בפרשת השבוע נצטווינו במצוות "הקם תקים עמו": חייב אדם לסייע לחברו להטעין משא על גבי בהמתו. ציווי מקביל, הנלמד בפרשת משפטים, הוא מצוות "עזב תעזב עמו",המחייב את האדם לסייע בפריקת המשא מעל גבי הבהמה.
מדברי הפסוקים לא ניכר הבדל בין מצוות פריקה לבין טעינה.ahh אולם, לפי דרך אחת בגמרא (בבא מציעא לב, א-ב) מבואר שהחומר של מצוות פריקה (שחייב אפילו בחינם) לעומת מצוות טעינה (שלפי שיטה אחת חייב רק בשכר), בשל הצער שסובלת הבהמה. כפי שיבואר בהמשך, נחלקו הדעות בעניין איסור צער בע"ח אם הוא איסור תורה או איסור דרבנן. מקור אפשרי לאיסור תורה הוא מציווי בהמשך פרשתנו, האוסר על חסימת פיו של שור בעת שדש את התבואה: "לא תחסום שור בדישו".
כך ביאר המאירי (ב"מ לב, ב): "ממה שראינו במשנתנו שהחמירה תורה בפריקה יותר מבטעינה, למדנו על צער בעלי חיים שאנו מוזהרים עליו מן התורה בכל מקום. ואף על פי שפשוטו של מקרא לא ראינו בו חלוק בין פריקה לטעינה, מכל מקום כבר כתבה תורה בפירוש 'לא תחסום שור בדישו'".
במאמר זה נשתדל לבאר את גדרי איסור צער בעלי חיים והלכותיו.
צער בעלי חיים – דאורייתא או דרבנן
נחלקו תנאים ואמוראים בשאלה אם איסור צער בעלי חיים הוא איסור תורה או איסור דרבנן. לאחר הבאת שיטות התנאים בנוגע למצוות פריקה וטעינה, סיים רבא (ב"מ לב, א) כי "מדברי שניהם למדנו צער בעלי חיים דאורייתא". אולם הגמרא דוחה את דבריו, ומביאה את שיטת רבי יוסי הגלילי שצער בעלי חיים מדרבנן. מכל מקום, למעשה לא הוכרעה ההלכה בסוגיית הגמרא שם.
אולם, במקום אחר (שבת קכח, ב) סותמת הגמרא שאיסור צער בעלי חיים הוא איסור תורה. בגמרא מבואר שבהמה שנפלה לאמת המים בשבת, אם המים עמוקים (ואין אפשרות לפרנסה במקומה) מביא כרים וכסתות ונותן תחתיה. אף על פי שבפעולה זו הוא 'מבטל כלי מהיכנו', ועובר בכך על איסור דרבנן (שכן דומה לסותר את הכלי), מותר לעשות כן משום ש"צער בעלי חיים דאורייתא דחי לדרבנן".
רש"י מסביר שהמקור לכך הוא מצוות פריקה: החובה לפרוק את הבהמה, לפי ביאור אחד, נובעת מהדאגה לצערה של הבהמה. מנגד, במקורות אחרים (מדרש הגדול פרשת בלק, פרק כב; מורה נבוכים ח"ג, פרק יז; ספר חסידים סימן תרסו) כתבו את המקור לאיסור צער בעלי חיים מדברי המלאך לבלעם: "על מה הכית את אתנך זה שלוש רגלים".
בעקבות הסוגיה הנ"ל, פסקו כמה ראשונים (רי"ף שבת שם; רא"ש בבא מציעא פרק ב, סימן כט) שאיסור צער בעלי חיים הוא איסור תורה. ב'מנחת חינוך' (מצוה פ) כתב כי לדעת הרמב"ם צער בעלי חיים דאורייתא (ראה בביאור הגר"א, חו"מ סימן רעב, ס"ק יא, שציין לסתירות בשיטת הרמב"ם), וכתב לאור זאת (שם, ס"ק י) שחובה עלינו למנוע צער בעלי חיים: למאן דאמר צעב"ח דאורייתא, מחויב האדם להציל בעל חיים אפילו מצער הבא ממילא – אבל למאן דאמר צעב"ח דרבנן, מסתבר שרבנן לא גזרו אלא לאסור צער שגורם בידיו לבעלי החיים, ולא צער הבא ממילא.
גם ה'שולחן ערוך' פסק שאיסור צער בעלי חיים הוא איסור תורה (ראה באו"ח סימן שה, סעיף יט, ובמשנ"ב ס"ק סט, וכן כתב הרמ"א בחו"מ סימן רעב, סעיף ט, ובסמ"ע שם ס"ק יב בדעת ה'שולחן ערוך').
ב'פרי מגדים' (או"ח סימן תסח, משב"ז ס"ק ב) כתב שיש בכך השלכה לעניין היתר גרימת צער בע"ח על-ידי אמירה לגוי: אם איסור צער בע"ח הוא איסור דרבנן, אזי אמירה לגוי לצער בע"ח ייחשב 'שבות דשבות', ואין בכך איסור (חוץ מענייני שבת, יו"ט, וחול המועד, שגם 'שבות דשבות' לא הותר). ואילו אם צער בע"ח הוא איסור תורה, לא יהיה היתר של אמירה לגוי, אלא יהיה בכך איסור דרבנן. אולם, סיים שם שייתכן שאפילו אם צער בע"ח דאורייתא, עדיין יש היתר על-ידי אמירה לגוי, מפני שאין בצער בע"ח מצוות לא-תעשה, אלא מצוות עשה (של פריקה) בלבד, ואין בכך איסור של אמירה לגוי.
חשוב לציין שב'נימוקי יוסף' (ב"מ שם) ביאר שאיסור דאורייתא של צער בעלי חיים נאמר רק "בצער גדול, אבל בצער מועט לא". הדוגמא שמביא ל'צער מועט' היא נפילת בהמה לתוך בור (ביצה לז, א). אם נפלה בהמה לתוך בור בשבת, יש לפרנס את הבהמה במקומה (בתוך הבור), ולא להעלותה בידיים (ולעבור על איסור מוקצה), מפני שאין בכך צער גדול לבהמה.
צער בעלי חיים לצורך בני אדם
בגמרא (שבת קי, ב) מבואר שמותר לאדם לסרס תרנגול בדרך עקיפה (שאין בה איסור סירוס): "דאמר רבי יוחנן הרוצה שיסרס תרנגול יטול כרבלתו, ומסתרס מאליו". ברור שנטילת כרבלתו של תרנגול כרוכה בגרימת צער, ועם זאת מבואר שאין איסור בנטילת הכרבולת, כל שיש צורך בסירוס התרנגול.
במקום אחר רואים שאפילו במקום צורך כלכלי מותר לגרום צער לבעלי חיים. המשנה (ע"ז יג, ב) מלמדת שאסור למכור בהמות מסוימות לגוי, בשל החשש שהגוי ישתמש בהן לצורך תקרובת עבודה זרה. אחד הדברים שאסור למכור הוא 'תרנגול הלבן'. אולם, המשנה מבארת שאפשר למכור תרנגול לבן לגוי לאחר הטלת מום: "ובזמן שהוא בפני עצמו קוטע את אצבעו ומוכרו לו, לפי שאין מקריבים חסר לעבודת כוכבים".
מכאן אנו רואים שלא נאמר איסור צער בע"ח במקום הצורך. כך נפסק ברמ"א (אבן העזר ה, יט), בשם תרומת הדשן (סימן קה): "כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום איסור צער בעלי חיים, ולכן מותר למרוט נוצות מאוזות חיות, וליכא למיחש משום צעב"ח".
עם זאת, הרמ"א מוסיף שנכון להימנע מגרימת צער בעלי חיים: "ומכל מקום העולם נמנעים, דהוי אכזריות".
ניסויים רפואיים
אחד התחומים בהם מתעוררת בחריפות שאלת צער בעלי חיים היא בעניין ניסויים על בעלי חיים לצורך פיתוח רפואי.
מאחר ותרופות רבות התגלו במרוצת השנים על-ידי ניסויים בבעלי חיים, ויש בכך תועלת ברורה, הורו כמה פוסקים שמותר לבצע את הניסויים לכתחילה, כמו שנפסק בשו"ת שבות יעקב (ח"ג, סימן עא) ובשו"ת שרידי אש (יו"ד סימן צא). בשו"ת שבות יעקב הוסיף שאין הצער דומה לצער של מריטת נוצות (הנ"ל), שהוא צער גדול המורגש בכל נוצה ונוצה, ומכאן סניף נוסף לקולא.
לכאורה, אין איסור בגרימת צער בע"ח אפילו בניסויים לצורכי קוסמטיקה, וכדו', כי אף זה נחשב צורך האדם. בשו"ת שבות יעקב הנ"ל פותח את תשובתו בציטוט מכמה פוסקים שהתירו צער בע"ח במקום צורך, וביאר: "דכל שיש בו שום צורך, או לרפואת הגוף או שום הנאת ממון, דאין בו שום חשש איסור בל תשחית או צער בע"ח, ואפילו משנת חסידים אין כאן" – ולכאורה צורך קוסמטי בכלל דבריו.
ציד בעלי חיים למטרות שעשוע
בשו"ת נודע ביהודה (תניינא, יו"ד סימן י) דן בשאלת ציד למטרת שעשוע, כדרך שהייתה נפוצה אצל השרים החשובים. בתחילת תשובתו מאריך בשאלה נ"ל של גרימת צעב"ח במקום לצורך האדם, ולאחר שמביא את דברי ה'תרומת הדשן', מוסיף שבמעשה הציד אין חשש לאיסור צער בעלי חיים מסיבה נוספת, כי "להמית בהמות וחיות וכל מיני בעלי חיים, לית ביה משום צעב"ח". [יש להעיר שלכאורה נגרם צער לחיות במה שרודף אחריהם קודם הריגתם, וצ"ב.] כמו כן מבאר אין בדבר משום איסור בל תשחית, שהרי "נהנה בעור, וגם אינו דרך השחתה".
אולם, בהמשך דבריו סייג ה'נודע ביהודה' את דבריו, וכתב שכל זה הוא "מצד הדין", אבל על גוף דבר זה הרי "לא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו, ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב, ואיך ימית איש ישראלי בידים בעלי חיים בלי שום צורך, רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה". לאור דברי הרמ"א הנ"ל, הרי שגם במקום שאין איסור משום צער בעלי חיים, יש להימנע מדבר שיש בו משום 'אכזריות', ולכן בוודאי שהציד איננו מצד 'יושר ההנהגה'.
לאחר מכן הוסיף שלא רק שאינו ראוי להתעסק בציד, אלא שיש בדבר משום איסור, שכן נכנס למקום סכנה. מי שצריך להתעסק בציד לצורך מחייתו רשאי לעשות כן, כמו סוחרי הימים שמסתכנים לצורך פרנסתם, אבל מי שאין לו צורך בכך עובר על ציווי הכתוב "ושמרתם מאד לנפשותיכם". ומסקנתו: "ולכן יש בדבר זה מדה מגונה דהיינו אכזריות וגם איסורא וסכנתא וגם הזכרת עונותיו ולכן השומע לי ישכון בטח השקט ושאנן בביתו ולא יאבד זמנו בדברים כאלה".
הריגת יתושים ומזיקים אחרים
דברי ה'נודע ביהודה' שאין איסור צער בע"ח בהריגת בהמות וחיות אינם מוסכמים, ויש פוסקים שנחלקו על דבריו בנקודה זו. כך מבואר בשו"ת שואל ומשיב (תניינא, חלק ג, סימן סה), שהוכיח מדברי החינוך (מצוה תמ) שגם במיתה שייך איסור צער בע"ח, כי כך מסביר את עניינה של מצוות שחיטה. כן כתב גם הר"י מיגש (הובאו דבריו בשטה מקובצת, ב"מ שם), שגם בשחיטה שייך צער בע"ח, ומכאן שאף הוא סובר שאיסור זה חל גם כשממית.
אולם, ברור שאין איסור בהריגת מזיקים למיניהם, כגון יתושים, ג'וקים, וכדו', כיון שמדובר בצורך האדם, שכן בעלי חיים אלו מפריעים לבני אדם, מבהילים את הילדים, וכדו'. אי-לכך, פשוט שמותר להורגם, גם אם יש בכך גרימת צער לבעלי חיים.
שיקול נוסף להיתר הריגת יתושים וכדו' עולה מתוך דברי היעב"ץ (שו"ת שאלת יעב"ץ חלק א', סימן קי), שחידש "שאיסור צער בע"ח אינו אלא בבע"ח דבני מלאכה נינהו לצורך בני-אדם, אבל זבובים ופרעושים ושאר שקצים וכד' – לית בהן משום צעב"ח, ושפיר למיקטלינהו [=ומותר להורגם]".
ייסורי רבי: ורחמיו על כל מעשיו
בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב, סימן מז) נשאל בדין הריגת מזיקים, ולאחר שמשיב להיתר (מהטעם הנ"ל שהוא לצורך האדם), דן בעניין 'ייסורי רבי', שנתייסר בייסורין קשים במשך כמה שנים.
הגמרא (ב"מ פה, א) קובעת שייסורי רבי באו על-ידי מעשה. עגל אחד, שהיה בדרך להישחט, תלה את ראשו בתוך כנף בגדו של רבי, ובכה [על גורלו המר להישחט]. אמר לו רבי: "לֵך, לכך נוצרת" [כלומר, נוצרת כדי שבני-אדם יאכלו את בשרך]. כתגובה לכך, מספרת הגמרא שאמרו [מן משמים] לרבי: "הואיל ואינו מרחם – שיבואו עליו ייסורים".
כמו כן, קובעת הגמרא שהייסורים הלכו על-ידי מעשה. יום אחד, הייתה שפחתו של רבי מטאטאה את הבית, והיא טאטאה אף גורים של חולדה שהיו מונחים שם. אמר לה רבי: הניחי להם, שהרי כתוב: "ורחמיו על כל מעשיו". אמרו [מן משמים]: הואיל ומרחם – נרחם עליו. מכאן מקשה ב'אגרות משה', שהרי טאטואן של החולדות היה לצורך האדם, ולמרות זאת מבואר שרבי הקפיד שהמשרתת לא תטאטא אותן, משום "ורחמיו על כל מעשיו".
על כך מתרץ הרב פיינשטיין (שם) שלא כל החולדות שוות, ויש לומר שמדובר על חולדות שלא מזיקות, ולא מפריעות, כך שלא היה צורך האדם בטאטואן. בנוסף לכך, מלשונו של רבי מבואר שלא היה מקפיד על המשרתת שלא תטאטא את החולדות משום איסור צער בע"ח, ומעיקר הדין באמת לא היה איסור על טאטואה החולדות, כיון שהיה נוח יותר לטאטא אותן. אלא, ממידת חסידות הורה עליה שלא תטאטא אותן, משום "ורחמיו על כל מעשיו". מידת חסידות זו אינה שייכת בנוגע ליתושים ושאר מזיקים, שמפריעים ומזיקים לאדם בפועל.
אולם, מסיים ה'אגרות משה' שאם זה אפשרי, טוב להרוג מזיקים בדרך עקיפה, על-ידי הנחת מכשיר וכדומה, ולא להורגם בידים, בשביל שלא להוליד טבע אכזרי באדם.
הריגת בעלי חיים בשביל למנוע צערם
בספר 'דינים והנהגות ממרן החזון איש' (ח"ב, עמוד מ) מספר על אחד מבני הבית ששאל את החזו"א על זבוב שהיה מפרפר למות, והורה החזו"א שיש לגמור את מיתתו בשביל למנוע את צערו.
אולם, בספר 'צער בעלי חיים' (פרק ד, אות ג) כתב שנראה שהוראה זו מוגבלת לבעלי חיים זעירים כגון זבובים, ולא לבעלי חיים גדולים יותר, ואפילו עכברים וכדו'. הסיבה לכך היא שבנוגע לחיות גדולות יותר, עצם מעשה ההריגה נתפס כדבר מאוס בעיני הבריות, ונתפס כאכזריות, ולכן יש להימנע ממנו גם במקום שחושך צער לבעל חי.
טלטול מוקצה משום צער בע"ח
ראינו לעיל שלפי הדעה שצער בע"ח דאורייתא, מותר לעבור על איסור דרבנן בשביל למנוע צער בע"ח. לאור הלכה זו, נחלקו הפוסקים בדין טלטול מוקצה בשבת, כפי שהביא ב'משנה ברורה' (סימן שה, ס"ק ע): יש שהתירו טלטול מוקצה לצורך מניעת צער בע"ח, ויש שאסרו (וכך סותר שם ב'משנה ברורה'), משום שאין לדמות תקנות חכמים זו לזו.
בספר 'שמירת שבת כהלכתה' (פרק כז, סעיף כח) כתב דוגמה להלכה זו במקרה שדג קפץ מתוך המים בשבת, ויש מקום להניח שהדג ימשיך לחיות אם מחזירים אותו למים. לפי דעת המקלים, מותר להחזיר את הדג למים, ואילו לדעת האוסרים, אסור לעשות כן. דעת החזו"א (סימן נב, ס"ק טז, כפי שהובאה בהערה צח, שם) כדעת המקלים, שאיסור מוקצה נדחה מפני איסור צער בע"ח.
צער בעלי חיים באדם
דעת הרשב"א (ח"א סימן רנב) שאיסור צער בעלי חיים שייך אפילו בבני אדם. כלומר, לא רק בבהמות נאמר החובה לסייע בפריקת משא מעל-גבי בהמה, אלא אפילו באדם הנושא משא, חובה על האדם לסייע בפריקת המשא, ובכך להקל מעל האדם את משאו. כך נפסק גם בברכי יוסף (יו"ד סימן שעב, סעיף ב).
אולם, הרדב"ז (סימן תשכח) כתב שאין חובת פריקה וטעינה בנוגע לאדם (כדעת השואל בשו"ת הרשב"א), וביאר "ובאדם לא אמרו צער האדם, לפי שהוא בעל שכל ולא היה לו לטעון עצמו יתר מן הראוי לו". אך מסכים הרדב"ז שבוודאי חובה עלינו להציל את בני האדם מן הצער מדין "ואהבת לרעך כמוך", אך שאינו בכלל חובת פריקה וטעינה.
על דרך זו מבואר בשו"ת חות יאיר (סימן קצא). אם שכתב שיש להקל בהלכות שונות במקום צער, הוסיף שאין ללמוד קולא זו בק"ו מצער בעלי חיים, "דהקפידה תורה על צער בע"ח, דחסירה דעת ונפש המשכלת לסבול, מה שאין כן זה האדם, איבעיא ליה ליתובי דעתיה [=צריך הוא ליישב את דעתו] ולקבל מאהבה מה שיארע לו".
