איזו משרה אסור לתת לגר צדק?

[1] יבמות (מה ע"ב, קב ע"א).

[2] יבמות (קא ע"ב קב ע"א), שם איתא: "אמר רבא: גר דן את חברו דבר תורה, דכתיב (דברים יז טו): שום תשים עליך מלך – עליך הוא דבעינן מקרב אחיך, אבל גר דן את חברו הגר. ואם היתה אמו מישראל – דן אפי' ישראל. ולענין חליצה – עד שיהא אביו ואמו מישראל". וכן פסק שו"ע (סי' רסט סעי' יא). ובבאור החילוק בזה בין דינו של ישראל לדינו של גר חבירו ראה מש"כ בזה בנתה"מ (סי' ז ס"ק א).

[3] רש"י ביבמות שם. דלשיטתו מה שפסלו גר מלשמש כדיין זהו בדיני נפשות בדוקא, ולא בדיני ממונות. מקור דבריו אלו מסוגית הגמ' בסנהדרין (לו ע"ב), שם שנינו: "הכל כשרים לדון דיני ממונות", ואמרו בגמ', דלאיתויי גר אתי, שאף הוא כשר לעשיית דין. אולם הרא"ש (שם סי' ב) פי', דדברים אלו אמורים בגר הבא לדון בדינו של גר חבירו, שבזה הוא שריבתה תורה לגר שכשר הוא לדון, אבל בדינו של ישראל אינו כשר אפי' לדיני ממונות. כדבריו אלו כתבו גם הרי"ף בסנהדרין שם, הרמב"ם (הל' סנהדרין פי"א הל' יא), ובתוס' (יבמות מה ע"ב ד"ה כיון).

[4] רא"ש (שם).

[5] ישועות ישראל (חו"מ סי' ז ס"ק א). ויעויין שם עוד שנסתפק האם גר כשר לשמש כדיין לקיום שטרות.

[6] ר"ן בחידושיו לסנהדרין (לו ע"ב) בשם רבינו דוד. (עיי"ש שפי' עפ"ז מה שאמרו בסנהדרין הכל כשרים לדיני ממונות לאיתויי גר).

[7] דעת זקנים לבעלי התוס' (פרשת משפטים) בשם הר"מ מקוצי.

[8] דעת זקנים שם. ולדבריהם, הלכה זו שלא ישמש גר כדיין אינה מעכבת בתקפותו של פסק הדין, אלא "דין קדימה" בעלמא הוא, ליקח לכתחילה דיין שהיו אביו ואמו מישראל. וע"ע מש"כ בזה התומים (חו"מ סי' כב ס"ק ו).

[9] יבמות (קא ע"ב). והנה, מפשטות דברי הגמ' שם נראה דפסולו מדאורייתא, וכדדרשינן מקרא, דכתיב (דברים כה ז): "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל" – בבי"ד של ישראל ולא בבי"ד של גרים. אמנם בים של שלמה (פ' מצות חליצה סי' ד) כתב דאינו אלא מדרבנן, וקרא לאסמכתא בעלמא.

[10] רא"ש (שם), ובתוס' (נדה מט ע"ב).

[11] סנהדרין (ב ע"א).

[12] גמ' שם.

[13] תרומת הדשן (סי' רכו) בשם אור זרוע.

[14] בית שמואל (אבהע"ז סי' קסט ס"ק ד). ומקורו של חילוק זה, הוא ע"פ  דברי הגמ' ביבמות (קא ע"ב), דאיתא שם: "אמר רב שמואל בר יהודה: הוה קאימנא קמי דרב יודא, ואמר ליה תא סלק לזירזא דקנה למלויי ביה חמשה, אמר ליה, תנינא: בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים, ואנא גר אנא כו'". וחזינן להדיא שגר אינו כשר לשמש אף לזה, וע"כ שדברי האור זרוע הנזכר שהתיר בזה, אמורים כשניכר לעין כל שדיינים אלו אינם מעיקר בית הדין.

[15] רא"ש שם. וטעמו בזה, דעיקר דין השררה הוא מה שכפופים למרותו, דע"ז קפיד קרא "דלא תתן עליך איש זר", אבל אם בידם של בעלי הדין להחליט אם לקבל דבריו אם לאו, אין בכך כל פסול. כדברים אלו פסקו התוס' שם (ד"ה אנא), ובמרדכי (הו"ד בדרכי משה חו"מ סי' ז), וראה מש"כ בזה בקצוה"ח שם. בברכי יוסף (חו"מ סי' ז) דן עוד, האם סברא בפני עצמה היא או דמהני מדין "קיבלו עלייהו", ועיי"ש עוד שמנה כמה שיטות בדבר.

[16] חידושי הרשב"א לסנהדרין שם. (בחידושי הר"ן שם תמה הרבה היאך יתכן להתיר לגר להיות חלק מן הסנהדרין ולדון בדיני נפשות ואפי' היתה אמו מישראל, הא סוף סוף אינו ממובחר שבאחיך, ומחמת כן למד שרק באקראי התירו לו לדון וכדלעיל).

[17] רי"ף, רא"ש, ור"ן בסנהדרין שם, התוס' ביבמות (מה ע"ב ד"ה כיון), רמב"ם (הל' סנהדרין פי"א הל' יא), ובשו"ע (סי' רסט סעי' יא).  מקורו של חילוק זה הוא מסוגית הגמ' ביבמות שם: "רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי בבל, ואע"ג דאמר מר שום תשים עליך מלך – כל משימות שאתה משים אל יהיו אלא מקרב אחיך, האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה". ע"כ וכן הוא להדיא בסוגית הגמ' ביבמות (קב ע"א).

[18] יבמות (קב ע"א) ע"פ באורו של רש"י. וכן הכריע בשו"ע (אבהע"ז סי' קסט סעי' ב).

[19] תוס' בבאורם לדברי הגמ' שם. וטעמם בזה הוא, דכיון שדינו כישראל (שהרי גם אמו נתגיירה כהלכה), קביעת היחוס שלו תקבע לפי מעמדו של אביו. וכדבריהם פסק הרמ"א באבהע"ז שם. [באורינו זה בשיטת התוס' הוא לפי מה שכתב בכנסת הגדולה בחו"מ (סי' ז), אמנם בספרו דינא דחיי (לאוין סי' רכא) ציין לדברי האחרונים, שפי' בדעת התוס' שהמדובר הוא בישראל הבא על הנכרית, שאם נתגייר, בנו כשר לדון בחליצה, ודברים תמוהים הן, שהרי דינו כגר לכל דבר וכלל אינו מתייחס אחר אביו, וצ"ע].

[20] כנסת הגדולה (חו"מ סי' ז). ובברכי יוסף (שם).

[21] ברכי יוסף שם.

[22] בשו"ע (סו"ס רסט) נתבאר שהגר כשר לשמש כדיין בדיני ממונות בדינו של גר חבירו, עפ"ז סברו מקצת פוסקים, שאין לפוסלו מלשמש כדיין בבי"ד של גרות, דבית דין של גרות שווה בדיניו לבי"ד הכשר לדון בדיני ממונות, וראה בזה בעיונים סי' פד. וע"ע עיונים סו"ס יא בענין ד' גרים שטבלו יחד האם יכולים לשמש כבי"ד לגרות בבת אחת זה לזה.

[23] ס' אות ברית (סי' רסח ס"ק יא). וטעמו בזה, משום דכתיב: (דברים א טז): "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו", ומשמעות הכתוב היא, שהדיינים הראויים לשפוט בדיני ממונות בין איש ובין אחיו (ישראלים) הם אלו הכשרים לקבלת גרות. וא"כ בעינן דיינים הכשרים לדון בדיני ישראל.

הגרי"ש אלישיב (ס' הערות קידושין עו ע"ב) העלה בזה סברא אחרת, דבי"ד של גרות אינם דנים את הגר לבד, אלא כיון שמקבלים הם אותו לעדת ישראל נמצא שדנים הם את כללות העם, שבהסכמתם והחלטתם יהיה זה נמנה עליהם, והגר אינו רשאי לדון את ישראל.

ולענין הלכה בזה נסתפק שם היכי לידייניה להאי דינא, וראה פסקי דין ירושלים (ח"ז עמ' תיח), שהורה להם הגרי"ש אלישיב להקל בזה במקום שיש ספק נוסף, וכגון שהיה זה הרכב בית הדין הנוכח בעת המילה שלמקצת מן הראשונים נוכחותם באותה שעה אינה מעכבת (ראה אגר"מ יו"ד סי' קנח, וביו"ד ח"ג סי' קה), אבל אם קיבל עליו מצוות לפניהם, כיון דהוי ספקא יקבל עליו מצוות שנית בפני בי"ד אחר.

ולענין הטפת דם ברית בכה"ג נראה דבכל גווני יש להקל, מחמת צירוף השיטות דס"ל שמילה שנעשית בגיותו לשם מצוה אף שלא נעשתה כלל לשם גרות עולה לו לחלות הגרות וא"צ הטפה, וכ"ש בנידון דידן דנימא הכי. ובפרט כאשר יש בזה צירוף נוסף, כגון שהיה זה באקראי, דנתבאר לעיל שלדעת מקצת פוסקים הגר כשר לדון באקראי, וכדו'.

[24] עיין נודע ביהודה (תנינא אבהע"ז סי' קיד) שהאריך בביאור שיטות הראשונים בזה, וע"ע שו"ת חתם סופר (אבהע"ז ח"ב סי' סה).

[25] עיין שו"ת בית הלוי (סוף ח"א) שדן בזה, ומצדד להקל ע"פ דברי החלקת מחוקק (אבהע"ז סי' יז ס"ק עח) והט"ז (שם ס"ק נו) דס"ל דלא בעינן בי"ד להיתר עגונה, וע"ע שו"ת חתם סופר (אבהע"ז ח"ב סי' קל). מיהו דעת הבית שמואל שם דבעינן בית דין להיתר עגונה, ולדבריו נראה דגר פסול לזה.

[26] רמב"ם (הל' מלכים פ"א הל' ד), וז"ל: "אין מעמידין מלך מקהל גרים אפי' אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא". ולא למלכות בלבד, אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא ולא שר חמישים או שר עשרה, אפי' ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות. ואצ"ל דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל וכו'". מדבריו למדנו שאין ממנים מלך ממשפחת גרים אפי' אחר כמה דורות.

[27] הגה' בית הלל לשו"ע (סי' רסט) עפ"ד רש"י בב"ק (פח ע"א).

[28] ר"ן (סנהדרין לו ע"א), רשב"א (יבמות קב ע"א), ובתוס' בסוטה (מא ע"ב). מקור דבריהם בזה, הוא מהא אמרינן בסוטה (מא ע"א): "אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד, ושבחוהו חכמים, וכשהגיע ל'לא תוכל לתת עליך איש נכרי' (דברים יז טו), זלגו עיניו דמעות, אמרו לו: אל תתירא, אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה". ואמרו בגמ' (סוטה מא ע"ב): "באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה", ומשמע ששלא כדין אמרו לו, דכיון שמבני עבדים היה, פסול הוא למלכות אף שהיתה אמו מישראל, וע"כ משמע שלא די בכך כדי לשמש כמלך. וראה בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' פז), ובעיונים סי' פד.

ויש לעיין האם נשיא שווה בזה למלך, או שמא רק במלך הדין כך, ואילו לענין נשיא כו"ע מודו שדי בכך שאמו מישראל. והנה, לענין כבודו של נשיא מצינו דדינו חמיר משל מלך, דהמלך שמחל על כבודו כבודו מחול ואילו נשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול (רמב"ם הל' ת"ת פ"ו הל' ו, ובהל' מלכים פ"ב הל' ג), וא"כ אפשר דה"ה נמי להא, וצ"ע.

[29] רמב"ם שם.

[30] נודע ביהודה (קמא חו"מ סי' א), ובתשובות חתם סופר (או"ח סי' יב).

[31] רמב"ם שם.

[32] כנסת הגדולה (חו"מ סי' ז ס"ק א).

[33] חידושי חתם סופר למסכת נדה (מט ע"ב), ובתומים (סי' ז ס"ק א). ועיי"ש שפירשו עפ"ז היאך נתמנו שמעיה ואבטליון להיות נשיא ואב בי"ד על ישראל אף שהיו גרים.

[34] שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סי' כו). ויעויין שם שכתב, שמצות "אהבת הגר" מחייבת להקל בנידון זה ככל הניתן, ומשום כך יש לסמוך ולומר דכיון שמשרה זו עבדות יש בה שמשועבד לתלמידים ללמדם בעיתים קבועים, לא נחשב הדבר לשררה.

בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סי' שה) נתן בזה טעם נוסף, דמינוי זה אין עיקרו כיבוד אלא תפקיד, שע"כ אינו מורישו לבניו, והכל נקבע בזה לפי חכמתו ויראתו של אדם, ומשום כך אין הוא נחשב כשררה.

מיהו יעויין שם שברבנות החמיר יותר, לפי שיש מן הפוסקים דס"ל שיש ירושה ברבנות, ובזמנינו נהוג שהרב מופקד על רבים מעניני העיר ויש בכך שררה.

בקובץ בית לוי (טו עמ' קלא) הובא מאמרו של הגר"נ גשטטנר שכתב לחלק בזה בין משרת רבנות שענינה שררה, למשרת מורה הוראה המתמקדת בהוראת איסור והיתר בלבד ואין בה שררה, דלמנותו למשרה זו יש להקל טפי. (ומ"מ גם לענין רבנות יש להקל במקרה שאין בנמצא גדול כמותו כמבואר לעיל).

[35] משפט שלום למהרש"ם (סי' רלז).

[36] שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' מד), ושו"ת משנה הלכות (חי"ג סי' כד).

[37] גליון מהרש"א (יו"ד סי' רנו) בשם ס' אהלי יעקב להר"י ששפורט. וטעמו, דכיון דממשכנין על הצדקה נמצא שמינוי של שררה הוא, שכן ביד הגבאי לכוף את אנשי העיר ליתן מעות לצדקה. וכן חלוקת כספי הצדקה חשיבא כעשיית דין, ולא גרע דינה משאר דיני ממונות שאין ממנים אותו כדיין להם. אבל לשמש כגזבר בעלמא, שאין זה מינוי של שררה אלא נאמנות בעלמא, רשאי.