שלום
האם תמיד יש להתפלל על חולה שיתרפא, או שיש מקרים שלא?
למשל חולה סיעודי שמאושפז עקב דלקת ריאות קשה, או אדם דמנטי שאין לו סיכוי להתרפא ממחלתו הכללית וכעת חולה במחלה נלווית, או חלילה חולה סופני.
מה גישת ההלכה לכל אלו? האם יש להתפלל שלא יסבול? האם יש להתפלל שיבריא אף שבעצם זה כרוך בסבל וממילא ייתכן וחי בסבל?
נ.ב. ושאלה כללית ועקרונית, כאשר אדם חולה במחלה שאין סיכוי להתרפא ממנה, כמו אלצהיימר למשל, שאין אדם בעולם שנתרפא ממנה, האם מתפללים עליו בכל זאת שיתרפא ממחלתו זו?
תודה רבה
תשובה:
שלום רב,
בשו"ת אגרות משה (חו"מ ב' סי' עד) יש מענה רחב יותר עבור שאלתך, כאן אצטט בראשית דבריו:
"הדין שכתבתי הוא דין מבואר ופשוט, שאם אין יודעין הרופאים שום רפואה לא רק לרפאותו אלא אף לא להקל היסורין, אלא להאריך קצת חייו כמו שהן בהיסורין, אין להם ליתן רפואות כאלו. שהרי בכה"ג חזינן מעובדא דרבי (כתובות ק"ד ע"א) שלא הועילו רבנן בתפילתם שיתרפא וגם לא לסלק יסוריו אלא שהועילה תפלתם שלא ימות ויחיה בהיסורים כמו שהם כל זמן שמתפללין, אמרה אמתיה דרבי שהיתה חכמה בתורה יה"ר =יהי רצון= שיכופו העליונים את התחתונים, וכשראתה שלא הועילה תפלתה מחמת שלא פסקו רבנן מלמיבעי רחמי עשתה מעשה להשתיקם מתפלתם בשבירת כוזא ונח נפשיה, ומשמע מהגמ' שהובא זה להורות הלכה ששפיר עשתה וכדאיתא כן בר"ן בנדרים ריש דף מ' שכן סובר ר' דימי כמעשה דאמתיה דרבי, ופסק כן לדינא שכשלא מועיל התפלה להתרפאות ולהקל היסורין יש להתפלל שימות מאחר שזהו טובתו".
