הדלקת הנרות על-ידי בנות הבית

שאלה:

האם מותר לבת רווקה להדליק נר שבת בברכה?

תשובה:

כפי שיבואר בהמשך דברינו, כולם חייבים בהדלקת נר שבת – גברים ונשים, נשואים ורווקים. אולם, יש להבדיל בין רווקה שגרה בבית עם משפחתה, לבין רווקה שגרה לבד, או בפנימייה.

בנוגע לרווקה שגרה לבדה, אין ספק שחייבת להדליק נרות שבת בברכה. כך גם בנוגע לבת רווקה הגרה בפנימיית בנות, שמעיקר הדין יש לה להדליק בחדרה (כמו שדנו הפוסקים באריכות בנוגע לבחורים הלומדים בישיבה; עי' בשולחן ערוך סימן רסג, סעיף ו, ובדברי המפרשים שם).

אולם, עיקר שאלתנו נוגעת לרווקה הגרה בבית, יחד עם משפחתה. האם חייבת או רשאית להדליק נרות שבת (בברכה), או שמא עדיף שלא תדליק, כיון שאמה מדליקה נרות שבת עבור כל המשפחה.

בס"ד נבאר הלכה זו, שהיא שאלה שכיחה ומצויה בכל בית ישראל, משורשי הסוגיה של הדלקת נרות שבת. אך קודם צאתנו לדרך, נציין שכידוע יש מנהגים שונים בישראל בנוגע להדלקת בנות הבית, וכפי שיבואר במסקנת הדברים, לכל המנהגים יש מקום בהלכה, ולכן משפחה שיש לה מנהג קבוע תמשיך לנהוג כפי מנהגה, ותבוא עליה ברכות הנר, כמבאר בגמרא (שבת כג, ב).

עיקר דברינו מיועדים אפוא עבור מי שאין לו מנהג קבוע מדורות קדומים, ועבור מי שמבקש ללבן סוגיה מורכבת זו להלכה ולמעשה.

א) טעמים לתקנת נרות שבת

חכמינו ז"ל ציוו להדליק נרות לכבוד השבת, כמו שנאמר בגמרא (שבת כה, ב): "דאמר רב נחמן בר רב זבדא, ואמרי לה אמר רב נחמן בר רבא, אמר רב: הדלקת נר בשבת חובה".

במשנה החמירו חכמים במצווה זו מאד, עד שקבעו (שבת פרק ב, משנה ו) ש"על שלש עברות נשים מתות בשעת לדתן: על שאינן זהירות בנדה, ובחלה, ובהדלקת הנר". מצוות נדה וחלה הן מצוות התורה, וחומרתן מובנת. נוספה עליהם מצוות הדלקת נרות שבת, שחרף היותה מצוות חכמים ולא מצוות התורה, עדיין חמורה היא מאד.

שלשה טעמים נאמרו בהדלקת נרות שבת, ונבארם בקצרה:

• משום עונג שבת. במדרש תנחומא מבואר שתיקנו חז"ל שיהיה נר דלוק בביתו משום מצות עונג שבת: "דתנו רבנן, מניין שחייב אדם להיות זהיר וזריז בהדלקת הנר בשבת  – שנאמר (ישעיה נח): וקראת לשבת ענג – זו הדלקת הנר בשבת". בתוספות (שבת כה, ב, ד"ה הדלקת) ביארו שאדם מתענג בזה שסועד במקום מואר, ומכאן החובה הבסיסית להדליק נרות שבת.

טעם זה מפורש אף בשולחן ערוך (או"ח סימן רסג, סעיף ב): "אחד האנשים ואחד הנשים, חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת; אפי' אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת הוא". גם במשנה ברורה (ס"ק א) ציין שחובת הדלקת הנר היא מפני עונג שבת.

• משום כבוד שבת. מעבר לעונג שבת שיש בהדלקת הנר, נרות שבת גם מכבדים את השבת. כך ביאר רש"י על דברי הגמרא הנ"ל ש"הדלקת נר בשבת חובה": "חובה, כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא". טעם זה נאמר כבר בדברי חז"ל בילקוט שמעוני (במדבר פרק ח, סימן תשיט): "וכבוד השבת – נרותיה הן כבודה". כידוע גם כיום, סעודה מכובדת, כיאה לכבוד השבת, דורשת תאורה בהתאם.
• משום שלום בית. טעם שלישי לתקנת הדלקת נרות שבת הוא כדי שלא יכשלו אנשים בעצים ובאבנים, דבר שעלול לגרור לקטטה בין בני הבית. כך נאמר בגמרא (שבת כג, ב): "נר ביתו וקידוש היום נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו". רש"י פירש שבני ביתו מצטערים לישב בחושך, ועוד פירש (כה, ב ד"ה הדלקת): "דבמקום שאין נר אין שלום, שהולך ונכשל, והולך באפילה". לדעת השולחן ערוך הרב, נראה שטעם זה הוא העיקרי, שכך פתח את הלכות הדלקת הנר (סימן רסג, סעיף א): "תיקנו חכמים שיהיה לכל אדם נר דולק בשבת בכל חדר וחדר שהולך שם שבת, משום שלום בית שלא יכשל בעץ או באבן".

ייתכן שטעם זה של "שלום בית" כלול בטעם של "כבוד שבת", שכן מכבודו של יום השבת הוא שתשרה אווירת שלום על הבית, ולא ייכשלו בעצים ובאבנים. ראה בדיון ארוך בכך בשו"ת אז נדברו (ח"ה, סימן א). מנגד, בערוך השולחן (סימן רסג, סעיף ב) כתב שהטעם של שלום הבית הוא בכלל "עונג שבת", ואילו הטעם של "כבוד שבת" מחייב הדלקת הנרות דווקא במקום הסעודה.

ב) הדלקה לכבוד שבת

כל אחד מהטעמים הנ"ל נושא השלכות מעשיות בדיני הדלקת נרות שבת. דוגמה מעשית לכך נובעת מתוך דין הדלקת הנר לשם "כבוד שבת", שמסיבה זו חייב אדם להדליק את הנר במיוחד לכבוד השבת.

הלכה זו מבוארת בדברי התוספות (שם, ד"ה חובה, בשם רבנו תם), לפיהם חייב אדם להדליק נרות שבת לכבוד שבת, ולא די בכך שמשאיר נר דלוק מבעוד יום: "שאם היה הנר מודלק ועומד, שצריך לכבות ולחזור ולהדליק".

בהתאם לכך פסק השולחן ערוך (שם, סעיף ד): "לא יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול, שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת", והוסיף הרמ"א: "ואם היה הנר דלוק מבעוד היום גדול, יכבנו ויחזור וידליקנו לצורך שבת".

בספר דברות משה (הרב משה פיינשטיין, שבת פרק ב, הערה מג) ביאר שיסוד זה נובע מחובת הדלקת הנרות משום כבוד שבת. אילו הייתה חובת הדלקת הנרות רק מפני עונג שבת או משום שלום בית, הרי שהיה די בכך שישאיר נרות דולקים מבעוד יום, באופן שיהיה ביתו מואר היטב בשבת. אולם, חובת כבוד השבת מחייבת הדלקת נרות במיוחד לשם כבוד השבת, ולכן אינו רשאי להשאיר נרות שכבר היו דולקים.

עוד כתב הרב פיינשטיין השלכה נוספת של חובת ההדלקה משום כבוד השבת, והיא שמצוות הדלקת הנר היא מצווה אישית החלה על כל אדם, ולא חובה כללית על הבית או על המשפחה. קביעה זו משמעותית מאד בנוגע להדלקת בני הבית, ונחזור אליה בס"ד בהמשך דברינו.

ג) מקום הדלקת הנר

מתוך הטעמים הנ"ל אף יש ללמוד אף השלכה חשובה בנוגע למקום הדלקת הנר.

כאמור לעיל, כתבו התוספות (שבת כה, ב, ד"ה הדלקת) שאדם מתענג בזה שסועד במקום מואר. משמעות הדברים היא שמדיני עונג שבת שיהיה נר דולק במקום שסועד את סעודתו, שזהו עונג השבת לאכול במקום מואר. גם מדין כבוד השבת, כתב רש"י (כמובא לעיל) "שאין סעודה חשובה אלא במקום אור", ומכאן שעיקר כבוד השבת הוא להדליק נרות במקום הסעודה.

ואמנם כך נפסק ברמ"א (רסג, י) בשם האור זרוע: "ועיקר הדלקה תלויה בנרות שמדליקין על השלחן, אבל לא בשאר הנרות שבבית".

אולם, מדין שלום בית, הרי יש להדליק נרות בכל חדר שמשתמשים בו, כדי שלא יכשל בעץ ובאבן, כמו שפסק במשנה ברורה (רסג, ס"ק ב, בשם המגן אברהם ועוד אחרונים): "והדלקת הנר צריך להיות בכל החדרים שהולך שם בשבת, על כל פנים נר אחד, אף שאינו אוכל שם, כדי שלא יכשל בעץ או באבן".

כפי שמסיים שם, יש לברך על הנרות שבמקום האכילה, וכנ"ל שבכך מקיים עיקר מצוות נרות שבת. אך כמו כן יש להדליק נרות בכל חדרי הבית, מטעם שלום בית.

כיום, רוב הציבור אינו נוהג להדליק נרות בכל החדרים, מפני שלרוב יש מספיק אור מתאורת חשמל (או מתאורת רחוב בחוץ) כדי שלא ייתקלו אנשים ברהיטי הבית (כך ביאר בספר פני שבת, סימן יז, בשם האדמו"ר מקלויזנבורג, וכן מבואר בקצות השולחן, ס"ק א).

אולם, מדין שלום בית נפסק בשולחן ערוך (רסג, ו) ש"בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם צריכים להדליק נר שבת בחדרם ולברך עליו". במשנה ברורה (ס"ק כט) ביאר שמדובר אף במקום שאין אוכלים שם, ופירש (ס"ק ל) דהיינו מפני ש"הדלקת נר חובה משום שלום בית שלא יכשל בעץ או באבן". מכאן למדנו שהדלקת הנר משום שלום בית (גם כשאינו מקום אכילה) הינה חובה גמורה, ויש לברך עליה (כך כתב גם במאמר מרדכי, ס"ק ה).

ד) מי חייב בהדלקת הנרות

מצוות הדלקת נרות שייכת לכל ישראל, גברים ונשים, נשואים ורווקים, שכן הכל חייבים לכבד ולענג את השבת. כך נקט בפירוש בשולחן ערוך (סימן רסג, סעיף ב), בשם הרמב"ם (הלכות שבת פ"ה, ה"א): "אחד האנשים ואחד הנשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת".

אולם, הוסיף השולחן ערוך (שם, סעיף ג, על-פי דברי הרמב"ם שם) שנשים מצוות בנרות שבת יותר מאנשים: "הנשים מוזהרות יותר מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית". מתוך בני הבית, האשה קודמת במצווה זו, מפני שהיא בעלת הבית והיא האחראית על ניהולו, ולכן לה הזכות לקיים את המצווה שנועדה ל"שלום בית". בעלת הבית מוציאה בהדלקתה את כל שאר בני הבית.

הטור הוסיף על כך (או"ח סימן רסג סע' א): "והנשים מוזהרות בו יותר, כדאיתא במדרש (תנחומא, מצורע פ"ח) מפני שכבתה נרו של עולם, פירוש גרמה מיתה לאדם הראשון. והרמב"ם ז"ל נתן טעם לדבר, מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית".

במשנה ברורה (סימן רסב, ס"ק יא) הדגיש שאם האשה מתעכבת מלהדליק, וזמן השקיעה מתקרב ובא, מוטב שבעלה או אחד מילדיה ידליק את נרות השבת, ולא יכנסו לספק חילול שבת בהדלקת הנרות. כך במקום שאין האשה יכולה להדליק, כגון שאינה נוכחת בבית, חובה גמורה על האיש (או על אחד מבני הבית) להדליק את הנרות בברכה, כי מעיקר הדין חיוב כולם שווה בהדלקת הנר.

אך אם כי כולם חייבים במצוות הדלקת הנר, ברור שאין צורך שכל אחד ואחד מבני הבית ידליקו נר שבת, כמו שכתב בשו"ע הרב (או"ח סימן רסג, קונטרס אחרון ס"ק ה) שהוא דבר פשוט. כך מבואר גם במשנה ברורה (ס"ק לג, בשם התוספת שבת ועוד אחרונים), שהוסיף להביא את דברי המגן אברהם בהלכות חנוכה (סימן תרעז, בשם תשובת רש"ל), לפיהם כל מי שסמוך על בעל הבית הרי הוא בכלל בני הבית, ואינו חייב בהדלקה נפרדת.

ה) הדלקת בני הבית: דין תוספת אורה

כעת נבוא לשאלתנו, אם רשאיות בנות הבית להדליק נרות לעצמן, ולברך על הדלקה זו.

לדעת השולחן ערוך (סעיף ח), בוודאי אינו נכון שאחד מבני הבית ידליק במקום האכילה, באופן מדליקה שם גם בעלת הבית, שכן פסק השולחן ערוך שגם במקום ששנים חייבים חיוב גמור, אין להם להדליק באותו מקום: "ב' או ג' בעלי בתים אוכלים במקום א', יש אומרים שכל אחד מברך על מנורה שלו, ויש מגמגם בדבר. ונכון ליזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד".

אך דעת הרמ"א שכולם יכולים להדליק ולברך באותו מקום, מפני שמברכים על "תוספת אורה" של כל נר ונר, ולכן הוסיף: "אבל אנו אין נוהגין כן" (כלומר, אנו נוהגים שבמקום שחייבים כמה אנשים להדליק במקום אחד, כולם רשאים להדליק באותו מקום בברכה).

שאלתנו אפוא היא אם רשאיות בנות הבית להדליק ביחד עם אמם לדעת הרמ"א, ולדעת השולחן ערוך אם רשאיות להדליק בחדר אחר, וכמו שנתבאר שגם בשאר חדרים יש חיוב הדלקה מדין שלום בית.

בנוסף, כתב בערוך השולחן (סימן רסג, סעיף ו) שכל הדעות מסכימות שאם ידליקו בעלי הבית את נרות השבת יחדיו, באופן שאף אחד מהם לא יקדים את חברו בהדלקת הנר, אזי אין חשש של ברכה לבטלה, ורשאים השניים להדליק במקום אחד. הסיבה לכך היא שחומרת השולחן ערוך היא שאין לברך על תוספת אורה בלבד, ורק על הדלקה הנר במקום שאין נרות אחרים דולקים ולכן במקום שמדליקים את הנרות יחדיו, נמצא ששתי ההדלקות הן לצורך עיקר אור החדר, ואין חשש של ברכה לבטלה.

יש בדבריו חידוש מצד אפשרות השניים לצמצם את הדלקתם לרגע אחד, שהרי בפועל תמיד יהיו איזה רגעים בין הדלקה אחת לבין חברתה, ונמצא שהמדליק שני אינו אלא מוסיף על הנר הראשון. ייתכן שמסיבה זו לא מצאנו שייעצו שאר פוסקים את עצת הערוך השולחן.

על כל פנים לדעת הערוך השולחן, יש לחקור לכל הדעות אם רשאיות האם ובתה להדליק נרות שבת יחדיו באותו חדר, או שמא אין זו הנהגה ראויה, ויש לבעלת הבית להדליק לבדה.

ו) מקור להדלקת בני הבית מנרות חנוכה

מקור אפשרי ליכולת בני הבית "לנתק את עצמם" מהדלקת בעל הבית (ובדרך כלל בנרות שבת – בעלת הבית), ולהדליק לעצמם בברכה, הוא הדין של בני הבית בהדלקת נרות חנוכה. כאמור, הלכת נרות חנוכה הובאה על-ידי המשנה ברורה (ועוד פוסקים) בנוגע לנרות שבת, ואפשר להרחיב את הדמיון אף בנוגע לשאלתנו.

מנהג בני אשכנז בנר חנוכה הוא שכל אחד מבני הבית מדליקים בברכה, כמנהג "מהדרין מן המהדרין" לשיטת הרמב"ם. בשו"ת גליא מסכת (סימן ז) עמד על כך שהרי הדלקת נר חנוכה היא חובת הבית, כלשון הגמרא (שבת כא, ב) "נר איש וביתו". איך אפוא ידליקו בני הבית הדלקה נפרדת, לאחר שכבר קיים בעל הבית את חובת הבית? על כך תירץ בשו"ת רבי עקיבא איגר (תנינא סימן יג) שכל אחד מבני הבית יכול לכוון שלא לצאת בהדלקת בעל הבית, ובזה רשאים להדליק בברכה (וכן כתב בערוך השולחן סימן תרעז). לפי זה, ייתכן שאף בנרות שבת, יוכלו בני הבית להדליק בברכה, כמו בנרות חנוכה.

אולם, קשה לכאורה ללמוד הלכה זו מנרות חנוכה, שכן בחנוכה קבעו חז"ל הדלקה מיוחדת "מהדרין מן המהדרין", ועל-פי תקנה זו רשאים כל בני הבית להדליק נר חנוכה בברכה, גם במקום שכבר הדליק בעל הבית את הנר וקיים את "חובת הבית". בנוגע לנרות שבת לא מצאנו תקנה דומה, ולכן ייתכן שכיון שקיים בעל הבית (או בעלת הבית) את מצוות הדלקת הנר, שוב אינם רשאים בני הבית להדליק בברכה.

לחילוק זה כבר נתעורר בזה בשולחן ערוך הרב, שביאר בתוך דבריו את הסיבה שבני הבית נפטרים עם בהדלקה אחת (קו"א אות ה): "דאפילו בנר חנוכה אמרו איש ובית, והמהדרין שם היינו משום פרסומי ניסא, ובנר שבת לא אשכחן הידור זה בגמרא".

ו) בדיקת חמץ: האם יש לברך על גמר המצווה

מקור אחר שממנו ניתן ללמוד על דין הדלקת הנרות על-ידי בני הבית הוא בדיקת חמץ. כפי שיבואר בהמשך, כמה פוסקים ערכו השוואה בין דין בדיקת חמץ לבין דין הדלקת הנרות, ולכן נביא בקצרה את דין הברכה של בני הבית במצוות בדיקת חמץ.

בשולחן ערוך (סי' תלב, סעיף ב) הביא את דברי הרא"ש בדין ברכת בדיקת חמץ: "בברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים, ואם בעל הבית רוצה יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך, ויתפזרו לבדוק איש איש במקומו על סמך ברכה שבירך בעלה"ב". בספר עולת שבת (ס"ק ב) כתב שמה שצריך שיעמדו אצלו בשעת הברכה הוא למצווה מן המובחר, אבל גם אם לא ישמעו את ברכתו כבר חלה הברכה על המצווה של בעה"ב, ושוב אין לבני הבית לברך כשמקיימים את המצווה. בספר חק יעקב (שם, ס"ק יא) כתב שאם השליח לא שמע את הברכה מבעה"ב, אינו יוצא ידי חובת הברכה, ונחשב כעושה את המצווה בלי לברך עליה. למרות זאת, הסכים למה שפסק בספר עולת שאין לבן הבית לברך בעצמו, שכן אין לברך שתי פעמים על מצווה אחת.

להלכה, יש שפסקו כדעת העולת שבת (נשמת אדם, הלכות פסח, שאלה לה; משנה ברורה סימן תלב, ס"ק יא, ושער הציון ס"ק ט), ויש שפסקו כדעת החק יעקב (סידור דרך החיים, דין ברכת בדיקת חמץ, אות ג; שולחן ערוך הרב, סימן תלב, סעיף ט). אולם, לכל הדעות מבואר שאין לבן הבית הגומר את הבדיקה לברך, גם במקום שלא שמע את ברכת בעל הבית, כי אין לברך פעמיים על אותה מצווה.

כך גם בנוגע לנרות שבת, יש לומר שאין לבני הבית לברך על הדלקת הנרות, מפני שלאחר הדלקת בעלת הבית כבר חלה ברכה על נרות השבת, ושוב אין לברך על הדלקה נוספת.

אולם, יש לדחות שאין להשוות דין הדלקת נרות שבת לדין בדיקת חמץ. בערוך השולחן (סעיף ה) כתב שבני הבית פטורים מהדלקת הנר מפני שחובת ההדלקה אינה חלה על האדם הפרטי, אלא על המשפחה, ולפי זה באמת נראה לדמות דין נרות שבת לדין בדיקת חמץ, שמצוותה על הבית. מצוות נרות שבת אמנם אינה מצווה על הבית, כפי שניתן ללמוד מדין כמה בעלי בתים הדרים בבית אחד, שכל אחד מהם חייב בהדלקה לבדו (שולחן ערוך, סעיף ח), אך גם היא מצווה כללית, החלה על המשפחה ולא על יחידים. כיון שהדליקה בעלת הבית בברכה, שוב אין מקום שידליקו אחרים בברכה.

אבל מדברי פוסקים אחרים נראה שמצוות הדלקת הנרות היא מצווה שחלה על כל אדם בנפרד, כפי שהזכרנו לעיל מדין כבוד השבת, ולכן כתבו הפוסקים שהבעל מקיים את מצוותו על-ידי שליחות אשתו (כפי שיובא להלן, סוף אות ז): אם החיוב מוטל על המשפחה, לכאורה לא יהיה צורך לשליחות בשביל שיקיים הבעל את חיובו. כיון שמדובר בחיוב אישי, ולא בחיוב הבית כמו בבדיקת חמץ, ייתכן שכל אחד יוכל לברך על הדלקת עצמו, ואין להוכיח מדין בדיקת חמץ לדין נרות שבת. [אך להלן כתבתו שייתכן שסברא זו נכונה רק בנוגע לבעל הבית, ולא לשאר בני הבית.]

בנוסף לכך, בשו"ת רב פעלים (ח"ב, סימן נ) הביא בשם ספר מחוקק יהודי (חוקי הדעת, ס"ק ג) שלכל הדעות אם לפני ברכת בעה"ב מסר לכל אחד חדר לבדוק, אם לא עמדו אצלו בברכתו צריכים לברך כל אחד על המצווה המוטלת עליו בשליחותו של בעה"ב. באופן זה אין כאן שתי ברכות על מצווה אחת, שהרי הבעל הבית עצמו התכוון רק לאחד מן המקומות, עיי"ש מה שהביא עוד בשם הש"ך והט"ז (יו"ד סימן שכו) בשם משאת בנימין בדין הפרשת חלה מכמה עיסות.

לאור דבריו, הסיק בשו"ת רב פעלים בנוגע להדלקת נרות שבת שבמקום שהבעל מדליק נרות בחדר השינה, ואשתו מדליקה בחדר האוכל, רשאי הבעל להדליק את הנרות בברכה, ובתנאי שיקדים את הדלקתו להדלקת אשתו.

ז) הדלקת הבעל בנפרד מהדלקת אשתו

בנוגע להדלקת הבעל באופן שגם אשתו מדליקה, אנו מוצאים דיון מפורט בדברי הפוסקים.

כתב המרדכי (שבת פ"ב סימן רצד): "אבל מי שהוא אצל אשתו אין צריך להדליק בחדרו ולברך עליו, לפי שאשתו מברכת עליו בשבילו". דבריו אלו נפסקו כלשונם בשולחן ערוך (סעיף ו, בשם מרדכי). הלכה זו משקפת את מה שנתבאר לעיל, שכל בני הבית נפטרים על-ידי הדלקת אשת הבית, ואינם חייבים בהדלקה נפרדת. יתרה מזו, גם במקום שיש לבעל חדר לעצמו, אין לו להדליק בחדרו בברכה, כיון שיוצא בהדלקת אשתו.

באליהו רבה (שם, ס"ק טו) כתב בשם הכלבו והתשב"ץ שלפי פסק השולחן ערוך, במקום שאשתו מדליקה "אין צריך אפילו להדליק, כיון שהוא אצל אשתו ומדלקת בבית שאוכל, ומה שכתב המרדכי 'ולברך', דרצה לומר אף שרוצה להחמיר ולהדליק, לא יברך". לפי שיטה זו, יש אמנם טעם להחמיר ולהדליק בשאר חדרי הבית, כדי שלא יכשל בעצים ובאבנים, אך אין חובה להדליק מעיקר הדין כיון שנפטר בהדלקת אשתו, ולכן אין לברך על הדלקה זו.

אבל פוסקים אחרים לא הבינו כן, אלא דייקו (כמו שדייק גם באליהו רבה, שם) את לשון המרדכי והשולחן ערוך שאין הבעל צריך להדליק בחדרו ולברך עליו, אבל עדיין חייב להדליק בחדרו. כן פסק המגן אברהם (ס"ק יד): "אבל להדליק צריך שלא יכשלו בעץ או באבן" (וכך העתיק במשנה ברורה ס"ק לא), וכן כתב בשולחן ערוך הרב (סעיף ט). לפי פוסקים אלה, אכן חלה חובה על הבעל להדליק בכל חדר שאין בו תאורה, מפני שלום הבית, שלא יכשל בעצים ואבנים, וכמו שנתבאר לעיל. אולם, אין לברך על הדלקה זו, מפני שיוצאים ידי חובת הברכה בברכת אשתו.

בביאור הלכה (סעיף ו, ד"ה בחורים) ביאר שהוא על דרך בדיקת חמץ, כפי שנתבאר לעיל: מחד, מצווה לבדוק בכל החדרים, וכך בנרות שבת מצווה להדליק נרות בכל חדר שמשתמשים בו. אך מאידך, בדיקת כל הבית מצווה אחת היא, וכך בנרות שבת הדלקת הנר בכל חדר אינה מצווה בפני עצמה, ולכן ברכת האשה פוטרת את בדיקת כל הבית. על דרך זו מבואר גם בשולחן ערוך הרב (קו"א ס"ק ה).

[בספר קצות השולחן (סימן עד, בדי השולחן ס"ק יב) העיר על הדמיון לבדיקת חמץ, שכן מדוע אין הבעל צריך לשמוע את הברכה מאשתו לכתחילה, כמו בני ביתו של בעל הבית בבדיקת חמץ. ראה בעניין זה בשו"ת ציין אליעזר (חלק יא, סימן כא, אות ו), ובילקוט יוסף (ח"ח, סימן רסג, הערה כב).]

מהלכה זו, שאין הבעל מדליק בברכה – כפי שנפסק בשולחן ערוך הרב (שם), במקור חיים (הנדפס מחדש), בחיי אדם (ח"ב, כלל ה, סעיף י, וכן בספר זכרו תורת משה), ובביאור הלכה (שם) – משמע שאין בני הבית רשאים "לנתק את עצמם" מהדלקת בעלת הבית, ולהדליק נרות עצמם בברכה. וכן הורה בפירוש בשולחן עצי שיטים (הובאו דבריו באשל אברהם, רסג, ו), שאין לבעל לברך אפילו על הדלקה בחדרים אחרים, ולכאורה הוא הדין בנוגע לשאר בני הבית (אך ראה להלן, בשם ספר חסד לאלפים, שחילק ביניהם).

אולם, בפרי מגדים (סימן רסג, אשל אברהם, ס"ק ו) מבואר שרשאי הבעל להדליק בברכה. כאמור לעיל, כך כתב גם בשו"ת רב פעלים (ח"ב, סימן נ), וביאר שמה שנפסק בשולחן ערוך שאין לברך היינו רק במקום שמדליק לאחר שהדליקה אשתו, אבל במקום שמדליק קודם הדלקת אשתו (ובחדר אחר), יש לו לברך על ההדלקה. , גם באשל אברהם (בוטשאטש, סימן רסג, סעיף ו) כתב שהיה נוהג בעצמו להדליק בשאר חדרים, קודם אשתו, ולברך על ההדלקה, ובהמשך דבריו ביאר שייתכן שאין לברך אלא במקום שמקדים את ההדלקה להדלקת אשתו, עיי"ש.

לפי דעות אלו, מוצאים אנו לכאורה שרשאים בני הבית "להתנתק" מהדלקת בעלת הבית, ולהדליק לעצמם בברכה. אולם, יש לומר שאפשרות זו נאמרה רק בנוגע לבעל הבית, שעיקר חובת ההדלקה מוטלת עליו, ומה שבעלת הבית מדליקה את הנר הוא רק בשליחותו של בעל הבית. כך כתב בפירוש הב"ח (סימן רסג), שביאר שמצוות ההדלקה שייכת לאישה, ואין הבעל רשאי להדליק נרות במקום אשתו, למרות רצונו להדר משום "דמצוה בו יותר מבשלוחו". כך נאמר גם בשולחן ערוך הרב (סימן רסג, קונטרס אחרון, ס"ק ב), שהטעים את הדברים: "ודאי האשה אינה אלא שלוחו של הבעל, כמו שכתב העולת שבת בס"ג. וכן בדין, דעיקר הטלת שלום בבית עליה דידיה רמיא, שהוא הבעל הבית".

לפי זה, יש לומר שהבעל אמנם רשאי להדליק לעצמו בברכה, כיון שעיקר החיוב הדלקת הנרות מוטל עליו, ואינו חייב לצאת ידי חובתו עם הדלקת אשתו. אך בנוגע לשאר בני הבית, ייתכן שמקיימים את המצווה בהיותם בכלל הבית, כמו שכתב בערוך השולחן (סעיף ה) שהמצווה מוטלת על המשפחה כולה, ואינם רשאים להתנתק מן המשפחה ולברך על הדלקת עצמם. וצ"ב בזה.

בנוסף לכך, בשו"ת רב פעלים הדגיש שמה שרשאי הבעל להדליק בברכה הוא מפני שהוא מחויב בהדלקה בחדר השינה, וכיון שיש שני חיובים נפרדים, חיוב הדלקה בחדר שינה, וחיוב הדלקה בחדר האוכל, הרי שרשאים הבעל ואשתו לחלק את קיום החיובים ביניהם, כשהבעל מדליק בברכה בחדר השינה, והאישה מדליקה בברכה בחדר האוכל (ראה גם בתהילה לדוד, סימן רסג, סעיף ז). גם באשל אברהם אינו מתייחס להדלקה באותו חדר, אלא בהדלקת הבעל בחדר לבדו. לפי פוסקים אלו, עדיין לא מצאנו מקור שיוכל הבעל, או אחד מבני הבית, להדליק בברכה במקום הדלקת בעלת הבית.

אבל בפרי מגדים הנ"ל מבואר שסבר שרשאי הבעל לברך אפילו באותו חדר עם אשתו (לפי דעת הרמ"א שאפשר לברך על תוספת אורה), וכן נאמר בפירוש בשו"ת שם אריה (הובאו דבריו במנחה חדשה, קונטרס שיורי המנחה, ס"ק ו), הסובר שפשוט הוא שרשאי האיש לברך, אפילו בחדר אחד עם אשתו, כל שאינו רוצה לצאת במה שאשתו מדלקת.

ח) דעות הפוסקים בדין הדלקת בני הבית

מתוך דברי הפוסקים שהובאו לעיל, עולה שהדלקת הנרות בבית אחד נתפסת כמצווה אחת, על דרך מצוות בדיקת חמץ, ולכן לאחר שהדליקה בעלת הבית את הנרות במקום האכילה (שהוא עיקר מקום קיום המצווה), שוב אין לברך הן על הדלקה באותו החדר, ואפילו על הדלקה שבשאר חדרי הבית.

אולם, במקום שיש חיוב הדלקה בשאר חדרי הבית, וכגון שאין בחדרים אור מרובה, ואור הנרות נצרך כדי שלא ייכשלו בעצים ובאבנים, מי שמברך על הדלקת הנרות בחדרי הבית קודם להדלקת בעלת הבית, יש לו על מי לסמוך, כמו שהבאנו משו"ת רב פעלים.

שוב ראיתי שכן פסק בספר נשמת שבת (הארפענעס, ח"א, עמ' שנו): "מיהו אולי אם בדווקא רוצה להדליק בחדר אחר עם ברכה, יש מקום להתיר לה להדליק בברכה בשליחות הוריה… כשתדליק קודם שתדליק אמה, שאז עדיין לא נפטרו שאר החדרים מן הברכה". על דרך זו מבואר גם בשו"ת אז נדברו (ח"ו, סימן נו-נח).

עם זאת, בספר מנוחת אהבה (פרק ד, סעיף ח, הערה 21) כתב שאפילו בחדר המיוחד לאחד מבני הבית, אין להדליק נרות בברכה, ונחשבת הברכה ברכה שאינה צריכה, עיי"ש שהביא שכך הורה הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יחווה דעת (ח"ב, סימן לב), וכך כתב בשו"ת תפילה למשה (ח"א, סימן ח, אותיות ג, ו).

בניגוד לפסק זה, כתב בספר חסד לאלפים (פאפו, סימן רסג, סעיף ו) שייתכן שגם בן הסומך על שולחן אביו, שיש לו חדר בפני עצמו, יברך על ההדלקה בחדרו, וביאר שמה שמבואר שהבעל יוצא בהדלקת אשתו נאמר בבעל הבית בלבד.

גם בשולחן ערוך הרב (קונטרס אחרון, ס"ק ה) הביא מנהג שנהגו לברך על ההדלקה בחדרים אחרים, וכתב שאין למחות ולבטל את המנהג, כיון שיש להם על מי שיסמכו. בתוך דבריו השתית הוראה זו על ביאור חדש בדברי הרא"ש הנ"ל (אות ו) בדין בדיקת חמץ, לפיו יש לבני הבית לשמוע את ברכת בעל הבית מדין "ברוב עם הדרת מלך", אבל אם לא שמעו את הברכה צריכים לברך בעצמם, אע"פ שבעל הבית בירך על מצווה זו כבר.

דבריו שם באו להצדיק את המנהג, ובמקום שלא נהגו כן, לכאורה אין לנהוג כן לכתחילה, כפי שכתב בשולחן ערוך הרב בעצמו בנוגע לבדיקת חמץ ושאר מצוות.

והנה ידועה תקנתו של האדמו"ר מליובביטש זצ"ל ש"כל אשה וכל בת ידליקו נרות שבת" (ראה ליקוטי שיחות, כרך טו, עמ' קסג), והיינו שאפילו בנות קטנות הנמצאות בבית הוריהן, תדלקנה נרות שבת. ואמנם, כך המנהג בקהילות חב"ד, שהן בעלת הבית והן בנותיה מדליקות נרות שבת באותו המקום.

גם בספרים אחרים העידו שכך היה המנהג בזמנים עתיקים. בערוך השולחן (סימן רסג, סעיף ז) כתב שמנהג בנות ישראל להדליק כל אחת לעצמה גם כשהן אצל אמן, וביאר: "אף שהבעל אינו מברך וסומך על ברכת אשתו, כמו שנתבאר בסעיף ה, משום דהחיוב הוא רק על המשפחה, כמו שנתבאר שם. מכל למקום, הבנות, מפני שהן נצטוות יותר, כמו שנתבאר, מברכת כל אחת ואחת. וטוב שכל אחת תברך בחדר בפני עצמו, מיהו על כל פנים לא יברכו שתים במנורה אחת, כמו שנתבאר".

דבריו לכאורה צריכים ביאור, שכן אם המצווה חלה על המשפחה, כמו שכתב, ולא על כל אחד מבני הבית, איך ייתכן שתקיימנה בנות הבית מצווה במעשה הדלקה, גם כשבעלת הבית מקיימת את "מצוות המשפחה".

גם בתהילה לדוד (סימן רסג, סעיף ז) העיר שמה שכתב בשולחן ערוך (סעיף ח) שכשכמה בעלי בתים אוכלים במקום אחד, יש לכולם להדליק נר בברכה, היינו רק באופן שכולם סמוכים על שולחן עצמם, אבל באורחים הסמוכים על שולחן בעה"ב, וכן בבנים ובנות הסמוכים על שולחן אביהם, הרי שאין עליהם חובת הדלקה, ולכאורה אינם יכולים לברך במקום שכבר הולדקו נרות. "ובשלמא כשמדליקין במקום שמשתמשין שם, כיון שיש חיוב על הבעה"ב להדליק שם, הם פוטרים הבעה"ב מחיובו, ועל זה מברכין, כמ"ש בקו"א שם. אבל כשמדליקין במקום שאין בו אלא תוספות אורה, הא אין שום חיוב בתוספת אורה, ועל מה קאי הברכה".

מסיבה זו (שאין שום חיוב הדלקה במקום שכבר הודלקו נרות), וגם מפני שיטת השולחן ערוך שאפילו בעלי בתים לא יברכו על תוספת אורה, סיים שם שנראה שמי שסמוך על שולחן בעה"ב לא יברך על תוספת אורה. אך שוב הוסיף: "אבל גם בזה המנהג לברך. וצ"ע".

ונמצא שני עדים נאמנים (הערוך השולחן, והתהילה לדוד) שהמנהג הרווח היה שבנות היו מדליקות נרות שבת בברכה, ואף לא הקפידו להדליק בחדרים אחרים. כן העיד גם הרב יוסף דב סולובייצ'יק, הובאו דבריו בספר מפניני הרב (עמ' עה).

והנה רוב הציבור כיום אמנם אינו נוהג כמנהג הנ"ל שאף בנות רווקות מדליקות נרות במקום אמם, אך יש לציין שכשבאים זוגות נשואים להתארח אצל אחרים (כגון אצל הורים), רבים נוהגים שהאם והבת הנשואה מדליקות שתיהן באותו מקום (כמו שכתב בשמירת שבת כהלכתה, פרק מג, סעיף ז, שכך המנהג, וכן כתב בספר מנחת שבת, סימן עה, ס"ק כח), אע"פ שהזוג המתארח נחשב לכאורה כבני הבית, כיון שסמוכים על שולחן ההורים (כמבואר במשנה ברורה, ס"ק לג).

ביישוב מנהג זה צריך לומר שכיון שנהגו כן, נחשב כל זוג כבעל הבית בפני עצמו, וחל על כל אחד חובת הדלקה בברכה, כמבואר בשולחן ערוך (סעיף ח). ועדיין צ"ב.

אך באמת גם בנשים נשואות השוהות אצל הוריהן, עדיף שכל אישה תדליק בחדר המיוחד לה, וכמו שפסק במאמר מרדכי (ס"ק ו), שאז יש חיוב הדלקה בחדר המיוחד משום שלום בית, וכך מבואר בחסד לאלפים הנ"ל, בשו"ת רב פעלים שם, ובספר מנחת שבת (סימן עה, ס"ק כח).

סיכום

• מי שיש לו מנהג ברור של הדלקת הנרות על-ידי בנות הבית, יעשה כפי מנהגו, כי לכל המנהגים יש על מה לסמוך.
• משפחה שאין לה מנהג קבוע של הדלקת נרות על-ידי בנות הבית, אין חובה על בנות הבית להדליק נרות שבת, ורשאיות לצאת ידי חובה על-ידי הדלקת אמן. אולם, במקום שחדרי השינה חשוכים, יש להדליק נרות, או לכל הפחות תאורה חשמלית, בכל חדר שמשתמשים בו (או בסביבות החדר), כדי שלא יבואו להיתקל בריהוט.
• אם רצוי שתדלקנה בנות הבית בברכה, יש להן להדליק נרות שבת בחדר שינה שאין בה אור, באופן שיש צורך לאור הנר כדי שלא ייכשלו אנשים ברהיטי החדר. לכתחילה, יש לבת להדליק קודם הדלקת אמה, ובאופן זה אפשר להדליק בברכה.
• במקום שאין אפשרות להדליק בחדר שאין בו אור, אפשר להדליק ביחד עם האם, ולסמוך על המנהג הקדום שכך נהגו בנות ישראל. באופן זה בוודאי עדיף שתדליק הבת קודם אמה, או ביחד עמה – ולא אחריה.