אונאת דברים וכבוד התלמידים
הגמרא (יבמות סב, ב) מלמדת כי כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא מתו במגפה לאורך ספירת העומר – בין פסח לעצרת – משום שלא נהגו כבוד זה בזה. יש חשיבות בעובדה שתלמידי ר"ע מתו דווקא בתקופה זו, המובילה ליום קבלת התורה.
האבדון של כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא חודר מעבר להיבט האנושי של הטרגדיה. יחד עם מיתת התלמידים, נאבד בית מדרשו של רבי עקיבא – אותו בית מדרש שממנו יצא תורה שבעל-פה לישראל. בשל כישלונם של תלמידיו, הביטוי הייחודי והמופלא של תורת רבם, שהיה אמור להתגלות על-ידם, נאבד.
כיון שהתגלו כבלתי-ראויים לאותו גילוי תורה, מצאה תורתו של רבי עקיבא מסלול אחר, בדמות חמשת תלמידיו. לפיד אחר של תורה הודלק – אבל אין לדעת איזה אור של תורה נגנז, ואינו.
הלימוד הכביר עבורנו הוא שקבלת התורה מותנית בנוהג של "כבוד זה בזה". במידה שלא מתעלים לדרגה זו, לא מכירים בערכו של כל תלמיד ותלמיד ולא מבינים שהתורה שלי תלויה אף בזו של חברי, אזי מאבדים את הזכות לתורה עצמה.
לאור הקדמה זו, נעסוק השבוע בנוהג של כבוד זה בזה, ובפרט בהלכות אונאת דברים – גרימת בושה, כאב ועוגמת נפש על-ידי דיבורים מכאיבים – איסור המופיע בפרשת בהר.
באיזו נסיבות חל האיסור, ומתי אינו חל? האם האיסור תלוי בכוונות המדבר? האם אסור לכנות לאדם שם כינוי? מה הדין כאשר אדם מגיב להסתה של זולתו? ואיך כללים אלו חלים במסגרת של בית המדרש?
בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.
איסור אונאת דברים
התורה קובעת ש"כי תמכור ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה, יד). לאחר שלשה פסוקים, חוזר הכתוב ומצווה: "ולא תונו איש את עמיתו".
הגמרא (בבא מציעא נח, ב) עומדת על הייתור, לכאורה, שבפסוקים אלו, וקובעת שהפסוק האחרון אינו מתייחס ל'אונאת ממון' (הטעייה במחירו של ממכר), אלא ל'אונאת דברים'. הכוונה היא שאסור לאדם לגרום לחברו כל כאב נפשי, הן בדיבורו, הן בכתב, והן בכל דרך אחרת – והעושה כן עובר על איסור תורה. האיסור הבסיסי של 'אונאת דברים' הובא להלכה בדברי הרמב"ם וה'שולחן ערוך' (חושן משפט רכח, א).
יתרה-מזו, הגמרא קובעת שחמורה היא אונאת דברים אפילו מאונאת ממון, ומבארת קביעה זו לאור כמה טעמים (בשם תנאים שונים): (1) אונאת דברים מכוונת נגד האדם עצמו, ואילו אונאת ממון מכוונת נגד ממונו ולא נגד גופו; (2) הפסוק מזכיר את יראת ה' דווקא בהקשר של אונאת דברים (ולא באונאת ממון), כך שהאיסור מקבל חומרה יתירה; (3) בניגוד לעוולות ממוניות, שניתן לתקנן על-ידי תשלום הכסף, לכאב הנפשי של אונאת דברים אין תקנה.
"הוא התחיל"
שאלה מרתקת עולה במקרה של 'תגובה'. מה הדין במקום שאדם מוצא את עצמו תחת התקפה מילולית? האם מותר לו להגיב בכמה גינויים ועלבונות משלו, או שמא אין היתר לכך גם כשאדם מותקף?
בנוגע לתקיפה פיזית, הלכה היא שמותר לאדם להכות את המכה, גם במקום שלא נשקפת שום סכנה לחייו (חו"מ תכא, יג): במקום הגנה עצמית אין חובה להתחשב באיסור הכללי של הכאת הזולת (עי' רא"ש, ב"ק פרק ג, סימן יג). כך בנוגע להתקפה מילולית, סביר להניח שאם המילים שיטיח הקרבן לעבר תוקפו יגרמו לו להניח לו, בוודאי שמותר לו לעשות כן כחלק מהגנתו העצמית.
אולם, בדרך כלל ההיפך הוא הנכון, ותגובות מילוליות אינן מסיימות את העימות, אלא דווקא מחריפות אותו. השאלה אפוא היא במקום שניתן להניח שתגובה על משקל התקיפה לא תביא את העימות לסיום, האם מותר למותקף להטיח דברים כלפי תוקפו, או שמא אין לכך שום היתר והעושה כן עובר על איסור 'אונאת דברים'?
אנו מוצאים תשובה לשאלה זו באותה הלכה שדנה בתגובה פיזית, כשהרמ"א לכאורה משווה בין תקיפה פיזית ומילולית. ההלכה המקורית (תכא, יג) קובעת כי "שנים שחבלו זה בזה, אם חבל האחר בחבירו יותר ממה שחבל בו הוא, משלם לו במותר נזק שלם. ודוקא שהתחילו שניהם כאחד, או לאחר שחבל בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו; אבל אם התחיל האחד, השני פטור, שיש לו רשות לשני לחבול בו כדי להציל עצמו. לכך מוסיף הרמ"א: "וכן הוא לענין גידופים וביושים, המתחיל פורע הקנס". מכאן לכאורה יש ללמוד שאין על המגיב שום עונש ואיסור, ורק מי שמתחיל בעימות נושא באחריותו.
אולם, בשו"ת ראנ"ח (סימן נ) ביאר שאין לפטור את המגיב לתקיפה מילולית אלא במקום שהוא עושה כן כתגובה ספונטאנית הבאה מתוך התחממות רגשית. הלכה היא שבכל הנוגע לנזק מילולי כגון בושה ועלבון, אין המזיק חייב אלא בעושה בכוונה ומודעות, ולא במקום שהקללות נבאו מתוך תגובה ספונטאנית. על דרך זו ביאר בספר 'ים של שלמה' (ב"מ ח, מב).
לפי דרך זו, עולה שאין האדם אחראי על תגובות מילוליות ספונטאניות, אך עדיין אין כל היתר לקלל או להעליב את הזולת – גם אם הוא תוקפו בדברים – מתוך מצב נפשי רגוע ומחושב (והעושה כן יהיה חייב בנזקו).
קניות מכאיבות
המקור הראשוני לאיסור אונאת דברים הוא המשנה (בבא מציעא נח, ב), בה מבוארים כמה מקרים שבהם אדם עובר על האיסור.
המשנה קובעת ש"כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים". כדוגמאות לנושא, ממשיכה המשנה: "לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח". כלומר, אסור לאדם לשאול במחיר של ממכר מסוים, במקום שאין לו שום כוונה לקנות אותו. הלכה זו נפסקה ב'שולחן ערוך' (חושן משפט רכח, ג).
מפרשי הגמרא מציעים כמה סיבות לאיסור זה. המאירי מסביר שבמקום שלקוחות נוספים נוכחים בחנות, יסברו הלקוחות שהמוצר אינו שווה את מחירו, ומתוך כך יפסיד המוכר את עסקיו. לפי פירוש זה, אין קשר בין הלכה זו לבין אונאת דברים, והאיסור נובע דווקא מעניין של נזק ממוני (ראה גם רשב"א, פסחים קיב, ב).
המאירי מציע עוד שגם במקום שאין לקוחות אחרים בתוך החנות, עדיין יש איסור בהתנהגות, וזאת מפני שנגרם על-ידה כאב נפשי למוכר, שמצפה למכור את סחורתו במקום שהקונה כלל אינו מתכוון לקנות. כך משמע מהמיקום של הוראת המשנה, בתוך הקשר של אונאת דברים – נזק נפשי. אך הר"ח (פסחים שם) מסביר שהמוצר מאבד את ערכו בעיני המוכר, ובכך גופא נגרם לו סבל.
דוגמה זו הינה שכיחה במיוחד במקום שאדם כבר קנה נכס מחנות אחרת, וכעת רוצה לערוך השוואת מחירים כדי לוודא אם הקנייה הייתה מוצלחת אם לאו. כיון שבאופן זה אין כל כוונה לקנות את המוכר, אסור לאדם לשאול אודות מחירו, אלא אם כן יברר מתחילה שאין לו כל רצון לקנות את המוצר, ורק לברר אודות מחירו.
להזכיר מעשים ראשונים
המשנה ממשיכה: "אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים. אם הוא בן גרים, לא יאמר לו: זכור מעשה אבותיך, שנאמר 'וגר לא תונה ולא תלחצנו'".
איסור זה נוגע לכל מצב שבו אדם יצטער להיזכר בעברו. למשל, הגמרא (נט, ב) מלמדת שאם אחד מבני המשפחה נתלה על-ידי המלכות עבור פשע כשלהו, יש להיזהר מלהזכיר את המונח "תלייה", אפילו בהקשר של תליית דגים.
כמו כן, אסור לבזות אינו-יהודי בפני גר צדק, אפילו לאחר עשרה דורות (לאחר הגיור) (סנהדרין צד, א). הסיבה לכך אינה מפורשת, אבל לכאורה יש בכך משום אונאת דברים.
העניין של זכירת מעשים ראשונים נוגע במיוחד במקום שאדם רוצה להוכיח את זולתו, כגון משגיח בישיבה שמבקש להוכיח אחד מתלמידי הישיבה. הגמרא קובעת שכאשר אדם סובל צרות וכאב, אין ללכת בדרכי של חברי איוב ולהזכירו שאין עונש בלא חטא (ובכך לגרום לו צער על חטאיו). לכן, גם על משגיח בישיבה להיזהר מלגרום לתלמיד כאב נפש מיותר.
שאלת הכוונה
עם זאת, בוודאי שישנם מקרים שבהם לא ניתן להוכיח את התלמיד בלי לפגוע ברגשותיו, ובמקרים אלו אין ספק שמותר להוכיח למרות גרימת הכאב, בתנאי שכוונות המוכיח טהורות. יש להשוות מקרה זה לאיסור לשון הרע: במקום שיש צורך ותועלת בסיפור לשון הרע, ולא ניתן להשיג את התועלת בדרך אחרת, האיסור לא נאמר.
מסיבה זו, משגיח שצריך להוכיח תלמיד, ומתוך כך גורם לו בושה ואי-נוחות, אינו עובר על איסור אם כוונותיו היו לטובת התלמיד או טובת הישיבה. אולם, חשוב לבדוק היטב שאין שום כוונה לרוע, וכמו כן שאין דרך אחרת, פחות פוגענית, להגיע לתוצאה הרצויה.
באופן כללי, בוודאי שחובה על האדם לשמור את לשונו היטב, ולהיזהר פן יגרום לאחר כאב וצער, גם אם אין לו שום כוונה לרוע. החינוך (מצווה רלח) מזהיר שעל האדם לשמור את דבריו היטב, וה'מהר"ם שי"ק' (בחידושיו לסוף פרק הזהב) כותב בפירוש שאדם עובר על האיסור גם במקום שאין לו כוונה לרעה.
בנוסף לכך, אנו מוצאים מספר מקרים שבהם אנשים נענשו על הצער שגרמו לאחרים, למרות שהיו כוונותיהם טהורות. סיפורן של חנה ופנינה הוא כמובן דוגמה קלאסית: חז"ל מלמדים שמטרות חנה היו אך לטובה (לגרום לאחותה להתפלל), ולמרות זאת נענשה חנה על הצער שגרמה לפנינה במוות בניה הטראגי.
כמו כן אנו מוצאים את סיפורו של רב רחומי (כתובות סב, ב) שנפל למיתתו בשל הצער שגרם לאשתו (עי' במאמר הקודם). דוגמה נוספת היא זו של ר' אליעזר הגדול, שצערו, לאחר שהוטל עליו חרם, גרמה לתוצאות קשות (בבא מציעא נט, ב).
משום כן, יש להיזהר מאונאת דברים גם במקום שהכוונות טובות. רק במקום מצווה יש לקחת את הצעד הקשה של גרימת צער לזולת (כמובן ללא כוונה רעה).
לגעור בתלמידים
ביחס לתלמידים, אנו מוצאים שרבי יהודה הנשיא (כתובות קג, ב) הורה כי על הרב להתייחס לתלמידו ביד קשה, כדי לחנכו.
בעקבות זאת פוסק הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ד, ה): "…אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן, ולפיכך לא הבינו, חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים, כדי לחדדם. וכענין זה אמרו חכמים: זרוק מרה בתלמידים".
בשו"ת חוות יאיר (סימן קנב) מוסיף מקור נוסף להלכה זו במה שרבי היה משתלח בתלמידו (לוי): "דומה שאין לו מוח בקדקדו". ה'חוות יאיר' מעיר שככל הנראה רבי לא חשש למה שתלמידו יהיו מוכלם מתוך כך.
ואולם, בוודאי שמדובר ביוצא מן הכלל המעיד על הכלל. כפי שלמדנו מסיפורם של תלמידי רבי עקיבא, דרך כלל יש להקפיד קפידה יתירה על כבוד התלמידים.
לשאול שאלות טובות
דוגמה נוספת של גרימת בושה וצער היא שאלת שאלות שהמשיב לא יוכל לענות עליהן. ב'שולחן ערוך' (רכח, ד) מוזכר ציור זו, תוך ציון שיש להיזהר מלגרום לאחר צער או בושה.
באותה הדרך כותב 'ספר חסידים' (שיב) שאין לבעל-הבית לשאול את אורחו שאלות בעניינים תורניים, אלא אם ידוע לו שאורחו יוכל 'לספק את הסחורה'.
גם כשרב מוסר שיעור לקהל שומעים, יש לתלמידים להיזהר שלא לשאול שאלות שעשויות להביך את הרב, ולהיצמד לחומר הנלמד שהרב אמור להבינו ולזכרו על בוריו. כמובן שהלכה זו גמישה ביסודה, ותלויה בנסיבות ספציפיות ובכישרונות האישיים של כל רב ורב.
עם זאת, מותר לרב להשתמש בכלי של שאלת שאלות כדי לבחון את הידע של תלמידיו, ולחדד את חשיבתם (יו"ד רמו, יב; אין בכך אף משום איסור גניבת דעת או איסור שקר).
"הוא התחיל"
שאלה מרתקת עולה במקרה של 'תגובה'. מה הדין במקום שאדם מוצא את עצמו תחת התקפה מילולית? האם מותר לו להגיב בכמה גינויים ועלבונות משלו, או שמא אין היתר לכך גם כשאדם מותקף?
בנוגע לתקיפה פיזית, הלכה היא שמותר לאדם להכות את המכה, גם במקום שלא נשקפת שום סכנה לחייו (חו"מ תכא, יג): במקום הגנה עצמית אין חובה להתחשב באיסור הכללי של הכאת הזולת (עי' רא"ש, ב"ק פרק ג, סימן יג). כך בנוגע להתקפה מילולית, סביר להניח שאם המילים שיטיח הקרבן לעבר תוקפו יגרמו לו להניח לו, בוודאי שמותר לו לעשות כן כחלק מהגנתו העצמית.
אולם, בדרך כלל ההיפך הוא הנכון, ותגובות מילוליות אינן מסיימות את העימות, אלא דווקא מחריפות אותו. השאלה אפוא היא במקום שניתן להניח שתגובה על משקל התקיפה לא תביא את העימות לסיום, האם מותר למותקף להטיח דברים כלפי תוקפו, או שמא אין לכך שום היתר והעושה כן עובר על איסור 'אונאת דברים'?
אנו מוצאים תשובה לשאלה זו באותה הלכה שדנה בתגובה פיזית, כשהרמ"א לכאורה משווה בין תקיפה פיזית ומילולית. ההלכה המקורית (תכא, יג) קובעת כי "שנים שחבלו זה בזה, אם חבל האחר בחבירו יותר ממה שחבל בו הוא, משלם לו במותר נזק שלם. ודוקא שהתחילו שניהם כאחד, או לאחר שחבל בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו; אבל אם התחיל האחד, השני פטור, שיש לו רשות לשני לחבול בו כדי להציל עצמו. לכך מוסיף הרמ"א: "וכן הוא לענין גידופים וביושים, המתחיל פורע הקנס". מכאן לכאורה יש ללמוד שאין על המגיב שום עונש ואיסור, ורק מי שמתחיל בעימות נושא באחריותו.
אולם, בשו"ת ראנ"ח (סימן נ) ביאר שאין לפטור את המגיב לתקיפה מילולית אלא במקום שהוא עושה כן כתגובה ספונטאנית הבאה מתוך התחממות רגשית. הלכה היא שבכל הנוגע לנזק מילולי כגון בושה ועלבון, אין המזיק חייב אלא בעושה בכוונה ומודעות, ולא במקום שהקללות נבאו מתוך תגובה ספונטאנית. על דרך זו ביאר בספר 'ים של שלמה' (ב"מ ח, מב).
לפי דרך זו, עולה שאין האדם אחראי על תגובות מילוליות ספונטאניות, אך עדיין אין כל היתר לקלל או להעליב את הזולת – גם אם הוא תוקפו בדברים – מתוך מצב נפשי רגוע ומחושב (והעושה כן יהיה חייב בנזקו).
שמות גנאי
עוד דוגמה של איסור אונאת דברים היא "מכנה שם לחברו" – לקרוא לאדם בכינוי.
הגמרא (נח, ב) קובעת ששלשה הם שיורדים לגיהינום ואינם עולים – בניגוד לחוטאים אחרים שאמנם יורדים לגיהינום, אך עתידים גם לענות. שניים מתוך השלשה קשורים לאיסור אונאת דברים: האחד הוא המלבין פני חברו ברבים, והשני הוא המכנה שם לחברו. החומרה של הראשון קלה יותר להבין, שכן דימו חז"ל את המלבין פני חברו ברבים למי שרצחו. אך מהי החומרה המיוחדת של "המכנה שם לחברו"?
הגמרא מבארת שמה שאדם מכנה שם לחברו אינו דומה לגרימת בושה, שכן מדובר אפילו בשם שהלה כבר התרגל אליו, באופן שאינו מתבייש בשימוש בו. למרות שאין כאן סבל של בושה, עדיין נאסר השימוש בכינוי (עם כל החומר של דברי חז"ל הנ"ל).
רש"י מבאר שהאיסור של "מכנה שם לחברו" כרוך בכוונות הרעות של המכה: אמנם הקרבן לא נכלם (שכבר הורגל לשם), אבל כיון שכוונות המכנה היו להכלימו, עובר בכך על איסור חמור. פירוש זה נראה דחוק לכאורה, שכן בדרך כלל אין אנו מצרפים מחשבה למעשה (לרעה), וכיון שהקרבן לא נכלם למה ייענש המכנה בכזו חומרה?
ייתכן שמשום כן פירש רבנו יונה (שערי תשובה ג, קמ) בדרך אחרת, וביאר שמדובר על אופן מסוים של הלבנת פנים. ייתכן שחז"ל קובעים באיסור זה שיש לאדם רגישות מיוחדת לכינוי שמו, וגם מי שכבר הורגל לכך חש כאב עמוק בכינוי שמשתמשים שלא ברצונו.
יש להוסיף שלפי דברי הגמרא במגילה (כז, ב) יש מעלה של קריאת אדם בשמו האמיתי, ולא בכינוי, גם אם אין בכינוי שום פגם ושום משמעות שלילית (עי' גם יפה לב, ח"ה, יו"ד רמב). בוודאי שיש להיזהר משימוש בכינויים שיש להם משמעות שלילית.
בזכות נוהג של כבוד זה בזה, כבוד התלמידים וכבוד הזולת, נזכה בס"ד לקבלת התורה בשלמות, הן כציבור והן כפרטים.
