שלום!!
התחלתי השנה מדרשה באלול בירושלים ובעז"ה אני נשארת לכל השנה.
ב"ה באתי ממשפחה דתית מאמינה וחזקה,אבל השכונה שלי טיפה טיפה פחות(לא משו משמעותי) ובמשך התיכון והחטיבה,ההדרכה והשירות לאומי ראיתי כל מיני סוגי דתיים,כל מיני סוגים של חיי אמונה בקב"ה,עם חלק הסכמתי ממש ועם חלק פחות..
אני אישית מאמינה בה' וברור לי שהוא מלך העולם והמציאות ואין עוררין על זה.
אבל מאוד מאוד קשה לי שאנחנו חיים(אנחנו=הדתיים)
בצורה יחסית פשרנית.
להלכה אין כ"כ תוקף חזק ומשמעותי.
לדוגמא-צניעות,זה כבר מזמן מזמן נהפך לגבול חברתי ולא לגבול הלכתי.
כנ"ל בתפילה,במצוות חגים..כאילו לאמונה שלנו עם ה' ולברית שלנו איתו יש רשות ויש חובה..לא הכל חייב לעשות ומה שהצלחת לעשות-יישר כח.זה מספיק.
אני לא מבינה איך אנחנו מחנכים את הילדים שלנו?
מצד אחד-אנחנו מאמינים באלוקים ולא אתיאיסטים,מצד שני-ההלכה היא של הרב "נוח"..כמו סופרמרקט-שלוקחים רק מה שמשתלם ומה שנוח לאותו זמן ותקופה.
אז נכון,פעם הדתיים בקושי הלכו עם כיפות ולא שמרו נגיעה..וכביכול הציבור הדתי בעליה..אבל בשטח זה לא נראה….
\כי תרבות המערב יותר ויותר משפיעה..
השפה,התרבות,הבגדים,השיח שלנו יותר ויותר מתקרב לעולם החילוני..וזה פשוט מזעזע וקשה לראות את זה.
אז נכון שהאידיאל הדתי שלנו זה אנשי "מרכז הרב" ותושבי קריית משה,שהם כביכול חיים את ה"תורה והעבודה" של הרב קוק והרב נריה בצורה באמת שיוויונית והם לא מושפעים.
מצד שני-קטונתי.קשה להגיע לרמה ולראף שלהם.וכולנו כ"כ רחוקים משם..
אז אולי בכלל לפנות לעולם החרדי?ששם הכל טוטאלי ומוחלט ואין בילבולים והאמונה בה' היא חזקה ויציבה.ואין זליגה לעולם ה"לייט" או לעולם החילוני.
אז מה עושים?
אני יכולה עכשיו ל"התעלם" מהנפש והנשמה שלי ולהמשיך לחיות חיים רגילים ונוחים מבחינה דתית,כלומר-להתפלל,ללכת פחות או יותר צנוע,לאכול כשר,אבל לא מהדרין,לבלות במקומות סבבה ועוד.כי זה החברה הדתית בארץ,גם אם זה לא ההורים שלנו,כי אתם דור אחר..הילדים הם כאלה..מבולבלים ומגששים ומחפשים את דרכם.ולמה זה קורה?כי הדרך הדתית לא ברורה וסופה כמו תחילתה.
אין גבולות וגדרים ברורים,אנחנו קופצים מחברה דתית כזאת לאחרת ולכולם קוראים דתיים..
ואני יכולה לעומת זאת להחליט עכשייו אני נהיית דתייה אורגינל,אמיתית ולו מזויפת.
הולכת צנוע גמרי,מתפללת כל יום בדבקות וכוונה,מתחתנת עם מישו צדיק וישר,מקימה משפחה גדולה ועוד.
ואז יש שאלות-
אני יאבד חברות שלי?
אני כבר לא ימצא איתם שפה משותפת?
איך יסתכלו עלי ברחוב נגיד?אני יראה "שווה" או "דוסית"?
האם אני יוכל לעבווד במשו שלא קשור לחינוך?
נגיד תקשורת,משפטים ועוד?
למרות שזה לא תחום "דתי" כביכול..
תודה רבה..
שבת שלום
תשובה:
שלום רב
כתבת כל כך יפה ובהיר שאין לי מה להוסיף על דבריך, עיקר תכלית החיים היא כמובן עבודת ה', ואין ספק שחובה לחיות בחברה שהיהדות היא עצם הוייתה ולא משהו צדדי ומתפשר, אישית אני גם לא מבין חיי כלאיים כאלו, ואם יש לך עוז ותעצומות לעשות מעשה לחיזוק הבית למה לא? זה נפלא, כמובן הכל מתוך שיתוף ושמחה עם הבעל כיאה וכיאות.
ברור שנשים חרדיות לא עוסקות רק בחינוך… היו המקצוע המוביל אצל נשים חרדיות הוא טכנולוגיה גבוהה תיכנות מחשבים וכיוצא בזה, נדמה שבהר חוצבים בירושלים כיום יש כמעט רוב חרדי… אדריכלות ועיצוב פנים גרפיקה ועוד הם גם עיסוקים פופולריים, וכמובן מסחר וניהול משרד. כמובן שאשה שעובדת במשרד עם גברים חילוניים חייבת לשמור על עצמה היטב, אבל אין חובה להמנע מלעבוד שם. וההכרח לא יגונה.
