שלום וברכה,
ברצוני לשאול בנושא בני זוג שאימצו 2 ילדים ולאחר מכן התגרשו, האם החיוב מצד ההלכה לזון אותם הוא על האב בלבד או על שני ההורים?
הילדים בני 10 ו 12
תודה רבה
תשובה:
שלום רב,
נראה ששניהם מחוייבים בשווה בכלכלת הילדים עד שיתבגרו. וראה במקורות.
מקורות:
בשונה מעצם חיוב המזונות של הילדים שהוא על האב, הן מדינא (עד גיל 6) או מדין צדקה או מתקנות הרבנות הראשית שהן גם מחייבות עפ"י דין. חיוב זה הוא רק על הילדים הביולוגיים של האב. אבל על ילדים מאומצים, חיוב המזונות שלכאורה קיים הוא שונה, ונובע מחמת ההתחייבות או משהו דומה לזה, שהוא קשור לבעל ולאישה בשווה, ומאחר שההתחייבות שלהם היתה שווה לשניהם, גם מימוש ההתחייבות עליה להיות בשווה.
בקובץ תחומין כרך טו יש פסק דין של הרב דיכובסקי בענין חיוב ההורים במזונות של ילדים מאומצים. ונדפס גם בפד"ר כרך טו. (במקרה שם האישה התחייבה לזון אותם, לכן לא נזקק לחייב את הבעל או את האישה) והביא שם בשם הגרמ"מ פרבשטיין והגר"מ בלייכר שליט"א כמה סברות לחיוב המזונות. תוך כדי ציון וציטוט מהליך האימוץ שאין אמירה או התחייבות מפורשת של ההורים לכלכל את הילדים. ומאחר שאדם כשהוא מתחייב ללא כל תמורה מבואר בסי' מ' "חייב אני לך מנה בשטר" שיש אומרים שזה התחייבות מכאן ולהבא, ויש אומרים שזה בעצם הודאת בעל דין ומועילה מדין אודיתא ראה שם בקצוה"ח. ומאחר שאין נוסח ממש מפורש ומחייב בהליך האימוץ לכן קשה לחייב אותם מחמת זה.
יוער, כי לכאורה האמירה הברורה הזקוקה לצורך ההתחייבות זה רק כאשר אין קבלת תמורה. אבל במקום שיש קבלת תמורה גם אם יש בעיה כלשהי בקנין ההתחייבות, בודאי אדם חייב לקיים את הבטחתו עליה קיבל תמורה. ראה בשו"ת דברי חיים חו"מ סי' ב' שכותב כך לענין קנין דברים שזה לא חל, אולם אם זה נעשה כתמורה זה מחייב. וכן ברמ"א בהלכות פועלים נדמה לי שיש דוגמא כזו. אמנם במאמר שם הוא דן האם ניתן לחייב את ההורים מדין תמורה שהם קיבלו את הילדים לאימוץ, אלא שהביא בשם הגרמ"מ פרבשטיין: "גם על כך העירני כבוד ידידי הרמ"מ פרבשטיין שליט"א. לדבריו מסירת ילד לאימוץ אינה מתנה. האימוץ הוא טובת שני הצדדים, ולפיכך קשה להביט על הליך האימוץ כעל קבלת דבר המחייב תמורה. האימוץ הוא הסכם בין שני צדדים שיש בו תועלת לשניהם. במקרה כזה אי אפשר להפריד צד ממשנהו ולהתייחס לכל צד בנפרד, ולהניח שכיון שיש לו תועלת מההסכם יתחייב בתמורה".
אבל לענ"ד בהחלט יש מקום לומר שיש כאן תמורה. יש כאן עסקה כוללת. מצד הילדים (או מישהו שעומד במקומם) הם נותנים להורים ילדים שהם כה משתוקקים להם. ותמורת זה הם מתחייבים לגדל ולכלכל אותם. ולא ניתן להפריד את החבילה באמצע, כך לא מגדלים ילדים, שכל כמה שנים הם יחפשו משפחה חדשה. העסקה היא עד שיתבגרו הילדים. ומשכך לא ניתן להפר את העסקה באמצע הזמן. ומאחר שברור שזה מה שהילדים או באי כוחם דורשים – גידול הילדים וכלכלתם עד שיתבגרו, כלומר, זה מה שהתחייבו ההורים, תמורת הענקת הילדים.
ויש להעיר, כי אם אכן זוהי סיבת החיוב בהורים מאמצים. יתכן שבמקרה של גירושין, והילדים הולכים לגור אצל האישה, יכול הבעל לומר, התחייבותי היא תמורת מגורי הילדים אצלי על כל המשמעות שלהם. כלכלת הילדים שהסכמתי לכך, היא רק במקרה שאני נהנה ומגדל את הילדים, אחרת אין כאן כל תמורה מצד הילדים לבעל. וצ"ע.
עוד הביא שם מהגר"מ בלייכר לדון מצד דינא דגרמי שגרמו לילדים הספד בכך שכתוצאה שהם לקחו אותם אחרים שהיו מפרנסים אותם עד שהם יתבגרו לא לקחו אותם. בכל אופן, ברור לכל שיש חיוב על ההורים לכלכל את הילדים שאימצו. וחיוב זה הוא שווה לשניהם, ולכן בעת הגירושין, שניהם חייבים לשאת בעול מזונות הילדים בשווה.
