וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו(ויקרא כה, יד)
לאיסור תורה של אונאה במקח וממכר, כמבואר בפסוק בפרשתנו, מבארת המשנה שלשה יוצאים מן הכלל: "עבדים, שטרות, וקרקעות, אין בהם משום אונאה" (( משנה, בבא מציעא נו ע"א. בסיבה שהתמעטו קרקעות מדין אונאה מצאנו כמה דעות בדברי הראשונים. דעת התוס' (ב"ב סא ע"ב) דאין הטעם לכך משום שרוב אנשים מוכנים לשלם מחיר גבוה בעד קרקע, שהרי המיעוט לא נאמר על קרקעות לבד אלא אף על עבדים ושטרות, ובעל-כורחך שגזירת הכתוב היא למעט קרקעות מאיסור אונאה. מאידך, דעת הרמב"ן בפירושו לתורה (פרשת בהר) היא, שכשם שאין אונאה בפחות משתות (שישית) במיטלטלין, משום שדרכם של אנשים למחול על טעות זו, כך בקרקעות דרכם של אנשים למחול אפילו על טעות גדולה משתות, ולכן אין אונאה בקרקעות. וכן כתב החינוך (מצוה שלז). דעה שלישית מצאנו ברשב"ם ורבינו יונה, כפי שפירש שיטתם בקהילות יעקב (בכורות סימן יא), כי מה שאין אונאה בקרקעות הוא משום שאין לקרקעות מחיר קבוע, ולכן לא שייך בהן אונאה. התוספות, מאידך, נקטו במפורש שיש מחיר קבוע לקרקעות.)). כלשון זה נפסק גם בשולחן ערוך ((שו"ע, חו"מ, סימן רכז, סע' כט.)). מכאן נראה שבמקרה דנן, לא יחול איסור על קניית הדירה במחיר הזול, שכן התמעטו קרקעות מפרשת אונאה של תורה. אולם לאחר עיון, נראה שאין אלו פני הדברים, וחובה על הקונה להודיע למוכר על טעותו.
שני דינים באונאה
קודם כל עלינו להקדים כי ישנם שני דינים נפרדים בפרשת אונאה של תורה. דין אחד הוא עצם האיסור להונות במקח וממכר, כלשון הפסוק "אל תונו איש את אחיו" ((ויקרא כה, יד.)). מלבד האיסור שבדבר, יש דין נוסף של השבת האונאה: הצד המאנה, אם המוכר (שמכר ביוקר) ואם הקונה (שקנה בזול) חייב להשיב את ההפרש לצד המתאנה.
כעת שומה עלינו לברר אם המיעוט שנאמר במשנה על עבדים, שטרות, וקרקעות, נאמר על איסור אונאה, על חיוב ההשבה, או על שניהם.
הראשון שדן בשאלה זו בהרחבה הוא הרמב"ן, בפירושו לפרשתנו. הפסוקים בפרשתנו מבארים את איסור אונאה בהקשר של מכירת קרקעות. בפרט, התורה עוסקת במכירת קרקע לפני שנת היובל, בה חוזרים קרקעות לבעליהן המקורי. הפסוקים מבארים את חובת הצדדים לקבוע את מחיר הקרקע בהתאם למספר השנים שנותרו עד שנת היובל: "לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו כי מספר תבואות הוא מוכר לך" ((ויקרא כה, טז.)). מי שאינו מוכר (או קונה) במחיר מותאם, עובר על איסור אונאה.
על הדרך הנ"ל מצאנו במפורש בפירוש רש"י:
זהו פשוטו לישב המקרא על אופניו: על האונאה בא להזהיר. כשתמכור או תקנה קרקע דעו כמה שנים יש עד היובל… ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרובות ואכל ממנה תבואות הרבה הרי נתאנה מוכר.
הרמב"ן מעיר שפירוש זה, התואם את פשטות כוונת הפסוקים, סותר, לכאורה, את דברי המשנה הממעטים קרקעות מדין אונאה. כפי שביארה הגמרא (( בבא מציעא נו ע"א.)), מיעוט זה מקורו בדברי הפסוק הנ"ל, שנקט בלשון "מיד עמיתך", להורות שלא נאמר דין אונאה אלא בדברים הנמסרים מיד ליד – ולא בקרקעות. איך מתיישבים דברי חז"ל עם משמעות הפסוק?
דיני אונאה בקרקעות
ביישוב קושיא זו מציג הרמב"ן שני תירוצים שונים. בתירוצו הראשון מציע הרמב"ן קריאה שונה בפסוקים, לפיה מעולם לא נאמר דין אונאת קרקעות בפסוקים אלו. בניגוד לרש"י, שראה את הפסוקים כרצף אחד, הרמב"ן מנתק את הוראת איסור אונאה מהרקע של מכירת קרקעות. אולם מודה הרמב"ן שפירוש זה מטה את המקראות מפשוטן.
בהמשך, מציע הרמב"ן פתרון נוסף, והוא שיש להפריד בין חובת המאנה לשלם תשלומים למתאנה, לבין עצם האיסור על אונאת חבירו. המיעוט שדרשו חז"ל משלון הכתוב נאמר רק בנוגע לחובת התשלומים: מי שאינה את חבירו בקרקעות אינו חייב לשלם תשלומים. מאידך, בנוגע לעצם איסור אונאה לעולם לא נאמר המיעוט, וגם בעסקאות קרקעות מוטל איסור אונאה על הצדדים. הרמב"ן מוסיף שהדברים אכן מתיישבים על הלב:
ואני חושב עוד סברא שודאי המאנה את חבירו לדעת עובר בלאו בין במטלטלים בין בקרקעות… אבל רבותינו חידשו באונאה תשלומים בשתות המקח וביטול מקח ביותר משתות ומזה בלבד מיעטו הקרקעות.
לפי פירוש זה, הרישא של הפסוק ("וכי תמכרו ממכר לעמיתך"), שנכתב בלשון רבים, מתייחס גם לקרקעות, ואילו הסיפא ("או קנה מיד עמיתך"), שנכתב בלשון יחיד, מתכוון למעט קרקעות (שאינם נמסרים מיד ליד). סיום הפסוק, שמצווה "אל תונו איש את אחיו", מתייחס הן לרישא והן לסיפא, ובא לאסור איסור אונאה בכל העסקאות – בין עסקת מיטלטלין ובין עסקת קרקעות.
פירוש זה נסמך, כאמור, מפירוש רש"י, וגם תרגום יהונתן פירש את הפסוק כפשוטו. מעבר לכך, כתב רבינו יונה במפורש שאיסור אונאה כולל גם את אותם הדברים שהתמעטו במשנה (( עליות דרבינו יונה, בבא בתרא ע"ה ע"ב.)). דעה זו מובאת גם בספר החינוך ((מצוה שכז.)), והסכים איתה הפני יהושע ((ב"מ נו ע"ב.)).
מאידך, בדברי התוספות מבואר שאין אפילו איסור אונאה בעסקת קרקעות ((ב"מ סא ע"א.)). כן כתב גם המשנה למלך ((הלכות מלוה, פרק ד, הלכה א.)), וכך משמע מפירוש רש"י על התלמוד (( רש"י, ב"מ נו ע"ב; אולם, ראה רש"י בבא קמא יד ע"ב שמשמע להיפך. וראה גם ברש"י ב"מ נז ע"ב בעניין אואה בנוגע להקדש. וראה עוד בחידושי רעק"א לשולחן ערוך, חו"מ סי' רכז סע' כט שהביא את שתי הדעות.)).
להלכה, נקטו כמה מהפוסקים שבודאי יש להיזהר לפירוש הרמב"ן לפיו יש איסור אונאה בעסקת קרקעות, כפי שהסכימו כמה ראשונים, וכפי שראוי לחוש באיסור דאורייתא ((ראה בשער משפט חו"מ סימן קעה, סק"ג; פתחי תשובה חו"מ סימן קעה סק"ד, וסימן רכז סק"א, וכן בספרו נחלת צבי סימן רכז; מנחת חינוך מצוה שלז (ע"ש בדעת הרמב"ם); שו"ת שבט הלוי ח"ח סימן שי.)).
גניבת דעת ואונאת דברים
גם לפי דעת התוספות, לפיה לא חל איסור אונאה על עסקת קרקעות, מצאנו בדברי הפוסקים שאין היתר להונות בעסקת קרקעות. כך מפורש בדברי הסמ"ע ((סמ"ע, סי' רכז ס"ק נא.)), שהביא בשם המהרש"ל כי גם בעבדים שטרות וקרקעות שנתמעטו מדין אונאה, מכל מקום עובר על איסור גניבת דעת ואונאת דברים, והרי זה בכלל איסור של "לא תונו איש את אחיו" (דהיינו איסור אונאת דברים). הפגיעה בצד המתאנה אכן ברורה: לאחר שייוודע לו שהתאנה, אין ספק שיצטער על כך, ועל-כן יש בעסקת אונאה משום איסור "אונאת דברים" ((אין כאן המקום להאריך באיסורים של גניבת דעת ואונאת דברים שהזכיר הסמ"ע. די לנו להזכיר את מה שנאמר בגמרא והועתק בפוסקים (ראה שולחן ערוך, חו"מ סימן רכח, ס"א), שחמורה אונאת דברים מאונאת ממון. ונחלקו הראשונים באם שעובר בזה על לאו של תורה, ובס"ד נאריך יותר בנושא חשוב זה בהזדמנות אחרת.)).
האם דירה נחשבת "קרקע"
דיון נוסף שחייב להילקח בחשבון הוא שאלת הסטאטוס של בתים ודירות.
המשנה דיברה על "קרקעות", ולא ציינה את הדין בבתים. בתים אומנם בנויים על גבי קרקע, אבל מורכבים הם מאבנים ולבנים שהינם במהותם מיטלטלין. האם סידור הלבנים בקונסטרוקציה קבועה על-גבי הקרקע מקנה להם דין קרקע, או שמא דינם כדין שאר מיטלטלין?
נחלקו הדעות בתשובת שאלה זו. דעת הש"ך שבית (ולא קיר בודד) אכן דינו כקרקע ((חושן משפט סימן צה, סעיף ד.)). הש"ך מייסד מסקנה זו על העובדה שבכל דברי הגמרא מצאנו שבתים נקנים בקנייני קרקע (בכסף, בשטר, ובחזקה), ולא בקנייני מיטלטלין – ומכאן שדין הבית כדין קרקע.
מאידך, דעת המגן אברהם שדין בתים כדין מיטלטלין, משום שהם מורכבים מעצים ומאבנים ((אורח חיים סימן תרלז, סק"ז.)). בנוגע לקניין בתים בקנייני קרקע (ראיית הש"ך הנ"ל), כותב המגן אברהם שעצם מעשה הקניין אינו מתייחס לבית, כי אם לקרקע שמתחתיו. הבית עצמו אינו נקנה באופן ישיר במעשה הקניין, אלא נקנה בקניין אגב (אגב הקרקע), או בקניין חצר (כיון שנמצא בתוך שטח הקרקע הנקנית) ((ראה גם בקצה"ח, סימן צה, ס"ק ג.)).
דקדוק לשון הרמב"ם מורה לכאורה כדעת הש"ך שדין בתים כדין קרקעות, וז"ל: "כשם שאין לקרקעות הונייה כך שכירות קרקע אין לו הונייה. אפילו שכר טרקלין גדול בדינר בשנה או רפת קטנה בדינר בכל יום, אין לו הונייה" ((הלכות מכירה, פרק יג, הלכה יד.)), ממה שהזכיר הרמב"ם 'טרקלין גדול' ו'רפת קטנה' מבואר שמיעוט קרקעות מדין אונאה לא נאמר על קרקע לבד, אלא כולל גם בתים, שדינם כדין קרקע (( ניתן למצוא מקור לשיטת הרמב"ם בדברי רבו, הר"י מיגש, שכתב שתיקון כותל העומד על-גבי קרקע נחשב למעשה קניין על הקרקע עצמה. ר"י מיגש מסביר זאת במה שהכותל נהיה חלק מהותי של הקרקע עצמה (פירוש לב"ב נג ע"ב). ולכאורה מכאן שדין הבית כדין קרקע, כפי שהתבאר בדעת הרמב"ם.)).
למרות זאת, מצאנו בקצות החושן שבנוגע לאיסורי תורה יש להחמיר ולהחשיב בתים כמיטלטלין ולא כקרקעות ((סימן שלט, סק"ג.)). כך מצאנו גם במשפט שלום (לגאון מהרש"ם) שכתב שבעל דין רשאי לטעון טענת "קים לי" כשיטה המשווה דין בתים לדין מיטלטלין ((סימן רכז, משמרת שלום סעיף כב, בשם תשו' הר הכרמל, חו"מ, סימן כ.)).
סיכום
מכל הטעמים הנ"ל, דהיינו שיטת הראשונים שיש איסור אונאה בקרקעות, איסור גניבת דעת ואונאת דברים, והאפשרות שדין בתים כדין מיטלטלין (ולא כדין קרקעות), על הקונה להחמיר, ולהודיע למוכר את טעותו. [ובודאי שאם ילך בדרך היושר, להיזהר מחשש איסור תורה של אונאה ואונאת דברים, יסייעו הקב"ה בעסקה זו ובכל עסקיו, יצליחו נכסיו וישגו מפעליו בכל מילי דמיטב].
נציין שכל הנ"ל נאמר באם עדיין לא התבצעה העסקה. לאחר המעשה, צריכים לדון באם חל חובה על המאנה להשיב את דמי האונאה למתאנה. כפי שראינו, בדין השבת האונאה התמעטו קרקעות לכל הדעות, אולם נחלקו הראשונים אם מיעוט זה נכון בכל מידת אונאה, או שמא יש אופנים בהם חייב המאנה להשיב את האונאה אף בקרקעות. בס"ד נעסוק בשאלה זו בהזדמנות אחרת.
רבני האתר
