שלום וברכה
שאלתי ובקשתי היא :
בת מנישואי תערובת השם ירחם
האבא נכרי והאם בת ישראל
מה דין היחוד של הבת עם האבא ?
תשובה:
מותר לבת להתייחד עם אביה, היות ובאיסור ייחוד הקובע הוא החשש שמא יעברו באיסור, וכאן שהטבע הוא שהבת אינה חוטאת עם אביה, אין חשש, אף שעל פי דין היא אינה מתייחסת אחריו. כך הכריעו הגר"מ פיינשטיין והגרי"ש אלישיב, אף שיש שהחמירו בזה.
מקורות:
בספרי הפוסקים האריכו לדון, האם גר מותר להתיחד עם אמו. וצדדי הספק בזה הן, דמחד גיסא י"ל, דכיון דקיי"ל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואחר מעשה הגרות בטלה קורבתם ושוב אינו מתייחס אחרי אמו, ממילא אין כל חילוק לענין זה בין אמו לשאר נכריות שאסור להתייחד עמן. ומאידך גיסא י"ל, דכיון שחכמים נתנו טעם למה שהתירו לאדם להתייחד עם אמו ואחותו, וכמו דכתב רש"י בקידושין (פא ע"ב) דאנשי כנסת הגדולה ביטלו יצריה דעריות באמו ואחותו, וטבע האדם שאינו חוטא בהן, ממילא כיון שגם בגר שייך טעם זה אין סיבה לאסור לו להתייחד עמן.
ובשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"ד סי' סד) דן בשאלה זו, וכתב, שהגר מותר להתייחד עם אמו ואחותו, ואין לחוש לזה מחמת דין גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. וטעמו בזה כנ"ל, דכיון שחכמים נתנו לזה טעם ע"פ טבע האדם, דכיון שאין יצרו מפתהו לכך אין לחוש שמא יבואו לדבר עבירה, אין לחלק בזה בין גר לישראל, וכן דעת הגרי"ש אלישיב כמובא בס' תורת הייחוד פרק ב.
ויעויי"ש באג"מ שהביא ראיות לכך שטבע האדם הוא שאין יצרו מושכו לקרובותיו אלו:
ראיה לזה מסוגית הגמ' גבי אמון שבא על אמו
א. בסוגית הגמ' בסנהדרין (קג ע"ב) איתא: "אמון בא על אמו, שנאמר (דברי הימים ב לג): כי הוא אמון הרבה אשמה. רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: ששרף את התורה, וחד אמר: שבא על אמו. אמרה לו אמו: כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת ממנו, אמר לה: כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי". ע"כ. הרי שהודה שאין לו טעם בביאה זו (ועיין זוהר פ' ויצא עה"פ וירא ה' כי שנואה לאה).
ראיה לזה מהמעשה בבנות לוט
ב. כמו"כ מצינו בבנות לוט שהוצרכו להשקות את אביהן יין בכדי שיאות לשכב עמן, דבלא זה כיון שאין לו כל הנאה מביאה זו לא היה נאות להן, ופי' שם דזהו עיקר הגנאי בזנות זו, שמזנה בלא הנאה לשם פריצות בלבד.
מיהו מסוגית הגמ' בנזיר (כג ע"א) נראה שאין הדבר כן, דאיתא שם: "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם וכו', משל ללוט ושתי בנותיו עמו, הן שנתכוונו לשם מצוה – וצדיקים ילכו בם, הוא שנתכוין לשם עבירה – ופושעים יכשלו בם. ודלמא הוא נמי לשום מצוה איכווין, אמר רבי יוחנן: כל הפסוק הזה על שם עבירה נאמר (בראשית יג): וישא לוט, (בראשית לט) – ותשא אשת אדוניו את עיניה וכו'. והא מינס אניס, תנא משום רבי יוסי בר רב חוני: למה נקוד על וי"ו (בראשית יט) – ובקומה של בכירה, לומר, שבשכבה לא ידע, אבל בקומה ידע. ומאי הוה ליה למיעבד, מאי דהוה הוה, נפקא מינה, דלפניא אחרינא לא איבעי למישתי חמרא". ע"כ.
ומבואר שלוט נתכוון לעבירה ונתרצה לה אף כשידע שהיתה בתו.
ומה שהוצרכו להשקותו יין ולא תבעו לו שישאם לנשים, כבר עמדו בזה התוס' והרא"ש שם ופי' דצנועות היו וכבר בדורם היה הדבר מכוער בעיני הבריות, ומשמע דלא היה משום שלא יתרצה להן, אלא שלא רצו לתובעו לדבר המכוער.
ביאור ביטול יצרא דעריות קרובות ע"י אנשי כנה"ג
ג. עוד איתא ביומא (סט ע"ב): "אמרו על אנשי כנה"ג, ויצעקו אל ה' אלוקים בקול גדול וכו', נתנו להם יצרא דע"ז ושדיוהו בדודא דאברא, ואמרו, הואיל ועת רצוןנתפלל נמי על יצרא דעבירה ואימסור בידיהו, אמר להו, חזו דאי קטליתהו ליה לההוא כליא עלמא. כחלינהו לעיניה ושבקינהו, ואהני דלא מיגרי ליה לאיניש בקריבתיה". ופשטות הדברים היא, דלהכי אהני תפילתם של אנשי כנה"ג דאין יצרא דעריות מתגרה לאדם בקרובותיו.
מיהו במהרש"א שם פי', דאהני להו שלא יתגרה לאדם בקרובותיו יותר משאר נשים, ולא שביטלו יצר זה לגמרי, ולפי"ז, כשם שאסרו יחוד בכל נשים הו"ל למיסר נמי בקרובות אלא שלא הטריחה תורה לאדם שלא להתיחד עם קרובותיו, מיהו בזה שכבר אינן קרובותיו אין טעם להתיר לו היחוד, דמצד הטבע שפיר יש לחוש לפי סברת מהרש"א שמא יבוא על ידן לידי עבירה (אכן מדברי רש"י בקידושין פא ע"ב מוכח לכאורה שלא כהבנת מהרש"א, וצ"ע).
דעת המחמירים בזה
אמנם בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' יד) דחה סברא זו, וכתב, דאין לנו לדרוש טעמא דקרא, ואף שמסברא אין לחוש שמא יבואו לידי עבירה, מ"מ כיון שהתורה אסרה לאיש להתייחד עם אשה שאינה קרובתו כאמו ואחותו, אין לנו להקל בזה מחמת סברת הלב לבד. ומ"מ כתב, דאין להחמיר בזה אלא ביחוד האסור מדין תורה, וכגון שמתייחד עם אמו לבדה, אבל אם יתייחד עם אמו ואחותו גם יחד, כיון דאיסור זה האמור באיש שלא יתייחד עם שני נשים אינו אלא מדרבנן, נראה שיש להקל בזה. דגזירות חכמים שכל ענינם אינו אלא הסייג, ודאי לא נאמרו אלא במקום שיכול לבוא לידי עבירה.
בס' חסידים (סי' תתשלח) כתב, דהא דלא מיגרי בקרובות זהו במי ששמר נפשו מן העבירה, אבל אחר שנהנה אדם מן העבירה פעם אחת, שב השטן ומחטיאו בזה. עפ"ז כתב בשו"ת משנה הלכות (שם), דאחר שבגיותו נתן עיניו בעריות כדרך עכו"ם, שוב לא ינצל מן השטן גם אחר שיתגייר, ושפיר יש להחמיר לאוסרו להתיחד עם קרובותיו אחר הגרות.
טעם לאיסור עריות מדין תורה
כמו"כ כתב לדקדק מדברי הראשונים שדנו מפני מה אסרה תורה דוקא עריות אלו, וכתב הרמב"ן (פ' אחרי מות) בשם מקצת ראשונים, דהואיל ויצר לב האדם כבהמה לא אסרה עליו תורה את הנשים כולן אלא את המצויות לו בכל עת, וכעין זה כתב בשם הרמב"ם, דלהיות שיש למעט בדרך ארץ ביותר, אסרה עליו תורה נשים אלו המצויות לו בביתו ונסתר עמהן תדיר. ומשמעות הדברים מורה דיצרו של אדם חושק גם בקרובותיו אלו, דלכך אסרן עליו תורה. ועיי"ש עוד שהאריך דהא דמצינו שלב האדם מואס בקרובותיו הוא רק מחמת שהורגל בחומר האיסור שבדבר מעת ינקותו ונעשה עליו הדבר כשקץ, אבל גר שהורגל כל ימיו בעבירה, אינן מאוסות עליו וחמיר דיניה טפי.
בשו"ת להורות נתן (ח"ז סי' פז) הוסיף עוד, דכיון דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי אין לו כל היתר להתייחד עם אמו ואחותו, אפי' באופני היחוד שאינם אסורים אלא מדרבנן.
וחיליה דידיה, מסוגית הגמ' בסנהדרין (כא ע"א) גבי מעשה דאמנון ותמר, שם אמרו, "באותה שעה גזר דוד על היחוד דפנויה". ולכאורה קשיא, דאף שתמר היתה בת יפת תואר, מ"מ אחות אמנון היתה, ששניהם בני דוד היו, וא"כ אף שמדינא לא היתה נחשבת כאחותו שהיה דינה כגיורת, מ"מ אם הגר מותר להתייחד עם אחותו היאך אסרוה ביחוד עם אמנון שהיה אחיה. וע"כ צ"ל, דאף שיצרו של אדם אינו מתאווה לקרובותיו, מ"מ בגר שנתגייר ונתרחק הדר ליה יצריה, ושוב יש לחוש שמא אם יתייחד עם אחותו יוכל לבוא לידי עבירה, וכעין אותו המעשה באמנון ותמר.
וכן דעת המשנה הלכות (שם), דאין כל היתר לגר להתייחד עם קרובותיו שמגיותו, אפי' אינן אסורות אלא מדרבנן.
הן אמת, דראיה זו תליא בפלוגתת הראשונים שם, שכן התוס' שם פי' שתמר לא היתה בת דוד, דבשעה שנשא דוד את מעכה כבר היתה מעוברת מבעלה הראשון – הנכרי (וכבר הארכנו בזה להלן היאך לא חשש בזה להא דאמרינן לא ישא אדם מעוברת חבירו). ולפי דבריהם אין כל יסוד ללמוד מכאן שהגר אסור להתייחד עם אחותו. ומ"מ לשיטת רש"י שם שפי' שתמר היתה בתו של דוד ראיה גדולה יש כאן. וראה מש"כ בזה בס' המקנה (קידושין פא ע"א).
כל הנידון בתשובות שציין הרב המשיב בן בעניין אב ובתו שנתגיירו וכיום הרי הם יהודים. אבל, בנידון דידן מדובר בייחוד עם גוי שחשוד על הכל ואסור בוודאות.
עיין בגמ' קידושין פא ע"ב שיטת שמואל "אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה, ואפילו עם בהמה". הרי שהאיסור להתייחד עם בהמה יותר מחודש מהאיסור להתייחד עם הקרובים. בשו"ע אכן נפסק כרב אסי שמותר להתייחד עם אמו ובתו, אבל מאידך הרי נפסק בטור אבן העזר סי' כד שגויים חשודים על הזכר ועל הבהמה, ואם כן כל שכן שהם חשודים על הקרובים.
השאר תגובה