נסיעה לקברו של רבינו נחמן מברסלב מה דעת ההלכה(לא השקפה) בעינין זה תודה רבה
תשובה:
שלום רב,
מצד ההלכה דינו של קברו של רבי נחמן מברסלב בדיוק כמו כל קבר אחר של צדיק. שכבר כתבו הפוסקים שמותר לצאת לחוץ לארץ לצורך השתטחות בקברי צדיקים ראה כאן וכאן.
רבני בית ההוראה
הצטרף לדיון
2 תגובות
ואמנם האם לא צריכים להתחשב בדברי שו"ת שבט הלוי חלק ב סימן ריב
ובא וראה מש"כ הגר"א זי"ע באיגרת שלו ותשמור שלא תלך לבית הקברות כלל וכו' וכל הצרות ועונות באים מזה, ובזמנינו אנו נתוסף עוד טעם היות כי הנשים יוצאות וראשן פרוע וזרועותיהן חשופות וחצופות ונהרסו כל הגדרים על כגון דא לא הנהיגו מעולם לא לפני המטה ולא לאחר המטה, וכבר האריכו הגאון הקדוש מסאטמר שליט"א ועוד גדולים בדברים נעימים וק' בזה ואין להאריך
וכן בדברי בעל האגרות משה, ח"ח, ירושלים תשנ"ח, עמ' 19:
מאז מות אבי מורי הגאון ר' דוד פיינשטיין [שהיה נינו של הרב אברהם אחי הגר"א] לא פקדתי את קברו כיון שמנהג וולאז'ין היה שלא לפקוד את הקברים.
וכן בחכמת אדם שער איסור והיתר כלל פט
איסור דורש אל המתים זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה (סימן קע"ט סעיף י"ג) ואותן נשים וכן עמי הארצות שהולכין על קברי מתים וכאילו מדברים עם המתים ואומרים להם צרותיהם קרוב הדבר שהם בכלל זה ונמצא שיש מן הגאונים היו רוצים לאסור להשתטח על קברי מתים אלא ההולכים שם יתפללו לה' שימלא משאלותם בזכות אבותיו ובזכות הצדיקים
וכן דברי מרן הרב קוק בשו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמז:
בענין איסור היציאה מא"י לחו"ל (הערות לס' שדי חמד)
אות א' מערכת א"י. כתב, דמותר לצאת מא"י לחו"ל להשתטח על קברי הצדיקים, מצד שהיא מצוה רבה. ולע"ד צ"ע טובא. דנהי שמצינו בכלב שהשתטח על קברי אבות, וכיו"ב בכ"מ בגמ', אבל ודאי לענין מצוה היש פנים לומר דעל כל קברי הצדיקים שבעולם מצוה להשתטח, זה לא ניתן להאמר כלל, א"כ הלא רבו מאד קדושים וטהורים, ועיקר הקדושה של הצדיקים הראשונים, למי כל חמדת ישראל, הלא הוא באה"ק, ולמה לן לאהדורי דוקא על קברי חו"ל. והלא גם בת"ת ס"ל לר"י (ע"ז י"ג) בד"א כשאינו מוצא ללמוד, אבל כשמוצא, אסור, ולא איפסיקא כותי' כ"א מטעם שלא מן הכל אדם זוכה. ופשוט הדבר שאין זה שייך לענין ההשתטחות אקברי צדיקים, דלא שייך כ"א ברבו שלמד ממנו ורואה בו סי' ברכה, או אולי מזה דוקא יזכה ולא מאחר, אבל לזכות השתטחות על קברי צדיקים מנ"ל לחלק בין צדיק לצדיק. ומכש"כ שצדיקים שבא"י הלא המה הגבורים אשר מעולם שאין דוגמתם, ואיך יתכן לומר שתהי' מצוה לצאת עבור זה לחו"ל. ועל עיקר המצוה לא ידענא, דמצינו רק שהיא תועלת, שעי"כ הצדיקים מבקשים עליו רחמים, אבל מצוה מנ"ל. (בפתחי – תשובה יו"ד סי' שע"ב ס"ק ב, מתשו' בתי כהונה בית דין סכ"ג להשתטח על ק"צ לא מצינו בזה מצוה ידועה או כבוד חכמים.) ואולי כיון שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים (יבמות ס"ד), א"כ זהו גופו מצוה שיגרום לצדיקים שירבו בתפילה לעשות רצון השי"ת, וק"ו שהרי גדולים צדיקים במיתתם (חולין ז'). ועפ"ז אולי י"ל שעל קברי אבותיו ורבותיו, אף שהם קטנים במעלה נגד צדיקי אה"ק הקבורים שם, מ"מ אולי מתוך דקריבא דעתייהו יותר לגבי', כדאשכחנא ג"כ בהשתדלות אקברי' דרב חייא: מתניתא דמר מתנינא (ב"מ פ"ה), א"כ יותר ירבו בתפילה, נמצא שיש בזה מצוה יותר גדולה. מ"מ אין הדבר ברור כלל לע"ד לומר, שלא תספיק אהבת אבות העולם ישני חברון, עד שנצרך לצאת ע"ז מא"י לחו"ל.
וכן אזהרתו של בעל שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן רלג:
אמנם ידעתי כי שמעתי שעכשיו אכשיר דרי וממרחק יבואו ידרושו את ה' בעה"ק צפת ביום ל"ג בעומר בהלולא דרשב"י ז"ל ואם כי כל כוונתם לשם שמים שכרם רב בלי ספק ע"ד ודיגולו ודליקו נרות עלי אהבה כמ"ש תוס' ר"פ אין מעמידין אבל מטעם זה בעצמו הייתי אני מן הפרושים כבן דרותאי שלא אצטרך להיות יושב שם ומשנה מנהגם בפניהם ושלא ארצה להתחבר עמהם בזה …
ולבסוף של הגרי"ד סולובייצ'יק, איש ההלכה – גלוי ונסתר, ירושלים תשל"ט, עמ' 40-36:
הגר"א מווילנא, ר' יוסף בר איש בריסק, ר' חיים בנו, ר' משה בן בנו, ר' אליהו איש פרוזינא לא ביקרו מעולם בבתי קברות ולא השתטחו על קברי אבות. זיכרון המוות היה מטרידם מיגיעתם בתורה… יש ליהדות יחס שלילי אל המיתה ואל המתים. מת מטמא, קבר מטמא, אדם שנטמא במת טמא טומאת שבעה ואסור לו לאכול בקדשים ולהיכנס למקדש… כהני ה' אסורים להיטמא למתים. כל שקדושתו למעלה מקדושת חברו איסור טומאתו חמור. כהן הדיוט מיטמא לשבעת הקרובים, כהן גדול (גם הנזיר כמותו) אינו מיטמא אפילו להם. ובשעה שהרבה דתות רואות בתופעת המיתה חיזיון חיובי, התומך וסועד את "התחושה" והתודעה הדתית, ולפיכך קידשו את המוות, את המת, את הקבר, שהרי כאן מפתן הטרנסנדנטיות, שער העולם הבא, חלון מלא אורה, הפרוץ לתחום עליון ונשגב, הכריזה היהדות טומאה ביחס למת, ומאסה במיתה, בכיליון ובגוויעה ובחרה בחיים וקידשה אותם. היהדות הנאמנה, שהיא בת קולה של ההלכה, רואה במוות ניגוד עצום וסתירה מבהילה לכל חיי הדת. המוות סותר את כל מהותה של חווית איש הדת המפוארת… קדושה מושרשת ומעורה בשמחה… שמחה היא סמל החיים הריאליים, שההלכה מתגשמת בהם. אבלות ואנינות קשורות עם המיתה המתנגדת לקדושה. מיתה וקדושה הם שני כתובים המכחישים זה את זה, ועדיין לא בא הכתוב השלישי להכריע ביניהם.
רוב מקורותיך עוסקים בהוראתו של הגר"א שלא ללכת כלל לבית העלמין שלא ידבקו בו החיצונים, אולם כל מי שעולה לקבר אביו ביום השנה לפטירתו כבר מבטל הוראה זו, ונדמה שלא התקבלה אלא בקרב קהילות מצומצמות. הכרתי רבנים ליטאים שאכן לא עלו כלל לקברות אבותיהם.
בנוגע להוראת הגראי"ה קוק זצ"ל, ראה שדי חמד בערך ארץ ישראל שמביא מקורות רבים שיציאה לחו"ל לצורך השתתחות על קברים נחשבת יציאה לצורך דבר מצוה והיא מותר, ודאי הוא כך לדעת הרמ"א באו"ח סי' רמח שסבר שגם ראיית פני חברו בכלל דין זה. ומי שקשור לברסלב ומרגיש בזה חיזוק בעבודת ה', ברור שלא גרע בכך מיציאה לצורך לימוד תורה המותרת.
הוראת החתם סופר כלל לא רלוונטית, הוא דיבר בעיקר על הבל תשחית הנעשה שם, ועל כך שהמקום נעשה לשמחה במקום לאבל והתקשרות לצדיק.
ואמנם האם לא צריכים להתחשב בדברי שו"ת שבט הלוי חלק ב סימן ריב
ובא וראה מש"כ הגר"א זי"ע באיגרת שלו ותשמור שלא תלך לבית הקברות כלל וכו' וכל הצרות ועונות באים מזה, ובזמנינו אנו נתוסף עוד טעם היות כי הנשים יוצאות וראשן פרוע וזרועותיהן חשופות וחצופות ונהרסו כל הגדרים על כגון דא לא הנהיגו מעולם לא לפני המטה ולא לאחר המטה, וכבר האריכו הגאון הקדוש מסאטמר שליט"א ועוד גדולים בדברים נעימים וק' בזה ואין להאריך
וכן בדברי בעל האגרות משה, ח"ח, ירושלים תשנ"ח, עמ' 19:
מאז מות אבי מורי הגאון ר' דוד פיינשטיין [שהיה נינו של הרב אברהם אחי הגר"א] לא פקדתי את קברו כיון שמנהג וולאז'ין היה שלא לפקוד את הקברים.
וכן בחכמת אדם שער איסור והיתר כלל פט
איסור דורש אל המתים זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה (סימן קע"ט סעיף י"ג) ואותן נשים וכן עמי הארצות שהולכין על קברי מתים וכאילו מדברים עם המתים ואומרים להם צרותיהם קרוב הדבר שהם בכלל זה ונמצא שיש מן הגאונים היו רוצים לאסור להשתטח על קברי מתים אלא ההולכים שם יתפללו לה' שימלא משאלותם בזכות אבותיו ובזכות הצדיקים
וכן דברי מרן הרב קוק בשו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמז:
בענין איסור היציאה מא"י לחו"ל (הערות לס' שדי חמד)
אות א' מערכת א"י. כתב, דמותר לצאת מא"י לחו"ל להשתטח על קברי הצדיקים, מצד שהיא מצוה רבה. ולע"ד צ"ע טובא. דנהי שמצינו בכלב שהשתטח על קברי אבות, וכיו"ב בכ"מ בגמ', אבל ודאי לענין מצוה היש פנים לומר דעל כל קברי הצדיקים שבעולם מצוה להשתטח, זה לא ניתן להאמר כלל, א"כ הלא רבו מאד קדושים וטהורים, ועיקר הקדושה של הצדיקים הראשונים, למי כל חמדת ישראל, הלא הוא באה"ק, ולמה לן לאהדורי דוקא על קברי חו"ל. והלא גם בת"ת ס"ל לר"י (ע"ז י"ג) בד"א כשאינו מוצא ללמוד, אבל כשמוצא, אסור, ולא איפסיקא כותי' כ"א מטעם שלא מן הכל אדם זוכה. ופשוט הדבר שאין זה שייך לענין ההשתטחות אקברי צדיקים, דלא שייך כ"א ברבו שלמד ממנו ורואה בו סי' ברכה, או אולי מזה דוקא יזכה ולא מאחר, אבל לזכות השתטחות על קברי צדיקים מנ"ל לחלק בין צדיק לצדיק. ומכש"כ שצדיקים שבא"י הלא המה הגבורים אשר מעולם שאין דוגמתם, ואיך יתכן לומר שתהי' מצוה לצאת עבור זה לחו"ל. ועל עיקר המצוה לא ידענא, דמצינו רק שהיא תועלת, שעי"כ הצדיקים מבקשים עליו רחמים, אבל מצוה מנ"ל. (בפתחי – תשובה יו"ד סי' שע"ב ס"ק ב, מתשו' בתי כהונה בית דין סכ"ג להשתטח על ק"צ לא מצינו בזה מצוה ידועה או כבוד חכמים.) ואולי כיון שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים (יבמות ס"ד), א"כ זהו גופו מצוה שיגרום לצדיקים שירבו בתפילה לעשות רצון השי"ת, וק"ו שהרי גדולים צדיקים במיתתם (חולין ז'). ועפ"ז אולי י"ל שעל קברי אבותיו ורבותיו, אף שהם קטנים במעלה נגד צדיקי אה"ק הקבורים שם, מ"מ אולי מתוך דקריבא דעתייהו יותר לגבי', כדאשכחנא ג"כ בהשתדלות אקברי' דרב חייא: מתניתא דמר מתנינא (ב"מ פ"ה), א"כ יותר ירבו בתפילה, נמצא שיש בזה מצוה יותר גדולה. מ"מ אין הדבר ברור כלל לע"ד לומר, שלא תספיק אהבת אבות העולם ישני חברון, עד שנצרך לצאת ע"ז מא"י לחו"ל.
וכן אזהרתו של בעל שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן רלג:
אמנם ידעתי כי שמעתי שעכשיו אכשיר דרי וממרחק יבואו ידרושו את ה' בעה"ק צפת ביום ל"ג בעומר בהלולא דרשב"י ז"ל ואם כי כל כוונתם לשם שמים שכרם רב בלי ספק ע"ד ודיגולו ודליקו נרות עלי אהבה כמ"ש תוס' ר"פ אין מעמידין אבל מטעם זה בעצמו הייתי אני מן הפרושים כבן דרותאי שלא אצטרך להיות יושב שם ומשנה מנהגם בפניהם ושלא ארצה להתחבר עמהם בזה …
ולבסוף של הגרי"ד סולובייצ'יק, איש ההלכה – גלוי ונסתר, ירושלים תשל"ט, עמ' 40-36:
הגר"א מווילנא, ר' יוסף בר איש בריסק, ר' חיים בנו, ר' משה בן בנו, ר' אליהו איש פרוזינא לא ביקרו מעולם בבתי קברות ולא השתטחו על קברי אבות. זיכרון המוות היה מטרידם מיגיעתם בתורה… יש ליהדות יחס שלילי אל המיתה ואל המתים. מת מטמא, קבר מטמא, אדם שנטמא במת טמא טומאת שבעה ואסור לו לאכול בקדשים ולהיכנס למקדש… כהני ה' אסורים להיטמא למתים. כל שקדושתו למעלה מקדושת חברו איסור טומאתו חמור. כהן הדיוט מיטמא לשבעת הקרובים, כהן גדול (גם הנזיר כמותו) אינו מיטמא אפילו להם. ובשעה שהרבה דתות רואות בתופעת המיתה חיזיון חיובי, התומך וסועד את "התחושה" והתודעה הדתית, ולפיכך קידשו את המוות, את המת, את הקבר, שהרי כאן מפתן הטרנסנדנטיות, שער העולם הבא, חלון מלא אורה, הפרוץ לתחום עליון ונשגב, הכריזה היהדות טומאה ביחס למת, ומאסה במיתה, בכיליון ובגוויעה ובחרה בחיים וקידשה אותם. היהדות הנאמנה, שהיא בת קולה של ההלכה, רואה במוות ניגוד עצום וסתירה מבהילה לכל חיי הדת. המוות סותר את כל מהותה של חווית איש הדת המפוארת… קדושה מושרשת ומעורה בשמחה… שמחה היא סמל החיים הריאליים, שההלכה מתגשמת בהם. אבלות ואנינות קשורות עם המיתה המתנגדת לקדושה. מיתה וקדושה הם שני כתובים המכחישים זה את זה, ועדיין לא בא הכתוב השלישי להכריע ביניהם.
רוב מקורותיך עוסקים בהוראתו של הגר"א שלא ללכת כלל לבית העלמין שלא ידבקו בו החיצונים, אולם כל מי שעולה לקבר אביו ביום השנה לפטירתו כבר מבטל הוראה זו, ונדמה שלא התקבלה אלא בקרב קהילות מצומצמות. הכרתי רבנים ליטאים שאכן לא עלו כלל לקברות אבותיהם.
בנוגע להוראת הגראי"ה קוק זצ"ל, ראה שדי חמד בערך ארץ ישראל שמביא מקורות רבים שיציאה לחו"ל לצורך השתתחות על קברים נחשבת יציאה לצורך דבר מצוה והיא מותר, ודאי הוא כך לדעת הרמ"א באו"ח סי' רמח שסבר שגם ראיית פני חברו בכלל דין זה. ומי שקשור לברסלב ומרגיש בזה חיזוק בעבודת ה', ברור שלא גרע בכך מיציאה לצורך לימוד תורה המותרת.
הוראת החתם סופר כלל לא רלוונטית, הוא דיבר בעיקר על הבל תשחית הנעשה שם, ועל כך שהמקום נעשה לשמחה במקום לאבל והתקשרות לצדיק.
השאר תגובה