בס״ד
שלום לרבנים אתר דין שליט״א,
באגרת משה אורח חיים חלק ה סימן כד ס״ ק ו׳, כתוב שם על ענין איסור אל תתגודדו לגבי תפילין בחול המועד ובסיכום הענין כתוב שם לפי הא״מ יצא שאנשים יודעים שיש מניחים ויש לא מניחים וכ״ש אדם בא לבה״כ שקרובה לבתו אע״פ שמניחים או לא והוא כן או לא, זה לא ענין של אל תתגודדו שכולם יודעים על זה וכו׳. לכן אין בעיה להניח לפי דעתו.
שאלתי פה לגבי בני אשכנז שמתפלל בנוסח אשכנז שיש לו בצד הבית בה״כ אשכנזי שמתפללים בנוסח ספרד ובכל יום ויום אומרים ודוי , וזה לרוב קהילות אשכנזיות לא נהוג , אז השאלה היא האם כדי להמשיך לעשות כמו המתפללי הבית הכנסת משום דרכי שלום או אולי דרך ארץ? או מצד ההלכה אולי דומה למקרה של הא״מ שכולם יודעים שיש אומרים וידוי ויש אשכנזים שאינם אומרים ויש רשות לא לשנות המנהג כשמתפלל אצלם? ואם כן אולי טוב לעשות את זה בצינא?
תודה רבה
תשובה:
שלום רב
שאלתך נידונה רבות בין פוסקי זמנינו, המסקנא היא שבארץ ישראל כיום יש כמה טעמים להתיר לכל אדם לנהוג כמנהגו, ראשית, בארץ ישראל יש קהילות רבות ובאותו בית הכנסת עצמו פעמים רבות מצויים אנשים שמנהגיהם חלוקים – אשכנזים ספרדים חסידים תימנים וכו', כך שלא כל כך שייך האיסור של לא תתגודדו. שנית, כפי שהזכרת [ומקור הדברים במהרש"ם] דבר ששורשיו במחלוקת ידועה מדורות עברו לא שייך בו כל כך איסור זה [בפרט לפי הטעם שלא יבואו לידי מחלוקת, לפי הטעם שלא יראה כשתי תורות עדיין יש לדון], כמוכן לא מוגדר כל כך מהו הקובע של מנהג המקום, גם בית כנסת שהנוסח בו החזן מתפלל הוא ספרד קשה לקבוע על פי זה את מנהג המקום, שכן כאמור לעיתים רוב המתפללים אינם מתפללים בדוןקא בנוסח זה.
אף על פי כן, הוראת הפוסקים, שאם רוב המתפללים שם מתפללים בנוסח אחד אין ראוי לשנות מנהגם בפניהם, ויש לעשות את הוידוי כפי מנהג המקום, וכן כל שאר הדברים הנאמרים מחמת הציבור, כמו קדושה וכיוצא בזה, ואילו הדברים הנאמרים בלחש יאמרו כפי מנהג האבות. ויש שהקילו לומר וידוי בצינעא במקום צדדי בביתץ הכנסת כפי מנהג האבות.
מקורות:
