בפרשת וישלח מסופר על השליחים – ויש אומרים מלאכים – ששלח יעקב אל עשיו אחיו. השליחים חזרו אל יעקב וסיפרו לו שעשיו הולך לקראתו "וארבע מאות איש עמו". למשמע הדברים מתאר הפסוק את רגשותיו של יעקב אבינו: "ויירא יעקב מאד ויֵּצר לו" (בראשית לב, ז).
המדרש (בראשית רבה פרשה עו) מפרש את פשרה של דאגה זו:
"'ויירא יעקב מאד' – שלא ייהרג. 'ויצר לו' – שלא יהרוג. אמר: אם יתגבר עלי, אינו הורגני?! ואם אתגבר עליו, איני הורגו?! הדא הוא דכתיב 'ויירא' – שלא ייהרג. 'ויצר לו' – שלא יהרוג. אמר: כל השנים הללו ישב בארץ ישראל, תאמר שהוא בא עלי מכוח ישיבת ארץ ישראל; כל השנים הללו הוא כיבד את אביו, שמא בא עלי מכוח כיבוד אב ואם.
יעקב אבינו חשש שמא תביא פגישתו עם עשיו אחיו לידי שפיכות דמים: שמא ייהרג, ושמא יהרוג. נוסף לכך, הוא חשש מהזכויות אותן צבר עשיו אחיו: זכות ישיבת ארץ ישראל, וזכות כיבוד אב ואם.
בהקשר לזכות כיבוד הורים, מדרש אחר (תנחומא, קדושים טו) מחזק את שבחו של עשיו בכיבוד אביו, כלשונו: "בוא וראה מצות כיבוד אב ואם כמה חביבה לפני הקב"ה, שאין הקב"ה מקפח שכרו בין צדיק בין רשע. מנלן? מעשו הרשע. על שכבד את אביו נתן לו הקב"ה את כל הכבוד הזה… ומה אם רשע זה על שכבד את אביו מה פרע לו הקב"ה, המכבד את אבותיו ועושה מצות אחרות על אחת כמה וכמה".
יעקב אבינו אמנם עזב את ארץ ישראל על-פי צו הוריו, אבל בדרכו לחרן הוא שהה ארבע עשרה שנים (עי' מגילה יז, א), בלי שיעסוק באותו הזמן במצוות כיבוד הוריו. לפי חז"ל אותו הזמן עסק יעקב בתלמוד תורה בבית מדרשם של שם ועבר. אי-לכך, לא נענש על הפגם בכיבוד הוריו (מגילה טו, ב): "אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא: גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם, שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר, לא נענש".
בהמשך המאמר נדון בהיקף הוראה זו, לפיה ערכו של תלמוד תורה גדול מערכו של כיבוד אב ואם. האם היא מאפשרת לבן ללמוד במקום רחוק ממגורי הוריו מפני שלבו חפץ ללמוד שם? האם יש לבן להפסיק מלימודו כדי לקיים מצוות אביו? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
עדיפות תלמוד תורה על-פני כיבוד הורים
יש להקשות על העיקרון של גדלות תלמוד תורה לעומת מצוות כיבוד אב ואם – שהרי מצוות תלמוד תורה נדחית מפני כל מצווה שאי אפשר לקיימה על ידי אחרים (כמבואר במועד קטן ט, ב, וכן נפסק בשו"ע, יו"ד סימן רמו, סעיף יח)? איך אפוא ייתכן ש"גדולה תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם", מקום שאין מצוות כיבוד ההורים מתקיימת על-ידי אחרים?
ייתכן לומר בכך שאף מצוות כיבוד אב ואם מיוחדת היא בכך שנדחית מפני כל מצווה שאי אפשר לקיימה על ידי אחרים. כך היא לשון הרמב"ם (ממרים ו, יג): "אמר לו אביו השקני מים, ויש בידו לעשות מצוה – אם אפשר למצוה שתעשה על ידי אחרים, תעשה, ויתעסק בכבוד אביו, שאין מבטלין מצוה מפני מצוה; ואם אין שם אחרים לעשותה, יתעסק במצוה, ויניח כבוד אביו, שהוא ואביו חייבים בדבר מצוה".
כיון שכולם חייבים בדבר מצווה, כשמתנגשת מצוות כיבוד אב ואם עם מצווה שאי אפשר לעשותה על-ידי אחרים, חייב אדם לקיים את המצווה ההיא ולא את מצוות כיבוד הוריו.
נמצא אפוא ששתי מצוות אלו, כיבוד אב ואם ותלמוד תורה, שקולות הן, שכן שתיהן נדחות מפני כל מצווה שאי אפשר לקיימה על-ידי אחרים. השאלה היא כעת איזו מהן דוחה את חברתה, ועל זה חידשה הגמרא שמצוות תלמוד תורה דוחה כיבוד אב ואם.
בפשטות יש לומר בכך שגם בעניין תלמוד תורה, הרי ששייך הטעם ש"הוא ואביו חייבים בדבר מצווה" (עי' קידושין לב, א), ולכן תלמוד תורה עדיף מכיבוד אב ואם. אולם, ייתכן שאין זו כוונת הגמרא, אלא שיש עדיפות לתלמוד תורה על-פני מצוות כיבוד אב ואם רק במקום שאין אדם עובר בצורה ישירה על מצוות הכיבוד.
כלומר, בהיותו בבית מדרשם של שם ועבר, לא עבר יעקב אבינו על שום ציווי ובקשה של הוריו, אלא שלא קיים את המצווה לכבדם, שכן היה רחוק מהם. ייתכן שבאופן זה, ורק באופן זה, ניתן לומר שמצוות תלמוד תורה עדיפה, ולכן לא היה בידיו של יעקב חטא בכך שלא נשאר בביתו לשרתם. מנגד, כשמצווה האחת מתנגדת עם חברתה, כגון שהבן לומד תורה ואביו מבקשו מים, ידה של כיבוד אב ואם על העליונה.
כך נראה מתוך דברי המאירי (מועד קטן ט, ב) בשם הראב"ד, שכן מדבריו מבואר שמצוות כיבוד אב ואם עדיפה מתלמוד תורה – וכך פסק להלכה ב'פרי חדש' (הובאו דבריו ב'פתחי תשובה' רמ, ח), שלדבריו אם אביו מבקשו דבר מה, על הבן להפסיק מלימודו עד שיסיים את המשימה.
הרמב"ם פסק בפשיטות, בהלכה (הנ"ל) העוסקת בעדיפות במצוות, שתלמוד תורה עדיף על כיבוד אב ואם, ומדבריו משמע שגם בציור הנ"ל אין לבן להפסיק מלימודו (כך נראה מלשון ה'שולחן ערוך', יו"ד סימן רמ, סעיף יג). אולם, גם בשו"ת 'חתם סופר' (סימן שמה) פסק כדרכו של ה'פרי חדש', ונראה שכך דעת רוב הפוסקים (עי' בספר 'דרכי הלכה' על כיבוד אב ואם, עמ' נח).
עזיבת ההורים לשם לימוד תורה ולשאר מצוות
רב אחאי גאון לומד מדברי הגמרא שרשאי הבן לעזוב את הוריו ולגלות למקום תורה. זוהי לכאורה ההלכה הבסיסית שניתן ללמוד מיעקב אבינו. וזו לשונו (שאילתות דרב אחאי, פרשת תולדות, שאילתא יט, ד"ה 'ברם צריך'):
"מאן דאית ליה אבא ואימא… ובעי למיזל גבי רביה למיגמר או למקום תורה… הי מינייהו עדיף? תלמוד תורה עדיף, דהא הוא עדיפא מכל מעשה, או דילמא כיבוד אב ואם עדיף, דהוקש כבודן לכבוד המקום, דכתיב 'כבד את אביך ואת אמך', וכתיב 'כבד את יי' מהונך'. הילכתא מאי? תא שמע. דאמר רבא: אמר לי רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, שכל אותם ארבע עשרה שנה שהיה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש עליהם אלא עשרים ושנים שלא כבד לאביו".
ב'ערוך השולחן' (יו"ד סימן רמ, סעיף לו) כתב שיש בכך עניין מיוחד של תלמוד תורה, שאינו דומה לשאר מצוות. בנוגע לשאר מצוות, אדם הרוצה לעזוב את אביו ואמו צריך לבקש את רשותם – ואילו בנוגע לתלמוד תורה יכול ללכת ללא רשות: "ולכן אם רוצה לילך וללמוד בעיר אחרת, יכול לילך שלא ברשות אביו ואמו. ונראה מזה דכשהולך למצווה אחרת צריך רשות אביו ואמו". הסיבה לכך היא שכן העוסק במצווה [של כיבוד אב ואם] פטור מן המצווה, "ואיך יעזוב מצות כיבוד וייטול מצווה אחרת".
יש להעיר בכך ממה שכבר ראינו, שגם במצוות כיבוד אב ואם נאמר הכלל שהמצווה נדחית בפני מצווה שאי אפשר לקיימה על-ידי אחרים. דברי ה'ערוך השולחן' יתקיימו אפוא דווקא במצווה שאפשר לקיימה על-ידי אחרים, שאז נוכל לומר שמי שעוסק בכיבוד אב ואם פטור מן המצווה האחרת. וצ"ע עדיין בזה.
ללכת למקום רחוק ללמוד תורה
בשו"ת 'תרומת הדשן' (סימן מ) נשאל אודות תלמיד שרוצה לצאת ממדינתו, כדי ללמוד תורה "לפני רב אחד שהוא בוטח שיראה סימן ברכה לפניו, ויזכה בתלמוד ללמוד הימנו, ואביו מוחה בו בתוקף". הסיבה למחאת האב הוא שמדובר על מקום שיש בו סכנה, כך שהאב מזהיר את בנו: "בני אם תלך לאותה מדינה שהרב שם, תצערני עד מאוד, כי אדאג עליך תמיד ח"ו פן תהא נתפש, או יעלילו עליך כמו שרגילים באותו מדינה". האם על התלמיד לשמוע לאביו, או שמא מותר לו ללכת לאותה כדי ללמוד תורה מדינה?
ב'תרומת הדשן' פסק שמותר לו ללכת: "יראה דאין צריך לשמוע כי האי גוונא לאביו". הסיבה לכך היא שתלמוד תורה עדיף מכיבוד אב ואם, וכיון שהולך ללמוד תורה, הרי שדומה בכך למקרה של יעקב אבינו, שהלך ללמוד תורה הרחק מהוריו, ועשה כדין. ה'תרומת הדשן' מסביר שאמנם יכול הבן ללמוד תורה אף במקום שאין בו סכנה, אך כיון שסבור שיצליח דווקא באותה מדינה עם אותו הרב, מותר לו לצאת לצורך כך, שכן "לא מן כל אדם זוכה ללמוד".
הלכה זו נפסקה ב'שולחן ערוך' (שו"ע רמ, כה). אך ברי שטרם יחליט הבן החלטה מעין זו, עליו ליטול עצה הן מהוריו והן ממוריו, למען לא יטעה בדרכו.
יש לציין שעדיפות תלמוד תורה על כיבוד או"א לא נאמרה אלא במקום שיש קיום מצוות תלמוד תורה על-ידי הבן. במקום המצווה וחובה המוטלת על הבן, בוודאי שיש עדיפות למצוות כיבוד ההורים. כך מבואר בשו"ת 'חוות יאיר' (הובאו דבריו ב'פתחי תשובה' סימן רמ ס"ק כג) באם שהורתה לבנו שלאחר מותה לא ישכיר את חדרו לאדם. בפועל, היה שם תלמיד חכם שהיה לומד בחדר, אך הורה ה'חוות יאיר' שלמרות זכות התורה אין לבן להשאירו, כי באופן זה כיבוד האם עדיף.
דעת 'ספר המקנה'
ב'תרומת הדשן' מדגיש שמצוות תלמוד תורה דוחה הן כיבוד אב ואם, והן מורא אב ואם. אולם, ב'ספר המקנה' לא סבור כן, ומחלק בין חובת כבוד לבין חובת מורא, ולפי דבריו (קידושין לא, ב, ד"ה 'איסתייע מילתא') אכן על הבן לשמוע בקול הוריו.
מה שמבואר בגמרא הנ"ל שתלמוד תורה עדיף מכיבוד אב ואם, ביאר שם דהיינו רק בנוגע למצוות כבוד, ואילו בנוגע למצוות מורא (עי' בגמרא קידושין שם) דווקא מצוות האב עדיף על תלמוד תורה (במקום שאין האב מצווה על בנו לעבור על איסור, כגון שלא ילמד כלל).
כלומר, נסיעתו של יעקב לארם הייתה בהסכמת אביו. בריחוק מקום מהוריו לא היה יעקב חייב אלא בכבוד, ולא במורא, ולכן תורתו דחתה את מצוות כבוד הוריו. אולם, אילו הייתה נסיעת יעקב סותרת ציווי האב שיש בו מצוות מורא, אזי היה יעקב חייב לציית לו מכוח מצוות מורא אב ואם: "ויש לומר דדווקא ביעקב, שהיה רק מצוות כיבוד לחוד, שלא היה אצל אביו כדי לכבדו, בזה אמרו דת"ת עדיף מיניה. אבל אם אמר לו אביו השקיני מים, יש לומר דמורא עדיפא מת"ת".
חובת כיבוד אב ואם בכל עניין
בהמשך דבריו קובע 'ספר המקנה' שחובת הציות להורים אינה מוגבלת אך לצרכיהם האישיים שלהם, אלא שיש חובת ציות (מדין מורא הורים) בכל עניין: "נראה דכל דבר שמצווה לו אביו, אף בדבר שאין לאביו שום הנאה ממנו שאינו בכלל כיבוד, אפילו הכי אם אין לבן שום הפסד ממנו זהו בכלל מורא, שאם לא ישמע לו הוי כסותר את דבריו".
כך עולה לכאורה אף מדברי ה'תרומת הדשן' הנ"ל, שדן בדין כבוד ומורא אב ואם בהקשר ציווי שלא ללכת למקום מסוים, למרות שיסוד הדבר אינו בקשה השייכת לענייניו הפרטיים של האב.
אולם, דעת כמה הראשונים אינה כן, וכתבו הרמב"ן ושאר ראשוני ספרד (יבמות ו, א, ד"ה 'מה להנך') שחובת הציות להורים כוללת רק הוראות הקשורות לצרכיהם של ההורים, אך לא להוראות אחרות. בשו"ת מהרי"ק (סימן קסו) פסק בכך "דלא שייך כבוד אלא כגון מאכילו משקהו מלבישו מנעילו כו' מורא לא ישב במקומו ולא סותר את דבריו כו', וכן כיוצא בזה, דשייך לאב. אבל במלתא דלא שייך האב בגווה, פשיטא דאין כח האב למחות ביד בנו".
בפועל, דעת הפוסקים להחמיר כדעת 'תרומת הדשן' הנ"ל, שכן עולה אף מדברי הריב"ש (סימן קכז) בנוגע לאב המצווה את בנו לגרש את אשתו (הוא פוסק שאין הבן חייב לשמוע בקול אביו, אך לא מפני שאין בכך חובת כיבוד אב ואם), ומדברי ראשונים ואחרונים נוספים (עי' בספר 'דברי הלכה', עמ' צ).
