עמיתך.
פירוש זה דחוק לכאורה, כמו שהעיר בסמ"ע (ס"ק ד), שכן עירב ה'עיר שושן' את תחילת דברי הרמ"א עם סוף דבריו, כשבאמת הן שתי הלכות נפרדות. הסמ"ע מציע פירוש אחר: "אלא נראה לי דר"ל שמזלזל בכבוד עצמו ונפשו, על כזה לא הזהירה התורה, וגם אחרים מותרים להונהו ולזלזל בכבודו. ולכאורה נראה דהטעם הוא משום דאיש כזה אינו ירא שמים… אבל לא נ"ל… אלא נראה דכוונת המדרש הוא כפשוטו כיון דאין דרך בני אדם להונות אדם את עצמו, משום הכי אינו נקרא עמיתך, שאינו מכלל בני הישוב והדרך ארץ".
לפי דברי הסמ"ע, כיון שמי שמאנה את עצמו "אינו מכלל בני הישוב והדרך ארץ" לכן לא נאמר בו איסור 'אונאת דברים' – והוא חידוש רב, שכן להוציא אדם מכלל "עמיתך" רק מפני שהוא אקסצנטרי או 'מוזר' יישא השלכות הלכתיות מרחיקות לכת, לא רק לעניין 'אונאת דברים' אלא אף לעניין לדונו לכף זכות, ולעוד הלכה. לא מצאנו כך בדברי הפוסקים.
מיהו "עצמו"
ב'באר הגולה' מציע ביאור שלישי לדברי הרמ"א, והוא שהמילה 'עצמו' אין משמעה אדם שגורם לעצמו כאב, אלא שגורם לאחרים כאב. ה'נימוקי יוסף' והרמ"א באים ללמדנו לפי דרך זו שמותר להחזיר עלבון תחת עלבון, כאב נפשי תחת כאב: אם אחר מטיח נגדך דברים כואבים, מותר להחזיר לו כגמולו.
הסמ"ע מביא פירוש זה ודוחה אותו, אך הגר"א מסכים לפירוש, ומוסיף לכך את דברי הגמרא (שבת מ, א) שכל העובר איסור דרבנן, "שרי למקרי לי עבריינא" (מותר לקרוא לו עבריין). העבריין המדובר בוודאי עשוי להרגיש את העלבון של תואר "עבריין", אך למרות זאת מותר לקרוא לו בתואר המגונה. הגר"א מזכיר אף את דברי הגמרא במסכת מגילה (כה, ב): "אמר רב אשי: האי מאן דסנאי שומעניה [ששמועותיו רעות] שרי ליה לבזוייה בגימ"ל ושי"ן".
מתוך הלכות אלו, ניתן להסיק שכך הדין אף במי שמגנה ומבזה אחרים תוך עבירה על איסור 'אונאת דברים': כיון שעבר על האיסור, מותר לצערו בעלבונות וגינויים. בספר 'חפץ חיים' (באר מים חיים פרק א, אות לא) כתב אף הוא (על-פי דברי ה'יראים' סימן קפ) שכך יש לבאר בדברי הרמ"א.
מתוך דרך זו למדנו שאין איסור בהחזרת קללה תחת קללה, עלבון תחת עלבון, ומותר למי שמותקף בתקיפה מילולית להשיב מלחמה שערה ולתקוף את תוקפו בגינויים. אולם, כפי שראינו לעיל דעת הראנ"ח שמי שמגיב (מתוך קור רוח) ומבזה את תוקפו, חייב בנזקו, והרוצה לקיים שניהם ייזהר שלא יבוא מתוך תגובתו לבייש ולהעליב את זולתו.
לסיכום, בוודאי שיש מעלה גדולה בשתיקת הקרבן, כמו שאמרה הגמרא בשם הברייתא (יומא כג, א): "הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין – עליהן הכתוב אומר: ואהביו כצאת השמש בגברתו". למרות זאת, מי שכן מגיב, אפילו מתוך קור רוח, יש לו על מי לסמוך.
תחולת האיסור
ברור שהאיסור על 'אונאת דברים' חלה בשווה בנוגע לכל איש מישראל: גברים, נשים, וילדים.
בנוגע לילדים, על הורים מוטל אחריות מיוחדת שלא להפריז בהוכחה וגערה, תוך גרימת כאב וסבל להילד (חינוך, שם).
מסופר על ה'חזון איש' שפעם ראה אב גוער בבנו בנוגע לחשש של איסור מוקצה שעבר עליו הילד. ה'חזון איש' הגיב שייתכן שהילד אכן עבר על איסור דרבנן, אבל האב, כיון שהפריז בתוכחתו יתר על המידה, עבר על איסור דאורייתא של 'אונאת דברים'.
מה נחשב 'אונאת דברים'
במאמר הנוכחי עסקנו בעיקר בדיני 'אונאת דברים', וכתבנו לדון בכמה שאלות מעשיות בתחום זה. אולם, עדיין לא כתבנו לדון בהגדרת איסור 'אונאת דברים' עצמו: איזה סוגים של דיבורים ושל מעשים נכללים באיסור?
בקצרה, כל דיבור או מעשה שמבייש, מעליב, מכאיב, מצער, מבעית או מכעיס את הזולת יכולים להיכלל בקטגוריה של 'אונאת דברים', כפי שעולה מתוך כמה פוסקים ומפרשים שדנים באיסור. אמנם התואר שבדרך כלל נוקטים בו הפוסקים הוא "בושה", רש"י (ב"מ נט) ואחרים (עי' חינוך שלח; שערי תשובה ב, כד) מדברים על 'צער', ואילו הרמב"ם (ל"ת רנא) מזכיר בפרט את הכעס.
אולם, ישנם פרטים רבים נוספים המבארים איזה דיבור בדיוק נכלל באיסור, ואיזה אינו נכלל. האם מותר לאחות צעירה להתחתן קודם לאחותה הבכורה מחמת איסור 'אונאת דברים'? מתי מותר לכנות את חברו בשם חיבה? בע"ה נחזור לדון בשאלות אלו בהזדמנות עתידית.
בס"ד
מאמר ראוי בהחלט לכל שבח, מתומצת, ברור ותכליתי.
כמו שציין כבודו על "הנעלבין ואינם עולבים" זוהי מעלת חסידות עצומה
אלא כמו שפירט כבודו (כמובא במצוות שלח) לא יתכן שאדם יהיה כאבן שאין לה הופכין, כי ידוע עד כמה מילים הורסות את נפש האדם ומסוגלות לגרום למחלות נפשיות ופיזיות כאחת.
לא נותר אלא לברך את הרב על כל דברי ההסבר המאירים.
ישר כח גדול,
בהוקרה, יצחק אסולין
השאר תגובה