חובת מזונות הבנים

תחילת פרשת כי תצא עוסקת (בין השאר) בדינו החמור של "בן סורר ומורה" ש"איננו שומע בקול אביו ובקול אמו" (דברים כא, יח). בן סורר ומורה היינו "בן סרבן ומורד" שאינו סר למרות הוריו, והתנהגותו חסרת כל רסן – "זולל וסובא" (פסוק כ).

במאמר הנוכחי לא נעסוק בפרשת "בן סורר ומורה", אך נפנה את תשומת לבנו להשלכה מעניינת – ויותר רלוונטית לחיים שלנו – של תשלום מזונות ילדים.

כשזוג הורים מתגרש, בדרך כלל תחול חובת תשלום 'דמי מזונות' על האב. באופן שזוכה האם במשמורת על ילדיה, יעביר האב מידי חודש בחודשו את דמי סיפוקם אל האם. אולם, מה הדין במקום שהילדים אינם מעוניינים בקשר עם אביהם, ואף מסרבים להיפגש אתו (למרות רצונו בכך)?

למרבית הצער מקרים כאלו אינם קיימים בתיאוריה בלבד, ונשאלת בהם השאלה: האם חייב האב להמשיך ולשלם את דמי המזונות עבור ילדים שאינם מוכנים לראותו, ובפועל נתקו עמו כל קשר? בשאלה זו, ואף בעיקר חובת מזונות המוטלת על האב, נעסוק בהמשך המאמר.

חיוב האב במזונות ילדיו הקטנים מדרבנן

נעמוד תחילה על מהות חיובו של האב לזון את ילדיו. מעיקר הדין, חיובו של האב במזונות ילדיו הוא עד הגיעם לגיל שש, ובלשון הגמרא (כתובות סה, ב) – כשהם 'קטני קטנים':

דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה: אף על פי שאמרו: אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה? עד בן שש.

נחלקו המפרשים בשאלה אם חיוב זה הוא מדאורייתא או מדרבנן. לדעת חלק מן הראשונים החיוב הינו מדרבנן, כגון הרמב"ן הכותב בפירושו על התורה: "ואע"פ שלא היה הוא מחויב במזונותם מדין התורה, כמו שנתבאר בתלמוד בכתובות, אבל כיוון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים, ציווה הא-ל ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן להם" (שמות כא, ג).

הציון לגמרא כתובות מתכוון ל'תקנת אושא' (כתובות מט, ב), בה תיקנו חכמים שיזון אדם את בניו הקטנים. ניתן לפרש את התקנה כמתייחסת דווקא לילדים מעל גיל שש, אך לפי דברי הרמב"ן הכוונה לכל קטן, וב'אבני מילואים' (סימן עא, ס"ק ג) ביאר ששתי תקנות נתקנו באושא: עד שימלא לקטנים שש שנים חיוב גמור הוא מתקנת חכמים לפרנס את בניו, ואילו מגיל שש ועד גדלותם חיובו אינו אלא משום צדקה.

חיוב מזונות בכלל מזונות אשתו

מאידך, יש מי שסובר שהחיוב הוא מדאורייתא.

דעת הר"ן (שם, כח, ב, מדפי הרי"ף) היא שחובת מזונות הבנים אינה תקנה בפני עצמה, אלא כלולה היא בחיוב מזונות האשה. גישה זו נלמדת מהמשך דברי הגמרא, הקובע: "ממאי? – מדקתני: היתה מניקה, פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה. מאי טעמא? – לאו משום דבעי למיכל בהדה" (ועי' בב"ח, ריש סימן עא, שלמד כדעת הר"ן מתוך סוגיית הגמרא).

לפי הבנת הר"ן, הואיל ומוטל על הבעל לספק לאשתו את כל צרכיה, ומדרכה של אשה לדאוג לבניה למזונותיהם ושאר צרכיהם, אף מזונות הבנים עד גיל שש שנים בכלל זה: "וכשם שהבעל זן אותה, כך יזון אותו עמה… דאכתי בתר אימיה שייך וחד גופא נינהו". לפי גישה זו ממשיך הר"ן שאם מתה האם, שוב אין האב חייב במזונות בניו, שכן חובתו כלפיהם תלויה בחובתו כלפי אשתו – אלא שלא סמך על גישה זו למעשה, כיון שלא מצאה בשאר ראשונים.

אם נניח שמזונות האשה הן מדאורייתא, כלשון הכתוב "שארה לא יגרע", יעלה אפוא שאף מזונות הבנים בכלל חיוב זה.

בהקשר זה יש לציין לפסק השו"ע (אה"ע עא, ד) שמי שבא על הפנויה חייב במזונות הבן, למרות שאינו חייב במזונות האשה (מקור ההלכה הוא משו"ת הרא"ש, כלל יז, סימן ז). ה'חלקת מחוקק' (סי' עא, ס"ק א) הוכיח מכאן שחיוב זה אינו חלק מדין מזונות האשה וממילא יש להוכיח שמדובר על דין דרבנן (עי' גם ב'משנה למלך', הלכות אישות, פרק יב, הל' יד).

אולם, בשו"ת אגרות משה (אבן העזר, חלק א, סימן קו; יורה דעה, חלק א, סימן קמג) כתב להוכיח כשיטת הר"ן (שתשלום המזונות קשור למזונות האשה), והוסיף שאין סתירה לכך מחובת מזונות בבן הנולד מן הפנויה, כי יש לומר שחיוב זה הוא מדין 'מזיק' (שגרם לה הוצאה זו), ובמפותה מכוח הסכם מכללא מצדו של האב (שמסכים האב לפרנס את בנו).

שיטת הרמב"ם בנידון זה

בשיטת הרמב"ם נראה מצד אחד שחיוב מזונות הבנים הוא מכלל מזונות האשה, שכן כתב (הלכות אישות, פרק יב, הלכה יד): "כשם שחייב אדם במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים" (כך דקדקו בדבריו כמה מפרשים: ראה ב'מגיד משנה', שם; ב"ח, שם; ספר 'ארעא דרבנן', מערכת מ, סימן תו; שו"ת מהר"ם אלשיך, סימן לח).

אולם, ממה שחייב הרמב"ם את האב במזונות בניו אפילו מאנוסה (הלכות אישות, פי"ט, הי"ד), וממה שחייב את האב במזונות בן גרושתו (שם, פרק כא, הלכה יז), מבואר שחיוב מזונות הבנים דין בפני עצמו הוא, ואינו תלוי במזונות האם. ואכן, ב'אבני מילואים' (סי' עא, ס"ק א) פירש שדעת הרמב"ם כדעת הרא"ש הנ"ל שחיוב מזונות הבנים הינו תקנה בפני עצמה, ואינו קשור למזונות האשה – ועיי"ש במה שפירש את לשון הרמב"ם הנ"ל שלכאורה תלה את החיובים זה בזה.

לפי דרכו של ה'אגרות משה' הנ"ל, ייתכן שיש ליישב את דברי הרמב"ם באופן שחובת מזונות הבנים נובעת מחובתו כלפי אשתו, אך למרות זאת חייב אדם במזונות הבן גם במקום שאינו נשוי.

כפייה על תשלום מזונות

במאמר המוסגר נזכיר דיון חשוב בעניין הכפייה על תשלום מזונות הבנים (מתחת לגיל שש).

בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא שתיתאה, סי' מו) כתב שדין כפייה על תשלום מזונות הבנים יהיה תלוי בשאלה שבין הפוסקים הנ"ל אם חיוב המזונות הוא מכלל מזונות האשה, או חיוב בפני עצמו. דהיינו, אם נאמר שחובת המזונות נכלל בחיוב מזונות האשה, אזי יש לכפות את האב על חיובו אפילו אם אינו אמיד, ולדעת הרבה פוסקים יש לכפותו אפילו לעשות במלאכה לצורך זה.

מנגד, אם חיוב המזונות הינו תקנה בפני עצמה, ומדין צדקה בעלמא הוא, אין לכפות את האב לשלם את דמי המזונות אלא אם כן הוא אמיד, ואף בזה נחלקו הראשונים אם בית דין יורדים לנכסיו או רק כופים אותו לשלם.

אולם, באמת נראה שלפי רוב השיטות חובת המזונות היא אמנם תקנה בפני עצמה, אך חיוב גמור היא ולא מדין צדקה בלבד (בילדים מתחת לגיל שש), ולכן יש לומר שכופים אותו לשלם את דמי המזונות – וגם יורדים לנכסיו לצורך זה.

חיוב מזונות לאחר גיל שש

כבר הוזכרה לעיל תקנת אושא, לפיה חייב אדם לזון את בניו הקטנים. לפי כל הדעות, מבואר בכך כי החיוב במזונות קטנים מגיל שש עד שהם נעשים גדולים, הבן בהיותו בן שלוש-עשרה ויום אחד והבת בת שתים-עשרה ויום אחד, הוא מדרבנן, מדין צדקה. וזה לשון הגמרא בעניין זה (כתובות סה, ב):

אמר רבי אילעא, אמר ריש לקיש משום רבי יוסי בר חנינא: באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים.

כן פסק הרמב"ם (הלכות אישות, פרק יב, הלכה יד-טו):

מכאן ואילך, לאחר גיל שש, מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים. ואם לא רצה – גוערין בו, ומכלימין אותו, ופוצרין בו… אבל אם היה אמיד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן – מוציאין ממנו בעל כורחו משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו. [עיי"ש בהגהות מיימוניות, שכתב שכוונת הרמב"ם בכך לחזק את חובת המזונות מדין צדקה, ולאפשר את אכיפת החיוב על-ידי ביה"ד.]

בשנת תש"ד תוקנה תקנת הרבנות הראשית, שהרחיבה את חיוב המזונות של אב כלפי ילדיו עד גיל חמש-עשרה, ושוב בשנת תשל"ט האריכה מועצת הרבנות הראשית את תחולת תקנת הרבנות עד גיל שמונה-עשרה.

אולם, דיינים שונים בתוך הרבנות נקטו בגישות שונות ביחס לתקנות אלו, כמו שנאמר באחד מפסקי הדין (פד"ר, כרך יא, עמ' 216-215): "בשנת תש"ד תקנה מועצת הרבנות הראשית לישראל לחייב במזונות עד גיל חמש עשרה. ובזה רבתה המבוכה בפס"ד של בתי הדין בארץ – יש מחייב לפי תקנה זו, ויש שאינו מחייב; יש שמחייב מכוח הדין מחמת התקנה, ויש שמחייב מדין צדקה, ויש שרק בהשפעה על בעל הדין. והבודק בעיון גם פסקים המודפסים רואה שאין אחידות דעות בזה. וגם בשיחות בע"פ עם חברינו הדיינים, אומר זה בכה ואומר זה בכה, ולמה לא יהיה בזה קו ברור ומנחה?"

כיום, הנוהג הברור הוא לחייב תשלום מזונות עד גיל 18 (כחיוב גמור).

פגיעה במזונות קטינים עקב מרידתם

מלשון המשנה (כתובות קא, ב) ניתן ללמוד לכאורה כי חובת האב לזון את ילדיו חלה אף אם אינם שוהים אצלו: "לא יאמר [הבעל] הראשון: לכשתבוא [הבת] אצלי אזונה, אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה". דברי המשנה מתייחסים לאדם שחייב את עצמו בתשלום מזונותיה של בת אשתו (ואחר כך גירש את אשתו) – אך מבואר בכל אופן שאין הבעל יכול להתנער מחובת תשלום המזונות בטענה שהיא חיה עם גרושתו.

לכאורה, גם אם הבן מורד באביו, ואינו מקיים את חובת כיבודו כלפיו (כגון בהסכמה לפגשו, שבוודאי כלול בחובת כיבוד אב ואם), אין בכך עילה לפטור את האב מחובת המזונות. בנוגע לבן קטן, הרי שהאב חייב לזון את בנו, ואילו בן שעדיין אינו בן שלוש-עשרה ויום אחד אינו חייב במצוות, ולא ניתן לשלול את זכויותיו משום שאינו מכבד את אביו.

אולם, הרמב"ם (הלכות אישות, פרק כא, הלכה יז) מחלק בכך בין קטן עד גיל שש לבין קטן לאחר גיל שש:

אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות, והוא אצל אמו. ואחר שש שנים יש לאב לומר: אם הוא אצלי אתן לו מזונות, ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום; והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש.

כך פסק גם ב'שולחן ערוך' (אה"ע סימן פב, סעיף ז), וזאת על-פי הכלל התלמודי שמגיל שש זכות האב שיהיה בנו במשמורתו, ואילו הבת נשארת במשמורת האם עד שתגדיל. מכאן הורה ב'חלקת מחוקק' (סימן פב, ס"ק ט) שרשאי האב למנוע מזונות מבן מרדן: "כשהבן אינו רוצה להפרד מאימו, יש לאב לומר: אין עלי חיוב צדקה לפרנסו, כל זמן שאינו שומע לקולי להיות אצלי ללמוד תורה ושאר דברים" (וכן הסכים הב"ש שם, ס"ק ח).

יש שהקשו על דברי ה'חלקת מחוקק', שהרי חובה על האב לפרנס את בנו, ואיך יכול להפקיע חובה זו משום זכותו שיחיה הבן עמו (עי' בשו"ת עזרת כהן, סימן נז, שנתקשה בזה). בספר 'מנחת אברהם' (ח"ג, סימן ד) כתב הרב כהנא שפירא לבאר שחובת האב לפרנס את בנו (לאחר גיל שש) אינה אלא מפני שמידת אכזריות היא שלא לפרנסו, ובמקום שיש לאב תביעה שהבן יחיה אצלו כדרך כל הבנים, שוב אין כאן 'מידת אכזריות' במה שמונע ממנו את דמי המזונות.

בדרך אחרת יש לבאר את דברי ה'חלקת מחוקק' שכוונתו שיש לאב זכות להימנע מתשלום מזונות אם רואה שאין מגדלים אותו לתורה ולשאר מעלות טובות, שכן עיקר תביעתו הוא שיהיה הבן אצלו כדי לחכנו. כיום, תביעה זו לכאורה לא תתקבל, שכן הבן מתחנך במוסדות הלימוד לתורה ולשאר מעלות (וכך יש הזדמנות לאב לחנכו במסגרת של הסדרי ראייה).

בנוסף לכך בתי הדין כיום נוהגים לפסוק בשאלות של משמורת לפי העיקרון של 'טובת הילד', וזאת על-פי דברי הרשב"א (בשו"ת המיוחסות, סימן לח) שכתב: "לעולם צריך לדקדק בכלל לדברים אלו אחר מה שיראה בעיני בית דין בכל מקום ומקום… לחזור אחר תקונן" (עי' גם בשו"ת מהרשד"ם, אבן העזר סימן קכג).

כמובן, אם ביה"ד פסק שהאם היא המשמורנית הראויה, שוב תיפול טענת האב.

נימוקים נוספים למניעת מזונות בן מרדן

יש שדנו לפטור את האב מחובת מזונות כלפי בן מרדן מדין חינוך (עי' ב'מנחת אברהם' הנ"ל). במסגרת מצוות חינוך הילדים המוטלת על האב, רשאי האב "ליסרו ללמוד תורה אפילו ברצועה ובהחסרת לחמו" (רש"י, כתובות נ, א). אם כן, נראה שהאב רשאי לחנך את בנו המרדן אף במניעת מזונותיו: אם הבן אינו מסכים לקיים את חובתו להיפגש עם אביו, על האב לחנכו לקיים חובה זו, ויכול לעשות כן במניעת המזונות.

באחת מפסיקות בית הדין הרבני הודגש שחובת החינוך המוטלת על האב כלפי בנו אינה רק ללמדו תורה אלא אף דרך ארץ, "למידות טובות שבין אדם לחברו ולישובו של עולם", ולכן רשאי האב לנהוג מנהג כפייה בילדיו לצורך חינוכם (כולל במניעת מזונותיהם; עי' בפד"ר כרך יג, עמ' 3; כרך ב, עמ' 298).

כך יש לומר שכל חובת פרנסת הבן (מעל גיל שש) נובע מדין צדקה, ואין דיני הצדקה חלים כשנתינת הצדקה היא מעשה לא חינוכי למקבל, ועלולה לגרוע מהתנהגותו הרוחנית של הבן (עי' שם, כרך יג, עמ' 6; וע"ש, עמ' 20, דעת הרב עובדיה יוסף שליט"א, שכתב שחובת המזונות נובעת מעצם מגוריו אצלו, או למצער מכוח הסדרי הראיה שנקבעו לאב עם בנו, ומשעה שהפר הילד את חובתו, נשמט המקור לחיוב אביו לזונו).

אולם, דרכים אלו לא יחולו במקום שפסק ביה"ד עצמו שעל הבן להיות במשמורת אמו (מסיבות של 'טובת הילד'), ובמקרים אלו עצם המגורים אצל האם אינם נחשבים כמרידה באב, ואין לאב שום טענת פטור בגינם.

בנוגע להסדרי ראייה, יש להעיר שלעתים מה שאין הבן מוכן להיפגש עם אביו אינו באשמת הבן, אלא שבגין המצב המסוכסך שבין ההורים מידרדר הקשר עם האב (לפעמים בעידוד האם). אם כך הם פני הדברים, כשאין הבן אשם במצב העניינים, בוודאי שאין 'לקנוס' את הבן בהפסקת תשלום המזונות.