אחת התופעות המרכזיות והחשובות ביותר בעולם הכלכלית המודרני היא "התאגיד", שממנו נגזרו החברות בע"מ ומאוחר יותר העמותות למיניהן. רעיון התאגיד התפתח החל מהחוק האנגלי, עבור בפסקי דין שיפוטיים חשובים, וכלה במציאות כלכלית שרוב רובה מתנהלת סביב תאגידים וחברות בע"מ.
העיקרון המנחה של התאגיד הוא רעיון "הישות המשפטית הנפרדת". עיקרון זה מקנה לתאגיד מעמד של ייצור משפטי עצמאי בעל זכויות (וחובות) ויכולות קנייניות – ללא קשר לבעלי השליטה בו. לאורך שנות קיומו השקיעו משפטנים מאמצים כבירים להעמיד תיאוריה העשויה להסביר יצור משפטי זה – משימה, כך התברר, שאינה קלה לביצוע.
עם הזמן, נוצרו גם סדקים בעקרון "הישות המשפטית הנפרדת" הצרוף, הבאים לידי באפשרות של "הרמת המסך". אפשרות זו, המיושמת במקרים חריגים של מרמה או כאשר טובת התאגיד מועדפת בקיצוניות על טובת הציבור, מאפשרת את תביעתם של בעלי המניות, או לחילופין של בעלי משרה בתאגיד ("תורת האורגנים"), למרות היות התאגיד ישות משפטית נפרדת. אפשרות זו מעוגנת בחוקי החברות, כגון בסעיף 6 לחוק החברות הישראלי.
אף בעולמה של הלכה, התחבטו גדולי הפוסקים ביחס אל התאגיד והחברה בע"מ. לדעת רבים (כפי שיובא גם בהמשך הדברים), לא ניתן להעניק כשרות משפטית בדיני הקניין למי שאינו יצור אנושי (עי' שו"ת מהרש"ג, יורה דעה, סימן ג, ד"ה והגם; שו"ת דברי חיים, אורח חיים, חלק ב, סימן לד; שו"ת מנחת יצחק, חלק ג, סימן א; שו"ת אגרות משה, אורח חיים, חלק א, סימן צ; שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן כח). לדעתם, התאגיד אינו אלא שותפות רגילה, ואין להכיר בהגבלת אחריותם האישית של חבריה אלא אם הוגבלה בחוזה. לדעת אחרים, ניתן למצוא מקורות להכרת ההלכה בישותו הנפרדת של התאגיד.
בהמשך נדון בקצרה במקורות שהוצאו להענקת כשרות משפטית-הלכתית לתאגיד. כך, נדון בהשלכות המעשיות של הדיון, ובפסיקת ההלכה על-ידי גדולי הפוסקים בנידונים השייכים לנושא.
קרבנות כבסיס לבעלות של "ציבור"
פרשת שמיני דנה, בין היתר, בקרבנות של חנוכת המשכן. קרבנות אלו, כמו קרבנות אחרים, הינם בהגדרה "קרבנות ציבור". אין הבעלות בקרבנות נזקפת לבעלים פרטיים – גם לא לשותפות של כמה בעלים – אלא ל"ציבור" – שניתן לראותו כישות עצמאית נפרדת, מעין תאגיד.
המקור לבעלות ה"ציבור" בקרבן מופיעה בתחילת ספר ויקרא. חז"ל דורשים בעניין זה את לשון הפסוק: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א, ב). מכפילות הלשון "תקריבו… קרבנכם", מביא רש"י (בשם הספרא) כי בנוסף לקרבנו של היחיד יש עוד שני סוגי "בעלים" העשויים להקריב קרבן – "השותפים", ו"הציבור".
הרמב"ן מרחיב את הדיבור בעניין זה, וקובע שבכל הנוגע לקרבן נדבה, אין הבדל עקרוני לפי שיטת רש"י בין קרבן המוקרב על ידי שני שותפים, לבין זה המובא על-ידי שהמוני בית ישראל: לעולם הוא ייחשב כקרבן של שותפים, ולא ייהפך לקרבן "הציבור". ההשלכה המעשית, כמבואר שם, הוא לעניין "סמיכה" – בקרבן של שותפים חלה חובת סמיכה על השותפים, ואילו בקרבן ציבור אין חובה זו חלה על הציבור.
הרמב"ן עצמו חולק על רש"י, כשונו: "וכל זמן שיתנדבו בו רוב ישראל – היא נדבת צבור… ומעוטן [שהקריבו בשותפות] – נדונין כיחידים". לשיטת הרמב"ן, גם קרבן נדבה, בתנאי שמובאת על-ידי רוב עם ישראל, תיחשב "קרבן ציבור". כלומר, לפי דעת הרמב"ן ניתן לכונן "בעלות ציבורית" שאינה רק בעלות של שותפים, אלא בעלות של "כלל" – דבר שלדעת רש"י, ככל הנראה, לא ניתן לעשות (עי' עוד ברמב"ן, מלחמות ה', ברכות יג, א מדפי הרי"ף, ד"ה אמר הכותב; רמב"ם, הלכות תפילה ונשיאת כפים, פרק א, הלכה י).
קרבן ציבור כבסיס לתאגיד
יש שעשו שימוש ברעיון של קרבן ציבור כדי לבסס את העיקרון המודרני של תאגיד או חברה בע"מ. כך הציע הרב שלמה דיכובסקי באחד מפסקי הדין של הרבנות הראשון (פד"ר, כרך י, עמ' 288-287):
"ונראה לומר שהמושג של אישיות משפטית מתבטא בדברי חז"ל בהפרש שיש בין שותפין לבין ציבור. שורשם של מושגים אלו הוא בדברי הרמב"ן… המושג ציבור מהווה בנין-אב למושג המחודש של חברה בע"מ, או של אישיות משפטית".
אולם, יש להעיר שהדימוי בין קרבנות הציבור לבין תאגידים הוא לכאורה רחוק, ואינו מתיישב על הלב. חדא, שכן אנו מוצאים במקומות רבים בחז"ל ש"אין למדים חולין מקודשים", וכך במקרה זה, אין ללמוד על אפשרות של "ישות משפטית נפרדת" בעולמו של חולין מתוך אפשרות כזאת בתחום של קודשים. מעבר לכך, במקרה של הרמב"ן יש צורך בצירופו של רוב העם כדי שיהפוך הקרבן ל"קרבן ציבור", דבר שכמובן אינו קיים במקרה של תאגיד.
נקודה נוספת היא שאלת האחריות: העיקרון של תאגיד הוא שאין אחריות אישית על השותפים בו, מכוח היותו ישות משפטית נפרדת. קשה למצוא ביסוס לעיקרון זה בעולמם של קרבנות.
"קהל" כישות משפטית נפרדת
רעיון נוסף שעלה כביסוס אפשרות לישות משפטית נפרדת של תאגיד הוא בעלותו של ה"קהל" (עי' 'יד שאול', הרב שאול וינגורט, ספר זכרון, עמ' מז).
המקור לבעלות זו נמצא דווקא בתחום של נדרים. המשנה (נדרים פרק ה, משנה ד) דנה בכוחו של אדם לאסור על עצמו בנדר את הנאתו מן האחר ואת הנאתו של האחר ממנו: "הריני עליך [בנדר שלא איהנה ממך] ואת עלי [שלא תיהנה ממני] – שניהם אסורין. ושניהם מותרין בדבר של "עולי בבל" ואסורין בדבר של "אותה העיר". ואיזהו דבר של עולי בבל? כגון הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך. ואיזהו דבר של אותה העיר? כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים".
מבואר בדברי המשנה שלמרות שיש בכוחו של אדם לאסור את הנאתו של אדם אחר מרכושו, איסור זה אינו חל על דברים של "עולי בבל". בניגוד לרכושו של "אותה העיר", כגון בית כנסת, רכושם של "עולי בבל" הוא רכוש שהועמד לרשות כלל הציבור, ואינו שייך לאנשי עיר מסוימת. בנוגע לרכוש כזה, כגון הר הבית או בורות מים באמצע הדרך, אין מי שיוכל לאסור את הנאתם על אחרים (תקנה זו נעשית לטובתם של עולי רגלים).
הכלל ההלכתית העומד מאחורי הלכה זו הוא כי "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו". דבר השייך ל"אותה העיר" נמצא בבעלותם המשותפת של אנשי העיר, ויש בכוחם של שותפים לאסור את הרכוש שלהם אחד על חברו (ר"ן, נדרים מח, א, ד"ה ואוסרין). בניגוד לכך, רכוש של "עולי בבל" מוגדר כנכס של ה"כלל", ואין בכוחו של כל אדם לאוסרו על חברו. נכסים אלו אינם בבעלותו הפרטית של כל אדם מסוים, ואף לא של שותפים, אלא של "הקהל" כולו.
מדברי הראשונים עולה שהגדרה זו אינה תלויה דווקא בשיתופו של העם כולו. בהקשרו של בית כנסת המאירי (נדרים מו, א, ד"ה בית) מפרש שיש לחלק בין "בית כנסת של כפרים" לבין "בית כנסת של כרכין": "ואף לדעת המחמיר [האוסר הנאה בשותפים שנדרו זה מזה], יראה דוקא בבית הכנסת של כפרים. אבל בתי כנסיות שלנו הרי הן כשל רבים שעשויות על דעת כל העולם".
כלומר, ניתן לכונן בית כנסת שאינו בבעלות קבוצת שותפים מוגדרת, כאנשי עיר זו או כפר אחר, אלא שייכת ל"כלל הציבור". נכסים אלו אינם בבעלות פרטית וגם אינם שייכים ל"עם" כולו, אלא בבעלות "כלל-ציבורית" של ה"קהל", המעמיד אותם לשימוש הכלל. בשונה מ"בתי כנסת שבכפרים", אין אפשרות לאסור בנדר את "בתי הכנסת שבכרכין".
מכאן, לכאורה, יש למצוא מקור לעיקרון של "ישות משפטית נפרדת" של תאגיד: הבעלות של "קהל" היא בעלות נפרדת מזו של שותפים יחידים, וניתן לכונן אותה בלי הזדקקות למצבים מיוחדים של דיני קרבנות.
בעלות "קהל" כמודל לישות נפרדת
עם זאת, עדיין הדמיון לוקה בחסר. ראשית, יש להעיר שאין כאן מודל של ישות משפטית נפרדת לגמרי. הרמב"ם פוסק שגם בנכסים של "עולי בבל" יש לכל אדם קניין אישי: "וענין דבר של עולי בבל הוא הדבר המשותף לכל עולי הרגל… ויש לכל אחד מהם בהן קנין, אלא שהוא מועט מאד אין חוששין לו" (פירוש המשניות, שם).
גם בנכסים אלו יש שותפות של כל ישראל, אלא ש"הוא מועט מאוד" – חלק קטן שיש לו השלכות לעניין חובת בדיקת חמץ (עי' שולחן ערוך, או"ח תלג, י) וכך לעניין איסור הלוואה בריבית (עי' בכך להלן).
בנוסף, ניתן לכונן נכס מהסוג הזה רק בתנאים מיוחדים, דהיינו כאשר מייחדים אותו לכל הבא – תנאי שאינו מתקיים בהכרח בתאגיד, ובוודאי שלא בחברה בע"מ. עוד נקודה היא שעדיין אין מכאן מקור ישיר להגבלת האחריות העומדת במרכזה של התאגיד.
דין אפוטיקי וכוח המנהג
גם אם אין ההלכה מכירה ברעיון של ישות משפטית נפרדת של תאגיד או חברה בע"מ, עדיין ייתכן שלא יהיו בעלי מניות או בעלי חברה חייבים באורח אישי על חובות התאגיד והחברה. כמה פוסקים (עי' שו"ת מנחת יצחק, ח"י, סימן קמה; שו"ת שבט הלוי, ח"ה, סימן שו) ייסדו הלכה זה על העיקרון שן "אפוטיקי מפורש": כל המתעסק עם חברה בע"מ הרי זה כעין "אפותיקי מפורש" (חושן משפט סימן קיז).
העיקרון הוא שלווה יכול להתנות עם המלווה, כי במקרה שלא יפרע את חובו יוכל לגבות רק ממקום מסוים – מקרקע מסוימת, או נכס מסוים. אם הקרקע נשטפה ונהרסה מחמת עליית מי הנהר, שוב אין המלווה יכול לגבות את חובו ממקום אחר, כיון שהסכים לתנאו של הלווה. כך בחברה בע"מ, מסכימים המלווים שלא יוכלו לגבות מהונם האישי של בעלי המניות או הבעלים של החברה.
נוסף לכך, בספר 'פתחי חושן' (דיני הלוואה, פרק ב, ס"ק סג) כתב שבכל הנוגע לתאגיד או של חברה בע"מ, נחשב הדבר כאילו הוסכם מראש שכל ענייני כספי החברה יתנהלו מכוח החוק ומנהג המדינה. בספר 'דיני הלוואה' (פרק ז, ס"ק יז) כתב עוד שבשותפות רשומה וכן בחברה בע"מ, כשלווה אחד מהשותפים או אחד ממנהלי החברה, יש לנהוג על-פי חוק המדינה, כיון שכל תוקף שותפות או חברה כזאת אינה אלא מכוח החוק, וכל המתעסק עם גוף משפטי יודע שעל דעת תקנת השותפות או החברה מתעסק.
מסיבה זו, יש מקום לעיקרון של "ישות משפטית נפרדת" גם אם אין לו יסוד בהלכה, לאור המנהג והנוהל. בהקשר זה יש לציין לדבריו המאלפים של שו"ת צפנת פענח (ח"א, סימן קפד), שכתב כי תאגיד (הוא מתייחס לבנקים, וכך הדין גם בתאגיד) הרי הוא כ"צורה בלא חומר", ולכן אין בו איסור ריבית.
דינם של בעלי מניות
בשו"ת מהר"י הלוי (הרב יצחק הלוי איטינגר, ח"ב, סימנים נד, קכד) כתב לפסוק שבעלי מניות אינם נחשבים כבעלים על החברה, כך שאין איסור על החזקת מניות בתאגיד שיש לו חמץ בפסח, וכך לא יהיה בהלוואות לתאגיד (וגם מתאגיד – עי' להלן) איסור ריבית. בשו"ת חשב האפוד (ח"א, סימן פב) כתב שהרב מטשבין הסכים לכך, וגם בשו"ת מהר"ם שיק (סימן קנח) כתב על דרך זו.
גישה זו מרמזת על קבלת העיקרון של ישות משפטית נפרדת, המבדילה בין הישות עצמה לבין בעלי המניות.
מנגד, יש שהחמיר בדבר זה: בשו"ת משנה הלכות (הרב מנשה קליין, ח"ו, סימן רעז) כתב שהמחזיק במניות תאגיד נחשב כבעלים ממש, ומדמה זאת ל"חומר ביד היוצר". מטעם זה החמיר בכל הנוגע לאיסור ריבית, וגם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג, סימן א) החמיר בנוגע להחזקת מניות בתאגיד שיש לו חמץ בפסח.
לדעת הרב משה פיינשטיין (חושן משפט ח"ב, סימן טו; אורח חיים ח"א, סימן יט, ח"ד, סימן נד) תאגיד כן מהווה שותפות מסוימת, אך הוא מגביל את הבעלות בו לבעלי מניות שיש להם השפעה על החלטות התאגיד (אבן העזר ח"א, סימן ז). לכן, לדעת הרב פיינשטיין אין איסור על בעל מניות שאין לו כוח החלטה להחזיק מניות בתאגיד המתעסק במסחר של מאכלות אסורים.
בנוגע לאיסור ריבית, לדעת הרב פיינשטיין לעולם אין איסור ריבית בנוגע לפיקדון בבנק או בהלוואה לתאגיד או חברה בע"מ. הסיבה לכך היא שאיסור ריבית תלוי בחוב אישי של הלווה, באופן שיש על הלווה "שעבוד הגוף" – דבר שאינו קיים בתאגידים או חברות בע"מ. אולם, הרב פיינשטיין אינו מקל כאשר התאגיד מלווה כסף לאדם פרטי.
מנגד, יש שהקילו גם בזה על-פי דברי הרשב"א בתשובותיו (ח"א, סימן תרסט) שאין ריבית אלא "מלווה למלווה" (עי' ברית יהודה, סימן ז, סעיפים כב, כד). בשו"ת חלקת יעקב כתב פסוק "דעסק בנק, יש סברות גדולות דדמי לציבור, ואין רבית מן התורה, כיון שלא בא מיד לוה למלוה… דציבור גוף בפני עצמו" (יורה דעה, סימן ו, סימן קטן ה). מדבריו נרמז שעדיין יהיה בכך איסור דרבנן, כמו שהאריכו גם חלק מפוסקי זמנינו.
כיון שמדובר בתחום סבוך ומורכב, בוודאי שבכל שאלה מעשית יש להיוועץ עם רב מוסמך בתחום.
תאגידים וחברות בע"מ בהלכה
אחת התופעות המרכזיות והחשובות ביותר בעולם הכלכלית המודרני היא "התאגיד", שממנו נגזרו החברות בע"מ ומאוחר יותר העמותות למיניהן. רעיון התאגיד התפתח החל מהחוק האנגלי, עבור בפסקי דין שיפוטיים חשובים, וכלה במציאות כלכלית שרוב רובה מתנהלת סביב תאגידים וחברות בע"מ.
העיקרון המנחה של התאגיד הוא רעיון "הישות המשפטית הנפרדת". עיקרון זה מקנה לתאגיד מעמד של ייצור משפטי עצמאי בעל זכויות (וחובות) ויכולות קנייניות – ללא קשר לבעלי השליטה בו. לאורך שנות קיומו השקיעו משפטנים מאמצים כבירים להעמיד תיאוריה העשויה להסביר יצור משפטי זה – משימה, כך התברר, שאינה קלה לביצוע.
עם הזמן, נוצרו גם סדקים בעקרון "הישות המשפטית הנפרדת" הצרוף, הבאים לידי באפשרות של "הרמת המסך". אפשרות זו, המיושמת במקרים חריגים של מרמה או כאשר טובת התאגיד מועדפת בקיצוניות על טובת הציבור, מאפשרת את תביעתם של בעלי המניות, או לחילופין של בעלי משרה בתאגיד ("תורת האורגנים"), למרות היות התאגיד ישות משפטית נפרדת. אפשרות זו מעוגנת בחוקי החברות, כגון בסעיף 6 לחוק החברות הישראלי.
אף בעולמה של הלכה, התחבטו גדולי הפוסקים ביחס אל התאגיד והחברה בע"מ. לדעת רבים (כפי שיובא גם בהמשך הדברים), לא ניתן להעניק כשרות משפטית בדיני הקניין למי שאינו יצור אנושי (עי' שו"ת מהרש"ג, יורה דעה, סימן ג, ד"ה והגם; שו"ת דברי חיים, אורח חיים, חלק ב, סימן לד; שו"ת מנחת יצחק, חלק ג, סימן א; שו"ת אגרות משה, אורח חיים, חלק א, סימן צ; שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן כח). לדעתם, התאגיד אינו אלא שותפות רגילה, ואין להכיר בהגבלת אחריותם האישית של חבריה אלא אם הוגבלה בחוזה. לדעת אחרים, ניתן למצוא מקורות להכרת ההלכה בישותו הנפרדת של התאגיד.
בהמשך נדון בקצרה במקורות שהוצאו להענקת כשרות משפטית-הלכתית לתאגיד. כך, נדון בהשלכות המעשיות של הדיון, ובפסיקת ההלכה על-ידי גדולי הפוסקים בנידונים השייכים לנושא.
קרבנות כבסיס לבעלות של "ציבור"
פרשת שמיני דנה, בין היתר, בקרבנות של חנוכת המשכן. קרבנות אלו, כמו קרבנות אחרים, הינם בהגדרה "קרבנות ציבור". אין הבעלות בקרבנות נזקפת לבעלים פרטיים – גם לא לשותפות של כמה בעלים – אלא ל"ציבור" – שניתן לראותו כישות עצמאית נפרדת, מעין תאגיד.
המקור לבעלות ה"ציבור" בקרבן מופיעה בתחילת ספר ויקרא. חז"ל דורשים בעניין זה את לשון הפסוק: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א, ב). מכפילות הלשון "תקריבו… קרבנכם", מביא רש"י (בשם הספרא) כי בנוסף לקרבנו של היחיד יש עוד שני סוגי "בעלים" העשויים להקריב קרבן – "השותפים", ו"הציבור".
הרמב"ן מרחיב את הדיבור בעניין זה, וקובע שבכל הנוגע לקרבן נדבה, אין הבדל עקרוני לפי שיטת רש"י בין קרבן המוקרב על ידי שני שותפים, לבין זה המובא על-ידי שהמוני בית ישראל: לעולם הוא ייחשב כקרבן של שותפים, ולא ייהפך לקרבן "הציבור". ההשלכה המעשית, כמבואר שם, הוא לעניין "סמיכה" – בקרבן של שותפים חלה חובת סמיכה על השותפים, ואילו בקרבן ציבור אין חובה זו חלה על הציבור.
הרמב"ן עצמו חולק על רש"י, כשונו: "וכל זמן שיתנדבו בו רוב ישראל – היא נדבת צבור… ומעוטן [שהקריבו בשותפות] – נדונין כיחידים". לשיטת הרמב"ן, גם קרבן נדבה, בתנאי שמובאת על-ידי רוב עם ישראל, תיחשב "קרבן ציבור". כלומר, לפי דעת הרמב"ן ניתן לכונן "בעלות ציבורית" שאינה רק בעלות של שותפים, אלא בעלות של "כלל" – דבר שלדעת רש"י, ככל הנראה, לא ניתן לעשות (עי' עוד ברמב"ן, מלחמות ה', ברכות יג, א מדפי הרי"ף, ד"ה אמר הכותב; רמב"ם, הלכות תפילה ונשיאת כפים, פרק א, הלכה י).
קרבן ציבור כבסיס לתאגיד
יש שעשו שימוש ברעיון של קרבן ציבור כדי לבסס את העיקרון המודרני של תאגיד או חברה בע"מ. כך הציע הרב שלמה דיכובסקי באחד מפסקי הדין של הרבנות הראשון (פד"ר, כרך י, עמ' 288-287):
"ונראה לומר שהמושג של אישיות משפטית מתבטא בדברי חז"ל בהפרש שיש בין שותפין לבין ציבור. שורשם של מושגים אלו הוא בדברי הרמב"ן… המושג ציבור מהווה בנין-אב למושג המחודש של חברה בע"מ, או של אישיות משפטית".
אולם, יש להעיר שהדימוי בין קרבנות הציבור לבין תאגידים הוא לכאורה רחוק, ואינו מתיישב על הלב. חדא, שכן אנו מוצאים במקומות רבים בחז"ל ש"אין למדים חולין מקודשים", וכך במקרה זה, אין ללמוד על אפשרות של "ישות משפטית נפרדת" בעולמו של חולין מתוך אפשרות כזאת בתחום של קודשים. מעבר לכך, במקרה של הרמב"ן יש צורך בצירופו של רוב העם כדי שיהפוך הקרבן ל"קרבן ציבור", דבר שכמובן אינו קיים במקרה של תאגיד.
נקודה נוספת היא שאלת האחריות: העיקרון של תאגיד הוא שאין אחריות אישית על השותפים בו, מכוח היותו ישות משפטית נפרדת. קשה למצוא ביסוס לעיקרון זה בעולמם של קרבנות.
"קהל" כישות משפטית נפרדת
רעיון נוסף שעלה כביסוס אפשרות לישות משפטית נפרדת של תאגיד הוא בעלותו של ה"קהל" (עי' 'יד שאול', הרב שאול וינגורט, ספר זכרון, עמ' מז).
המקור לבעלות זו נמצא דווקא בתחום של נדרים. המשנה (נדרים פרק ה, משנה ד) דנה בכוחו של אדם לאסור על עצמו בנדר את הנאתו מן האחר ואת הנאתו של האחר ממנו: "הריני עליך [בנדר שלא איהנה ממך] ואת עלי [שלא תיהנה ממני] – שניהם אסורין. ושניהם מותרין בדבר של "עולי בבל" ואסורין בדבר של "אותה העיר". ואיזהו דבר של עולי בבל? כגון הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך. ואיזהו דבר של אותה העיר? כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים".
מבואר בדברי המשנה שלמרות שיש בכוחו של אדם לאסור את הנאתו של אדם אחר מרכושו, איסור זה אינו חל על דברים של "עולי בבל". בניגוד לרכושו של "אותה העיר", כגון בית כנסת, רכושם של "עולי בבל" הוא רכוש שהועמד לרשות כלל הציבור, ואינו שייך לאנשי עיר מסוימת. בנוגע לרכוש כזה, כגון הר הבית או בורות מים באמצע הדרך, אין מי שיוכל לאסור את הנאתם על אחרים (תקנה זו נעשית לטובתם של עולי רגלים).
הכלל ההלכתית העומד מאחורי הלכה זו הוא כי "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו". דבר השייך ל"אותה העיר" נמצא בבעלותם המשותפת של אנשי העיר, ויש בכוחם של שותפים לאסור את הרכוש שלהם אחד על חברו (ר"ן, נדרים מח, א, ד"ה ואוסרין). בניגוד לכך, רכוש של "עולי בבל" מוגדר כנכס של ה"כלל", ואין בכוחו של כל אדם לאוסרו על חברו. נכסים אלו אינם בבעלותו הפרטית של כל אדם מסוים, ואף לא של שותפים, אלא של "הקהל" כולו.
מדברי הראשונים עולה שהגדרה זו אינה תלויה דווקא בשיתופו של העם כולו. בהקשרו של בית כנסת המאירי (נדרים מו, א, ד"ה בית) מפרש שיש לחלק בין "בית כנסת של כפרים" לבין "בית כנסת של כרכין": "ואף לדעת המחמיר [האוסר הנאה בשותפים שנדרו זה מזה], יראה דוקא בבית הכנסת של כפרים. אבל בתי כנסיות שלנו הרי הן כשל רבים שעשויות על דעת כל העולם".
כלומר, ניתן לכונן בית כנסת שאינו בבעלות קבוצת שותפים מוגדרת, כאנשי עיר זו או כפר אחר, אלא שייכת ל"כלל הציבור". נכסים אלו אינם בבעלות פרטית וגם אינם שייכים ל"עם" כולו, אלא בבעלות "כלל-ציבורית" של ה"קהל", המעמיד אותם לשימוש הכלל. בשונה מ"בתי כנסת שבכפרים", אין אפשרות לאסור בנדר את "בתי הכנסת שבכרכין".
מכאן, לכאורה, יש למצוא מקור לעיקרון של "ישות משפטית נפרדת" של תאגיד: הבעלות של "קהל" היא בעלות נפרדת מזו של שותפים יחידים, וניתן לכונן אותה בלי הזדקקות למצבים מיוחדים של דיני קרבנות.
בעלות "קהל" כמודל לישות נפרדת
עם זאת, עדיין הדמיון לוקה בחסר. ראשית, יש להעיר שאין כאן מודל של ישות משפטית נפרדת לגמרי. הרמב"ם פוסק שגם בנכסים של "עולי בבל" יש לכל אדם קניין אישי: "וענין דבר של עולי בבל הוא הדבר המשותף לכל עולי הרגל… ויש לכל אחד מהם בהן קנין, אלא שהוא מועט מאד אין חוששין לו" (פירוש המשניות, שם).
גם בנכסים אלו יש שותפות של כל ישראל, אלא ש"הוא מועט מאוד" – חלק קטן שיש לו השלכות לעניין חובת בדיקת חמץ (עי' שולחן ערוך, או"ח תלג, י) וכך לעניין איסור הלוואה בריבית (עי' בכך להלן).
בנוסף, ניתן לכונן נכס מהסוג הזה רק בתנאים מיוחדים, דהיינו כאשר מייחדים אותו לכל הבא – תנאי שאינו מתקיים בהכרח בתאגיד, ובוודאי שלא בחברה בע"מ. עוד נקודה היא שעדיין אין מכאן מקור ישיר להגבלת האחריות העומדת במרכזה של התאגיד.
דין אפוטיקי וכוח המנהג
גם אם אין ההלכה מכירה ברעיון של ישות משפטית נפרדת של תאגיד או חברה בע"מ, עדיין ייתכן שלא יהיו בעלי מניות או בעלי חברה חייבים באורח אישי על חובות התאגיד והחברה. כמה פוסקים (עי' שו"ת מנחת יצחק, ח"י, סימן קמה; שו"ת שבט הלוי, ח"ה, סימן שו) ייסדו הלכה זה על העיקרון שן "אפוטיקי מפורש": כל המתעסק עם חברה בע"מ הרי זה כעין "אפותיקי מפורש" (חושן משפט סימן קיז).
העיקרון הוא שלווה יכול להתנות עם המלווה, כי במקרה שלא יפרע את חובו יוכל לגבות רק ממקום מסוים – מקרקע מסוימת, או נכס מסוים. אם הקרקע נשטפה ונהרסה מחמת עליית מי הנהר, שוב אין המלווה יכול לגבות את חובו ממקום אחר, כיון שהסכים לתנאו של הלווה. כך בחברה בע"מ, מסכימים המלווים שלא יוכלו לגבות מהונם האישי של בעלי המניות או הבעלים של החברה.
נוסף לכך, בספר 'פתחי חושן' (דיני הלוואה, פרק ב, ס"ק סג) כתב שבכל הנוגע לתאגיד או של חברה בע"מ, נחשב הדבר כאילו הוסכם מראש שכל ענייני כספי החברה יתנהלו מכוח החוק ומנהג המדינה. בספר 'דיני הלוואה' (פרק ז, ס"ק יז) כתב עוד שבשותפות רשומה וכן בחברה בע"מ, כשלווה אחד מהשותפים או אחד ממנהלי החברה, יש לנהוג על-פי חוק המדינה, כיון שכל תוקף שותפות או חברה כזאת אינה אלא מכוח החוק, וכל המתעסק עם גוף משפטי יודע שעל דעת תקנת השותפות או החברה מתעסק.
מסיבה זו, יש מקום לעיקרון של "ישות משפטית נפרדת" גם אם אין לו יסוד בהלכה, לאור המנהג והנוהל. בהקשר זה יש לציין לדבריו המאלפים של שו"ת צפנת פענח (ח"א, סימן קפד), שכתב כי תאגיד (הוא מתייחס לבנקים, וכך הדין גם בתאגיד) הרי הוא כ"צורה בלא חומר", ולכן אין בו איסור ריבית.
דינם של בעלי מניות
בשו"ת מהר"י הלוי (הרב יצחק הלוי איטינגר, ח"ב, סימנים נד, קכד) כתב לפסוק שבעלי מניות אינם נחשבים כבעלים על החברה, כך שאין איסור על החזקת מניות בתאגיד שיש לו חמץ בפסח, וכך לא יהיה בהלוואות לתאגיד (וגם מתאגיד – עי' להלן) איסור ריבית. בשו"ת חשב האפוד (ח"א, סימן פב) כתב שהרב מטשבין הסכים לכך, וגם בשו"ת מהר"ם שיק (סימן קנח) כתב על דרך זו.
גישה זו מרמזת על קבלת העיקרון של ישות משפטית נפרדת, המבדילה בין הישות עצמה לבין בעלי המניות.
מנגד, יש שהחמיר בדבר זה: בשו"ת משנה הלכות (הרב מנשה קליין, ח"ו, סימן רעז) כתב שהמחזיק במניות תאגיד נחשב כבעלים ממש, ומדמה זאת ל"חומר ביד היוצר". מטעם זה החמיר בכל הנוגע לאיסור ריבית, וגם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג, סימן א) החמיר בנוגע להחזקת מניות בתאגיד שיש לו חמץ בפסח.
לדעת הרב משה פיינשטיין (חושן משפט ח"ב, סימן טו; אורח חיים ח"א, סימן יט, ח"ד, סימן נד) תאגיד כן מהווה שותפות מסוימת, אך הוא מגביל את הבעלות בו לבעלי מניות שיש להם השפעה על החלטות התאגיד (אבן העזר ח"א, סימן ז). לכן, לדעת הרב פיינשטיין אין איסור על בעל מניות שאין לו כוח החלטה להחזיק מניות בתאגיד המתעסק במסחר של מאכלות אסורים.
בנוגע לאיסור ריבית, לדעת הרב פיינשטיין לעולם אין איסור ריבית בנוגע לפיקדון בבנק או בהלוואה לתאגיד או חברה בע"מ. הסיבה לכך היא שאיסור ריבית תלוי בחוב אישי של הלווה, באופן שיש על הלווה "שעבוד הגוף" – דבר שאינו קיים בתאגידים או חברות בע"מ. אולם, הרב פיינשטיין אינו מקל כאשר התאגיד מלווה כסף לאדם פרטי.
מנגד, יש שהקילו גם בזה על-פי דברי הרשב"א בתשובותיו (ח"א, סימן תרסט) שאין ריבית אלא "מלווה למלווה" (עי' ברית יהודה, סימן ז, סעיפים כב, כד). בשו"ת חלקת יעקב כתב פסוק "דעסק בנק, יש סברות גדולות דדמי לציבור, ואין רבית מן התורה, כיון שלא בא מיד לוה למלוה… דציבור גוף בפני עצמו" (יורה דעה, סימן ו, סימן קטן ה). מדבריו נרמז שעדיין יהיה בכך איסור דרבנן, כמו שהאריכו גם חלק מפוסקי זמנינו.
כיון שמדובר בתחום סבוך ומורכב, בוודאי שבכל שאלה מעשית יש להיוועץ עם רב מוסמך בתחום.
