במה שונה היתר מכירת קרקעות בשביעית ממכירת חמץ?

היות והאתר שלכם עוסק בהחדרת חשיבות העסק במקצוע של חושן משפט, חשבתי להציע לפניכם בירור שכתבתי על נושא רצינות המכירה לגוי, וההשלכות שלה [מבלי להכנס לשאר הבעיות שיש במכירה]. אשמח אם תוכלו לפרסם אותה במסגרת התגובות לנידון לעיל, וכך אוכל לקבל חוו"ד של רבני האתר לדברים.
א. יש לומר שאף על פי שיש אומדנא דמוכח שאין כונתו למכירה גמורה, מכל הטעמים שנזכרו למעלה. עדיין יש לדון שיש תוקף למכירה, שהרי קיי"ל דברים שבלב אינם דברים, וגם במקום שהם דברים שבליבו ובלב כל אדם, שיטת הריטב"א בקידושין (נ.) שאינם יכולים לבטל דיבור להדיא, אלא רק לפרש ולהוסיף תנאי, אך לא לסתור דיבור מפורש.
וכמו שכתב שם הריטב"א 'ושמעינן מהכא דדברים שבלבו ובלב כל אדם דהוו דברים, אם הוא עוקר מה שהתנה עליו 'בפירוש' לא מהני ליה דברים שבלבו, ותנאו קיים'. וכן מצינו להחת"ס (חיו"ד סימן שי) 'וראיתי מ"ש עוד שם לערער על מכירת חמץ שלנו, כיון שאין דעתו של עכו"ם לקנות, כי העכו"ם סובר שהיהודי אינו עושה אלא ע"ד מצות אנשים, וכל שאין דעת העכו"ם לקנות לא מהני'. וכנראה דעת המערערים הייתה שהוא בגדר דברים שבליבו ובלב כל אדם.
ובכל זאת כתב לדחות החת"ס שם: 'הרי קנה בדרכי הקניות כסף ומשיכה, שיודע הגוי שקונים בו מדינא, ועשה כל המעשים הראויים, רק שנאמר אין דעתו לקנות, בכי האי גונא אמרינן דברים שבלב אינם דברים'.
ב. ויש שהביאו ראיה מתליוהו ויהיב דאין מתנתו מתנה, אף שאומר בפיו שגומר ונותן, אך לכאורה אין זה ראיה, כי גלוי לעין כל שאינו נותן ברצון ובלב שלם, ואין זה נקרא "דברים שבלב" אלא הוי כ"דיבור מפורש".
ג. ועוד ראיתי שהביאו את לשון הרא"ש (כלל עח א) "וששאלת: ראובן שהיה חייב מלוה על פה לשמעון, ונתן כל אשר לו ללוי להפקיע חוב שמעון; נראה לי בזה דאזלינן בתר אומדנא דמוכח, וצלל במים אדירים והעלה בידו חרס. מידי דהוה אשכיב מרע וכו', וכן שטר מברחת, וכאלה רבות, שהלכו חכמים אחר אומדנא דמוכח. ואין לך אומדנא דמוכח יותר מזה, אדם שנותן כל ממונו לאחרים ויחזור הוא על הפתחים". וכן מצינו עוד שם (כלל עח ג) "אשר ראיתי מקצת אנשים אשר כותבים נכסיהם ליהודים, או לגוים, ואחר כך לוין מעות, וכשבא המלוה לגבות חובו מנכסיו, מצוה להוציא השטר ותולה נכסיו באחרים; והכל רואין, אף על פי שכתב נכסיו לאחרים, הוא מוחזק בהם ונושא ונותן בהם ומעולם לא יצאו מרשותו… באתי לשבור מלתעות עול ולהפר מחשבות ערומים ולא יפיקו זממם, ולהודיע ולבאר שאין במתנה זו ממש. לפי שידוע וניכר באומדנא דמוכח שלא גמר בלבו להקנות, אלא להבריח נכסיו מבעלי חוביו, וילוה ויאכל ממון של אחרים ולא ימצאו לגבות ממנו; דאנן סהדי שאין לך אדם שיתן ממונו לאחרים ויחזור הוא על הפתחים".
ולכאורה ראיה מוכחת היא, שהולכים אחר אומדנא דמוכח אף לבטל מכירה גמורה בדיבור ובשטר.
אך מאידך מצינו ברא"ש (כלל עח ב) להיפך שאין האומדנא דמוכח מבטלת את המכירה: "ראובן לוה משמעון מלוה בשטר, ושעבד לו כל נכסיו שקנה ושעתיד לקנות, מטלטלי אגב מקרקעי, ואח"כ נתן כל נכסיו במתנה לאחר מקרוביו, ולא הניח לעצמו לא קרקע ולא מטלטלין, אלא הכל נתן לו. והוא דר בבית קרובו ואוכל עמו על שולחן אחד, אוכל ושותה בריוח ולובש בגדים נאים, ואשתו ג"כ לובשת בגדים נאים ונותנת מתנות לקרובותיה, ואומר שהכל נותן להם קרובם משלו, והם לא נשאר להם אפילו פרוטה אחת. והוא יושב בטל ואינו רוצה לעשות שום מלאכה, ולא להתעסק בשום דבר מכל מה שהיה דרכו להתעסק קודם לכן, לפי שיודע שמה שירויח שיתחייב להגבותו לבעל חובו".
ופסק שם הרא"ש שאכן המכירה חלה, אלא שאינו מועיל להפקיע את השעבוד נכסים, שאין בזה תקנת השוק, וכמו שכתב "בנדון זה, שנתן כל נכסיו לאחד מקרוביו, מקרקעי ומטלטלי, ולא שייר לעצמו כדי פרנסתו, 'לא שייך תקנת השוק', דודאי אמדינן דעתו שלהבריח מבעלי חובות עשה, דחזקה אין אדם נותן ממונו לאחר וימות ברעב, אלא ודאי קנוניא ורמאות יש בדבר". וכן נקטו התומים והאבני חושן [ראה בהערות לטור המאור (חו"מ צט) שהביאו דבריהם] שהמכירה מכירה. ומוכח איפכא, שאף במקום אומדנא וחזקה אין דינה של המכירה להתבטל, שהרי היה לו להרא"ש לומר טעם טוב יותר – שלא חלה המכירה כלל מטעם שיש אומדנא דמוכח שלא התכוין למכור. וצ"ע ליישב סתירת דברי הרא"ש.
ונראה ליישב בהקדם מה שיש להסתפק האם יש צורך שהמוכר יגמור בדעתו שהוא מוכן שהמכירה תתבצע בפועל, וכגון במכירה של היתר מכירה, האם יש צורך שהאדם יקח בחשבון שהמכירה תגיע לידי מימוש, או אולי אין צורך אלא שתהיה כוונתו למכירה גמורה ולא לחוכא ואטלולא, וגם אם הוא משוכנע שהקונה לא יממש את הקניה מטעמים שונים, מכל מקום אין זה מגרע ברצינות המכירה, שאין לנו אלא המכירה עצמה, ולא המימוש שלה למעשה.
וזהו יישוב דברי הרא"ש, שבסימן ב' הוסיף הרא"ש בביאור המעשה שם, "לפי שקרובו נאמן לו, שאע"פ שנתן לו הכל במתנה מוחלטת בלי תנאי ושיור, שהוא יתן לו כל צרכיו מנכסיו אלו ומהריוח שהרויח בהם". ולכן שם אמדינן דעתו שכונתו למכירה גמורה. אך בתשובות האחרות שם, היה חשש למוכר שהקונה יממש את המכירה, ולכן בעל כרחך שלא התכוין ברצינות למכור, כי לקח בחשבון שברגע שירצה הקונה לממש את המתנה, יאמר לו המוכר לא התכוונתי רציני, ולא גמרתי בדעתי.
לאור זאת, לכאורה בהיתר מכירה דומה יותר למקרה שנותן לקרובו, כי הקונה הישמעאלי מקבל כסף על התהליך ולא ירצה לעשות בעיות, בוודאי גם נציגי הרבנות לוקחים אדם שלא יקלקל את שמו הטוב. ולכן המוכרים סומכים על זה בלב שלם, ואין לחשוש בזה לחוכא ואטלולא כלל.

לא כ"כ הבנתי את החילוק בין חמץ לקרקעות האם כשהגויים שקנו את החמץ ירצו לקנות את החמץ של כל המדינה יסכימו להם?
(ד"א לא החקלאים מוכרים את הקרקעות לגוי אלא הם מוכרים אותם לרבנות והרבנות מוכרת לגוי עושים את זה כדי להינצל מטענת החזו"א שהמירה לא חלה כי אין שליח לדבר עבירה כך שההתפלספות על החקלאים לעיל מיותרת)

1.לא יתנו לו כי מדובר באוכל של כל המדינה לא?
2.מה זאת אומרת מה זה משנה בכך מבררים האם המכירה אמיתית , לא?

1.אני יודע שאפשר טכנית להסתדר כמה ימים עד שיהיה ביסלי אבל השאלה היא האם מדינה תסכים לזה האם הרב בטוח שכן?
2.התכוונתי שאין שום סיבה לדון על החקלאי, כי גם אם נאמר שהוא מתכוון למכירה באמת אז הרבנות לא מתכוונת באמת מהטעמים הנ"ל, כך שאין מה לדון על החקלאי.

קודם כל תודה וישר כוח
שאלה בבקשה,
האם הסכום שכתוב על שטר המכירה של החמץ של המפעלים, רשתות מזון וכדומה, הוא באמת סכום ריאלי?
האם מישהו באמת טורח לעשות אומדנא רצינית ומקצועית של שווי החמץ שברשותם? הרי אם לא, אז גם הטענה שהם ימכרו את החמץ שלהם בשמחה לאותו גוי שבוא לממש את זכותו, כנראה לא תהיה תקפה לעניות דעתי. הרי אם הגוי יבוא לשלם להם אפילו אחוזים בודדים ממה שהחמץ שווה למעשה, בעלי המפעלים והרשתות יסרבו בכל תוקף לתת לו את החמץ.

ובאגב העניין, בקשר לאנשים פרטיים שמוכרים את החמץ שלהם, במידה והגוי ירצה לממש את המכירה ולקחת את החמץ מבית פרטי של מישהו, האם הגוי יצטרך לשלם על זה משהו לבעל הבית? וכיצד בעל הבית ידע כמה בדיוק הגוי צריך לשלם לו על החמץ שברשותו?

תודה כן.. אבל האם זה לא מחזיר אותנו לשאלה הראשונה, האם המכירה של המפעלים הגדולים וכולי היא אמיתית או לא? כי הרי הגוי לא חייב למכור להם את החמץ בחזרה לאחר הפסח. כעקרון להבנתי הוא יכול לבוא ולשלם להם את הסכום הנמוך והלא ריאלי שהוא התחייב עליו, ולא למכור להם את זה בחזרה לאחר הפסח.
למעשה אם הגוי יבוא באמצע הפסח לחברת אסם לדרוש את החמץ שלו, במחיר שהוא התחייב עליו, האם הם לא חייבים לתת לו את החמץ הזה שלו? האם במקרה כזה הם באמת יתנו לו בחפץ לב את החמץ שלו במחיר הלא ריאלי שהוא התחייב עליו?

אני דווקא יכול לחשוב אולי על סיבה אחרת שהמכירה היא כן אמיתית לפחות בדיעבד. הרי חברת אסם וחברות גדולות אחרות בארץ, יודעות טוב מאד, שבמקרה כזה שהם יסרבו לתת את החמץ לגוי שבא לדרוש אותו, הם פותחים את עצמם לחרמות ענקיות של כל הציבור החרדי והדתי. ארגוני הכשרות יחרימו אותם ולא יתנו להם תעודות יותר לאחר מעשה כזה. בקיצור הם כנראה יפסידו כלכלית הרבה יותר בטווח הארוך, אם הם יסרבו לתת לגוי את החמץ שלו.

כבוד הרב, הלא הראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל ויבלחטו"א בנו הראשל"צ הרב יצחק יוסף התירו לעשות היתר מכירה על פי רבנים גדולים מאז הקמת המדינה? למה הרב לא מזכיר דעות אחרות? וכן האם מותר לכל אחד ואחד להכניס ראשו בין ההרים? הרב צבי פסח פראנק כתב נגד אלה העושים כאילו המתירים אינם ברי סמכא. תודה

שלום לכבוד הרב שליט"א,

ממה שאני מבין, עיקר הטענה של הרב היא שאף אחד לא יסכים לתת את כל השטח החקלאי של מדינת ישראל לגוי, ולכן המכירה לא חלה.
מה יקרה אם הרבנות הראשית תחלק את כל השטח החקלאי לכמה אלפי גויים (אגב, לא בהכרח ערבים, אפשר גם רוסים, שאני מניח שזה סכנה ביטחונית נמוכה יותר), כל אחד בפני עצמו המדינה הייתה מסכימה למכור לו, אך לא לכולם ביחד. האם זה יוכל להוות פתרון?
(לא נכנס לעניין של לא תחנם)