לתרומות לחץ כאן

מאיסור למצווה – כתיבת התורה שבעל-פה

נאמר בפרשת כי תשא: "כתוב לך את הדברים האלה כי על פה הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שמות לד, כז). על-פי דברי הכתוב קובעת הגמרא (גיטין ס, ב) את האיסור לכתוב את התורה שבעל-פה בכתב:

"דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה דר' שמעון בן לקיש: כתיב: 'כתוב לך את הדברים האלה" (שמות לד, כז); וכתיב: 'כי על פי הדברים האלה' (שם) – הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב".

בהמשך הגמרא מובא האיסור אף משמו של תנא דבי ר' ישמעאל, על-פי אותו הפסוק: את דברי התורה שבכתב מותר לכתוב, ואילו את דברי התורה שבעל-פה אסור לכתוב. ביטוי חריף לאיסור זה נאמר בשמו של ר' יוחנן: "אמר ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כותבי הלכות כשורפי התורה, והלמד מהן אינו נוטל שכר" (תמורה יד, ב – על-פי גרסת רש"י).

כידוע, אין כיום איסור על כתיבת התורה שבעל-פה. נהפוך הוא, כתיבת התורה שבעל-פה מהווה הבסיס המובהק ללימוד תורה כיום – למעט לימוד המקרא עצמו. ברור אפוא שמשהו השתנה.

במאמר הנוכחי נתייחס להלכה זו, ונשרטט את התפתחותה לאורך השנים, את היקפה ואת השלכותיה להלכה ולמעשה. חרף ההיתר הכללי כיום לכתוב את דברי התורה שבעל-פה עלי כתב, נראה שעדיין ישנן שרידים של האיסור המקורי שלהן השלכות הלכתיות עד ימינו.

היקף האיסור

מבואר בגמרא שאפילו בזמן העתיק, כאשר נהג האיסור בכל תוקפו, עדיין היו יוצאים מן הכלל לאיסור על כתיבה התורה שבעל-פה.

כך אנו מוצאים בהקשר של "מגילת סתרים" שהיו יחידים כותבים לעצמם, מחשש שישכחו את לימוד התורה ששמעו מרבם: "דאמר רב: מצאתי מגלת סתרים בי ר' חייא, וכתוב בה" (שבת ו, ב). רש"י מבאר: מגילת סתרים – שהסתירוה מפני שלא ניתנה ליכתוב, וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינן נשנין בבית המדרש, וכותבין אותן שלא ישתכחו, מסתירין את המגילה".

כדברי רש"י אנו למדים מדברי הגמרא במקום אחר (תמורה יד, ב, לפי גרסת ה'שיטה מקובצת'): "רבנן אגרסייהו סמיכי. וכיון דאיכא שכחה, כתבין ומחתין, וכי משכחנא מילתא מעיינין בספרא". כלומר, כיוון שיש שכחה, כותבים חכמים ומניחים, וכשנשכח דבר מעיינים בספר.

לכאורה עולה מתוך הדברים שהאיסור על כתיבת התורה שבעל-פה לא נאמר אלא בהקשר של לימוד תורה לרבים: יש ללמוד בתורה בעל-פה, ולא מתוך הכתב. ואולם, בכל הנוגע לכתיבת התורה באופן פרטי, אין בכך איסור. כן עולה מדברי הרמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה:

"ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל-פה. אלא בכל דור ודור, ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע, ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות והסכימו עליהם בית דין הגדול".

הנצי"ב מעיר (הקדמה לשאילתות, ג, י) שגם מלשון הגמרא לפי גרסתנו (ועי' בגרסת רש"י) משמע שיש להגביל את האיסור ללימוד התורה מתוך הכתב, ולא לכתיבה כשלעצמה. כך עולה לכאורה מתוך ההוראה "דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב". אסור לומר דברים שבעל-פה מתוך הכתב, אך אין אסור החלטי בכתיבתם. באשר לחידושי תורה, כותב הנצי"ב שגם בימי קדם היה חובה לכותבם, כדי שלא יישכחו.

יש לציין שהאיסור על כתיבת דברי שבעל-פה נאמר אף על מדרשים, תפילות וברכות (שבת קטו, ב), וכן על תרגומים ופירושים של התורה שבכתב (שם, קטו, א). כל אלו נחשבים חלק מהתורה שבעל-פה.

סיבת האיסור

הר"ן (מגילה, יד, א מדפי הרי"ף) מבאר את הסיבה לאיסור. לדבריו, הטעם בכך הוא שלא ניתן לרדת לעומק הביאורים של התורה שבכתב כי אם על-ידי מלאכת הלימוד של רב לתלמיד. אילו היו הדברים נכתבים בכתב, הייתה אפשרות של מכשול בכך שהתלמיד יסתפק ברמת הבנה הנקנית מן הכתובים, למרות שהבנה זו רחוקה מהיות שלמה.

ר' צדוק הכהן (מחשבות חרוץ, עמ' קיג) מוסיף שהמילה הכתובה אינה יכולה לכלול את עומקה של המילה המדוברת. לדבריו, המילה עוצמתה של המילה המדוברת היא בכך שהדיבור נובע מ"מעמקי הלב", ואילו דברים כתובים אינם יכולים לרדת לאותו עומק. מכאן סיבה נוספת לאיסור כתיבתה של התורה שבעל-פה.

 ניתן גם להציע שהאיסור משקף את הצורך בתורה שהיא נצחית אך 'דינאמית'. התורה שבכתב מעניקה לנו עקרונות נצחיים שלא ישתנו לעולם, ואילו התורה שבעל-פה יסוד עניינה פירושים של חכמי כל דור ודור, שמשתנים לפי הזמן ולפי המקום. אין שני חכמים שמתנבאים בסגנון אחד, וכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהן שונות. בנוסף, לכל דור יש אתגרים חדשים, וההתמודדות מול הזמנים המשתנים מחייבת פירושים חדשים על-ידי חכמי כל דור ודור.

ייתכן אפוא שסיבת האיסור נגד כתיבת התורה שבעל-פה היא לבטח את האופי הדינאמי של ההלכה לאור פירושים הולכים ומתחדשים של התורה שבכתב.

בנוסף על האמור, אנו מוצאים בגמרא ש"כותבי ברכות כשורפי תורה" (שבת קטו, ב) [וכך "כותבי הלכות", כפי שהובא לעיל]. למרות הרצון הטוב בכתיבת תפילות וברכות, הגמרא מתבטאת בחומרה מפאת החשש שכתיבת הדברים תביא לידי ביזיונם. החשש עצמו (שאליו מתייחסת הגמרא) הוא שתיפול דליקה בשבת, ומחמת איסור שבת יהיה אסור להציל את הכתבים, מה שיביא לידי השמדתם ובזיונם.

מהטעם האמור, גם לאחר שהותרה כתיבת התורה שבעל-פה, יש פוסקים (כגון הרי"ף ומלחמות ה', שבת פרק י) לפיהם נותר האיסור על כתיבת תפילות וברכות על כנו.

השינוי הגדול

ראו חכמים שבהמשך הזמן והדורות, נתקשו אנשים לדבוק בתלמוד תורה ולקיים את מצוותיה. מפני קושי זה פסקו חכמים שהצורך לפקח על שמירתה של תורה דוחה את איסור כתיבתה, ודרשו זאת מלשון הכתוב: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהילים קיט, קכו).

חז"ל דרשו את המילים במובן של "עת לפעול למען ה', כיון שהפרו העם את התורה". כדי להקל על לימוד התורה וקיומה, הותר ללמד את התורה שבעל-פה מתוך הכתב: "מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה [כולה] מישראל" (תמורה יד, ב).

לדעת הרמב"ם (הקדמה למשנה תורה), החלק הראשון של התורה שבעל-פה שנכתבה עלי כתב הוא המשנה, שנערכה על-ידי רבנו הקדוש (רבי): "ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה … רבינו הקדוש קיבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה וחיבר מהכל ספר המשנה".

הרמב"ם מבאר למה עשה זאת רבי: "ולמה עשה רבינו הקדוש כך ולא הניח הדבר כמות שהיה? לפי שראה שתלמידים מתמעטין והולכין, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות, חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם, כדי שילמדוהו במהרה, ולא יישכח".

 היקף ההיתר

יש מי שאומר שבתחילה לא הותר לכתוב אלא דברי הלכה, אבל דברי אגדה (שיש בהם מסתרי התורה) נותרו אסורים בכתיבה, כדי שלא יפלו לידיים לא רצויות (עי' שו"ת הרדב"ז, חלק ד, סימן רלב).

מנגד, יש אומרים שבתחילה לא הותר להעלות על הכתב אלא דברי אגדה, משום ששכחתם מצויה כיוון שעסקו בהם פחות מבדברי הלכה, ורק מאוחר יותר נכתבו אף דברי הלכה (עי' מבוא התלמוד למהר"ץ חיות, פרק לב, ד"ה ולפי; שו"ת אגרות משה, אורח חיים, חלק  ד, סימן לט, ד"ה אבל גם).

כיום ברור ששניהם מותרים – הרדב"ז (שם) מבאר שכך הדבר מאז עידן כתיבת התלמוד. ואולם, יש פוסקים הסבורים שעדיין לא הותרה הרצועה לגמרי, ויש מן האיסור שממשיך לנהוג.

הבולט בדעה זו הוא ה'חתם סופר'. לדעתו (אורח חיים, סימן רח) המניע של הכותב עשויה להשפיע על ההיתר, שכן מותר לכתוב דברי תורה שבעל-פה רק אם משום "עת לעשות לה'". אם המניע של הכותב זר, כגון פרסום שמו, כתיבת התורה שבעל-פה עברה היא בידו: "כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו… עובר איסור דאורייתא, 'דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לכותבן', ולא הותר אלא משום 'עת לעשות לה". ואם איננו עושה לה' הרי איסורו במקומו עומד".

ואולם, אין המנהג כן. הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת יחווה דעת, חלק ג, סימן עד) נשאל "האם מותר ללמוד תורה ולערוך מחקר תלמודי בעניני הלכה בכתב בכדי לקבל תואר דוקטור, וכן האם מותר לכתוב ספר או חידושי תורה כדי לשלחו למוסדות המעניקים פרס למצטיינים על מנת לזכות בפרס?"

בתשובתו מזכיר הרב עובדיה את העובדה שגדולי פוסקי ההלכה, הרמב"ם והשולחן ערוך, לא הזכירו בספריהם את איסור כתיבת תורה שבעל-פה. מכאן משמע, כפי שהעיר בשו"ת אפרקסתא דעניא (חלק א, סימן ב) שמשעה שהותר לכתוב תורה שבעל-פה, בטל האיסור לגמרי. בנוסף, הוא דן בהנחת ה'חתם סופר' שמדובר באיסור תורה, שכן יש שכתבו שיסוד האיסור הוא מדרבנן, ומה שנדרש מפסוק אינו אלא אסמכתא (עי' ביראים, סימן רסח; ברכי יוסף, סימן מט בעניין האיסור לומר דברי שבכתב בעל-פה).

כאמור, המנהג הוא שלא להקפיד על דברי ה'חתם סופר' בעניין זה.

השלכות נוספות

פוסקי ההלכה מזכירים מספר הלשכות נוספות שעולות מתוך ההיתר לכתוב דברי שבעל-פה וללמדם מתוך הכתב.

יש שכתבו שכיון שהותר לכתוב תורה שבעל-פה, שוב אין לאסור על מי שלא מילאו לו ארבעים שנה להורות הלכה. היסוד לאיסור הוא שרק מי שצבר ניסיון עשיר בשדה החיים וההלכה ראוי לפסוק הלכות לאחרים. אולם, מיום שנכתבה תורה שבעל-פה הרי ש"אין התלמיד חכם המורה, כי אם הספר" (לשון שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט, סימן א).

גם בענייני חינוך אנו מוצאים השלכה מעשית בדברי ה'שולחן ערוך הרב' (א, ו), כלשונו:

"ובזמן הזה, שכל התורה שבע"פ היא כתובה לפנינו, אין צריך לשכור מלמד לבנו שילמדנו כל התורה שבע"פ, אלא שילמדנו להבין היטב בתלמוד ברוב המקומות גם בהלכות וסוגיות העמוקות עם רוב הפוסקים הראשונים ואחרונים, ויעמידנו על עיון ההלכה למעשה, שיוכל לעיין בעצמו ללמוד ולהבין ולהורות הלכה למעשה מתוך עיון בתלמוד ופוסקים ראשונים ואחרונים, ואז יוכל הבן ללמוד בעצמו כל התלמוד והפוסקים לידע כל ההלכות של תורה שבע"פ, שהן פירוש התרי"ג מצות ודקדוקיהן בטעמיהן ומקוריהן כאילו למדו המלמד".

לשון אחר, חובת החינוך השתנתה. אין האב חייב עוד ללמד את בנו את כל התורה שבעל-פה. די שיקנה לו מיומנויות שיוכל ללמוד בעזרתן את התורה שבעל-פה מתוך הספרים.

לדעת ר' צדוק הכהן מלובלין, משעה שניתן היתר לכתוב את התורה שבעל-פה,  לא רק שמותר לכתוב דברי תורה שבעל-פה, אלא שחובה לעשות כן: "אחר שהותר לכתוב הרי כתיבתם מצוה, ובכלל 'כתבו לכם', שעיקר הכוונה שיהיה קיים לדורות" (ע"ש על-פי ה'שולחן ערוך', יורה דעה ער, סעיף ב, וש"ך, שם ס"ק ה).

דהיינו, מהיותה איסור, הפכה כתיבת התורה שבעל-פה להיות מצווה!

סיכום

התורה שבעל-פה כבר אינה "בעל-פה" במובן הפשוט של המילה. ואולם, אופייה של תורה זו, יסודה ומהותה הפנימי, ממשיכים להיות בעל-פה. אופייה המיוחד של תורה זו מביא את היצירתיות האנושית לפסגתה בשדה התורה, ומוודא שלא תשכח תורה מישראל.

את המהות ה"בעל-פה" של תורה זו ניתן לגלות בכתבי גדולי חכמי ישראל לדורותיהם – בדרך משל מהרמב"ם בתקופת הראשונים, עבור ב'נודע ביהודה' במאה ה-18, דרך רבי יצחק אלחנן ספקטור במאה ה-19, ועד הרב משה פיינשטיין בעידן האחרון. היצירתיות המופלאה של חכמים אלו, בשילוב מוחלט עם נאמנות אבסולוטית למסורת ישראל, מבטיחה שהתורה עצמה – אותה תורה שניתנה למשה בסיני – היא אכן נצחית.

הלוואי שנזכה ללכת לאורם.

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. הגר"ע יוסף מביא מקורות רבים:
    שו"ת יחווה דעת חלק ג סימן עד

    אמנם עדיין יש לדון בנידוננו לפי מה שכתב החתם סופר (חלק אורח חיים סימן ר"ח), שהמחבר ספר ומערב במחשבתו לגדל שמו ולנחול כבוד, הרי הוא עובר על איסור מן התורה, כמו שאמרו בגיטין (דף ס' ע"ב) דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם, שנאמר כי על פי הדברים האלה, ורק משום עת לעשות לה' הפרו תורתך הותרה הכתיבה, ואם אינו עושה לשם ה' הרי האיסור במקומו עומד, וגם יש בו משום מה שאמרו באבות פרק א' נגד שמא אבד שמיה, ורבצה בו כל האלה ע"כ. ולפי זה גם הכותב מחקר בהלכה על מנת לקבל תואר כבוד הוא בכלל זה. אולם נראה שהחתם סופר לשיטתו (בחלק אורח חיים סימן ס"ח) שהדרשא הנ"ל היא מן התורה, אבל הר"א ממיץ בספר יראים (סוף סימן קכ"ח) שכתב במפורש שדרשא זו אסמכתא בעלמא היא. ובתוספות ישנים (יומא ע' ע"א) כתבו: ובעשור שבחומש הפקודים קורא בעל פה, אומר רבי, שאף על פי שדרשו בגיטין (דף ס' ע"ב) שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה אין זה אלא למצוה מן המובחר, לקרות אותו שבכתב בכתב, ושבעל פה בעל פה, וכאן משום כבוד צבור לא הטריחו חכמים. וראה עוד בזה למרן החיד"א בברכי יוסף ובמחזיק ברכה (סימן מ"ט). ובספר יעיר אזן (מערכת ד' אות ב'). ועיין עוד למהר"י טאייב בווי העמודים (סוף סימן קכ"ח), ובערך השלחן אורח חיים (סימן מ"ט). וראה עוד בשו"ת קול אליהו (חלק אורח חיים סימן ב'), ובספר ארעא דישראל (מערכת ד' אות ט"ז), ובשו"ת מכתב לחזקיהו (סימן ה'), ובשו"ת ויקרא אברהם (סימן ד'), ובמגן גבורים (סימן מ"ט), ובספר שם חדש (דף קכ"א רע"ד) ועוד. ויש לציין עוד בזה מה שכתב בשו"ת חקרי לב (חלק אורח חיים סימן י"ב, דף י"א ע"א), שאין שום איסור או עונש למי שקורא בעל פה דברים שבכתב, או למי שכותב דברים שבעל פה וקוראם מתוך הכתב, אלא שהקריאה שאינה כדת של תורה לא נחשבת קריאה, ואינו מקבל על זה שכר מצות עשה של תלמוד תורה ע"ש. (וסמך לזה ממה שכתב הרמב"ם בהקדמת היד החזקה, שעד רבינו הקדוש ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור היה כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו, וכן כל אחד כותב לעצמו כפי כוחו, עד שבא רבי וקבץ כל השמועות וכו' ע"ש. ומוכח שלא היה בזה איסור משום דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם. ועיין בחקרי לב שם דף י"ב ע"ב ודו"ק). ואם כן בנידוננו אין כאן שום חטא בדבר. ובלאו הכי כבר תמה הגאון רבי דוד שפרבר בשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן ב') על דברי החתם סופר הנ"ל, שאילו היה כדבריו א"כ היה להם להרמב"ם ולמרן השלחן ערוך להביא להלכה הדין שדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם, שאף שכבר הותר לכתוב משום עת לעשות לה', הרי נפקא מינה שלא הותר אלא כשכותב לשם שמים, ועדיין יש איסור על הכותבם לשם כבוד, אלא ודאי שלאחר שהותר הדבר משום עת לעשות לה', חזר להיות כעצם מצות תלמוד תורה, שאמרו חז"ל, לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ולכן השמיטו דין זה בכלל ע"כ. וכדברים האלה כתב גם הגאון בעל אבן שלמה על ספר הראב"ן (סימן מ"ב דף ל"א ע"ב). וכן ראיתי להגאון רבי אברהם פלאג'י בספר פדה את אברהם (מערכת ס' אות ז', דף י"א ע"ד) שהעיר כיוצא בזה על דברי החתם סופר, שדיבר קשות על מחבר שמדפיס ספריו בחייו, שאדרבה מצוה להדפיס חיבוריו בחייו, כדי שלא ילכו לאיבוד, כמו שקרה להרבה מחברים. וכל אחד קיבל חלקו מסיני, כמו שאמרו בחולין (ז' ע"א) מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, אלא שהעיקר שיהיה לשם שמים שתהיה תורה לשמה וכו' ע"ש. גם הגאון רבי יצחק אבולעפייא (בראש ספרו פני יצחק חלק ה') החרה החזיק אחריו לדחות דברי החתם סופר בזה כיעו"ש. ומוכח מדבריהם שגם זה בכלל מה שאמרו שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וכן העלה הר"מ שטרנבוך בהקדמת מועדים וזמנים חלק א' וראה עוד בשו"ת ישכיל עבדי חלק ז' (בקונטרס דעה והשכל סימן י"ח), ובדברי הגרא"י זלזניק שליט"א בריש ספר אור יעקב חלק א'.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל