שמחת העני: הלכות 'קמחא דפסחא'

פרשת תזריע תשע"א

שמחת העני: הלכות 'קמחא דפסחא'

בפרוס עלינו חודש ניסן, נפנה השבוע את תשומת לבנו לאחת ההלכות הנוגעות ביותר לתחילת חודש זה: דין 'קמחא דפסחא', או 'מעות חיטין'.

כולנו רגילים לצמד המילים 'קמחא דפסחא', המבשר את הגבייה השנתית לצורכי הפסח של עניים מחוסרי אמצעים. אולם, רבים אינם מודעים לכך שלא מדובר במגבית צדקה רגילה, כבכל ימות השנה, אלא בגבייה מיוחדת שלה דינים וסדרים מיוחדים. נעסוק אפוא בדיני קמחא דפסחא וגדריו.

מנהג מעות חטין

ה'דרכי משה' (אורח חיים, סימן תכט) הביא את דברי ה'אור זרוע' (הלכות פסחים, סימן רנה) שקובע את הדין של מעות חיטין: "מנהג הקהילות להשים מס על הקהל לצורך החטים, ליתן בפסח לעניי העיר". וכן פסק ברמ"א (שם, סעיף א): "ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח".

מקור המנהג, כפי שמביא ה'אור זרוע', הוא מדברי הירושלמי (בבא בתרא פרק א, הלכה ד): "אמר רבי יוסי בר בון, לחיטא דפיסחא שנים עשר חודש, בין לישא בין לתת". מכאן שמדובר במנהג וותיק, שכבר היה נהוג בימי חז"ל, ומוזכר בתלמוד הירושלמי.

כל הפוסקים הלכו בעקבות הרמ"א, וכן המנהג, כמו שכתב ב'שולחן ערוך הרב' (סעיף ה): "מנהג פשוט בכל ישראל שכל קהל וקהל משימין מס על בני עירן לצורך חיטים לפסח, לקנות ולחלקם לבני עירם".

נתינת מעות חטין – מנהג או חיוב?

מתוך עיון במקורות אלו, מתעוררת קושיה במהות עיקר הדין של מעות חיטין (כפי שהקשה בספר 'בית דוד' של הרב יוסף דוד בן שבתי משאלוניקי, סימן קלו). מחד גיסא, מבואר בדברי הרמ"א שנתינת מעות חטין אינה אלא מנהג: "ומנהג לקנות חטים". מאידך גיסא, הרי שמקור הנתינה הוא מדברי הירושלמי, ולכאורה נקבע כחיוב שכופים עליו את בני העיר, ולא כמנהג בלבד. כיצד מתיישבת החובה הנלמדת מדברי הירושלמי עם המנהג הנקבע להלכה? ((ניתן לכאורה להציע דרך פשוטה ביישוב הקושיה, והיא שבאמת כוונת הירושלמי עצמו הוא למנהג, כענייני קהילות רבים שהתפתחו כמנהגים, אלא שמתוך המנהג נקבעה ההנהגה כחובה. אולם, הפוסקים הנ"ל הבינו שגם בהעדר מנהג, יש ללמוד חובה של נתינת מעות חיטין מדברי הירושלמי, ומכאן הקשו על דברי הרמ"א שפסק שאינו אלא מנהג.))

על כך משיב ה'בית דוד' שאמנם המקור בירושלמי מורה על חיוב, אך מכיוון שדין נתינת מעות חיטין אינו מופיע בתלמוד בבלי [ודברי הירושלמי לא הובאו בדברי הרמב"ם והטור], לא נקבעו דברי הירושלמי להלכה. לדידן, שלא כדברי הירושלמי, אין חובה של נתינה בערב פסח מעבר לחובת נתינת צדקה של כל השנה, ודין מעות חיטין נשאר בגדר 'מנהג' בלבד.

לכאורה נראה שדבריו של בעל ה'אור זרוע' סותרים את ההבנה הנ"ל, מפני שמחד גיסא  הוא כותב את ההלכה בהתבסס על דברי הירושלמי, אך מאידך כותב ש"מנהג הקהילות להשים מס על הקהל לצורך החטים". אם הבסיס הוא דברי הירושלמי, שלפיהם יש חובה לתת מעות חיטין, איך הסיק מתוכם שיש כאן אך מנהג בלבד? ((לדברי ה'בית דוד' צריך לומר שכוונת ה'אור זרוע' היא להביא את המנהג ששורשו בחובה המבוארת בדברי הירושלמי. אך אין זו משמעות דבריו, וצ"ב.))

ב'משנה ברורה' (שער הציון, סימן תכט, אות ז) הציע דרך אחרת ליישב את הקושיה: "ולענ"ד אפשר לומר דמן הדין היה יוצא במצוות צדקה אם היו נותנים להעניים מעות, שיקחו בעצמם חטים או קמח למצה – להכי קאמר דמנהג לחלק חטים, שיהיה מקרב הנייתא".

לפי דברי ה'משנה ברורה', ניתן לקיים את חובת הירושלמי על-ידי נתינת מעות, ואילו המנהג שנקבע ברמ"א הוא של נתינת חטים, ולא מעות. אך דוחק הוא ליישב בדרך זו את דברי ה'אור זרוע', שהביא, כאמור, את דברי הירושלמי, ומהם הסיק מנהג ליתן חיטים לעניי העיר. מדבריו משמע (אם כי אינו מוכרח) שמנהג נתינת החטים היא ההבנה הפשוטה בדברי הירושלמי, ועדיין נותרת השאלה בעינה: האם יש כאן חובה או מנהג?

מעות חיטין – מס או צדקה?

מתוך עמידה על סתירה נוספת (לכאורה) בדברי הפוסקים, נוכל להציע יישוב נוסף לשאלה הנ"ל. מחד גיסא, כתבו הפוסקים שדין מעות חיטין הינו מס על הקהילות, כלשון שולחן ערוך הרב הנ"ל: "שכל קהל וקהל משימין מס על בני עירן לצורך חיטים לפסח",– וכן דברי ה'אור זרוע'.

מאידך, מסיים ה'שולחן ערוך הרב' וכותב (שם): "ואפילו תלמידי חכמים הפטורין ממס נותנים חלקם, לפי שצדקה היא זו". מקור דבריו הוא מדברי 'שיירי כנסת הגדולה' (סימן תכט, ס"ק ב) שם הובא מנהג קושטא לפיו אפילו תלמידי חכמים נותנים חלקם, וכן הביא ב'אליה רבה' (ס"ק ה). גם ב'משנה ברורה' (ס"ק ו) הביא דין זה, אלא שציין לדברי ה'פרי מגדים' (א"א ס"ק ב), שם כתב שייתכן שתקנה זו נתקנה בקושטא בלבד, ובשאר מקומות תלמידי חכמים פטורים מן המס.

למדנו, אפוא, שלדעת רוב הפוסקים גם תלמידים חכמים חייבים להשתתף במגבית מעות חיטין – בניגוד לשאר מיסים – משום שיש כאן דין צדקה. לכאורה, הדבר אינו מובן: האם יש כאן דין מס או דין צדקה?

לכן נראה, שביסודו, הדין הוא מהלכות צדקה: כמו בכל השנה, מי שהתברך באמצעים צריך לספק את הצרכים הבסיסיים למי שאין לו. אולם, כדי שיהיה לעניים די צרכם ברווח ובכבוד, בהתאם לאופי המיוחד של חג הפסח שהוא 'חג החירות' (ראה להלן), נהגו לקבוע מתן צדקה זו בדרך של מס, ולכפות את בני הקהילה להשתתף בנתינתו (ראה 'מבית לוי' מאת הרב רובין, ח"א, עמ' קכט-קל).

אין כאן, אפוא, מנהג מאוחר ומחודש, אלא כך הוא פירוש דברי הירושלמי עצמם. מתוך החיוב המקורי של נתינת צדקה, נהגו הקהילות להטיל מס על יושביהן, ולגבות חטים לצורך העניים.

בנוסף לכך, תקנת מעות חיטין מרחיבה את הסיוע הניתן לעניים מעבר למצות צדקה של כל השנה, כפי שיבואר להלן. ייתכן שבשל כך נהגו לגבות את הצדקה בדרך של מס, שכן בדרך זו מוודאים הגבאים שההכנסות תהיינה מספיקות לכיסוי ההוצאות המרובות של מעות חיטין.

מדוע נתקן דין נתינת צדקה מיוחדת לפסח?

ה'משנה ברורה' חקר למה נתקנו 'מעות חיטין' דווקא לחג הפסח. לא מצאנו תקנה דומה במועדים אחרים, למרות שגם בחגים אחרים (כגון סוכות וראש השנה) ישנן הוצאות לא מבוטלות ((אמנם, בספר משנת יעב"ץ (סימן ז) כתב שתקנת מעות חיטין נתקנה לא רק בפסח, אלא אף בשאר רגלים, אך דבריו המחודשים לא התקבלו בשאר פוסקים.)).

ביישוב חקירה זו כתב בעל ה'משנה ברורה' שתי אפשרויות (שער הציון, אות י): "ואפשר דמשום זה תקנו קדמונינו בפסח יותר משארי רגלים, שהוא זמן חירות, ויושבין מסובין וכל אחד הוא וביתו ברוב שמחה, אין זה כבוד לה' שהעניים יהיו אז רעבים וצמאים, וע"כ נותנין לו קמח על כל ימי הפסח, שיוכל גם הוא לספר יציאת מצרים בשמחה. ועוד טעם פשוט דחמץ אינו רשאי לאכול, ומצה אינו מצוי כל כך להשיג לקנות, ואם לא יכינו לו על כל ימי פסח אפשר שישאר ברעב, או יוכל לבוא לידי קלקול. ומצאתי זה הטעם במטה יהודה".

לפי הטעם הראשון שכתב ה'משנה ברורה', נתקנה נתינת מעות חיטין מחמת האופי המיוחד של חג הפסח, שהוא 'חג החירות'. לפי הטעם השני, אין כאן מעמד מיוחד של חג הפסח, אלא חשש הנובע מאיסורי חמץ בפסח: מכיוון שמצה אינו יכול לקנות בקלות, העני עשוי להישאר רעב, או ח"ו להיכשל באיסור אכילת חמץ.

נתינה מעבר למתן צדקה

בהלכות צדקה (שולחן ערוך, יו"ד סימן רנג, סעיף א) למדנו שעני שיש לו מזון י"ד סעודות אינו רשאי ליטול מן הצדקה. ה'מקור חיים' (סימן תכט, חידושים ס"ק ג) כותב שבנוגע למעות חיטין אין הדין כן, אלא רשאי עני לקבל מעות חיטין למרות שיש לו יותר מכמות מזון זו (הלכה זו הובאה בביאור הלכה ד"ה י"ב, ובכף החיים ס"ק ט). מכאן יש ללמוד שתקנת מעות חיטין היא תקנה נרחבת יותר מהלכות צדקה הרגילות.

אפשר למצוא את הסיבה להלכה ייחודית זו בטעם הראשון שכתב ה'משנה ברורה' בתקנת מעות חיטין (לתת לעניים את התחושה הנעלה של 'חג החירות'). גם לאחר שדאגנו לפרנסתו הבסיסית, לא ירגיש העני תחושת 'חירות' אלא בתוספת, באופן שיש לו מזון ברווח.

ייתכן שגם עניין זה כלול בתקנת מעות חיטין, ובמה שנהגו לגבות מס הקהילות, שיש בכך גבייה מעבר לחלוקת צדקה הרגילה.

נתינה מכספי מעשר

כיון שנקבע להלכה שמעות חיטין נגבים בדרך של מס, וכחובה המוטלת על הקהילה, לכאורה יש לומר שאין לתרום מעות חטים מכספי מעשר, שכן כל החיובים אינם משתלמים מן המעשר. לפי מה שנתבאר לעיל יש להסתפק בזה, כיון שעיקר החיוב מבוסס על דין צדקה (ואפילו תלמידי חכמים, הפטורים מן המס, חייבים בה).

להלכה נפסק שבמקום  שהקהילה אינה כופה על מעות חיטין, מותר לתרום מכספי מעשר (ספר צדקה ומשפט, פ"א, ס"ק ה). כך גם הורה הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל (הליכות שלמה חודש ניסן, סעיף ב), שבזמננו מותר לתת עבור קמחא דפסחא ממעות מעשר כספים, כיון שאין אצלנו סדר גבייה או סכום קבוע.

מה מחלקים במעות חיטין?

התקנה המקורית נתקנה על חטים בלבד: "ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח". באותם זמנים, כל אדם היה טוחן לעצמו את החטים, ואופה מצות מן הקמח. בתקופות מאוחרות יותר, חדלו אנשים מלטחון את החיטה בעצמם, וכתבו ה'חק יעקב' (ס"ק ה) וה'משנה ברורה' (ס"ק ד) שהמנהג לתת קמח, משום שהנאתה קרובה.

בזמן הזה, מרבית האנשים אינם אופים מצות בביתם, ולכן מן הראוי לתת מצות (ולא קמח). אכן, ב'כף החיים' כתב שכיום המנהג לתת מצות.

אם כי עיקר התקנה הייתה לתת חטים כדי שיהיו לעני מספיק מצות בפסח, נפסק שבכסף הנותר מן המגבית ניתן לספק לעני את שאר צרכי החג (שערי תשובה, ס"ק ג). כיום, מכיוון שרמת החיים גבוהה מבעבר, נהגו לכתחילה להשתמש במעות חיטין לספק לעניים את כל צרכי החג (הליכות שלמה, חודש ניסן, הערה צ).

כפי שנפסק בשולחן ערוך, ה'חירות' של חג הפסח כוללת גם כלים נאים ושאר ענייני גדולה ומלכות הנהוגים בפסח. לכן ניתן להשתמש במעות חיטין אפילו לצרכי ביגוד, כלים  נאים, וכדומה.

עני המבקש מצה שמורה

שאלה מעניינת מתעוררת כשבא לפנינו עני המבקש מצות מהודרות. מעיקר הדין, אין חובה לאכול מצה שמורה משעת הקצירה, כמבואר בפוסקים (שולחן ערוך סימן תנג, ו'משנה ברורה' ס"ק יז), אך רבים נהגו בחומרה זו. האם יש לספק מצות מהודרות אלו, היקרות יותר ממצות רגילות, ממעות חיטין, או שמא אין לעני הרשות להדר על חשבון הקופה הכללית.

בביאור הלכה (סימן תרעא) כתב בשם ה'חמד משה' בדין נרות חנוכה שאין לתת לעני בחנוכה כדין מהדרין מן המהדרין, אלא די בנר אחד בלבד. לכאורה, כך יש לומר אף לעניין מצות פסח, שאין לאפשר לעני להדר על חשבון הציבור, ויש לו להסתפק במצות רגילות.

אולם, כתב ה'פתחי תשובה' (סימן תכט) שעני המדקדק במצוות להיות מן המהדרין לאכול מצה שמורה (ובתנאי שהוא 'בר אוריין', או שכבר נהג כך ונעשה לו לנדר), וכך נוהג בשאר מיני זהירות בשמירת המצות ואפייתן, יש לספק לו מצה שמורה לפי רמת ההידור שהוא נוהג, וכן נפסק להלכה ב'מעדני שמואל' (סימן קצ, ס"ק ה) וב'כף החיים' (ס"ק יד).

נראה שאין בכך סתירה לדין נר חנוכה (דין שהובא אף הוא ב'כף החיים', סימן תרעא, ס"ק ד), משום שנרות חנוכה ניתנים לעניים מדין צדקה רגילה. בשל כך נפסק שאין להוציא הוצאות מיותרות מקופת הצדקה הכללית, אלא יש לספק לעני את צרכיו המינימאליים בלבד. בניגוד לכך, תקנת מעות חיטין מרחיבה את תחומי הנתינה כדי שיהיה העני במצב של 'חירות' (כטעם הראשון של ה'ביאור הלכה').

עני המקפיד על כל חומרות הפסח בודאי לא ירגיש תחושה של 'חירות' באכילת מצה שאינה שמורה, ולכן יש לספק לעני מצות כפי רמת הידורו. בספר מועדים וזמנים (ח"ז, סימן קמח) כתב כנ"ל שחייבים לתת לעני ברווח, וראוי לתת לו מצות עבודת יד השמורה משעת קצירה, אם כך מנהגו.

ניתן להציע חילוק אחר בין מצת פסח לבין נרות חנוכה. בנרות חנוכה, ברור לכל מי שמהדר בהדלקת הנרות שריבוי הנרות נעשה כהידור, ולא מעיקר הדין 'מהדרין מין המהדרין'. אבל בנוגע למצה שמורה, המחמירים בכך רואים במצה רגילה חשש של אכילת חמץ, ויש שקשה להם להעלות על הדעת אכילת מצה שאינה שמורה. בשל כך, יש להבחין בין נרות חנוכה, שחלוקת המעות עבורן נעשית כעיקר הדין, לבין חלוקת מצה שיש לחלק מצה שמורה למקפידים בכך.

מי חייב במעות חיטין והדין בזמן הזה

בזמן שהיו מטילים מס על הקהילות, היו גדרים ברורים לתחולת המס על אנשי העיר. בירושלמי כתוב שמי שדר בעיר תקופת י"ב חודש חייב במעות חיטין. כך גם עני חייב לדור בעיר י"ב חודש על מנת לזכות ליהנות מהתקנה. כן נפסק ב'אור זרוע', ברמ"א, ובשאר פוסקים, על-פי דברי הירושלמי. ברבות השנים, הרחיבו הפוסקים את התקנה, וכתבו שגם מי שדר בעיר שלושים יום חייב להשתתף במגבית מעות חיטין (סמ"ק בסימן רמז; 'מגן אברהם' בסימן תכט, ס"ק ב, ושאר הפוסקים).

כל זה נאמר במי ששוהה בעיר לתקופה קצובה, אבל מי שבא להשתקע בעיר,  מיד מתחייב בנתינת מעות חיטין (חק יעקב סימן תכט, ס"ק ה; שו"ע הרב סעיף ו; משנה ברורה ס"ק ה).

כיום, אין לקהילות אותו מעמד ותוקף כבימי קדם, ולא נהוג להטיל 'מס' על חברי הקהילה כבעבר. אולם, ישנם כיום ארגונים רבים, מקומיים ובינלאומיים, האוספים מעות חיטין לצורך עניים בפסח, ואין ספק שמצווה רבה לקיים  תקנה קדומה זו. כדברי ה'משנה ברורה' (ס"ק ו), על כל אחד לתרום כפי יכולתו לשם מעות חיטין, ובודאי שכך יש לנהוג אף כיום. ((הרב חיים קנייבסקי שליט"א נשאל על-ידי יהודי שהשלים נתינת מעשר כספים עבור השנה קודם לפסח, אם יש לו לתת מעות חיטין, או שמא פטור מכך משום שכבר השלים נתינת מעשרותיו. הרב קנייבסקי השיב שחובה לתת מעות חיטין, אף למי שאינו חייב בנתינה בגדרי מעשר כספים.))

לסיום, נזכיר את דברי המהרי"ל במנהגי חודש ניסן, וזה לשונו: "וכשמתחילין השלושים יום דרך בני אדם לכבד החדרים ולהדיח הכלים, ובראש כל דבר לקנות חיטים לעניים".

את החלק הראשון של דברי מהרי"ל – לכבד את החדרים ולהדיח את הכלים – מקיימים כולנו בהידור רב. אבל יש להקדיש תשומת לב גם לחלק השני אשר הוא כדבריו, "בראש כל דבר" – תקנת מעות חיטין – ולוודא שתשרה שמחת החג על עניי ישראל בכל אתר ואתר.

ויה"ר שבזכות מצווה זו – מצות צדקה, שתלו בה חז"ל (ב"ב י, א) את הגאולה – נזכה לראות את הבטחת הכתוב מתקיימת (מיכה ז, טו): "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".