חלומות ביהדות: "נבואה קטנה" או דברי שווא?

בפרשת וישב אנו מתחילים ללמוד על החשיבות של חלומות. כפי שהתורה מתעדת, יעקב אבינו "שמר את דבר" חלומותיו של בנו יוסף. לימים, זכר יוסף את חלומותיו, והם באו לידי הגשמה מלאה.

בפרשה הבאה, פרשת מקץ, אנו מוצאים את חלומותיו של פרעה, אף הם חלומות נבואיים המבשרים את הבאות על מצרים. כך נמצאים עוד חלומות בעלי משמעות בתורה ובנביאים (כגון חלומו של נבוכדנצר).

השאלה שנשאל את עצמנו במאמר זה היא: מהי המשמעות ההלכתית של חלומות? האם נדר בחלום נחשב נדר? האם גילוי מציאות בחלום מחייב חשש לאותה מציאות? האם יש הבדל בין איסור לבין דיני ממונות, או בין דבר איסור לבין דבר סכנה? בשאלות אלו, ועוד, נעיין בהמשך הדברים.

החלום במקרא

מדברי הכתובים למדנו, לכאורה, שאכן יש משמעות לחלומות: חלומותיו של יוסף, של פרעה ושל שרי פרעה, של נבוכדנצר, ועוד, התגשמו במלואם.

כך אנו מוצאים בפרשת ויצא, שהקב"ה מתגלה ליעקב בחלום (בהתגלות של סולם, אליו ניצב ה'), וכך מתוארת הנבואה בכללות: "בחלום אדבר בו" (במדבר יב, ו). הקב"ה מתגלה לשלמה המלך בחלום (מלכים א, פרק ג), ובו מבקש שלמה את בקשתו המפורסמת – החכמה. גם לאינם-יהודים יש גילויים מעין אלו, כגון אבימלך (בראשית כ, ג) ולבן הארמי (בראשית לא, כד).

לעומת זאת, הפסוקים גם מזהירים מפני הסתמכות על חלומות: "וחלמות השוא ידברו" (זכריה י, ב); "כי ברב חלמות והבלים ודברים הרבה כי את האלקים ירא" (קהלת ה, ו).

אמנם, יש לפרש פסוקים אלו כמכוונים לקוסמים השואלים בתרפים, שדבריהם דברי שקר ואין לשמוע להם. אין כאן בהכרח שלילה של ממשות החלומות בכלל, אלא חלומותיהם של נביאי השקר, ומסוג חולמי החלומות עליהם מדבר הנביא ירמיהו (ירמיהו כט, ח).

בהמשך המאמר נדון במשמעות ההלכתית שיש לחלומות: מתי יש לגזור השלכה הלכתית מחלום, ומתי יש להתעלם ממנו?

"הנה חלמתי חלום"

ברור לכל חולם אנושי שלא כל דברי החלומות מהווים גילוי של אמת נבואית, או אמת כלשהי. החלומות שאנו חולמים מושפעים מעיסוקנו במשך היום (כדברי הגמרא, ברכות נה, ב, "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו"), ממצבי הרוח העוברים עלינו, מהמצב הבריאותי של הגוף והנפש, וכך הלאה.

על כן אמרו חז"ל (ברכות דף נה, א): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון, כשם שאי אפשר לתבן בלא בר, כך אי אפשר לחלום בלי דברים בטלים". כלומר, כל חלום, גם אם הוא חלום אמיתי, טומן בחובו דברים שאינם אמיתיים.

הגמרא ממשיכה לקבוע (בשם רבי ברכיה) ש"חלום, אף על פי שמקצתו מתקיים, כולו אינו מתקיים". הראיה שמביאה הגמרא לכך היא מחלומות יוסף של פרשת וישב: אמנם מדובר בחלום אמת, אבל אפילו חלום זה לא נמלט מדברים בטלים – שכן אמו של יוסף מעולם לא השתחוותה לו.

אם כך נאמר על חלומות של אמת – חלומות שבאים כנבואה אלוקית, קל וחומר בנוגע לחלומות שאין להם מקור אלוקי וערך נבואי, שכולם שווא, פרי דמיונו של החולם. מן המותר לציין שהגישה הפרוידיאנית, הרואה בחלום פתח לניבי נפשו של החולם, אינה מופיעה בדברי חז"ל וחכמי ישראל.

למרות החשדנות שבה יש להתייחס לחלומות, קובעים חז"ל שחלום הוא חד מששים לנבואה (ברכות נז, ב), ומקדישים חלק נכבד מתוך פרק תלמודי שלם (ברכות, פרק י) לעניין פתרון חלומות שונים.

ההתייחסות הכללית לחלומות היא אפוא אמביוולנטית. כששמואל היה חולם חלום רע, היה קם ואומר: "וחלומות השוא ידברו". כשהיה חולם חלום טוב, היה מכריז: "וכי החלומות השוא ידברו? והכתיב: בחלום אדבר בו". רבא יישב את הסתירה בין הפסוקים בהבחנה בין חלומות שונים: יש חלומות הבאים על-ידי מלאך, ויש שבאים על-ידי שד. רבא לא בירר לנו איך ניתן להבחין בין חלום שבא על-ידי מלאך, לבין חלום שמקורו משד, וכפי שנראה להלן, נראה שקשה להבחין ביניהם.

מכאן אנו באים לשאלתנו: האם יש משמעות הלכתית לחלום – ואם כן, מהי משמעות זו?

מעות שנמצאו בחלום

הגמרא (סנהדרין ל, א) מספרת על אדם שמת אביו והוריש לו כסף, אך לא ידע היורש היכן הכסף נמצא. חלם אותו אדם שהכסף נמצא במקום מסוים ושהוא מעות מעשר שני, שלפי ההלכה, צריך להעלותם לירושלים ולקנות בהם פירות ולאכלם שם. לאחר שקם משנתו, הלך אל המקום שנאמר לו בחלום שהכסף נמצא בו, ומצאו שם. כעת עלתה השאלה: האם הוא צריך להתייחס אל הכסף כמעות מעשר שני?

הגמרא מכריעה: "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין". חרף התגשמות החלום בנוגע למיקום הכסף, אין צורך לחשוש שהמעות הללו הם מעות מעשר שני. הלכה זו נפסקה ברמב"ם רמב"ם (הלכות זכייה ומתנה, פרק י, הלכה ז): "הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו, ולא ידע היכן החביאם, ואמרו לו בחלום: כך וכך הם, במקום פלוני הן, ושל פלוני הן, ושל מעשר שני הן, ומצאו במקום פלוני שנאמר לו ובמנין שנאמר לו: זה היה מעשה, ואמרו חכמים: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין".

לפי דברי הרמב"ם, גם אם נאמר לאדם בחלום "של פלוני הן", כלומר, שהמעות הם פיקדון ביד אביו ועליו להשיבם לבעליהם המקורי, אין שום חובה על היורש להחזיר את המעות לבעליהם. גם על כך נאמר הכלל ש"דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין".

הלכה זו נפסקה ב'שולחן ערוך' (חו"מ סימן רנה, סעיף ט): "היה פקדון ביד אביהם, ואינו יודע היכן הניחו, ואמרו לו בחלום: כך וכך הם, ובמקום פלוני הם, ושל פלוני הם או של מעשר שני הם, ומצאם במקום שנאמר לו ובמנין שנאמר לו – דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, אלא הרי הם שלו".[1]

מהלכה זו מתבאר שאין שיקול הלכתי-משפטי לדברי חלומות: "דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים".

חילוק בין איסור לבין ממון

אולם, ממקור אחר בדברי הגמרא אנו מוצאים מתן משקל הלכתי לדברי חלומות. הגמרא (נדרים ח, א) קובעת שאדם שרואה את עצמו מנודה בחלום, חייב לבקש התרה לנידויו: "אמר רב יוסף: נידוהו בחלום – צריך עשרה בני אדם להתיר לו".

הלכה זו נפסקה אף היא על-ידי הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה, פרק ז, הלכה יב): "מי שנידוהו בחלום, אפילו ידע מי נידהו, צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתירו מנידויו… לא מצא במקומו עשרה, מתירין לו אפילו שלשה".

נשאלת השאלה: אם "דברי החלומות לא מעלין ולא מורידין", למה צריך להתיר את נידויו של מי שנידוהו בחלום? בשאלה זו התחבטו חכמי הדורות. נעיין בדבריהם של כמה מהם.

התשב"ץ (ח"ב, סימן קכח) פותר את הסתירה על-פי קביעת הגמרא, שהובאה לעיל, שישנם שני סוגים של חלומות. חלום אחד בא על-ידי מלאך, "והמלאך לא יכזב", ועל חלום זה ראוי לסמוך. אבל חלום אחר בא על-ידי שד, "והם דברים כענן בקר, אשר אין להם שחר". משום כך קובע התשב"ץ: "יש חלומות צודקים, ראוי לחוש להם, ויש חלומות בלתי צודקים, אין לחוש להם".

כאמור לעיל, אין לנו דרך להבחין בין סוג חלום אחד למשנהו, ונמצא שבכל חלום יש ספק אם החלום הוא מהסוג ה"צודק", או שמא מהסוג ה"כוזב". כיון שיש ספק, יש לנהוג לאור כללי הספק, ולהבחין בין ממון לבין איסור: "ידוע הוא כי בכל דבר שבממון יש לנו להעמיד הממון שנפל בו הספק בחזקתו. ועל זה אמרו באותו שהיה מצטער על מעות מעשר שני שהניח אביו[2] שאין לו לסמוך על החלום, ויונח הממון ההוא בחזקתו כאשר היה קודם החלום… אבל במי שנדוהו בחלום… זה ספק מנודה, ספק אינו מנודה, והרי זה כספק איסורא, אם אסור לספר ולכבס ולהתרחק מבני אדם ד' אמות אם לא, ומן הספק צריך היתר ככל ספק איסורא שאפשר לצאת מידי ספק על ידי תקנה, ויתירוהו עשרה".

לאור ביאור זה, המשמעות ההלכתית של חלום מוגבלת לתחום האיסור וההיתר. בנוגע לממונות, כיון שכל חלום מעורר מצב של ספק, יש להעמיד את הממון על חזקתו (ולא לפעול על-פי החלום). אבל בנוגע לאיסור, יש להחמיר במקום ספק. לפי זה, לכאורה יש להחיל כל כללי ספקות באיסורים, כגון דין ספק דרבנן לקולא, וכך כללי הכרעת הספקות, במקום שזה רלוונטי.

חילוק בין איסור לבין סכנה

בשו"ת שיבת ציון (סימן נב) נשאל בדבר הסתירה בין שני המקורות הללו. לאחר שמביא את דברי התשב"ץ הנ"ל, הוא ממשיך לציין את הבחנתו של ר' יצחק אברבנאל, שחילק באופן אחר בין שני סוגי חלומות: "חלומות המתהווים על ידי סיבת גופני, כגון על ידי עיכול המזון המעלה אדים או על ידי חולשת המזג מבריאות הגוף. ואלו החלומות המה הבל אין בו ממש. אמנם יש חלומות אשר אין להם יחוס לסיבת הגוף, והם הוראה והודעה מן השמים… אמנם זה ידוע ומבורר במופת, שרוב החלומות נתהווים מסיבת הגוף, אשר עליהם אמרו: 'דברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין'".

כיון שרוב רובם של חלומות מתהווים מסיבת הגוף, ורק מיעוט קטן הם הוראה מן השמים, יש ללכת בכל שאלה של איסור אחר הרוב, ולהכריע שאין בדבר החלום ממש: "כל היכא שדברי החלום נוגע לדבר איסור, כגון האי דינא דאמרו לו בחלום שמעות שהניח לו אביו מעות מעשר, בזה שפיר פסקינן שדברי חלומות אינן מורידין ואינן מעלין, יען כי בכל דבר איסור אזלינן בתר רובא, וכיון שרוב מעות הם חולין… ועוד, כיון שרוב חלומות הם הבל, ואין בהן ממש, אמרינן שגם זה הבל, והוא מסוג החלומות אשר שוא ידברו".

רק בשאלה של נידוי, שבה מדובר על חשש של סכנה, "דיש לחוש שבהאי הודעה שנדוהו בחלום מגלים לו מן השמים שפורענות עתיד לבוא עליו", חוששים אפילו למיעוט חלומות של אמת. כמו שמבואר בגמרא (חולין י, א), אין הולכים בסכנה אחר הרוב, וכל שיש בו חשש סכנה צריך לחוש שמא בעל החלום דיבר דברי אמת.

הרואה איסור בחלום

ההבחנה בין איסור לבין סכנה באה לידי ביטוי במי שרואה בחלומו דבר איסור.

בשו"ת ציץ אליעזר (ח"כ, סימן לב) נשאל אודות חלום שראה אדם את עצמו משמש עם אשתו כשהיא אינה טהורה, וזאת לאחר ששימש עם אשתו באותו הלילה. לאחר שהתעורר בדקה האשה את עצמו, ומצאה את עצמה טהורה, ולמרות זאת עגמה עליו נפשו, ושאל שמא יש לו לעשות איזה תיקון. על כך השיב שם שאין לו לעשות מאומה, כי בכל הנוגע לאיסור והיתר "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין", ורק בנוגע לסכנה יש מקום לחשוש לדברי חלומות.

מנגד, בשו"ת נשאל דוד (אופנהיים, ח"ג, יו"ד סימן יח) נשאל שאלה דומה אודות מי שחלם שבא על אשתו בעת נידתה. לאחר שהביא את מה שקבעו חז"ל שדברי חלומות אינם מעלים ולא מורידים, האריך מאד להוכיח מדברי חז"ל ודברי הראשונים עד כמה כן חששו לדברי חלומות.

והביא שם מדברי התשב"ץ (תלמיד מהר"ם, סימן שנב), ונעתיק את לשונו: "מצאתי בשם רבינו ברוך שסיפר: פעם אחת שאכל רבינו אפרים ז"ל מדג שקורין ברבוט'י, ובלילה נראה לו זקן אחד בעל שיבה ובעל שער והארת פנים ומגודל זקן, והביא לו קופה מלאה שרצים, ואמר לו: קום אכול, ונרתע מאד. אמר לו: הלא שרצים הם! אמר לו: כך אלו מותרים כמו השרצים שאכלת היום. בהקיצו ידע שאליהו ז"ל נגלה אליו, ומהיום והלאה פירש מהם". על דרך זו הביא מדברי הראב"ן (סימן כו), ומספר חסידים (סימן תמד), והגהות אשרי (עבודה זרה, פרק ב, סימן מא), וכך ציין לדברי חז"ל בכמה מקומות.

ולאחר שהביא כל זאת, כתב שצריכים אנו לחלק בין ממון לבין איסור, שבנוגע לממונות אין לחוש לדברי חלומות, אבל בנוגע לאיסורים יש לחוש – וכמו שחילק התשב"ץ שהובא לעיל. ולכן מי שחלם בחלומו שבא על אשתו נדה, יש לו לחוש לאיסור, ולעשות תקנה לנפשו.

חילוק בין הוראה קונקרטית לבין גילוי מציאות

ממוצא הדברים למדנו על שתי הבחנות שכתבו הפוסקים בין חלומות שאין לחשוש להם, לבין חלומות שיש לחוש למשמעותם. הבחנה אחת היא בין איסור לבין ממון: בנוגע לדיני ממון, אין לסור להוראת החלום, ואילו בנוגע לדיני איסור, יש לחשוש שמא יש אמת בדברי החלום. הבחנה נוספת היא בין איסור לבין סכנה: בנוגע לאיסורים אין חובה לחוש לדברי חלומות, אבל בנוגע לסכנה אין להתעלם מבשורת החלום.

ניתן גם להציע הבחנה שלישית. בשני מקומות (חו"מ שלג, ס"ק כה, ו-שלו, ס"ק ב) מביא הש"ך דעת ראשונים שנסמכה בגילוי בחלום (מעניין לציין ששניהם נאמרו בהלכות שכירות פועלים), ודוחה אותה מסברא. בנוגע לאסמכתא מהחלום, קובע הש"ך כי "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין בזה".  המילה "בזה" מלמדת שבעניין פסק הלכה, אין הולכים אחר דברי חלומות.

אכן, האמרה התלמודית "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין" מופיעה בגמרא שלש פעמים (סנהדרין ל, א; גיטין נב, א; הוריות יג, ב). בכל אחד משלשת המקומות, מדובר בחלום שבא להורות על שאלה הלכתית קונקרטית. ייתכן אפוא שדווקא בנוגע לשאלות הלכתיות קובעים חז"ל שאין לייחס חשיבות לדברי חלומות. בכל הנוגע לפסק הלכה, אין אנו משגיחים אפילו בבת קול היורד מן השמים (ב"מ נט), וקל וחומר שאין לנו להשגיח לבעל החלום.

אולם, במקום שאין החלום בא להורות על שאלה הלכתית קונקרטית, אלא לבשר בשורה לעתיד (כגון מי שנידוהו בחלום, שמורה על צרות הבאות לאדם), או לגלות עניין מציאותי כללי (כגון שאלת דג מסוים אם הוא טמא או טהור),[3] צריך לחשוש לדברי חלומות, שמא יש בהם מן האמת. על כך נאמר שחלום מהווה אחד מששים בנבואה, ואלו הם החלומות המקראיים שבשרו עתידות והתגשמו. אכן, אמרו חז"ל (חגיגה ה, ב) שגם בתקופה של הסתר פנים מתגלה אלינו הקב"ה בחלום: "אמר רבא: אמר הקדוש ברוך הוא: אף על פי שהסתרתי פני מהם, בחלום אדבר בו".

ייתכן שזה השורש למה שנחלקו התנאים בהוריות אם לשמוע לדברי החלום או שלא. רבן שמעון בן גמליאל נפגע ממעשיהם של ר' מאיר ור' נתן, וגירש אותם מבית המדרש. לאחר זמן, הרשה להם להיכנס לבית המדרש, אבל קנס אותם שלא ייאמרו דבריהם בשמם, אלא בשם "אחרים" ובשם "יש אומרים". הגמרא מספרת שבא בעל החלום אל ר' מאיר ואל ר' נתן, והורה להם לפייס את רבן שמעון בן גמליאל. ר' נתן ציית לדבריו, ואילו ר' מאיר לא חש לחלומו, באמרו: "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין".

אפשר לומר שהשאלה היא אם מדובר בהוראה הלכתית קונקרטית, או בגילוי מציאות. ר' נתן תפס את החלום כגילוי מציאות: כדאי לפייס את רבן שמעון בן גמליאל, ומעשה הפיוס יביא טובה לעולם. ר' מאיר, לעומתו, סבר שמדובר בהוראה הלכתית בשאלה האם יש חיוב הלכתי לפייס את רבן שמעון בן גמליאל. כיון שמדובר בשאלה הלכתית מובהקת, הרי שדברי חלומות לא מעלים ולא מורידים.

פסיקת הלכה על-פי חלום

כאמור, הבחנה אפשרית שהועלתה ביחס לחלומות היא בין הוראת הלכה מעשית לבין בירור מציאותי. לפיה, בכוחם של חלומות לברר מציאות, וכך להזהיר על העתיד ולבשר טובות ורעות, אך אין בכוחם להורות הלכה למעשה – שכן התורה "לא בשמים היא", ואין לשמוע לבעל החלום בנוגע לפסק הלכה.

בהקשר זה, יש לציין ספר שלם שנכתב על-ידי אחד מבעלי התוספות בצרפת, ר' יעקב ממרויש, שנקרא "שאלות ותשובות מן השמים". בקובץ זה כלולות שאלות שנהג המחבר לשאול ב"שאלת חלום", והתשובות שנכללו בספר הנן התשובות שהשיבו לו עליהן בחלום. כל הרעיון של ספר זה מחדד את שאלת יחס ההלכה לחלום: כלום ניתן לסמוך על פסקים שמקורם בדברי חלומות?

יש שסמכו על הפסקים אלה. כך, למשל, סמך החיד"א על אחת התשובות שבחיבור זה והתיר לנשים לברך על מצוות לולב, אף על פי שנפסק בשולחן ערוך שהנשים אינן חייבות, משום שהיא מצוות עשה שהזמן גרמה. וזה לשונו (שו"ת יוסף אומץ, סימן פב ): "נראה ודאי דאילו מרן ז"ל שלטו מאור עיניו הקדושים בתשובות רבינו יעקב ממרוי"ש, דמשמיא מיהב יהבי [=שמן השמים נתנו] כח לברך לנשים, ודאי כך היה פוסק ומנהיג. ובכי האי לא שייך "לא בשמים היא", דכיון דיש הרבה גדולים בפוסקים דסבירא להו דיברכו, אהניא לן  לפסוק כמותם, כיון דאית לן סיעתא דשמיא.

דרכו של החיד"א צריכה עיון קצת, שכן בגמרא מצאנו שאין סומכים על בת קול גם בהכרעת מחלוקת בין התנאים (בבא מציע אנט, ב), ולמה תהיה הכרעת החלום עדיפה מהכרעת בת קול?

אכן, כמה פוסקים נקטו שאין לסמוך על פסקים אלו, מפני ש"לא בשמים היא", וכמו שהאריך הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחווה דעת, חלק א, סימן סח): "המעיין היטב ישר יחזו פנימו שאין להסתמך להלכה על הפסקים שהובאו בשו"ת מן השמים… שעל זה אמרו: לא בשמים היא. וההוראה נמסרה אך ורק לחכמי ישראל שיכריעו על פי כללי ההוראה. ובפרט שכל הפסקים שהובאו בשו"ת מן השמים, נאמרו על ידי שאלת חלום, וכבר אמרו… דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ובספר שבולי הלקט (סימן קנז), הובא פסק אחד מהספר שו"ת מן השמים, וכתב עליו שאין להשגיח בדברי חלומות, כי לא בשמים היא. וכן העלה בשו"ת נודע ביהודה תנינא (חיו"ד סימן ל) שאין להתחשב בדברי חלומות, ואפילו בחלום של אדם גדול, ואפילו להחמיר, ומכל שכן להקל".

כך כבר הבאנו את דברי הש"ך שדחה את מה שהוכיחו ראשונים את שיטתם מדברי חלומות. אך במקום אחד מוצאים אנו הלכה שנפסקה בשולחן ערוך, אשר כל מקורה מדברי חלום, והיא דין נענוע האתרוג ביחד עם הלולב בנענועי ארבעת המינים (שולחן ערוך, או"ח סימן תרנא, סעיף ט). בבית יוסף (שם, וכן בט"ז, שם ס"ק יד) מבואר שמקור ההלכה מדברי הרקאנטי, ונתגלה לו כן בחלום הלילה, כמבואר שם.

לסיכום, נראה מדברי הפוסקים שבאופן כללי אין לפסוק הלכה פסוקה על-פי דברי חלומות, אך לכלל זה יש מספר יוצאים מן הכלל, בהם אנו מוצאים שהעניקו הפוסקים משמעות כבדה לגילוי שבחלום.[4]

קביעת מוות בחלום

בשו"ת משיבת נפש (הרב אריה ליב צינץ, סימן לח) מתועד מקרה של שלושה יהודים נשואים ששטו בספינה בנהר. הספינה טבעה, ולא נמצאו גופותיהם, כך שנתעורר הצורה להתיר את נשותיהם מעיגון. בין שאר שיקולים, דן הרב צינץ בעדותה של אמו של אחד הנטבעים, שחלמה חלום שטבע בנה ואף נגלו לה בחלומה סימנים שסייעו לזיהוי חפציו. למרות הכלל ההלכתית ש"דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין", קובע שם שניתן להסתמך על החלום.

הסיבה לכך היא שחז"ל הקלו בנוגע לקבלת עדות לבירור מותו של אדם, כך שאפילו עד אחד נאמן בכך, ואפילו מקבלים עדות "עד מפי עד" – עדות פסולה בשאר דיני התורה. הרב צינץ קובע שגילוי של חלום עדיף מעד אחד, אם החלום כולל סימנים, ונראה כאמיתי. הוא מסכם וכותב: "ואם כן, בעדות שאפילו עד מפי עד מפי שפחה נאמנים, פשיטא שיש לסמוך על חלום שנראה באותות ומופתים בסימנים במים שאין להם סוף, שאינו רק חששא דלכתחילה, דיש לסמוך היטב על סניף שכתבתי מן החלום".

לעומת זאת, במקרה אחר של הסתמכות על חלום לקבוע מותו של אדם, נקבע בשו"ת צדקה ומשפט (הרב צדקה חוצין, אבן העזר, סימן מח) שאין לסמוך על גילוי שבחלום. מדובר במקרה של מי שמת בלי בנים, ועלתה השאלה אם יש לו אחים, כך שאשתו חייבת בייבום, או שאין לו אחים ואשתו אינו כבולה בחבלי הייבום (ומותרת להינשא לשוק). הנפטר מסר הצהרה, לפיה ידוע לו שיש לו אח, אבל אינו יודע אם הוא חי או מת. כעבור זמן, משנשאל שנית בעניין זה, אמר שמת אחיו, ותמך את ידיעתו בגילוי שראה בחלום.

הרב חוצין פוסק: "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. אם כן, דבריו הראשונים עיקר, שאמר שיש לו אח ואינו יודע אם הוא חי או מת. אם כן, מוקמינן ליה בחזקת שהוא קיים כל זמן שלא נשמע שמת, כמו בדין המביא גט ממדינת הים, דמוקמינן ליה בחזקת שהוא קיים".

ההבדל המשמעותי בין שני המקרים הוא שבמקרה הראשון, מדובר באנשים שטבעו במים שאין להם סוף (בלב ים), שנשותיהם אסורות רק בגלל חשש רחוק שמא שרדו הטובעים. כיון שמדובר בחשש רחוק, וחז"ל מקילים בתנאים לקבלת עדות, ניתן להקל אף בגילוי בחלום. עם זאת, בוודאי שפסק ההלכה המסתמך על חלום מחודש מאד, ולא נראה ששאר פוסקים יסמכו על כך.

העתקת קברים לארץ ישראל

בשו"ת חלקת יעקב (הרב מרדכי ברייש, יו"ד סימן רו), נשאל אודות מי שחלם שבא אליו אחד מקרוביו לאחר שמת ונקבר, והורה לו להעתיק את קברו לארץ ישראל. בראשונה לא שם את לבו אל החלום, אבל לאחר שחזר הלום על עצמו שלש פעמים (והזהירו בלשון אזהרה להעתיק את קברו לארץ ישראל), הקיץ האיש משנתו ותפעם רוחו. האם חובה עליו לפנות את קבר המת ולהעתיקו לארץ ישראל?

הרב ברייש מקדים וקובע שבוודאי שאין איסור להעתיק קבר לארץ ישראל, שכן זכות היא לנפטר שיהיה קבור בארץ ישראל. כל הנידון מסתכם אפוא בשאלה אם חייב האיש לציית לדברי בעל החלום, או שמא אין חובה לשמוע לדבריו. בשאלה זו, קובע הרב ברייש שכיון שהשמיעה לדברי החלום כרוכה בהוצאה ממונית, אין חובה על החולם לציית להוראת בעל החלום, על דרך מה שכתב התשב"ץ (הובאו דבריו במאמר הקודם) שבכל הנוגע לממונות דברי חלומות אינם מעלים ולא מורידים.

עם זאת, מצטט הרב ברייש סיפור המופיע בספר חסידים (סימן תשכז), וזה לשונו: "מעשה שעשו ארון למת, ונשאר מן העץ. אמר יהודי: אקח אותה חתיכה, ואתקן כינור. אמרו לו: "אל תקח!" ולא חשש, ותקן כלי שיר מאותה חתיכה, וראה בחלום אותו המת שתיקנו לו הארון, ואמר לו קודם שתיקן משיור הארון כלי שיר, אם יתקן הוא ינקום ממנו. ולא חשש, ותיקן. ועוד אמר ליה: אם לא ישבור הכינור יהיה מסוכן, ולא חשש, וחלה. וכשחלה מאוד לקח בנו אותו כלי שיר, ושיבר על קבר של אותו שנראה לאביו, והניח השברים על הקבר, ונתרפא אביו". מכאן הסיק שם שאין לבטל דברי חלומות, גם במקום שאין חובה על-פי דין לנהוג לפיהם.

בניגוד לדבריו, לפיהם אין חובה לשמוע לבעל החלום רק מפני שהעניין כרוך בהוצאה כספית, בשו"ת שבות יעקב (ח"ב, יו"ד קג) כתב בשאלה דומה (פינוי מתים לצורך כבודם) שגם בנוגע לתוכן הדברים נאמר ש"דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין".

פינוי קברו של מהר"ם בנעט

השאלה של העתקת קברים מתחדדת במקום שמדובר בפינוי קבר שאינו מותר על-פי דין. במקרה אחד, שמתועד בשו"ת שו"ת אפרקסתא דעניא (הרב דוד שפרבר, יורה דעה, סימן קמז), נפטר בנה של אשה בוורשה, ונקבר בעיר. כעבור זמן, סיפרה האישה "שזה איזה זמן שבא הילד בחלום ומבקש לפנותו משם ולהוליכו ללאדז לקברו אצל זקנו, והוא מאיים עליה שאם לא תעשה כן, יחנוק אותה". כאן השאלה קשה יותר, מפני שיש איסור עקרוני על פינוי קברים. האם ניתן, או חובה, לציית לדברי החלום?

שאלה זו הופנתה לרב שפרבר, שמאריך בעיקר הדיון של פינוי הקבר, ולאחר מכן כותב: "אם נחוש להני איומים שבהחלום, יש כאן חשש פיקוח נפש, ואין הולכים בו אחר רוב, וכמו שכתב כבוד תורתו בשם מהר"ם שיק, סימן שמ"ז, להתיר ניוול במקום פיקוח נפש. ואפילו תימא דאין אמת בפי החלום, מכל מקום הפחד שבלב האשה הא גופא הוי פיקוח נפש. מכל שכן באשה חלושת המזג וכאבל אם קודר תתהלך… לא יסכנו ח"ו נפש האם (אפילו אם רק דמיונות שוא יבהלוה)… ויפנו את הילד ויקברוהו אצל זקנו".

בניגוד לחלום 'הלכתי' (חלום שבא לברר דיון הלכתי), במקרה הזה החלום מבשר רעות עבור החלום. מסיבה זו, חושש הרב שפרבר לחשש פיקוח נפש, ומתיר את העתקת הקבר.

במקרה מפורסם, נקבר הגאון מהר"ם בנעט, רבה של ניקלשבורג, בעיירה הסמוכה לעיר ניקל שבורג, שם הוא נפטר. בני העיר ניקלשבורג מחו על-כך, וטענו שראוי שיעבירו את עצמותיו הקדושות לקבורה בעיר ניקלשבורג, בה הרביץ תורה והורה את הדרך לכל בית ישראל, ובה קבורים בני משפחתו ורבותיו. בני העיירה מצדם טענו, שאסור על פי ההלכה להעביר את עצמותיו של הגאון לניקלשבורג, ויש בכך גם פגיעה בכבודו, ואיסור חמור של פינוי המת שלא לצורך נכון.

ה'חתם סופר' פסק לכתחילה שאין לפנות את עצמותיו של הרב בנעט, משום ש"שב ואל תעשה עדיף". אולם, לבסוף הורה על העתקת הקבר לעיר ניקלשבורג, וכך נעשה. בספר זכרון ל'חתם סופר' הסביר בנו, בעל שו"ת כתב סופר, שאביו שינה את דעתו לאור חלום שחלם, ובו ביקש ממנו הגאון מהר"ם בנעט שיעביר את קברו לעיר ניקל שבורג, כי שם תהא מנוחתו נכונה יותר (והוסיף שמה שנקבר לכתחילה בעיירה הסמוכה, הוא משום שבהיותו נער היה משודך עם נערה אחת מאותה העיירה במשך חצי שנה, ובסופו של דבר ביטל את השידוך איתה, ונגרם לה צער גדול).

נדר ושבועה בחלום

שאלה אחרת העולה בדברי הפוסקים היא אם אדם שחלם שנשבע או נדר לעשות דבר מה צריך לבקש 'התרה' לנדרו או לשבועתו, ובלי התרה אין לו לעבור על דבריו שבחלום. בשאלה זו נחלקו ראשונים (כפי שהובאו בשו"ת רדב"ז, ח"ב, סימן צט), ובשולחן ערוך (יו"ד, סימן רי, סעיף ב) נפסק שיש לחוש לדעת הסוברים שצריך התרה, וכתב הש"ך (ס"ק ה) שכך נוהגים.

ניתן להתאים את העיקרון ההלכתי הנ"ל לכלל ש"דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין" בכך שהפרת נדר גורם לסכנה, כדברי חז"ל: "בעוון נדרים בנים מתים" (שבת לב, ב). עקב הסכנה הכרוכה בהפרת נדרים, יש מקום להחמיר – על דרך נידוי בחלום (כמבואר במאמר הקודם).

בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן רכב) מבאר את החשש בדרך אחרת: "משום דאין מראים לו לאדם אלא מהרהורי יומא, ורעיוני על משכביה סליקו, וחששו שמא קיבל בלב בהקיץ דבר זה". החשש, לפי דבריו, הוא שהחלום מעלה חשש שמא נדר בהקיץ, ושכח, ולכן עליו לחשוש לאיסור נדרים ולבקש התרה לנדרו.

עוד נפסק שמי שנדר או נשבע בחלום לקיים מצווה, כגון לתת צדקה או לכתוב ספר תורה, חייב לקיים נדרו (שו"ת חיים ביד, סימן נב; שו"ת משנה הלכות, חלק ה, סימן קס). אבל מי שנדר בחלומו לעשות איסור, כגון להתענות בשבת, "וודאי אין שייך לומר שהדירוהו מן השמים, דוודאי לא יצוו לו לעבור על דברי תורה", ונדר זה אין בו ממש (שו"ת דברי מלכיאל, ח"ב, סימן עב).

הטבת חלום

כיון שלפעמים יש ערך בדברי חלומות, ובפרט בעניינים הנוגעים לסכנה ולבשורות רעות, קבעו חז"ל שאדם החולם חלום רע, ונפשו עגומה עליו (הוא בצער מחמת כן, ודואג אודות חלומו), יש לו לעשות "הטבת חלום". כפי שעולה מדברי הגמרא (ברכות נה, ב), שורש העניין של הטבת החלום הוא שקיום החלום תלוי בפתרונו, כי "כל החלומות הולכים אחר הפה" – כלומר, אחרי הפתרון. כיון שאומרים לו בסדר ההטבה שחלום טוב חלם, הדבר משפיע להיטיב את החלום.

סדר הטבת חלום הוא שהולך החולם בפני שלשה מאוהביו, ואומר בפניהם "חלמא טבא חזאי" (חלום טוב ראיתי), והם עונים: "טבא הוא, וטבא להוי, רחמנא לשוייה לטב, שבע זימנין יגזרון עליה מן שמיא די יהוי טבא, טבא הוא וטבא להוי". כלומר: "טוב הוא, וטוב יהיה, ה' יעשנו לטוב, שבע פעמים יגזרו עליו מן השמים שיהיה טוב, ויהיה טוב". אחר כך אומרים לו שלשה פסוקים שיש בהם לשון "הפיכה", ושלשה פסוקים שיש בהם לשון "פדות", ושלשה פסוקים שיש בהם לשון "שלום". כל הסדר הזה הובא בגמרא, ונפסק בקצרה ב'שולחן ערוך' (או"ח סימן רכ).

בנוסף על אפשרות של הטבת חלום, קבעו חז"ל שמי שחולם חלום, ואינו יודע מה הוא חלם, יכול לומר נוסח קבוע בשעת ברכת הכוהנים, ולסיים עם הכוהנים, כך שעניית אמן של הציבור תתייחס גם לתפילתו. הלכה זו מופיעה אף היא ב'שולחן ערוך' (או"ח, סימן קל, סעיף א). נהוג שגם מי שלא ראה חלום ספציפי יאמר נוסח הטבת חלום מורחב בשעת ברכת הכהנים ברגלים (כששרים הכהנים לפני סיום הברכה), ומניחים שבין רגל לרגל בוודאי ראה איזה חלום, ושכחו.

מי שחושש מחלום רע יכול גם לקבוע תענית חלום. ב'שולחן ערוך' (סימן רפח, סעיף ה) נפסק שבמקום שהדבר מפריע מאד, מותר להתענות גם בשבת – אלא שמי שעושה כן צריך להתענות פעם נוספת כדי לכפר ביטול עונג שבת. לפי דעה אחרת אין להתענות בשבת אלא על שלשה חלומות מסוימים. יש להעיר שאין חובה לצום (שו"ת הרשב"א סימן קלב; ראה שו"ע הרב רפח, ז). כיום, כשההנחה היא שרוב ככל חלומותינו אינן אלא דברי הבאי, תענית חלום נהיה לדבר שאינו שכיח כלל.

סיכום

בחננו כמה צדדים שונים של התייחסות ההלכה לדברי חלומות. לסיכום, נראה שהן דברי חז"ל, והן דברים הפוסקים, מגלים התייחסות מורכבת לחלומות. מחד, אין לחלום מעמד הלכתי מובהק, ובמקרים רבים העתיקו הפוסקים את דברי חז"ל: "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין". אך בנגד, בשאלות לא מעטות נתנו הפוסקים, בעקבות חז"ל, ערך מסוים לדברי חלומות, כך שהחלום בהחלט חודר לעולם ההלכתי במידה שאינה מבוטלת.