כשתרמו יותר מידי – הלכות של עודף תרומות

נאמר בפרשת ויקהל כי תרומת בני ישראל להקמת המשכן הייתה יותר ממה שנצרך לכך, כלשון הכתוב: "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה, והותר" (שמות לו, ז).

מה עשו משה ושאר העוסקים במלאכה במה שנשתייר מהתרומות למשכן? לדעת הרמב"ן (לו, ג), מדובר רק בכמות קטנה, ששימשה את בדק הבית: "ולא היה היתרון דבר חשוב שיספר … מה עשו בו. אולי היה מונח באהל לחזק בה את בדק המשכן או לעשות בה כלי שרת כאשר יעשו במקדש במותרות".

אולם, במדרש אנו מוצאים שהמותר שימש מטרות אחרות הדומות להקמת המשכן: "אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, עשינו מלאכת המשכן, מה נעשה ביותר? אמר לו: לך ועשה לו מדרש למשכן. היינו דכתיב: "ומשה יקח את האהל" – זה בית מדרשו של משה (מדרש הגדול שמות לו, ז; עי' תנחומא, פקודי ב).

ננצל את ההזדמנות לעסוק בהלכות הנוגעות לעודף תרומות. אמנם המקרים הם נדירים, אבל לפעמים גבאי צדקה, קהילה, או אדם פרטי מוצא את עצמו במצב שנגבו כספים עבור מטרה מסוימת, כשכעת אין בהם צורך לאותה המטרה. מה ההלכה קובעת במקרים אלו? האם הכסף צריך להינתן לאותו גורם, גם בהיעדר המטרה? האם יש להשיב את התרומות לתורמים? או שמא ניתן להעביר את התרומה לצרכים אחרים?

כפי שנראה, כל אחת מן האופציות הללו מוצאת ביטוי להלכה בפוסקי הדורות. בס"ד נבאר בהמשך הדברים את האופנים השונים שבהם הלכה זו מקבלת ביטוי.

תרומה שניתנה בטעות

נפתח במקרה השונה במקצת מעניין המשכן, והוא במקום שנגבו כספים בטעות. למשל, מה דינו של גבאי צדקה שמאמין שראובן הינו עני, וגובה צדקה עבורו, אך לבסוף נגלה לו שראובן הינו עשיר ואינו זקוק לתרומות. מה צריך הגבאי לעשות את הכסף שנגבה?

מקרה דומה נדון בתלמוד הירושלמי (שקלים פרק ב, הלכה ה). גבאי צדקה אספו כסף לצורך קבורת המת, ושוב נודע שיש בעיזבון המת מספיק כסף בשביל לכסות את כל צרכי הקבורה. רבי ירמיה רצה להשוותו את המקרה לדין "מותר המת", שהוא ליורשיו – הלכה של "מותר צדקה" שנדון בה בהמשך הדברים. אולם, רבי אידי חלק עליו ומחלק בין מותר צדקה לנתינה בטעות, כשאם ניתנה התרומה בטעות על הגבאי להחזירה לתורם.

הרע"ב (שקלים שם, ד"ה בונים) פסק כדעת רבי אידי. כן פסק בשו"ת הרא"ש (כלל לב, סימן ו), וכן הביא באור זרוע (הלכות צדקה, סימן ו) בשם רבנו חיים כהן.

לדעת רבי אידי יש להחזיר לתורמים אם אפשר, וכן כתב בקרבן העדה שם: "הלכך מחזירין אותו להנותנים אם אפשר, או מניחין לצורך מתים אחרים". בביאור הגר"א (יורה דעה סימן רנג, ס"ק יד) כתב שה'שולחן ערוך' פסק אף הוא כדעת רבי אידי.

בוודאי שכך ההלכה במקום שאדם רימה את התורם, וכך הוציא ממנו תרומה למטרה פיקטיבית. במקרה כזה רשאי התורם לתבוע את המקבל לבית הדין, ולכפות עליו להחזיר את כספו.

מגבית שהצליחה יתר על המידה

מקום שמדובר במגבית לגיטימית, ומטרה שנותרה רלוונטית, אנו מוצאים משנה מפורשת הדנה בדין המותר: "מוֹתר עניים לעניים. מותר עני לאותו עני. מותר שבויים לשבויים. מותר שבוי לאותו שבוי. מותר המתים למתים. מותר המת ליורשיו" (שקלים פרק ב, משנה ה).

לפי פשוטה של משנה זו, כל כסף שנתרם למען אדם מסוים, שייך לו, וזכה בו כולו, כולל מותרו. כדברי המשנה נפסק אף ב'שולחן ערוך' (יורה דעה רנג, ג). הסברא העומדת מאחורי ההלכה היא שכאשר נגבה כסף עבור גורם מסוימת – כגון שנעשה מגבית עבור פדיון שבויים – מיד עם הגבייה זוכה אותו הגורם בכסף. כך ביאר ה'חיי אדם': "תיכף כשגבו זכו בהם העניים והשבויים" (חכמת אדם, שער משפטי צדק, הלכות צדקה, כלל קמח, סימן טו).

בשו"ת מהרי"ק (סימן ה) מוסיף שכוונת התורמים הייתה לנדב גם את המותר לאותו אדם, משום שגם לאחר שנחלץ מן המצוקה שלמענה נערכה ההתרמה, יש להניח שהוא עדיין זקוק לעזרת הציבור לצרכים אחרים בעקבות הצרה שניחתה עליו, כלשונו: "אומדנא דדעתא הוא שהמתנדבים לצורך עניים ידועים שדעתם כן הוא, שיזכו במותר, דלהם משפט הבכורה לזכות באותו מותר יותר מעניים אחרים, כיון שבעבורם הייתה הנדבה הזאת".

בשל ההנחה שגם לאחר שהושגה המטרה, נשאר העני נצרך במידה מסוימת, יש לתת את הבכורה לאותו העני. לפי סברא זו, ייתכן שאם גויסו כספים לפדיונו של שבוי עשיר, שלא חסר לו כסף להוצאות היומיומיות, לא ייאמר בו הכלל של "מותר עני לאותו עני".

מטרה שכבר אינה רלוונטית

מה הדין במקום שמטרה נהיית בלתי-רלוונטית בשל שינוי נסיבות. למשל, כיצד יש לנהוג בכספים שנגבו עבור פדיון שבויים, כאשר השבוי נפטר בשבי טרם הניסיון לפדותו? כך יש לדון במקום שנגבו כספים לצורך טיפול רפואי דחוף, במקום שהמטופל הבריא או נפטר טרם הוצאת הטיפול לפועל. כיצד יש לנהוג בכספים אלו?

בשאלה זו באנו למחלוקת בין הרשב"א לבין הרא"ש.

הרשב"א (שו"ת הרשב"א, ח"ד, סימן נה) נשאל בעניין כספי תרומות שגויסו לפדיון שבוי מסוים, אלא שמת השבוי קודם שנפדה. עלתה אפוא השאלה אם יורשיו זכאים לרשת את כספי התרומות שנתרמו עבורו. בשאלה זו פסק הרשב"א לטובת היורשים, תוך שהוא מסתמך על האמור במשנת שקלים, בנימוק ש"משעת גוביינא זכו לו גבאין": "דבר ברור הוא דליורשים הם, ממתניתין דשקלים, דקתני: מותר שבוי לאותו שבוי. מותר המת ליורשיו".

כיון שעם הגבייה הגבאי כבר זכה עבור השבוי, הרי שיורשו של השבוי יורש את הכסף אחר מיתתו.

הרשב"א מסיים את דבריו בתמיהה אם יש מי שיחלוק על הלכה זו: "ותמה אני אם יש חולק בדבר הזה. דהא טעמא דמילתא, משום דמשעת גוביינא זכו לו גבאים, אלא שדברים פשוטים הם בעיני שיינתנו ליורשים".

ואולם, גדולים וטובים חלקו על הלכה זו, ובראשם הרא"ש  (כלל לב, סימן ו). הרא"ש אינו מסכים להשוואה בין כסף תרומה שנוצל ונותר ממנו עודף, לבין כסף שלא נוצל כלל. המקרה שעליו נשאל הוא באישה שנשבית בין הגויים, "ואמה הלכה אל הקהילות וקבלה שש מאות זהובים לצורך פדיונה, והרי הם מונחים ביד נאמן, ועתה נשמע באמת כי נתחלפה, ונשאת לישמעאל אחד וילדה שני בנים, ואומרת אמה כיון שנטמעה בין הישמעאלים, שיחזירו לה הממון שהפקידה ביד נאמן, והקהל לא רצו אלא שיעשה ממנו הקדש לפדיון שבויים, שיפדו מן השבח והקרן יהיה קיים".

כלומר, נגבו כספים לצורך פדיון שבויה, אך לבסוף התברר שאין אפשרות כלל לפדותה, שכן היא עזבה את דתה ונישאת לאחד משביה. לכך השיב הרא"ש: "על אודות השבויה אשר כתבת, שזכתה היא ובניה במעות שנגבו לצורך פדיונה, ודמית אותו למותר שבוי לשבוי, אינו נראה בעיני, דהא דאמרינן "מותר שבוי לשבוי" היינו היכא שנעשית המצווה שנגבית הממון בשבילה, ומה שהותירו המתנדבים יותר מכדי פדיונה זכה בהן השבוי, מאחר שהתנדבו לצרכו. אבל בנידון זה, שנטמעה בין הכותים ונישאת וילדה בנים, וודאי לא זכתה במעות, כיוון שהתנדבו לפדיונה, ולא יזכו בניה אחריה, דאדעתא דהכי לא התנדבו".

לדעת הרא"ש, במקרה שהתרומה כלל לא שימשה את המטרה המקורית, הרי שיש לאמוד את דעתם של התורמים שלא היו תורמים כלל באופן זה, ונחשב הדבר לתרומה בטעות. הוא מביא לכך דוגמה של תורמים שתרמו למטרת קבורת אדם שעמד למות, כשלפתע אותו אדם החלים. בנסיבות אלו, פוסק הרא"ש שככל שהדבר מתאפשר יש להחזיר את הכסף לתורמים.

פסיקת ההלכה בין הרשב"א לבין הרא"ש

על דרך המחלוקת בין הרשב"א לבין הרא"ש הביא ה'אור זרוע' (הלכות צדקה סימן ז) וה'מרדכי' (כתובות סימן קעו) מחלוקת בין הראבי"ה ורבינו חיים כהן. ראשונים אלו נחלקו במקרה שאדם הקדיש כסף לנישואין של יתומה, אך היא נפטרה לפני נישואיה. לדעת הראבי"ה יש להשוות בין דין זה לדין של "מותר שבויים", באופן שהכסף שייך ליורשי היתומה. מנגד, רבנו חיים כהן וה'אור זרוע' סוברים שאין לדמות בין המקרים, כיון שיש אומדנא שעל דעת כן לא הקדיש את הכסף.

ה'אור זרוע' מוכיח סברא זו מדברי הגמרא בכתובות (נד, ב) בבעל שכתב "תוספת כתובה" לארוסתו. כלומר, מעבר למאתיים זוז שחייב לתת לה בכתובתה, הוסיף לה הבעל תוספת. אולם, לבסוף נפטר הבעל לפני הנישואין. באופן זה נפסק בגמרא שלא זכתה הארוסה בתוספת כתובה, שכן על דעת כן לא כתב לה תוספת. כמו כן, לדעת ראשונים אלו יש לומר שעל דעת כן לא תרמו התורמים, ויש להשיב את כספם.

ב'שולחן ערוך' (יורה דעה רנג, ו; חושן משפט רנג, טז) נפסקה הלכה כדעה האחרונה דעת ה'אור זרוע' והמרדכי. לאור הלכה זו, כתבו כמה אחרונים (קצות החושן, רז, ט; שו"ת חתם סופר, יורה דעה רלז) שאם התעשר עני שגבו כספים עבורו טרם הועברו לו הכספים, יש להשיב את הכסף לתורמים. כך יהיה הדין אף אם העני מסרב לקבל את התרומות (שו"ת שבט הלוי, ח"ג, סימן קע).

אולם, במקום שהעני מת, ויש לו יורשים שאף הם עניים, יש פוסקים שדנים שמא נכון להעביר את הכסף ליורשים, כיון שהתורמים התכוונו אף לתועלתם (עי' ב'קצות החושן' הנ"ל).

יש לציין שבמקום שהכסף כבר הועבר למטרת המגבית (כגון שהעני כבר קיבל את הכסף, ורק לאחר מכן העשיר), יש שכותבים שבוודאי יכול להחזיק בכספים שנגבו (חתם סופר, חו"מ קמז) – ויש שחלקו בכך.

שינוי כספי צדקה למטרה אחרת

ה'שולחן ערוך' מסיים את פסק ההלכה במותר צדקה: "אם ראו הפרנסים שיש צורך שעה ורצו לשנות, הרשות בידם" (עי' במקור הדברים בביאור הגר"א, ועי' גם בפירוש המשניות לרמב"ם, שקלים שם). הלכה זו נדונה על-ידי רבים: אם הכספים שנתרמו שייכים לאותה המטרה שעבורם נגבו, איך ניתן לשנות את הייעוד לצרכים אחרים?

ואמנם, אנו מוצאים ברמ"א (יו"ד רנו, ד) שאם נתרמו כספים לצורך מסוים, אין לשנותו לצורך אחר: "וכן אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני, אין להם לשנות אפילו לתלמוד תורה". על-פי הוראה זו, יש שכתבו שאין לשנות תרומות שנתרמו למגבית ספציפית, וההלכה המתירה שינוי יעד מתייחסת אך ורק לתרומה 'כללית' לקופת הגבאים (עי' בש"ך, רנו, ז). כך נאמר בדברי ה'חכמת אדם' הנ"ל: "נראה לי דזה דווקא בגבו סתם, אבל כשגבו לעניים ידועים, אין ביד הפרנסים לשנות".

ישנם מספר גורמים העשויים להשליך על האפשרות לשנות את ייעודם של כספים שנתרמו. גורם אחד, שמוזכר על-ידי הרמ"א (שם) ואחריו על-ידי ה'חכמת אדם' (בינת אדם קמח, יב), הוא זהותם של הגורם הממנה את גבאי הצדקה: אם הגבאים מתמנים על-ידי העניים עצמם, לא יהיה היתר לשנות את ייעוד התרומה למטרה אחרת, ואילו אם הגבאים התמנו על-ידי אנשי העיר, יש יותר אפשרות לגמישות בשינוי הייעוד.

שיקול נוסף, המועלה על-ידי רבנו יונה (בבא בתרא ח, א), הוא שאלת יוזמו של המגבית. אם יוזמי המגבית הם התורמים בעצמם, קשה להתיר את שינוי היעד של הכספים – ואילו אם יוזמי המגבית הם הגבאים קל יותר להתירו, שכן התורמים מסרו את כספם על-דעת הגבאים.

גורם שלישי, שהודגש על-ידי ה'אחיעזר' (ח"ב, סימן כג) הוא שיקול דעת הניתן בידי הגבאים. אם אין לגבאים שיקול דעת בחלוקת כספי התרומות, אזי ברור שהתורמים התכוונו אך ורק למטרות המסוימות שעבורן נתרמו הכספים, ואין היתר לשנות. אולם, במקום שיש שיקול דעת רחב לגבאים לחלק את הכספים, אזי יש להניח שהתורמים תרמו על-דעת הגבאים, ובאופן זה מותר לשנות את ייעודם של הכספים (אפילו מעניי אירופה לעניי ירושלים, כפי שדן שם).

נסכם, כי הנושא של שינוי ייעודם של כספי צדקה הוא מורכב וסבוך, ובכל שאלה מעשית יש לפנות לרב מוסמך.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *