הפסק בין תקיעות מיושב לתקיעות מעומד

שאלה :

אדם חלוש שרוצה לאכול לפני סיום תפילות בר"ה אך אינו רוצה לאכול לפני תקיעת שופר ועל כן רוצה ללכת לתפילת ותיקין ולשמוע שם תקיעת שופר דמיושב וללכת לביתו לעשות קידוש ולאכל מידי דטעימה ושוב ללכת להתפלל במקום אחר בבית כנסת תפילת מוסף ויחזור וישמע התקיעות דמיושב עוד פעם בברכותיה ואח"כ יתפלל מוסף וישמע בו תקיעות דמעומד, וטענת אותו אדם בפיו דהרי אין בכה"ג חסרון דהפסק בין הברכות לתקיעות דהרי ישמע שוב ברכות השופר ושוב אין בזה הפסק.

נשאלת השאלה האם אריך למיעבד הכי או לא.

תשובה:

ביסוד הדין של איסור הפסק בין תקיעות דמיושב למעומד מצינו בזה ג' שיטות ברבותינו הראשונים.

א. דעת הרי"ף: במס' ר"ה (יא. מדה"ר) הביא תשובת הגאונים שאסור להפסיק ואע"פ שאם הפסיק אינו חוזר ומברך וכתב שכמו שאסור להפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש הו"ה בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, ואע"פ שכשח בין תש"י לתש"ר חוזר ומברך שאני תקיעות ואינו חוזר ומברך הרי תקיעות דומים יותר לקריאת ההלל שאסור להשיח ואם שח אינו חוזר ומברך.

ב. דעת הבעל המאור והר"ן: חלקו על דעת הרי"ף וסברו שאין איסור להפסיק בין תקיעות דמיושב למעומד, וחלוק תקיעות מתפילין משום שבתפילין יש פסוק שכתוב בו "והיו" ודרשו חז"ל שיהיו בהויה אחת, אבל חיוב ב' פעמים דתקיעות אינם אלא לבלבל את השטן. ומכל מקום מסיים הר"ן דמאחר ודעת הרי"ף והגאונים לאסור שיחה ודאי אין לשוח לבטלה.

ג. ברמב"ם נראה בזה שיטה שלישית: כתב הרמב"ם (הלכות שופר פרק ג הלכה יא) "זה שתוקע כשהן יושבין הוא שתוקע על סדר הברכות כשהן עומדים ואינו מדבר בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד ואם סח ביניהן אף על פי שעבר אינו חוזר ומברך" הרי לן שאיסור שיחה בין התקיעות הוא רק לבעל התוקע ולא להשומעים.

והנה דעת הרמב"ם לכא' הוא פלא שהרי חיוב התקיעות אינו רק על התוקע אלא מוציא בזה יד"ח את השומעים והמצוה היא לשמוע וכך היא מטבע הברכה לשמוע וכמ"ש בהקדמת הלכות שופר וסוכה ולולב "יש בכללן שלש מצות עשה וזה הוא פרטן. א) לשמוע קול שופר באחד בתשרי וכו'" וכן הוא בלשונו בפרק א' ה"א ופ"ב ה"א ופ"ג ה"א וה"ז וה"י ע"ש וא"כ מאי נפ"מ בין התוקע לשומע ומדוע לשומע מותר לשוח ולתוקע אסור ואין לומר משום דהתוקע הוא המברך דהרי מוציא יד"ח את השומעים גם בברכתו וא"כ מאי שנא.

ביאור מחלוקת הרי"ף ובעל המאור

והנה ביסוד מחל' הרי"ף ובעל המאור לכא' יש מקום לומר דנחלקו בגדר תקיעות דמיושב ומעומד שדעת הבעל המאור דתקיעות דמיושב הוא גדר דמעשה מצוה וגדר דמעומד הוא גדר דתפילה והיינו דהחיוב הוא לתקוע וזה יוצאים במיושב ואילו מעומד הוא כמו דחייבו חכמים לומר י' פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות כמו כן חייבו כסדר מסדרי התפילה גם לתקוע וכעין חיוב דברכת כהנים דהוא מצוה בפנ"ע וקבעוה כסדר התפילה וממילא פשוט דאין איסור שיחה בין מיושב למעומד דהם ב' גדרים שונים.

והרי"ף סבור שהם גדר חיוב מצוה אחת שאותה המצוה שנתחייבנו בה במעשה התקיעה העתיקו חז"ל גם לסדר התפילה והו"ל כעין נענועים דהלל דהוא "נטילת לולב" אלא דמקום ניענועם הוא בזמן אמירת ההלל. ואמנם דבר זה אכתי לא יתיישב בדעת הרמב"ם אך עכ"פ בדעת הרי"ף והבעל המאור אולי אפשר לומר כן.

אך זה אינו דהרי להדיא כתב הבעל המאור דחיוב מן התורה הוא תקיעות דמעומד ותקיעות דמיושב אינם אלא לבלבל את השטן הרי לן דחיוב תקיעות דמעומד כך הוא צורת מעשה המצוה וא"כ מוכח דלא כמו שנתבאר בדעת הבעל המאור אולם בדעת הרי"ף אכתי יש לבאר כמש"נ.

ביאור שיטת הרמב"ם

ולבאר דעת הרמב"ם נראה עפמש"כ המאירי (מסכת ראש השנה דף לה/א) וז"ל "מקצת גאונים כתבו שזה שתקע בשביל כל הצבור מיושב הוא שראוי לתקוע מעומד על סדר ברכות ואסור לו לדבר משיתחיל לברך בתקיעות שמיושב עד שיגמור כל אותן שעל סדר ברכות ואם שח גוערין בו אלא שאין צריך לחזור ולברך הואיל ומ"מ מצוה אחת היא שהרי ההלל מברכין עליו קודם קריאתו ופוסק בין פרק לפרק ואינו חוזר ומברך ומ"מ אם לא תקע אחד אלא שנים או שלשה אף הם מכח ראשון הם באים ובמקומם ואסור להם להשיח וכן אין השני חוזר ומברך וכו' ואע"פ שיש קצת מצות שיש בהן המשך שאין בהם איסור דבור אלא בין הברכה למצוה אבל לא משהתחיל במצוה כגון ביעור חמץ שאחר שהתחיל יכול לדבר מ"מ בזו ראוי להכנעת לב ולהרעדת היצר שלא יפנה לבו לדברים בטלים. שאר העם הואיל ונפטרו בתקיעות שמיושב ואין חיוב ליחיד בתקיעות שעל סדר ברכות כלל אם רוצה זה לעשות עצמו יחיד אע"פ שהוא בצבור ואין דעתו לחייב עצמו בתקיעות שעל סדר ברכות איני רואה גערה בכך ואם רוצה להיות מכלל הצבור למנין ולקבל עליו חיוב תקיעות שמעומד אף הוא אסור להשיח אא"כ לצורך המצוה". עכ"ל הרי לן דמבואר להדיא דעת הרמב"ם שהאיסור שיחה בזה אינו משום שדומה לתפילין אלא משום דשאני תקיעת שופר שעיקרה הוא להכנעת הלב והרעדת היצר על הועסק בגופו במצוה צריך יותר ליזהר שלא ישיח דעתו ממעשיו, ולפ"ז אין לזה ענין דווקא עם הברכה אלא רק למעשה המצוה.

ואמנם לפ"ז לא הבנתי המשך דבריו שכתב לחדש וז"ל "אלא שלבי נוקפי לומר שאף לזה אין עליו חיוב שתיקה אלא משיתחיל שליח צבור בתפלת המוסף והוא שאני אומר שברכות אלו ר"ל מלכיות זכרונות ושופרות ברכות שופר הן ואפילו לא תקען רצופות ויוצא באלו אינו צריך לברכת שופר כלל וא"כ הרי אלו ברכה אחרת לשופר ואין חיוב שתיקה קודם להן ואע"פ שאין ברכות מעכבות את התקיעות הרי ברכות קריאת שמע כיוצא בהן שאין ברכות קריאת שמע מעכבות זו את זו ולא קריאת שמע את הברכות ואעפ"כ ברכות של קריאת שמע הן ואין צריך לברכה אחרת וכן באלו ואחר שכן אין תקיעות שמעומד נכללות בברכת אותן שמיושב ומותר להשיח עד שיתחיל שליח צבור בתפלת המוסף כך נראה לי ברור אלא שרבים חולקים עלי וכו'" עכ"ד ולכא' מה מקום לומר מדין הברכה והרי לפנ"כ כבר כתב דאין ראיה מהברכה דומיא דבדיקת חמץ דאע"פ שבירך ועדיין עסוק בבדיקתו מ"מ מותר לשוח ע"ש וצ"ב.

ועכ"פ ד' הרמב"ם נתבארה היטב דאי"ז גדר דהיסח דעת דבין ברכות לתקיעות אלא דהעוסק במצוה אין לפנות לביו לדברים אחרים בדבר שמצוותו הוא הכנעת הלב וכמש"נ.

ונחזור לדברי הרי"ף דהנה מבואר בדברי הרי"ף דגדר תקיועת דמיושב ומעומד הוא גדר מצוה אחת והמשך אחד, וע"כ אין להשיח ביניהם ולדבריו פשיטא דאסור להפסיק שלא מענין המצוה ונתבאר דלכו"ע אין לזה ענין משום איסור דיבור בין ברכה למצוה דכאן אין חסרון דברכות ולא משום כך אסרו לדבר.

ובמק"א נתבאר גדר הדבר ובהקדם הדין דאסור להשיח בין תש"י לתש"ר דהנה בחול המועד נחלקו רבותינו הראשונים אם יש איסור שלא לשוח בין תפילין של יד לשל ראש, וכתבו הפוסקים שאם הוא משום הברכה אין איסור ואם משום "והיו" יש בזה איסור, ומכל מקום כתב המג"א שיש להחמיר שלא לשוח ביניהם.

ונראה שדעת הרי"ף היא שכל דבר שציותה התורה או חז"ל סדר בדבר יש איסור להפסיק בסדר זה, ולכן מבואר בירושלמי ג"כ שיש איסור להפסיק בשיחה בין ישתבח ליוצר אור והמפסיק בשיחה חוזר מערכי המלחמה והטעם ג"כ משום שסדר התפילה הוא קודם פסוקי דזמרא ואח"כ ישתבח, ואם מפסיק בסדר זה הרי זה עבירה בידו.

ונמצא שלדעת הרי"ף יש איסור להפסיק בין סדרי התקיעות אפילו כאשר אין חסרון של ברכות, ומאחר והשו"ע פסק כוותיה וכמו שכתב הר"ן שיש להחמיר כדעת הגאונים, ממילא אין זה מן הראוי לעשות הפסק אפילו באופן ששומע שוב ברכה.

וכמו כן הדברים אמורים בדעת הרמב"ם שכיון שעסוק בעשית מצות שופר להכניע את לבו, איך ילך באמצע מצוה זו ויאכל מעדנים לנפשו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *