ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרון.
רש"י: להזהיר גדולים על הקטנים
גיל חינוך
נחלקו הראשונים והאחרונים בגיל שבו חייב הורה לחנך את ילדיו למצוות. הריטב"א, הדן בנושא בכמה מקומות, כותב כדלהלן:
ושיעור קטן שהגיע לחנוך אינו שוה בכל המקומות אלא כפי הענין שחיוב לחנכו בו, דלענין יה"כ אית ליה חד שיעור והכא גבי סוכה שיעורא אחרינא בשאינו צריך לאמו שראוי לחנכו. ובלולב אמרו קטן היודע לנענע חייב בלולב ובתפילין אמרו קטן היודע לשמור תפילין חייב בתפילין וכן בכל דבר ודבר כפי מה שהוא. (ריטב"א, סוכה כח ע"ב.)
לדעתו של הריטב"א, וכן הסכימו כמה ראשונים, ((ראה ר"ן, סוכה שם; ראה גם רמב"ם, הלכות חמץ ומצה פרק ו, הלכה י, בעניין גיל חינוך באכילת מצה בפסח.)) אין גיל קבוע לחינוך במצוות. הגיל לחינוך במצוות תלוי בכל מצווה ומצווה לפי עניינה, בהתאם ליכולת הילד לקיימה. וכן כתב הריטב"א בתשובה, בציינו את מקור דבריו מדברי הגמרא: "ואין לחנוך הזה גבול מסויים אלא הכל כפי מה שהוא, כשיודע להתעטף או לנענע או שיודע לשמור את גופו וכדאמרינן בהדיא במסכת סוכה קטן היודע להתעטף אביו לוקח לו ציצית". (תשובות הריטב"א סימן צו.)
לפי עיקרון זה, שמקורו בדברי הברייתא המובאים בגמרא, (סוכה מב ע"א, ערכין ב ע"ב; הברייתא קובעת שקטן היודע להתעטף חייב בציצית, היודע לשמור את תפיליו חייב בתפילין, וכדו', ומשמע שלכל מצווה יש גיל בפני עצמו, בהתאם ליכולת הילד לקיים את המצווה.) יובן היטב מה שמצאנו גילאים שונים לחובת חינוך במצוות שונות.
למשל, הגמרא ( סוכה כח ע"ב.) מביאה את הגיל לחובת חינוך במצוות סוכה כגיל ארבע או חמש, ((כשאביו עמו; כשאין אביו עמו, חובת חינוך בסוכה מתחילה מגיל שש.)) ואילו הגיל לחינוך בברכות הוא רק מגיל שש, או לכמה דעות מגיל תשע ((כמבואר דעות אלו בטור ובבית יוסף, או"ח, סימן קצט; וראה במשנה ברורה שם ס"ק כד.)) – ואין שום סתירה בדבר. ישיבת סוכה אינה דורשת גדלות מיוחדת: כפי קביעות הגמרא, די בכך שהקטן "אינו צריך לאמו" בשביל שיוכל לדור בסוכה ז' ימים. ( סוכה כח ע"א.) מאידך, הגמרא קובעת שרק ילד "היודע למי מברכים" יכול להצטרף לזימון, ורק בקטן כזה חל חובת חינוך לברכות. ((ברכות מח ע"ב; ראה בבית יוסף הנ"ל, סימן קצט.)) לצורך ברכות דרושה הבנה ובגרות מסוימת, וגיל החינוך משתנה בהתאם.
לעומת דעת הריטב"א, לרשב"א דעה אחרת בעניין גיל חינוך במצוות. לשיטתו, יש גיל קבוע של חובת חינוך במצוות, והוא בן ט' בן י', לפי חריפות הילד, (הו"ד בבית יוסף הנ"ל, סימן קצט.) ומה שמצאנו מצוות בהם חובת חינוך מתחילה עוד לפני גיל זה, הרי שהם יוצאים מן הכלל. ככלל, כל ילד שאינו בן ט' שנים אינו בן-חינוך.
מה פשרה של מחלוקת יסודית זו?
אימון או למידה
דומה כי שורש השאלה הוא אם מסתכלים אנו על חינוך למצוות כ"אימון" בקיום מצוות, או שמסתכלים על מעשה החינוך כמעשה למידה.
לדעת הריטב"א, מהותו של חינוך במצוות הוא מעין אימון, להרגיל את הילדים במעשי המצוות. אי-לכך, מיד כשביכולתו של ילד לקיים מצווה מסוימת, מוטלת חובה על הוריו לחנכו בקיום המצווה.
הריטב"א מרחיק לכת בעמדה זו, וקובע שעקרונית, היה אפשרי לחייב הורים בחינוכו של קטן בן-יומו, כפי שמצאנו בגמרא שפיחת שמאי את המעזיבה בכדי לאפשר לתינוק קטן לישב בסוכה. (ראה ריטב"א, סוכה כח ע"ב.) על-ידי שמרגילים אנו את הקטנים בקיום מצוות, תקוותנו שימשיכו לקיים את המצוות לכשיגדלו, כמובן בתוספת עיון ועומק בתוכן הקיום.
מאידך, לדעת הרשב"א חובת חינוך אינה מוגדרת כמעשה אימון הוא הרגל, אלא כמעשה למידה. קודם חלות מצות חינוך על הורי הילד, צריך הקטן להגיע לדרגת בגרות המאפשרת הבנה בסיסית במעשה המצווה. המטרה אינה להרגיל אותו בלבד, אלא רצוננו שיתלמד הנער במעשים מלאים תוכן.
מצוות אינן כשאר פעולות גשמיות – הן פעולות של עבודת ה', של קיום רצונו כפי שהורה לנו בתורה הקדושה. לדעת הרשב"א, חינוך במצוות הוא חינוך למעשים שמתעלים מעבר לרובד המוכר של מעשי עולם הזה. אין כאן "אימון", אלא "למידה".
חינוך בעשה ובלא-תעשה
כשנעיין בפסקי המשנה ברורה, נראה שהרכיב, לכאורה, את שתי הגישות הנ"ל בחובת חינוך.
בנוגע למצוות עשה, כתב המשנה ברורה כי חובת חינוך אינה חלה אלא בילד המבין את משמעות מעשיו: "ודע דשיעור החינוך במ"ע הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי ענינו כגון היודע מענין שבת חייב להרגילו לשמוע קידוש והבדלה". (משנה ברורה, סימן שמג ס"ק ג.) בדומה לזה מצאנו בדברי השו"ע הרב, שפסק כי אין חובת חינוך במצוות קידוש אלא בקטן המבין עניין קדושת יום טוב. (שו"ע הרב, או"ח, סימן תעב.)
אולם, בנוגע למצוות לא-תעשה, כתב המשנה ברורה שחלה חובת חינוך על קטן היודע לציית: "אבל החינוך בל"ת בין של תורה בין של דבריהם הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול" ((ע"ש שהמשיך לבאר שתינוק שאינו בר הבנה כלל אין אביו מצווה למנעו מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת, כיון שאינו מבין כלל מה שעושה, ורק אסור להאכילו מאכלות אסורות בידיים)). (משנה ברורה, שם.)
ישנם דברים שכיהודים אין אנו עושים. עם הגעת הקטן למודעות זו, להכרה שהמילה "לא" היא סמכותית וכוונתה "לא", חלה חובת חינוך לעניין איסורים.
מצאנו אפוא דיכוטומיה מעניינת. לעניין מצוות עשה, חינוך מוגדר כעשיית מעשי-תוכן, מעשים שיש לקטן תפיסה והבנה בעניינם. מאידך, בנוגע למצוות לא-תעשה, מגדירים חובת חינוך כציות, בדילה מאיסורים ללא שום הבנת עניינם.
כך, אפוא, היא חובת החינוך המופקדת אצל כל הורה. מחד, עלינו להיות "מורים"; מאידך, "מאמנים".
ויה"ר שנזכה לחנך את ילדינו בדרכי התורה, ויהיו מקור רב נחת לבורא ית' ולנו.
שלום כבוד הרב , הייתי רוצה לדעת באיזה חגים מותר להניח תפילין והאם יש אפשרות להניח תפילין בימי חופש החג ?
תודה .
ואשמח אם אקבל תשובה מכבודך
בכל חג שיש בו איסור מלאכה לא מניחים תפילין, כגון ראש השנה יום הכיפורים פסח שבועות וסוכות. אולם בחנוכה פורים ראש חודש וכיוצא באלו שהם ימי חול ואינם אלא ימי שמחה, מניחים תפילין. בארץ ישראל לא מניחים תפילין גם בחול המועד של פסח וסוכות.
השאר תגובה