לתרומות לחץ כאן

הילכו שנים יחדיו? דין ישיבת גבר ליד אישה ביאור מקיף בשאלת ישיבת איש ליד אישה בתחבורה הציבורית

 

א) מבוא

לאחרונה הושמעו קולות רבים אודות שאלת "הדרת נשים" מהמרחב הציבורי על-ידי גורמים דתיים או חרדיים. בכל מסגרת ובכל פורום, עסקו אנשי התקשורת, פוליטיקאים, וראשי ארגונים שונים, בתופעה המורכבת של יחס החברה הדתית-חרדית לנשים ברשות הרבים.

העיסוק הרב בנושא שיתופן של נשים במרחב הציבורי דורש מאתנו עיון מחודש באספקטים ההלכתיים של הסוגיה. עיקרה של תשובה זו תעסוק בפן מצומצם של שאלת היחס לנשים במרחב הציבורי, והיא שאלת ישיבה ליד נשים בתחבורה הציבורית: האם יש איסור, או סיבה כלשהי, להימנע מישיבה ליד אישה באוטובוס?

אולם, דעת לנבון נקל שלשאלה זו ישנן השלכות מעבר לנושא הספציפי של ישיבה ליד אישה באוטובוס – הן בתחום התחבורה הציבורית, והן בתחומים רבים של החיים המשותפים במדינה.

המרחב הציבורי, מעצם טיבו וטבעו, הינו מרחב מעורב – כך תמיד היה, וניתן להניח שכך תמיד יהיה. רק בסיטואציות מיוחדות דרשו חכמינו פיקוח והפרדה בין המינים, כדי למנוע חשש של קלות ראש יתרה בעידני שמחה (כמבואר ברמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ו, הלכה כא; וראה גם בעל הטורים, תחילת פרשת שופטים). מועדי השנה, המוציאים אותנו משגרת החיים ומזמינים משתה ושמחה, דורשים התייחסות מיוחדת; לבד מזמנים אלו, הפרהסיא הינה בפירוש מעורבת.

על כן יש צורך ברור לעסוק בהלכות ה"רשות הרבים" – צורך המתחדד, כאמור, בתקופה הנוכחית – כדי לדלות מדברי קדמונים, וליישם את דבריהם על מציאות חיינו.

ב) איסור "לא תקרבו" בעריות

החשש המרכזי שניתן להעלות בישיבה ליד אישה באוטובוס – או בכל אמצעי תחבורה אחר – הוא החשש לנגיעה. נפתח אפוא בדיון באיסור נגיעה בין איש ואישה (מדובר כמובן באישה שאינה מותרת לו) – בהגדרתו, ובפרטי דיניו.

נאמר בפסוק (ויקרא יח, ו): "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, אני ה'". מפסוק זה למד הרמב"ם (ספר המצוות, לא תעשה שנג) שהתורה אוסרת לא רק מעשה ביאה עם נשים האסורות לאדם (המכונה "גילוי ערווה"), אלא אף מעשה שיש בו קרבה לבד.

המקור לדעת הרמב"ם, לפיה נאסרת כל קרבה באיסור תורה, הוא מדברי הספרא (ויקרא יג, א), כמו שהביא שם:

"אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב – תלמוד לומר "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב". אין לי אלא נדה בל תקרב ובל תגלה, ומנין לכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו – תלמוד לומר "לא תקרבו לגלות".

עם זאת, בספרא שם מבואר שאין חומרת הקרבה כחומרת הביאה: עונש כרת, שנאמר על גילוי עריות, מוגבל למעשה ביאה בלבד, ואילו קרבה שאין בה מעשה ביאה נאסרה באיסור לאו בלבד.

מנגד, הרמב"ן (השגות לספר המצוות, שם) סובר שאיסור הנגיעה הוא איסור דרבנן, שנועד להרחיק את האדם מן האיסור. אמנם דעת הספרא, כאמור, היא שגם בקרבה לעריות יש איסור תורה, אך ביאר הרמב"ן שדעת התלמוד אינה כן, והוכיח מכמה מקומות שאיסור קרבה אינו איסור תורה אלא איסור דרבנן בלבד. הראיה המרכזית שמביא הרמב"ן היא ממסכת שבת (יג, א):

"איבעיא להו נדה מהו שתישן עם בעלה, היא בבגדה והוא בבגדו. אמר רב יוסף … תא שמע: מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור – שמע מינה. ופליגא דרבי פדת, דאמר רבי פדת: לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד, שנאמר: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה".

מזה שלא הביאה הגמרא את דברי הספרא הנ"ל, הוכיח הרמב"ן שדברי רבי פדת מוסכמים על חכמי התלמוד, ומכאן שאין איסור תורה אלא בגילוי עריות בלבד. האיסור המקראי, לפי דעת הרמב"ן, מתייחס למעשה ביאה בלבד, אותו מכנה התורה "קרבה".

כבר האריכו שם מפרשי הרמב"ם, ובעיקר ה"מגילת אסתר" וה"לב שמח", ליישב את דעת הרמב"ם מהמקורות שהביא הרמב"ן, ולפרש היטב את מחלוקתם, עיי"ש.

יצוין שהרבה ראשונים, כולל הסמ"ק (לא תעשה קי), הסמ"ג (לא תעשה קכו), ספר החינוך (לא תעשה קפח), החרדים (פרק לב), הכתר תורה (לא תעשה שכט), והטור (אבן העזר סימן כ), הלכו בדרכו של הרמב"ם שיש איסור תורה אף בקרבה לעריות.

ג) איסור נגיעה רק בדרך חיבה

בשו"ת הרדב"ז (חלק ד, סימן ב) כתב שאיסור קרבה לעריות אינו איסור תורה אלא איסור דרבנן (כדעת הרמב"ן הנ"ל), והוכיח שאין בו איסור תורה, כי "אי אתה אומר כן לא שבקת חיי לכל בריה, שאסור ליגע בבתו או באחותו".

מזה שמותר לאדם לנשק את בתו ואת אחותו (כמו שמוצאים אנו בחז"ל שתנאים ואמוראים היו מנשקים לקרובות משפחתם), מוכיח הרדב"ז שקרבה לעריות אינה איסור תורה אלא איסור דרבנן, ולא אסרו חז"ל את הקרבה לקרובות שאין יצר הרע שולט בהן.

כדי ליישב את שיטת הרמב"ם ושאר הראשונים מקושיית הרדב"ז, נראה שלא אסרה התורה אלא נגיעה כזו שיכולה להביא לידי איסור גילוי עריות. בנוגע לבתו או אחותו של אדם, אין חשש שיוביל החיבוק והנישוק למעשה ביאה, ולכן לא חל עליהם האיסור.

כך משמע מדברי הרמב"ם בהלכותיו (הלכות איסור ביאה, פרק כא, הלכה א):

"כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים, או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר, הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר: "לבלתי עשות מחקות התועבות וגו'", ונאמר: "לא תקרבו לגלות ערוה". כלומר, לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה."

האיסור, בלשון הרמב"ם, הוא שלא לעשות "דברים המביאין לידי גילוי ערוה". לכן, כל מעשה שאין בו צד המביא לידי גילוי עריות, כגון חיבוק ונישוק של בת או של אחות, אינו נכלל באיסור.

מכאן למדנו שלא נאסרה הנגיעה בעריות אלא בנגיעה שבאה "דרך תאוה, ונהנה בקרוב בשר". נגיעה שאין בה חיבה ואינטימיות, אינה אפוא בכלל האיסור. כבר דייק כן הש"ך (יו"ד סימן קנז, ס"ק י), שפסק כדעת הרמב"ם (נגד דעת הרמב"ן), והמשיך לבאר:

"ומכל מקום משמע דאף הרמב"ם לא קאמר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה, שהרי מצינו בש"ס בכמה דוכתי שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם, וכן כתב הר' יצחק ליאון שם בהדיא, וכן משמע להדיא ממ"ש הרמב"ם ריש פרק כ"א מהל' איסורי ביאה, וז"ל, כל הבא על העריות דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה מן התורה כו' [עכ"ל], וכן כתב הסמ"ג והכתר תורה שם, אלמא דאינו לוקה אלא בדרך תאוה וחיבת ביאה."

בדרך זו מבואר בשיירי כנסת הגדולה (יו"ד סימן קצה, הגהות בית יוסף אות יב), שכתב אף הוא ליישב את דברי הרמב"ם מקושיית הראב"ד:

"לא קשה, דלא נאמר אסור דלא תקרבו לגלות ערוה אלא בעושה כן דרך תאוה ולבו נוקפו [כלומר, שיש חשש שיבוא לידי מעשה ביאה], אבל בעריות שאין לבו נוקפו אין שם איסור מן התורה, אבל הוא דבר מגונה וכמו שכתב הרמב"ם בפרק הנזכר."

ברור הדבר שאם כך הדין לדעת הרמב"ם המחמירה, קל וחומר שכך ההלכה אף לפי שיטת הרמב"ן, לפיה כל איסור הנגיעה אינו אלא איסור דרבנן, שלא אסרו חז"ל אלא במקום קרבה שעשויה להביא לידי איסור דאורייתא של מעשה ביאה.

ד) מישוש דופק על-ידי רופא

לאור יסודו הנ"ל, כתב הש"ך במקום אחר (יו"ד סימן קצה, ס"ק כ) שאין חשש איסור ברופא הבודק את דופקה של אישה האסורה עליו. כיון שאין במדידת הדופק נגיעה של חיבה, אין בכך חשש איסור.

אולם, אין זו דעת הבית יוסף, שכתב (יו"ד סוף סימן קצה):

"וכתב עוד בתרומת הדשן (סי' רנב) בשם גדול אחד דאשה [נדה] חולה ובעלה רופא אסור למשש לה הדופק, ונראה מדבריו שאפילו כשאין רופא זולתו אסור, וגם בתשובות להרמב"ן סימן קכ"ז אסר לבעל למשש דופק אשתו נדה …  ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדבריו דשרי, משום פיקוח נפש. אלא דאיכא למימר דלטעמיה אזיל דסבר דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן, אבל להרמב"ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה הכא אע"פ שיש בו פיקוח נפש אפשר דאסור, משום דהוי אביזרא דגילוי עריות, וצ"ע."

הלכה זו נפסקה בשולחן ערוך שם (סעיף יז), ומשמע שאין כל היתר בנגיעת אישה, ואפילו נגיעה שאינה של חיבה נאסרה – לדעת הרמב"ן באיסור דרבנן, ולדעת הרמב"ם באיסור תורה.

אך קשה על כך ממה שהעיר הש"ך (שם), שהרי "המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדופק של אישה, אפילו אשת איש או עובדת כוכבים, אף על פי שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים, וכן עושים שאר מיני משמושים על-פי דרכי הרפואה". איך אפוא ניתן לאסור את מישוש הדופק מדין קרבה אל העריות, כשפשוט על-פי מנהג כל ישראל שרופאים ממשמשים בדופק של פציינטים ללא כל חשש?

בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ב, סימן יד) עמד על קושי זה, וכתב שמה שחשש הבית יוסף לאיסור נגיעה במדידת הדופק נאמר רק בנוגע לאשתו נדה, ולא בשאר עריות. כיון שלבו של אדם גס באשתו, יש חשש מיוחד שמא נגיעה שאינה של חיבה תהפוך לנגיעה של חיבה, ולכן צריך להחמיר בה ביותר. כך פירש שם בדעת תורת השלמים (ס"ק טו) ובדעת הבית שמואל (סימן כ, ס"ק א). בניגוד לכך, באישה אחרת, שאינה אשתו, בוודאי שאין איסור בנגיעה שאינה של חיבה, ולכן נהגו הרופאים למדוד את הדופק של הנשים, ולא חששו לאיסור קרבה.

גם בנוגע למה שכתב שם הש"ך, שאין להתיר מדידת הדופק אלא במקום סכנה, ביאר הרב פיינשטיין הלכה זו נאמרה רק באשתו נדה, ומפני איסור דרבנן של הרחקות בזמן נידתה. באישה אחרת אין בכך שום איסור.

אפילו אם נניח שדברי הבית יוסף (וכן דברי הבית שמואל הנ"ל) חולקים על דעת הש"ך, הרי שרוב רובם של פוסקים נקטו כדעת הש"ך (ראה שו"ת זרע אמת, ח"ג, סימן קמז; רוח חיים סימן קצה; שו"ת עצי ארזים, אה"ע סימן כ), וכך נקטינן להלכה.

ה) ישיבה ליד אישה

לאור היסודות הנ"ל, פסק הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, אה"ע חלק ב, סימן יד) שאין להימנע מלנסוע באוטובוס צפוף בשל חשש נגיעה, וז"ל:

"בדבר הליכה בסאבוויי (רכבת תחתית) ובבאסעס (אוטובוסים) בזמן שהולכים בני אדם לעבודתם, שנמצאים שם אנשים ונשים דחופים זה בזה, שקשה מליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים, אם מותר אז ללכת בשעות אלו שם. הנה מצד הנגיעה ודחיפה בנשים אז ליכא שום איסור משום דאין זה דרך תאוה וחיבה, וכל איסור נגיעה בעריות הוא אף להרמב"ם שסובר שהוא בלאו דלא תקרבו דאורייתא דוקא דרך תאוה כמפורש בדבריו ריש פכ"א מאיסורי ביאה, ומשמע שבלא דרך תאוה ליכא אף איסור מדרבנן, שלא הזכיר זה."

מתוקף אותו עיקרון, פסק שם שאין איסור לשבת ליד אישה באוטובוס: "וכן ליכא איסור מהאי טעמא גם לישב אצל אשה, כשליכא מקום אחר, דג"כ אין זה דרך תאוה וחבה". גם אם יבוא לידי נגיעה, הרי שאין זו נגיעה של חיבה, ולכן אין בכך איסור.

וכן פסק להיתר הרב בנימין זילבר בשו"ת אז נדברו (ח"ה, סימן מח), והדגיש שחשוב להבחין בין איסור והיתר לבין חומרות שמחמירים מפני ענייני צניעות, כי מעיקר הדין אין שום איסור בישיבה באוטובוס איש ליד אישה. גם אם יבואו לידי נגיעה בסיבוב וכדומה, כתב שם ש"אין בכך כלום". עוד הוסיף לבאר שייתכן שיעלה קלקול ממה שחושבים המון העם שיש איסור בישיבה ליד האישה, כלשונו שם:

"וזה נוגע בעיקר מה שנהוג יום יומית שיש שירות מוניות בין בני ברק לירושלים, ולפעמים נוסעים גם נשים, דנעשה כבר לדבר פשוט גם אצל הנהגים, וגם הנשים תובעות בפה לשבת אצל הנהג, גם כשכבר יושב שם איש זקן אומרים לו לרדת כדי שלא יצטרכו לשבת בספסל אחר עם גבר. ואני כמה פעמים התנגדתי לזה, וטענתי כשהאשה יושבת ראשונה קשה להזהר מאיסור הסתכלות יותר … ועל זה יצאתי בכוחא דהיתרא דמותר לשבת בספסל אחד עם גבר במונית, ואפשר להיזהר מנגיעה ממש ואפשר לשבת באופן שקל להיזהר מהסתכלות ומנגיעה."

ושוב ראיתי בשו"ת שלמת יוסף (סימן ט) שמובאת תשובת הרב יוסף חיים זוננפלד שנשאל אודות "העגלות הציבוריות" אם יש פגם בכך שיבש איש ליד אישה, והשיב שאין בזה איסור ואין בכך אפילו "מכוער הדבר". ועי' גם בשו"ת בית יחזקאל (צוריאל, ח"א עמ' רמח), ובספר מקור הלכה (ח"ב, סימן יז, סעיף כג).

ו) הרהורים אסורים

העולה מכל דברינו שאין איסור בישיבת איש ליד אישה באוטובוס ובשאר תחבורה ציבורית, מפני שגם אם יבואו לנגוע זה בזה הרי אין זו נגיעת חיבה, ובלאו הכי הרי שבדרך כלל אין שום נגיעה אחד בשני, ולכן אין מקום לאסור מדינא.

יתרה מזו, גם מי שמבקש להחמיר על עצמו ממידת חסידות וממידת הצניעות, לפעמים חומרתו תביאהו לידי קולא, כגון אם יקום כשאישה מתיישבת לידו ויגרום לה בושה ומבוכה, או באופן שהובא לעיל משו"ת "אז נדברו". אמנם במקום שיש מקומות פנויים בשפע, משונה יהיה הדבר להתיישב דווקא איש ליד אישה, ולמה יכניס אדם את עצמו לכך במקום שאין שום צורך. אבל במקום הצורך וכשאין מקומות פנויים, אין בכך איסור ופגם.

עם כל זאת, יש להעיר שאסור לאדם להביא את עצמו לידי הרהורים אסורים, ובעניין זה צריך האדם להכיר בעצמו אם ישיבתו ליד האישה תביאהו לידי כך או לא. עניין זה עולה ביתר תוקף בדורנו, כאשר נשים רבות אינן לבושות בצניעות, וישיבה ליד אישה יכולה להביא לידי איסור הסתכלות והרהורים. כבר העיר בעניין זה בשו"ת אגרות משה הנ"ל, וכתב להורות שעל האדם להימנע מכל מה שיביאהו לידי הרהור, ואם נמצא במקום צפוף ואינו יכול להיזהר אזי שיהרהר בתורה ויכפה את יצרו, עיי"ש. וראה עוד בעניין זה בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן קלו).

דין נסיעה באוטובוס במקום שיפגוש נשים שאינן לבושות בלבוש צנוע נלמד בסוגיית הגמרא (בבא בתרא נז, ב) הדנה בהליכה בדרך שיראה בה "נשים העומדות על הכביסה" (שהן מגלות את השוק כשעומדות בתוך המים).

אם ישנה דרך אחרת שיכול לבחור, נקבע בגמרא שאין ללכת בדרך זו, ומי שעושה כן מכונה "רשע". הלכה זו נפסקה ברי"ף (דף לא, א מדפי הרי"ף) וברא"ש (פרק ג, סימן עא), אך הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא, הלכה כא), ובעקבותיו הטור והשולחן ערוך (אה"ע סימן כא, סעיף א), הביאו רק את האיסור להסתכל בנשים העומדות על הכביסה, ולא את האיסור ללכת שם כשיש דרך אחרת. במקום שאין דרך אחרת, מבואר בגמרא שאין איסור ללכת באותה הדרך, אבל ממידת חסידות יש לאדם לעצום את עיניו, ולא להביט באותן הנשים. לפי דרשת חז"ל, על כך נאמר דברי השבח (ישעיה לג, טו) "ועוצם עיניו מראות ברע".

לא ניכנס כעת לשאלת אלו מצבים נחשבים "דרכא אחרינא" לצורך הלכה זו (כלומר, כמה חייב אדם לטרוח או להוציא מכספו כדי ללכת בדרך אחרת). אך ראוי להדגיש כי העצה שנותנת הגמרא למי שמבקש להחמיר על עצמו, היא אכן להחמיר על עצמו – ללכת בדרך אחרת, או לעצום את עיניו – ולא "לטהר את הדרך" בכך שידרוש מאותן הנשים לחדול ממלאכת הכביסה כשהוא צריך לעבור שם.

בהקשר זה שמעתי אנקדוטה על מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שפעם תיאם פגישה עם אדם ליד תחנת אוטובוס מסוימת. מספר דקות לאחר מועד הפגישה, ראה אותו אדם את הרב אוירבך עושה את דרכו רגלית, לקראת התחנה. לשאלתו אודות מה שאירע, השיב הרב אוירבך שבמשך נסיעתו באוטובוס, התיישבה לידו אישה הלבושה בלבוש לא צנוע. לאחר ששהה מעט זמן, צלצל הרב בפעמון וירד מהאוטובוס כדי להשלים את דרכו ברגל. דומני שניתן ללמוד הרבה בדרכי ההנהגה מסיפור זה.

עם זאת, בוודאי נכון הדבר, שאישה המכבדת את עצמה תקפיד, במקום ציבורי, להתלבש כראוי, ובכך תמנע אי-נעימות מכל הצדדים.

סיכום

  1. במקום שאין מקומות פנויים, מותר לאיש לשבת ליד אישה באוטובוס, ואין בכך איסור או פגם.
  2. אולם, במקום שמשער שיבוא לידי הסתכלות והרהורים, כשהאשה לבושה בלבוש לא צנוע, יש להיזהר מישיבה ליד האישה, הכל בהתאם לנסיבות ולמה שהוא אדם.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *