לתרומות לחץ כאן

שביתת עובדים בראי ההלכה

בפרשת בהר אנו קוראים את הפסוק: "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד" (ויקרא כא, מב). הפסוק מלמד אותנו את ערך החירות. אנו עבדי ה' אנן – עבדיו בלבד. גם מצב קבוע של עבדות (מעבר לשש שנים הראשונות) אינו נצחי, והעבד העברי חייב לצאת לחירות בשנת היובל (ויקרא כה, מ). היחס המיוחד שבין הקב"ה לבין עמו ישראל גוזר שלא יימכרו לעבדים קבועים.

גם מחוץ למסגרת הפורמאלית של עבדות, חכמי התורה היו מודעים לכך שגם בתוך מסגרת של שכיר-יום אפשר להתקרב לרעיון של עבדות. בשל כך, דרשו חז"ל מתוך אותו פסוק שהפועל רשאי לפרוש מעבודתו כרצונו החופשי: "פועל רשאי לחזור בו בחצי היום" (בבא מציעה עז, א). הלכה בסיסית זו נפסקה כלשונה ב'שולחן ערוך' (חו"מ שלג, ג).

השאלה שבה נבקש לדון במאמר זה אינה זכותו של הפועל לפרוש ממשרת עבודתו, אלא זכותו לפתוח ב"שביתה". השביתה אינה דומה לפרישה, שכן העובד השובת כלל אינו מתכוון לפרוש מעבודתו, כי אם להשבית את המלאכה כאמצעי לחץ על מעסיקו למען שיפור תנאי עבודה ומשכורת. הזכות החוקתית לשביתת עובדים השתנתה הרבה במשך הדורות והשנים, וכיום ברוב מדינות העולם ניתנת לעובדות זכות חלקית להשבית את מלאכתם כאמצעי לחץ.

מהי גישת התורה ביחס לזכות זו? מעבר לזכות הפועל לפרוש מעבודתו, האם יש לו זכות לפתוח בשביתה? האם אנו מוצאים תקדימים בהלכה לעניין זה? האם יש הבדלים בין מקצועות שונים בהקשר לכך? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

איגוד עובדים

בדרך כלל עובדים נקראים לשביתה על-ידי ארגוני עובדים, כגון ארגון ה"הסתדרות". ארגון עובדים הוא גוף שמאגד יחד עובדים כדי להשיג מטרות משותפות, כגון הגנה על תנאי עבודה, העלאת שכר העבודה ביחס למדד, הוספת תקנים כשיש בכך צורך, וכך הלאה. באמצעות מנהיגותו, ארגון העובדים נושא ונותן עם המעסיק בשם חבריו, ואף משחק תפקיד מרכזי בהגעה להסכמי וחוזי עבודה והחתימה עליהם.

חז"ל היו ערים לתועלת של ארגוני עובדים – אם כי לא בהקשר הישיר של משא ומתן מול המעביד – ואנו מוצאים בגמרא שניתנת סמכות רחבה לארגוני עובדים לתקן תקנות לטובת העובדים. תקנות אלו מחייבים את כלל העובדים, ואין אפשרות למיעוט עובדים להתנגד לתקנות שהותקנו על דעת הרוב. תקנות אלו כוללים תחומים רבים, כגון הגבלת שכר עבודה, תנאי עבודה, וכך הלאה, ולארגון יש סמכות לאכוף את הכללים על-ידי כל האמצעי הנדרש לשם כך.

לשון הגמרא קובעת אפוא (בבא בתרא ח, ב) כי "רשאין בני העיר להתנות על שכר פועלים ולהסיע על קיצתן". רש"י מבאר דהיינו "לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה". יש לציין כי בהמשך הסוגיא מבואר שדין זה נאמר רק כאשר "ליכא אדם חשוב, אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו". כלומר, בני העיר רשאים לתקן תקנות רק כאשר אין במקומם "אדם חשוב", אבל אם יש "אדם חשוב", אינם יכולים לתקן את התקנות אלא בהסכמתו. מדובר ב"אדם חשוב" שמעורה בענייני מסחר שבעיר, ויכול להכריע בשאלות ובסכסוכים העולים בהקשר להם.

בהקשר לכך כתב הרא"ש (בבא בתרא א, לג): "מכאן דכל בעלי אומנות יכולים להתנות ביניהם, והם הנקראים בני העיר בענין מלאכה. ו"אדם חשוב" היינו דוקא כגון רבא שהיה ראש ומנהיג בעיר. ואפילו כל בני העיר לאו כל כמינייהו להתנות, אם לא מדעת אדם חשוב". הלכה זו נפסקה ב'שולחן ערוך' (חושן משפט סימן רלא, סעיף כח).

ברמ"א (שם) מודגש שלא די במספר עובדים בודדים כדי שיהיה באיגודם כוח לתקן תקנות, אלא נדרשת לכך הסכמת כלל העובדים. ואולם, במקום שרוב העובדים מסכימים על תקנה מסוימת, די בכך כדי לכפות על מיעוט שאינו רוצה בכך.

כך נפסק בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"א, סימן נט) ביחס לארגוני עובדים: במקום שרוב העובדים חברים בארגון עובדים, הרי שהארגון יכול לכפות את החלטותיו אפילו על מיעוט העובדים שאינם חברים בו. בהמשך הדברים נחזור לדברי הרב פיינשטיין בהקשר הספציפי של שביתת עובדים.

הזכות לשבות

כאמור, הזכות לקיים שביתה אינה מוזכרת בדברי חז"ל, והיא דורשת עיון בפני עצמו. אם נעיין בזכותו של עובד לשבות, בלא מסגרת של ארגון עובדים וחוק המדינה, לכאורה נמצא שאין לעובדים זכות להשבית את מלאכתם.

כאמור בהקדמה, לעובדים שמורה הזכות הבסיסית לפרוש ממלאכתם לפי רצונם. ואולם, גם ביחס לזכות בסיסית זו, לא ברור שהזכות עומדת לעובד שמלאכתו מוסדרת על-פי חוזה. הסיבה לכך היא שיטת הריטב"א (בבא מציעא עו), לפיה במקום שנעשה קניין כדין, שוב אין העובד שומר את זכותו לפרוש כרצונו ממקום עבודתו. בהנחה שלחוזה יש מעמד של קניין כדין (וזאת לפי המנהג), יעלה אפוא שאין לעובד תחת חוזה זכות לפרוש ממלאכה כרצונו. ממילא, לא תעמוד לו הזכות לשבות.

ואולם, שיטת הריטב"א אינה מוסכמת על דעות הפוסקים, וכבר כתב הש"ך (חו"מ שלג, יד) שהריב"ש חולק על דעתו, וכך הלכה. מנגד, המבי"ט (ח"א סימן קלג) מצדד כדעת הריטב"א, וכותב שאילו הריב"ש היה רואה את דברי הריטב"א, בוודאי שהיה חוזר בו משיטתו.

גם לפי שיטת הש"ך, אין הדברים אמורים אלא במי שבא לפרוש ממלאכתו לצמיתות. הזכות ניתנת לעובד לעזוב את עבודתו, אך לא ניתנת לו בכך זכות לפרוש זמנית ממלאכתו, על-מנת לחזור לתפקידו כאשר יעלה הרצון לפניו. כיון שפרש ממלאכתו, רשאי המעסיק לשכור עובד אחר שימלא את מקומות, ואין לעובד שום זכות לחזור למקום עבודתו המקורי.

מעבר לכך, אנו מוצאים שאם עובד גורם למעבידו הפסד על-ידי פרישתו ממלאכה, רשאי המעביד למלא את הפסדו על חשבונו של העובד – כגון בתשלום לעובדים חדשות מתוך חוב משכורת הקיים לעובדים הישנים (חו"מ שלג, ה). נמצא אפוא שעובד שיוצא לשביתה לא רק שמסכן את מקום עבודתו, אלא אף חושף את עצמו לאפשרות של המעביד להשלים את הפסדיו על חשבונו.

שביתה מאורגנת

למרות הניתוח הנ"ל, כמה פוסקים הכירו בחוקיות השביתות (לפי ההלכה), וזאת בעיקר לאור החוק והמנהג שמעניק לעובדים מאוגדים זכות זו. במשנה וגמרא (בבא מציעא פו, א) מבואר שכל תנאי מלאכה תלויים במנהג המקום, והמנהג יוצר חוזה בלתי-כתוב בין המעביד לבין העובד (עי' גם שו"ת ריב"ש סימן תעה; שולחן ערוך, חו"מ שלב, א).

כיון שחוק ומנהג המקום קובע את זכותם של עובדים לקיים שביתה בניסיון לשפר את תנאי עבודתם, עולה שכל הסכם עבודה שנכרת בין מעביד לבין העובד כולל את האפשרות של קיום שביתה. מכאן כתב בשו"ת יחוה דעת (ח"ד, סימן מח) שלעובדים זכות לשבות מדין "מנהג מבטל הלכה" – המנהג קובע את התנאים שבין העובד לבין המעביד, ועל פיו עומדת לעובדים הזכות לשבות.

בשו"ת אגרות משה כתב לכלול זכות זו בדברי הגמרא הנ"ל לפיו רשאים ארגוני עובדים להתנות ולתקן כרצונם. בני אומנות רשאים להתארגן ולעשות להם תקנות לתועלתם, ובכלל זה לצאת בשביתה: "אלו היוניאנס [איגודים מקצועיים] שבמדינתנו יש להם מקור מדינא, דהם בעלי אומנות אחת, והם הרוב. ולכן מה שמחליטים שלא לעבוד עד שיוסיף להם וכדומה, היא תקנה שיכולים לכוף את המיעוט שלא הסכימו".

ביחס לתנאי של "אדם חשוב" הרב פיינשטיין מזכיר כי מדובר "דוקא אדם חשוב הממונה פרנס על הצבור לעיין בתקנות בני העיר ובכל צרכיהם. ואם כן בערים שבמדינה זו לא ממונה שום חכם על כך, ולכן הוא כליכא אדם חשוב, שתנאיהם ותקנותיהם קיימים, וכל שכן במדינתנו [ארצות הברית] שיש להם רשות מהממשלה על זה".

למנוע עובדים אחרים מלהגיע לעבודה

באשר לשאלה האם מותר לעובדים השובתים להכריח את חבריהם שאינם מעוניינים בכך להצטרף לשביתה, כתב הרב פיינשטיין שמצד עצם קיום התקנה, אין בידם כח לכפות את חבריהם, "אבל מכל מקום מסתבר שיכולים לכופן מדין קא פסקת לחיותי ["השגת גבול"] ומדין מערופיא שברמ"א חו"מ סי' קנ"ו סעי' ה'. ובהרבה דברים יש גם ענין החזקות שנוהגין בישראל. וגם מצד שהסכימו כבר כל בני המדינה שהוא עוולה גדולה למי שנשכר לעבוד במקומם, יש להם רשות גם כן לכופן וכמו שהוא מעשים בכל יום במדינה הזאת".

כלומר, לדעת הרב פיינשטיין אין לעובדים, גם אם הם הרוב, זכות למנוע מחבריהם לבוא לעבודה. הסיבה לכך היא לכאורה כי ארגוני עובדים רשאים לתקן תקנות ביחס לתנאי עבודה, אך אינם רשאים למנוע מעובד לעבוד, אם הלה רוצה בכך. למרות זאת, פסק הרב פיינשטיין שיכולים השובתים לכפות על חבריהם את שביתת המלאכה מדין "השגת גבול" (כיון שעבודת המיעוט פוגעת במאבק הרוב לתנאים טובים יותר), וגם מצב המנהג.

בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ב סימן כג) פסק כמו כן שרשאים הרוב למנוע מן המיעוט לבוא לעבודה, וזאת על-פי זכות ארגוני העובדים לתקן תקנות (עי' שו"ת ריב"ש סימן שצו; רשב"א, ח"ד, סימן קפה; שו"ע, חו"מ רלא, כז). אולם, ב'חזון איש' (בבא קמא כג) כתב שאין לעובדים זכות למנוע אחרים מלקיים את מלאכתם, וממשיך לכתוב שבמקום שיד בית דין תקיפה מוטל על בית הדין למנוע מהם לעשות כן.

מקצועות שונים

שביתה אינה פוגעת אך במעביד. בנוסף לפגיעה במעביד, השביתה פוגעת בציבור התלוי בשירותי העובדים. למשל, עובדי חברת החשמל שפותחים בשביתה עשויים לפגוע לא רק במעבידם (חברת החשמל) אלא אף בציבור הלקוחות התלויים בעבודתם השוטפת כדי לוודא אספקת חשמל סדירה.

הפוסקים דנים בשאלה זו ביחס לשני מקצועות מרכזיים: רופאים ומלמדים.

ביחס לרופאים, אנו מוצאים דוגמא אקטואלית לנושא משביתת הרופאים בשנת תשמ"ג. רופאי בתי החולים הממשלתיים דרשו שיפור בתנאי העסקתם, ולצורך כך הם פתחו בסדרת שביתות שהובילו לכמה פסקי דין ביחס לזכותם של רופאים לשבות. בשיאה של הפרשייה, כמעט כל הרופאים סירבו להגיע לעבודתם בבתי חולים וקליניקות ממשלתיים. לאחר מכן רופאים אפילו פתחו בשביתת רעב.

בשלב בו נטשו הרופאים במאורגן את בתי החולים, כתבו הרב יצחק יעקב וייס והרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל להנהלת בית החולים שערי צדק (י' סיוון תשמ"ג) כדלקמן: "היות ושמענו כי יש רופאים שנטשו את עבודתם בבית החולים ועזבו את חוליהם ומצב נוכחות הרופאים בביה"ח היא אפילו למטה מהרגיל ביום שבת קודש ואשר הוא לכל הפחות הנצרך להצלת נפשות ופקוח נפש המותר אפילו בשבת קודש ועל פי הלכה המפורשת בשולחן ערוך (יו"ד סי' שלו סע' א) 'הרופא המונע עצמו לרפאות הרי זה שופך דמים', לכן החיוב מוטל עליכם להשתדל שתהיה נוכחות רופאים בביה"ח לא פחות מאשר ביום שבת קודש ועל כל הרופאים החיוב לקיים את האמור לעיל. אבקשכם להעביר הוראתנו זו לכל רופאי ביה"ח".

בהמשך השביתה, בשלב בו פתחו רופאים רבים בשביתת רעב, כתבו הגאונים הנ"ל להנהלת בית החולים שערי צדק (ח' תמוז תשמ"ג) כדלקמן: "היות ושמענו כי יש רופאים אשר בדעתם לערוך שביתת רעב, הננו באנו לומר כי על פי התורה אין לאדם רשות לעשות שום פעולה אשר יכולה להביאו לידי נזק אישי כמו הרעבה חלקית כאשר מדובר על זמן ממושך בשביל תוספת שכר, כפי הנאמר: 'אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו' (רמב"ם הל' חובל ומזיק פ"ה ה"א). ובוודאי הרופא העושה כן ומחליש עצמו ולא יוכל לפעול ולרפאות כראוי, בנוסף על כל הנ"ל יש בזה גם כן משום הדין של 'הרופא המונע עצמו מלרפאות הרי זה שופך דמים' (שו"ע יו"ד סי' שלו). החיוב שלא להימנע עצמו מלרפאות הוא גם כשהרופא נדרש לכך מחמת שחבריו עשו שלא כהלכה. אבקשכם להעביר הוראתנו זו לכל רופאי בית החולים".

תחום הרפואה מהווה אפוא דוגמה טובה לכך שגם במקום שיש זכות חוקתית לשביתה, על פוסק ההלכה ליישם את זכות בזהירות ביחס למקצוע הספציפי, לפי הפגיעה האפשרית של הציבור. בהקשר זה יש לציין שפסקי ההלכה לא ניתנו בשלבים ראשוניים של השביתה, אלא רק בשלבים המאוחרים יותר, בהם עלה חשש לחייהם של פציינטים.

שביתת מלמדים

ביחס לשביתת מלמדים אנו מוצאים התייחסות נרחבת בדברי הרב פיינשטיין הנ"ל, וכמו כן בתשובות נוספות (עי' חו"מ ח"ב, סימן נט). בגמרא (בכורות כט, א) מבואר שאין נוטלים שכר על הוראה ולימוד תורה, וכתבו התוספות (שם) "ומה שנוהגים עכשיו ללמוד תורה בשכר אם אין לו במה להתפרנס, שרי. ואפילו יש לו, אם הוא שכר בטילה, דמוכח שמניח כל עסקיו ומשא ומתן שלו, מסתברא דחשיב בטלה".

דברים אלו הובאו להלכה ב'שולחן ערוך' (יו"ד סימן רמו), ומכאן העלו הפוסקים שמלמדי תורה, שמעיקר הדין חייבים לעשות את מלאכתם בחינם, אסור לשבות (נימוק זה הועלה אף ביחס לרופאים).

כמו כן, שביתת מלמדים מעלה בעיה חמורה של "ביטול תורה" ביחס לתלמידים עצמם. ברמ"א (חו"מ שלג, ה) ובש"ך (שם, ס"ק כו) מבואר שאין למלמד לפרוש ממלאכתו באמצע היום מפני שיש בכך "דבר האבד": "מלמד נקרא דבר האבוד מטעם שכל עת ורגע שהתינוק הולך ובטל הוא פסידא דלא הדר".

במהר"ם (ד, שפז) אנו מוצאים ש"הפסד" זה נאמר דווקא ביחס ללימוד תורה, אבל כבר כתב הרב אהרן קוטלר שאף בלימודי חול יש לחשוש להפסד ו"ביטול זמן" (משנת ר' אהרן פרק עא).

משום כן, התייחס הרב פיינשטיין לשאלה של שביתת מלמדים בחומרה יתרה. למרות זו, הוא מסיק שבאופנים מסויימים, ועל-פי הוראת חכם (כך הדגיש גם בשו"ת מנחת שלמה ח"א סימן פז), יהיה הדבר מותר משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (שכן המלמדים צריכים להתפרנס), בבחינת "ביטולה זהו קיומה".

בשו"ת יחוה דעת הנ"ל, לאחר שהביא את דברי הרב פיינשטיין, כותב שבזמנינו נימוק זה אינו בתוקף, ואף הרב פיינשטיין יודה שכיום אין כל היתר למלמדים לצאת בשביתה.

סיכום

לסיכום, יש להדגיש לא רק את חובת העובדים, אלא גם את חובת המעבידים. כאמור לעיל, המנהג מחייב בכל הנוגע ליחסי עובד-מעביד, ולכן ניתן לכפות על מעביד שאינו מקיים את חובתו לפי המנהג לקיים את חובתו לכפי העובדים, גם על-ידי פתיחה בשביתה (עי' בשו"ת ציץ אליעזר, שם).

במקום שרואים עובדים מאוגדים צורך לשפר את תנאי העסקתם, לדעת הפוסקים יש היתר לפתוח בשביתה, בכפוף לפגיעה בציבור. עם זאת, יש להדגיש ששביתה הינה בבחינת "נשק יום הדין", שכן יש בו הפסד הן למעביד והן לציבור, ולכן בוודאי שיש להשתמש בו רק במוצא אחרון.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *