לתרומות לחץ כאן

חציבת הקרקע ופיתוחה בשביעית

א. לא יפתח אדם מחצב בתחילה לתוך שדהו בשביעית שמא יאמרו לתקן שדהו נתכוין שיסיר ממנה הסלע.

ב. כל האיסור הנ"ל בחציבת קרקע הוא באופן שמתכוין לעשות שדה והתחיל בשביעית, אבל בזמן שאין מתכוין לעשות שדה מותר. וכן אם התחיל מקודם השביעית, נוטל בשביעית כל מה שירצה מכל מקום,  וגודר  עד  הארץ.  וחציבה  בקרקע של חבירו

מותרת, שאין זה נראה כמתקן שדהו. ב)

לחצוב סלע בשדה

 

א) משנה שביעית (פרק ג' משנה ה') לא יפתח אדם מחצב בתחלה לתוך שדהו וכו'. וכן הוא ברמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פ"ב ה"ו): לא יפתח אדם מחצב בתחילה וכו'. וע"ש שכתב, דכל שהתחיל בחציבה מערב שביעית וחצב עשרים ושבע אבנים מותר להמשיך בשביעית, ולחצוב כל מה שירצה. ועיין בר"ש (פ"ג מ"ה) שדעתו שאין צריך להתחיל בחציבה מערב שביעית, שדי בכך שיפתח ויגלה מערב שביעית, כשיעור של עשרים ושבע אבנים ואז יהיה מותר להמשיך ולחצוב כדרכו. ע"ש. ועיין בפאת השלחן (הלכות שביעית פכ"א סקי"א) שהסביר וביאר שני השיטות בפירוש המשנה של הרמב"ם ושל הר"ש ע"ש.

חציבת קרקע כשאין מתכוין לעשות שדה

 

ב) תוספתא שביעית (פ"ג מ"א) לא יפתח אדם מחצב וכו' במה דברים אמורים בזמן שהוא מתכוין לעשות שדה, אבל בזמן שאין מתכוין לעשות שדה אפילו דבר מרובה מותר. וכן הוא ברמב"ם (פה"מ פ"ג מ"ה) דכל זה אם לא נתכוון לתקן שדהו, אבל אם נתכוין אסור. ע"ש. ועיין ברדב"ז (על הרמב"ם פ"ג ה"ו) שכתב, דלכל הפירושים אם נתכוון לתקן השדה אסור, והכי איתא בתוספתא. ע"ש. וכתב החזון איש (שביעית סימן יט סק"ד ד"ה ובמחצב), שדעת הרמב"ם דבמחצב אין נפקותא, דלפתוח בשביעית אסור אף באינו מתכוין, שמא יאמרו לתקן שדהו מתכוין, וכשכבר פתח מערב שביעית מנקר כל מה שירצה ואפילו מתכוין. ע"ש. ועיין בשו"ת מהרי"ל דיסקין (בדיני שביעית סימן כז אות יז) דכתב ב' אופני ההיתר לפתיחת מחצב. ע"ש. ועיין עוד שם שכתב דלפי מה שכתב הר"ש בשם התוספתא דאיכא מאן דשרי אפי' במתכוון לעשות שדה לצורך מוצאי שביעית, ולא חיישינן למיחזי כמתקן לצורך שביעית, כיון דאיכא שיעור מרובה כל כך לא חיישינן למראית העין, דמאן דחזי קאמר לצורך אבנים קעביד. ולפי זה אחר דרבים סברי דשביעית בזמן הזה דרבנן, וגם מלאכה זו הוי דרבנן, ויש הרבה עניים הנצרכים למלאכה אפשר להתיר ולסמוך על דעה זו, ואפי' במתכוין נמי מותר לפי האופנים הנ"ל. ויש להתיישב. ע"ש.

והנה שיטת הרא"ש (שביעית פרק ג' משנה ה') בחציבת אבנים, דכל שיש בשדה שיעור של ג' מורביות יכול לחצוב כולו. והטעם דכיון שיש בו כל כך אבנים יאמרו העולם לצורך בנין הוא מוציאן ולא לתקן שדהו. ע"ש. ומשמע דאין צריך לחצוב מערב שביעית, וגם אין צריך להיות מגולה מערב שביעית. ועיין עוד בזה במלאכת שלמה עדני (פ"ג מ"ה) שהביא בשם ה"ר יוסף ז"ל, דמלשון המשנה "עד שיהיו בו" משמע שאינו מקפיד אלא עד שיהיו בו אבנים הרבה. ע"ש. וכן כתב ברש"ש (פ"ג מ"ה). ועיין במסכת שביעית משנת יוסף (פ"ג מ"ה) מה שהתקשה בביאור זה, דאם אין הסלע מגולה כלל איך יתלה הרואה שעושה לצורך האבנים. ע"ש.

וחציבה בקרקע של חבירו מותרת, כמבואר במשנה (פ"ג מ"ו) במה דברים אמורים מתוך שלו אבל מתוך של חבירו וכו'. וביארו הר"ש והרא"ש (שם) דמותר לחצוב במחצבה של חבירו משום דלא מיחזי כמתקן שדה. ע"ש.

ועיין ר"ש (פ"ג מ"ה) שכתב, דאף במחצב הדין כמו בגדר דאסור ליקח עד הארץ, וגוממו עד פחות מהארץ טפח. וכתב הגאון החזון איש (שביעית סימן יט סק"ה ד"ה ולפי זה) דכל המתכוין לתיקון השדה אסור אפילו מניח טפח בארץ, אבל בירושלמי משמע דלא קיימא לן כמשנתינו. וצ"ע. ע"ש. ועיין עוד בהמהר"י קורקוס (פ"ב ה"ז) ע"ש.

ושיעור האבנים, עיין במשנת יוסף (מסכת שביעית פ"ג מ"ה) שהביא שיטות המפרשים בענין שיעור האבנים שצריכים להיות מגולים, או חצובים בערב שביעית.

ג. לפי שאסור לשמר פירות שביעית, אסור להעמיד גדר או לתקן בה פירצה בין שדהו לשדה חבירו, או בין שדהו לרשות הרבים. והאיסור הוא גם כשהוא מתכוין להשאיר פתח פתוח כדי לאפשר לכל אדם להכנס ולקחת את הפירות, ואינו בונה את הגדר אלא כדי למנוע מעבר חופשי של עוברים ושבים. ואף במקומות שרשאי לשמור על הפירות, כדי למנוע כניסת גויים, בהמות, או בני אדם המזיקים את הפירות, אסור לו להעמיד גדר בשביעית בין שדהו לשדה חבירו. שהרי לצורך בניית גדר יש לחפור תחלה יסודות להחזקתה, וקיים חשש שאחר חפירת היסודות יימלך להשתמש בחפירה לזריעה או לנטיעה ולא לבניית גדר. אבל לעשות גדר על ידי חפירה בין השדה לרשות הרבים, [באופנים שמותר לשמור את שדהו], מותר לחפור בשדה בשביעית לצורך בניית גדר, וכן מותר לחפור בורות לצורך תקיעת עמודים כדי להניח שם גדר  או  רשת, שאין דרך לזרוע סמוך לרשות הרבים. ג)

ובדין קבלן, הנה במשנה שביעית (פ"ג מ"ט) שנינו: אבני כתף באות מכל מקום והקבלן מביא מכל מקום וכו'. וכן הוא ברמב"ם (הלכות שמיטה פ"ב ה"ח), וכן אם היה נוטל משדה חבירו אף על פי שהוא קבלן גומם עד הארץ. ועיין בחזון איש (שביעית סימן יט סק"ד) מה שכתב בדין קבלן בחציבת אבנים. ע"ש. ועיין בפאת השלחן (פכ"א סקי"ד) שהסביר דברי הרמב"ם אף על פי שהוא קבלן דהיינו אריס דדמי מעט לשלו, וכיון דבחבירו לא מיחזי כמתקן מותר. ע"ש. ועיין בר"ש (שביעית פ"ג מ"ט) שהסביר דלשון קבלן היינו מלשון מקבלי קיבולת, דדרכו לעשות בנינים בקיבולת. ע"ש.

לחפור גדר לגינה בשביעית

 

ג) במשנה (שביעית פרק ג' משנה י') הבונה גדר בינו לרשות הרבים, מותר להעמיק עד הסלע. ובירושלמי (פרק ג' דשביעית הלכה ז') אמרו, אמר רבי יוחנן, לא שנו אלא בינו לבין רשות הרבים, [דלא עבידי אינשי דזרעי סמוך לרשות הרבים, וליכא

ד. מותר לבנות בשביעית גדר להפריד בין שדהו לביתו, או לחצרו, או לבית של חבירו, או לחצרו, ואפילו שעקב הבנייה מעמיק בקרקע.  וכן מותר לבנות גדר בין שדהו לשדה גוי, ורק בין שדהו לשדה חבירו ישראל אין עושים גדר, וכמו שנתבאר. ד)

למיגזר טפי מידי], הא בינו לבין חבירו אסור בשביעית. אבל במועד אפילו בינו לבין רשות הרבים אסור בפירצה שהיא סגה את העפר, אבל בפירצה שאינה סגה את העפר, מותר לגודרה בשביעית. ופירש בפני משה שם, לא שנו שהתירו לבנות גדר בשביעית בשדה אלא בינו לבין רשות הרבים, מפני בני רשות הרבים העוברים, אבל בינו לבין שדה חבירו אסור, דהוי כמתקן את שדהו בשביעית וכו', והא דהתירו לבנות פירצת גדר בשביעית כדרכו, דוקא בפירצה שאינה סגה את העפר, כלומר שנפרצה לגמרי ואינה סוגה בעפר כלל, אבל אם הפירצה עדיין סוגה וסתומה בעפר, אלא שהאבנים נפרצו ממנה, לא, דמכיון דאינה פתוחה כולה התירו לגודרה בשביעית. ע"ש. והרמב"ם (פרק ב' מהלכות שמיטה הלכה יד) כתב: אסור לו לבנות גדר בשביעית בין שדהו לשדה חבירו, אבל בונה גדר בינו לרשות הרבים, ומותר להעמיק עד הסלע וכו'. ע"ש. וע"ש במהר"י קורקוס שבניית גדר או סתימת פירצה מותרת רק בינו לבין רשות הרבים, ולא בינו לבין חבירו. וכתב החזון איש (סימן יח אות ט' ד"ה שם בר"ש) הא דלא חיישינן להכי [דילמא מימלך וזרע אותו מקום] בעושה אמה [אמת המים, ראה פרק ה' סעיף פ], התם ודאי לא מימלך, וכן בבונה חייץ על פי הגיאיות אי איירי בחופר צ"ל דלא מימלך. וראה בר"ש (שביעית פרק ג' משנה י') בביאור היתר בניית גדר בין שדהו לרשות הרבים, וכתב, ולא חיישינן דילמא מימלך וזרע ליה, אי נמי לא גזרינן אטו עודר בשדה. ע"כ. ועיין בדרך אמונה (הלכות שמיטה ויובל פרק ב' הלכה יד) מה שהעיר בזה.

ד) על פי המבואר לעיל. וראה ברמב"ם שם (הלכה יד), וכל האיסור הוא בשדה. אך בחצר אין איסור. וכן כתב המהרי"ק על הרמב"ם.

ומה שכתבנו להתיר בין שדהו לשדה גוי, כן כתב בפסקי שביעית למהריל"ד. וע' תוס' אנשי שם על המשנה (פ"ג מ"י) שכתבו, שבנין בלא חפירה מותר אפי' בינו לבין שדה חבירו, אך ציין שהרמב"ם כתב לאסור בסתם ולא חילק. ע"ש.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *