שלום רב
פנתה אליי אישה שמערכת היחסים בינה לבין בעלה לא טובה (בלשון המעטה לטענתה) מזה כשנה.
אין להם רכוש כלל וגם לא ילדים.
הם לא מקיימים חיי אישות מזה כשנה.
היא רוצה את כתובתה.
האם הדרך הנכונה היא להגיש תביעת גירושין במסגרתה לדרוש את הכתובה, האם במקרה כזה לא יאמרו שלא מגיע לה לקבל את הכתובה בגלל שהיא איננה "נאמנת" (שכן כביכול תבעה גירושין כדי לקבל את הכתובה).
האם יש להגיש תביעת גירושין ולאחר שזו תידון לבקש את הכתובה או בכלל לדרוש ש"ב ובמסגרת התביעה לש"ב לדרוש כתובה?
בתודה מראש,
תשובה:
באופן עקרוני, עצם תביעת הגירושין, אינה גורמת להפסד כתובה, כאשר תביעת הגירושין מבוססת על עילות גירושין שנגרמו כתוצאה מהתנהגות הבעל.
ואולם כאשר הגירושין הם תוצאה של מאיסות האשה בבעלה ללא סיבה מוצדקת, הדבר יכול להוות עילה להפסד כתובה.
מאידך, יש לציין מהפרקטיקה, שבית הדין מסתכל על המהות ולא על כותרת התביעה ולכן כאשר בית הדין מתרשם, שהאשה מעוניינת בגירושין ולא בשלום בית (למשל: במקרה שהאשה אינה משתפת פעולה עם יחידת הסיוע של בית הדין) יחשב הדבר כאילו האשה תבעה גירושין, למרות שהכותרת היתה "תביעה לשלום בית"
לעניין אשה המורדת בבעל ומונעת ממנו חיי אישות מפסידה כתובה ותוספת ואולם ישנם הרבה פוסקים שסוברים רק כאשר התרו באשה, היא מפסידה. וראה פסקי דין רבניים כרך ח עמ' 324 בסופו, שכתבו שבמקרה ששני הצדדים מעוניינים בגירושין מפסידה האישה תוספת כתובה גם מבלי שעשו דין המלכות והתראות. וזאת מכיוון שהיום שני הצדדים מעוניינים בגירושין אין צורך בהתראות, מהטעם כששניהם מורדים ואין רוצים בנישואין אין צורך בהמלכות והתראות היות והצד השני אינו מעוניין באישה וכל ההתראות וההמלכות הם כדי להחזירה לבעלה וכשהוא אינו רוצה אין צורך בהמלכות. אולם כאשר הבעל יטען שלום בית והאישה רצתה בגירושין עקב טענת מאיס עלי, ודאי כדי להפסידה צריך המלכות והתראה וכל זמן שלא התרינו באשה לא מפסידה מתנות.
לשאלות נוספות ניתן לפנות לטוען רבני הרב רבני האתר, רבני האתר
נימוקים בהרחבה
אם האישה מורדת והבעל רוצה בשלו"ב, בזה בעינן המלכות והתראות כדי להפסידה כתובתה. אם לא היו המלכות והתראות לא תפסיד אף אם הבעל יחליט עתה להתגרש. באם נאמר שדברי רבינו ירוחם הוא גם במקרה שהבעל רצה בשלו"ב ואח"כ רוצה להתגרש היה רבינו ירוחם מחדש יותר שלא רק כששניהם מורדים בהתחלה, אלא אף במקום שהאישה מורדת והבעל רוצה בשלו"ב ואח"כ הסכים לגירושין גם מפסידה תוספת כתובה ומתנות. ונראה שהדבר ברור כמו שכתבנו שבמקום שלהפסידה מתנות היו צריכים להתרות בה ולא התרו בה לא תפסיד מתנות אף אם בסוף הבעל רוצה בגירושין.
אמנם כל זה במורדת דמצערנא ליה דבעינן התראות ודינו של רבינו ירוחם מרבו אילולא דהבעל גם מסכים להתגרש היה דינו כמצערנא ליה ובעינן התראות,עיין בפד"ר ח' עמ' 323 324, אבל במאיס עלי הרי לא נאמרו המלכות והתראות ומיד מפסדת הכל – כמבואר בשו"ע אבה"ע סי' ע"ז ס"ב, וא"כ בנדון דידן הרי אמרה שאינה יכולה לחיות איתו חיי אישות, הוא מגעיל אותה, א"כ דינה כמורדת דמאיס עלי שבזה לא נאמרו התראות ומיד מפסדת המתנות וגם בדינא דמתיבתא דמאיס עלי באמתלא מבוררת מפסדת מתנותיה כמבואר ברמ"א שם בדינא דמתיבתא.
אמנם עיקר דין זה דהאישה מפסדת מתנות שנתן לה בעלה משום דע"ד כן לא נתן לה, צ"ל דבשלמא בטוענת מאיס עלי שאיני יכולה להבעל לו שזה בא מצידה ודאי כשהוא נתן לה, לא נתן אדעתא שהיא תביא לגירושין. אבל כשהוא גרם שהיא תמאס בו הרי הוא הביא עליו את הגירושין וא"כ הוא המגרש ולמה תפסיד מתנותיה! והרי מצינו כשהוא
גורם קטטה בינו לבינה אף אם עזבה את הבית אינה מפסדת מזונותיה, כמובא ברמ"א סי' ע' סעיף י"ב ומקורו מהמרדכי. שם מבואר דאם עזבה את הבית עקב זאת שהוא גרם הקטטה אינה מורדת ורק אם היא ארגלה קטטה היא מורדת. ולפי"ז מדוע האישה תקרא מורדת ותפסיד מתנותיה במקום שהוא אשם בזה שהוא מאוס בעיניה. והנה ברמ"א סי' ע"ז בדינא דמתיבתא כתב בנותנת אמתלא לדבריה למה מורדת בו, כגון: שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דנינן ליה כדינא דמתיבתא וכל מה שכתב ונתן לה מחזרת. ועיין בהגהות מרדכי כתובות סי' ר"צ שזהו מקור הרמ"א ובמרדכי רפ"ו בדינא דמתיבתא שהביא תשובות רבינו ה"ר מתתיה קינו אם זה האיש שובב ומאבד ממונו בשחוק לא מצינו שתוכל האישה למרוד בו. ועיי"ש בהגהות בד"ה בשם ה' ברכנוכם שהביא כשהבעל מכה את אשתו וכו' וכתב רב פלטוי גאון היכא דארגילו קטטה אם היא הייתה מרגלת דינה כמורדת ואין לה כלום ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובתה.
והחילוק הוא ברור. במקרה דאינו הולך בדרך ישרה ומבזבז ממונו עדיין הדבר אינו פוגע בה אישית ואין זו סיבה למרוד. אבל במכה את אשתו והוא הגורם למרידתה מה תעשה עלובה זו שבעלה הביא את המאיסות לפתחו והוא אשם בגרושין וע"ז כתב רב פלטוי שצריך לתת כל כתובתה כולל התוספת וודאי גם המתנות.
והנה בב"ש סי' פ"ח סק"י הביא מהשלטי גיבורים דאם תבעה גט על פי הדין, שהדין נותן לכוף אותו הרי הוא כאילו גירש אותה מרצונו. ודברי השלטי גיבורים קאי על מה שכתב הרי"ף במוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, זה כשהבעל רוצה לגרשה. אבל במורדת בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול דלא יהיה אלא כמתנה דיהיב הא אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה וכו' ולפי דברי הש"ג שבמקום שכופין אף שהיא דורשת את הגט לחייבו לגרשה נחשב שהוא מגרש מדעתו שבזה הדין שנוטלת את מתנותיו כמבואר בשו"ע אבה"ע סי' צט.
והנה בח"מ סי' צט סק"ז כתב הנותן מתנה לאשתו אע"פ שמגרשה משום שסרחה עליו וכו' ואם הוא מאותם שכופין להוציא דין המתנה כדין התוספת שהוסיף לה, ותוספת במקום שכופין להוציא אין לה ולפי דעת הח"מ מתנה דינה כתוספת ואם אין לה תוספת אין לה גם מתנה, והנה בב"ש סימן קנד ס"ק א הסכים שבאלו שכופין להוציא אין לה תוספת ומ"מ פסק כדעת הש"ג שבאלו שכופין להוציא אין דין המתנה כדין התוספת, ואף אם באלו שכופין אין לה תוספת מ"מ מתנה יש לה. הרי ברור לדברי הב"ש שאין דין המתנה כדין התוספת. ובפד"ר ח' עמ' 277 – 278 ובעמ' 324 כתב אמנם נראה פשוט דאף לדברי הח"מ הנ"ל הסובר דמפסדת מתנותיה שקיבלה מבעלה גם במקרה שהבעל מחויב לגרשה וגם כופין אותו על כך. אך במה דברים אמורים כשבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידיה או כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין וכו' דאין בידו להפטר מגורם זה דבכה"ג יכול הבעל לומר אדעתא דהכי לא אקני לך. אבל בגורם כזה שבידי הבעל להסירו כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טוב בכה"ג לא הפסידה מתנותיה ודינו כמגרש מרצונו ואף חייב לשלם לה תוספת כתובה.
הנה נתבאר דכל שהבעל גורם והוא יכול להסיר את המפריע לחיים המשותפים ולא הסיר, א"כ הוא הביא על עצמו את הגירושין והוא המגרש מדעתו, כמו"כ נראה פשוט דאשה המורדת באמתלא מבוררת אף שפסק הרמ"א מהמרדכי שמכלה ממונו ולא הולך בדרך טובה אם טוענת מאיס עלי מפסידה מתנותיה זה שמכלה ממונו ואינו הולך בדרך טובה אין זו סיבה שתמרוד כי זו עדיין לא סיבה להחשב שהוא הביא את הגירושין. אבל אם ברור לבי"ד שהוא הביא את המאיסות כגון המכה את אשתו כמו שכתב רב פלטוי הוא המורד והוא הביא את המרידה שלה אליו נותן כל כתובתה ואף התוספת והמתנות. וע"כ בסי' ע' סעיף יב דפסק הרמ"א דחייב במזונותיה כשהוא מרגיל קטטה זה בא בסיבתו ואם תמרוד לא תפסיד שהוא אשם בפירוק הנישואין.
וע"כ נראה דזה שאישה מפסדת מתנות במאיס עלי זה כשהמאיס עלי לא גרם הבעל לכך ואין זה סיבה שתמרוד בו, אבל כשהוא גורם למאיסות האישה והכל בסיבתו, כשמגרשה הוא כמגרשה מדעתו ולא הפסידה מתנותיה, כי לא יעלה על הדעת כשהבעל מביא את הגירושין והוא אשם בגירושין עקב מעשיו והיא תמרוד בו עוד יזכה במה שנתן לה והוא פשוט וכמו שכתב הש"ג דאף שהיא מחייבת אותו להתגרש ובי"ד כופין לא תפסיד תוספת מכיוון שהוא הגורם לכך ונחשב כמגרש מדעתו
וכן כתבו גם חברי בית הדין הגדול (תיק מס' 016788168212) הרבנים הגרי"מ לאו, הגר"ש דיכובסקי והגרש"מ עמאר:
"ניכרים דברי אמת בדבריה [של האישה], והכאב שהביעה הוא כאב אמתי… אלימות נפשית קשה לא פעם ומסוכנת יותר מאלימות פיזית. רמיסת כבודו של האדם, הפיכתו לאבק אדם, לסמרטוט ולאפס, גרועה יותר במקרים רבים מאשר אלימות פיזית… מדובר במאיסות מוחלטת שנגרמה בעטיו [של הבעל], ובחיים של צער, כאב והשפלה. האישה ניתנה לחיים ולא לצער, ויש להפעיל כנגד הבעל צעדים מתאימים בכדי להביא למתן גט."
והנה כבר באר לנו התוספות רי"ד (כתובות סד, א) את עיקר החילוק בין המומים המנויים בפרק המדיר (כתובות עז, א) בדין אלו שכופין עליהם לגרש לבין אשה הטוענת מאיס עלי (כתובות סג, ב), ומדבריו עולה שמאיס עלי היא עילת גירושין נפרדת מעילת האלימות הנזכרת לעיל
וכך כתב:
"אבל אמרה מאיס עלי וכו' לא כייפינן לה ע"י הפסד כתובתה, אלא מניחין אותה במרדה, דכיון דבעלה מאיס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אשה כשרה אי אפשר להבעל לשנאוי לה, ואע"פ שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אשה מואסת בבעל ואע"פ שאין שום מום ניכר בו, וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו ואין שום דרך כאן לכפיה כ"א לעשות דרך בקשה ולפתותה אולי תחשוק בו, ואדרבה אם היינו יודעים בודאי שטענתה אמת, שהוא מאוס בעיניה ולא נתנה עיניה באחר היינו כופין הבעל להוציא כי הך דתנן לקמן בפרק המדיר ואלו שכופין אותן להוציא מפני שהוא מאוס בעיניה ואין האשה יכולה לסבול שתבעל לו, אלא משום דהכא אנו מסופקים בטענתה שכיון שאין אנו רואים בבעלה באותן המומים, י"ל שמא עיניה נתנה באחר, ומשום זה היא אומרת כך לפיכך אין כופין הבעל להוציא, מ"מ גם היא נמי אין כופין להפסיד כתובתה דשמא טענתה אמת דלב יודע מרת נפשו."
נמצאנו למדים, שאף כאשר האשה מעלה טענת גירושין שאין בה בכדי לחייב את הבעל לגרש אך תטען שבשל אותה עילה היא מואסת בבעלה הרי שבשל מאיסותה תקבל הטענה משקל הלכתי כבד יותר, משקל שיש בו בכדי לחייב ואולי אף לכוף את הבעל לגרש. וכלשונו של הגר"ש וורנר (משפטי שמואל סי' כב אות ג) בביאור טעם המשקל ההלכתי הכבד שניתן לטענת מאיס:
"כי הלא המיאוס הוא דבר נפשי לפי טענתה, ואין בכוחה להתגבר על ההרגשה אליו, ואי אפשר לה לחזור ולסלק את המאיסות והתיעוב ממנו, ואינה מסוגלת להיות עמו במחיצתו ולהיבעל לו גם לשם ניסיון לשלום בית."
הגדרה זו לגבי הבירור תואמת גם את דברי הרמ"א שהובאו לעיל בענין מהות המאיסות אם היא אכן טענה שהביאה וגרמה את המאיסות כדברי האישה או לא. מכח זה חידש הרמ"א כי אין צורך באמתלא מבוררת דווקא, אלא "כל שיש אמתלה ואין בזה רמאות" ומי המוסמך לקבוע דבר זה ובאיזה קנה מידה? על כך ממשיך הרמ"א ואומר: "והבי"ד ידונו בזה לפי ראות עיניהם".
הווה אומר: הצורך בהוכחה אינו לגופו אלא כדי שביה"ד יהיה משוכנע כי אין כאן רמאות ובכך מיצה הליך הבירור את עצמו. מהאי טעמא גם הקובע אם להשתכנע בחומרת המאיסות הוא ראות עיני בית הדין. וכדברים האלו הסיקו וכתבו הרכב ביה"ד הרבני בתל אביב בתיק 2944/לו (הרבנים: ח.ג.צימבליסט, ע.אזולאי וש. דיכובסקי) פורסם בפד"ר חלק יא עמ' 193:
"ובכן, כל הצורך בהוכחה למאיסות הוא אך ורק כדי להשתכנע באמיתות הדבר ושאכן מאיסות ממשית לפנינו ולא מדומה, אבל כל שאנו משוכנעים אין צורך בהוכחות".
וראה לענין הגדרה זו דברי החזון איש (אבן העזר סי' סט אות טז) בפירושו לדברי הבית שמואל שפסק דאם טוענת מאיס עלי ותובעת כתובתה ליתא לדינא דמתיבתא. וכתב על כך החזון איש:
"והעיקר תלוי לפי ראות עיני הדיינים אם יש ריעותא במאי דתבעה כתובה, אבל אם נראין הדברים דמאיס עליה אלא שמבקשת כתובה כדי שתוכל להתפרנס… אינה מפסדת בתביעתה".
כלומר, כל ששוכנעו הדיינים שהבעל מאוס עליה אין תביעת הכתובה מקלקלת את טענתה. והיינו כפי המבואר לעיל שעיקר ההוכחה מכוונת רק כדי שיהיה ביה"ד משוכנע כי תביעתה אכן כנה ולא ממניעים אחרים. הא כל ששוכנע ביה"ד בכך דינה כאומרת מאיס עלי לכל דבר וענין.
וב"עזר משפט" (סי' ו', נדפס בפד"ר כרך י' עמוד 335) כתב שבמקום אשר תביעת הכתובה לפי נסיבותיה, אינה מערערת את שכנועו של בית הדין בנאמנות הטענה של "מאיס עלי", וכנות האמתלא הרי אז יפסוק בית הדין "מאיס עלי" גם אם היא תובעת כתובתה (וכ"כ בפד"ר יד עמ 26).
וראה בפד"ר כרך א' (פס"ד בעמ' 201), שהאריכו בעניין זה כאשר הבעל נדרש לגרש בכפיה, על ידי תביעת האשה, אם הוא חייב לשלם גם את התוספת. והביאו מהאור שמח בהלכות אישות פרק י"ב הלכה י"א על דברי הרמב"ם שכתב:
"… ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה… כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן."
וכתב על זה אור שמח:
"ברור דאף התוספת חייב עליו לכשיתעשר, ולא שייך למימר דאדעתא לאפוקה לא הוסיף לה שתצא בעל כרחו, דהא מידע ידע דאדעתא דליזון נשאת, ובלא מזונות אי אפשר לה. וכמו שכתב ריצב"א כיוצא בזה בתשובות מיימוני ותוספות בסוף פרק הבא על יבמתו, ופשוט."
וכמו שכתבו שם בפד"ר בשם המרדכי וכתובות (דף נה עמוד א'):
"פירש רבנו חננאל… וכל הנך שכופין להוציא וליתן כתובה לית לה תוספת… דהמדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה על כרחו אית לה תוספת דאי לית לה אם כן כל אדם שרוצה לגרש ידיר אשתו ויפטר מתוספת… דפשיטא ליה דאית ליה תוספת."
הרי מפורש מדברי המרדכי דגם לדעת הר"ח (בתוס' בכתובות נה.) דאם הוא הגורם לתביעת הגירושין כגון המדיר, הרי חייב בתוספת. ולכן גם בנידון דידן הוא במעשיו הרעים גרם לכך שלא יכול לקיים עונה ולכן חייב גם בתוספת.
וכן מבוארת סברא זו בדברי הרא"ש שהביאו שם בפד"ר תשובת הרא"ש (כלל ח' סימן ז'):
"ראובן ששהה יותר מעשרים שנה ולא ילדה… לקח אשה אחרת בקידושין ומנהג הארץ הזאת… ואין בידו לפרנס את שתיהן ואם יגרשנה יתן לה.
תשובה – באם הראשונה תובעת גט צריך לגרשה כיון שאין לו לפרנס שתיהן ויכתוב שטר עליו בכל הכתוב בשטר כתבוה. נדוניא ותוספת… וכאשר תשיג ידו יפרע."
מבואר מדברי הרא"ש דמאחר והבעל הוא שגרם בידיו שלא יכול לפרנסה בגלל שלקח אשה שניה, הרי זה כמגרש מרצון. ולכן גם בנידון דידן מעשיו המושחתים והתעללותו הנפשית של הבעל באשתו, הם הם שגרמו לגירושין, לכן חייב גם בתוספת כתובה.
עקרון זה שתביעת אשה לגירושין שנובעת ממעשיו הרעים המקולקלים של הבעל אז האשה זכאית בכה"ג לתוספת כתובה כתב גם ה"חזון איש" שכתב: החזון איש (אהע"ז סי' סט אות טז) בפירושו לדברי הבית שמואל שפסק דאם טוענת מאיס עלי ותובעת כתובתה ליתא לדינא דמתיבתא.
"והעיקר תלוי לפי ראות עיני הדיינים אם יש ריעותא במאי דתבעה כתובה, אבל אם נראין הדברים דמאיס עליה אלא שמבקשת כתובה כדי שתוכל להתפרנס… אינה מפסדת בתביעתה".
וראה דבריו בסימן פט (אות ד) הובאו דבריו בפד"ר כרך י"א עמוד 203 ופד"ר כרך י"ב עמוד 371. א"כ בנידון דידן שהבעל הוא זה שיזם את הגירושין מעבר לעובדה שיש כאן טענת מאיס עלי עם אמתלא דכתבנו לעיל – דמשפיל אותה בשמות גנאי ומרעיב אותה ומתעלל בה נפשית, מעבר לעניין של "עובר על דת" פשוט כביעתא בכותחא שלא הפסידה כתובתה.
וראה בתיק 2897-21-1, שם בית הדין ברחובות דן במקרה של אשה שהגישה תביעת גירושין לאחר הידרדרות במערכת היחסים בינה לבין בעלה שהחלה בעקבות התנאת הורי הבעל העברת כספים לבני הזוג לרכישת דירה בכך שאם יהיו הליכי גירושין ההלוואה תוחזר מיידית ע"י מכירת הבית.
קובע בית הדין שאין בעצם הגשת תביעת גירושין כדי להוות עילה להפסד הכתובה:
"זאת נבהיר, דהנה זה ברור שאם אשה יזמה את הגרושין וגרמה להם, ודאי שאין לה כתובה. אך אין הדבר תלוי ועומד באקט של פתיחת תיק הגרושין אלא במי שגרם במעשיו ובהתנהגותו למצב זה בו צריכים הצדדים להתגרש. סיבת הגרושין תלויה וקשורה להתנהגות בני הזוג בחייהם המשותפים שגרמו לגרושין".
והנה בנד"ד אחרי כל מה שתיארנו לעיל בנוגע ליחסים העכורים בין הצדדים גם לו עזבה האשה את הבית לא היה הדבר מטיל עליה בהכרח דין מורדת, וכדאיתא ברמ"א (אה"ע סי' פ סעיף יח):
"אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתה עד שיקרא לה בעלה לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאה בלא רשותו ואינו מראה לה פנים ואם יבוא אצלה אינה מונעתו מכלום."
דברים שמקורם בתשובת הרשב"א (הובאו בב"י סי' עז ד"ה כתב הרשב"א בתשובה) ומהם עולה שגם אשה שעזבה בפועל את הבית מכח קטטה וממאנת לשוב לבית עד שיקרא לה בעלה אין לדונה כמורדת ולא הפסידה את מזונותיה, אך זאת בתנאי שאם יבוא אצלה "אינה מונעתו מכלום" ולא תמנע ממנו חיי אישות.
נמצאנו למדים שכל זמן שמתנה את חזרתה בדברים מקובלים, כגון שיקרא לה, אין לה דין מורדת, ואך כאשר בא ביה"ד למסקנה שהיא מעכבת את שובה רק כדי לצערו וע"כ היא מתנה את שובה בתנאים שאינם מקובלים יש לה דין מורדת. בנידון דנן שהאשה דרשה להתגרש לנוכח התנגהותו הקשה של הבעל, האשה לא היתה מסוגלת לקיים יחסי אישות כל זמן שלא ילך לטיפול מקצועי ויטפל בעצמו, שזו דרישה לגיטימית ומקובלת ואין זה כלל בכך שהיא רוצה לצערו או למרוד בו.
אשה רעה אינה מפסידה את כתובתה
יש לציין, שלבד מההמצות חסרות הבסיס והוצאת השם רע של הבעל בכתב ההגנה, אף אם נקבל את כל דבריו ביחס למידותיה של האשה, ויהיה זה ברור אצלנו כי האשה הינה "אגרסיבית וקשה, נראה כי אין בדבר בכדי להפסיד את האשה את כתובתה.
פתח לדברים מצאנו בגמ' (יבמות סג, ב):
"היכי דמי אשה רעה אמר אביי מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא (פרש"י לקלל ולגדף עד זמן סעודה כדי לצערו), רבא אמר מקשטא ליה תכא ומהדרה ליה גבא (פרש"י שלא לאכול עימו ומצערתו- אך עיין עוד בדברי הב"ח ריש סימן קיט, ובשו"ת מהר"י הלוי סי' לט)… אמר רבא: אשה רעה מצוה לגרשה, דכתיב: גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון. ואמר רבא אשה רעה וכתובתה מרובה צרתה בצדה (פרש"י ישא אחרת אצלה)… הנני מביא רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה זו אשה רעה וכתובתה מרובה נתנני ה' בידי לא אוכל קום אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בר חייא זו אשה רעה וכתובתה מרובה."
וע"ע בגמ' עירובין (מא, ב) ובתוס' בגיטין (מח, ב) דברים מהם עולה ברורות שגם אשה אשר מידותיה רעות עד שקשה לחיות עימה, וכפי שהגמ' שם לעיל מביאה בהקשר זה את הפסוק ומוצא אני מר ממות את האשה, בכל זאת לא הפסידה את כתובתה.
אך יש לציין כי כל זה אינו אלא ביחס לזכותה וזכאותה לכתובה, ואולם לעצם הגירושין הרי אמר רבא בגמ' לעיל דאשה רעה מצוה לגרשה, וכן פסקו הרמב"ם (גירושין י, כב) והשו"ע (סי' קיט סעי' ד), ועיין בח"מ, בב"ש וב"גט פשוט". אלא דכבר נזקק רבנו ה"חתם סופר" (חלק ה – השמטות סימן רג) לנושא הגדרת האשה כאשה רעה, וביאר שבאשה שמפורסם לכל באי שער עירה שאי אפשר לדור עימה לא בעינן עדות גמורה עליה דגלוי מלתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה כשרים להעיד עליה, ולא בעינן בה כל דיני עדות, ולא בפני בע"ד דגילוי מלתא, דלא תהיה שמיעה גדולה מראיה, כיון שמפורסם כולי האי לכל באי שער עירה שא"א לדור עמה ממש הוה כראי' ולא הוה אלא גילוי מלתא בעלמא. והביא את דברי הגמ', הרמב"ם והשו"ע שאשה רעה מצוה לגרשה, וכתב דיש לעיין קצת –
"הא רב קרי אדביתהי מוצא אני מר ממות את האשה וכן רב חייא וכן רב יהודה יעויי' שם ואיך עברו על אותה המצוה לגרשה. ואם נימא שהם לא הגיעו עדיין לאותו השיעור אע"ג דהוה מר ממות א"כ נפל פיתא בבירא ומי כהחכם לשער דבר זה, ונ"ל עכ"פ הני נשי הוה צדקניו' במילי אוחרן כדאמרי' התם דיי שמגדלת בנינו ומצילות אותנו מן החטא, וא"כ טוב לגבר כי יסבול קצת מאשתו לפי שעה נגד מה שהנאתה מרובה במעשים הטובים. ורבא מיירי מאשה רעה במדותי' וגם בשארי דברי' לא נמצא בה דבר טוב אעפ"י שאין מצוה לגרשה משום אותן הדברים מ"מ איכא מצוה שהיא רעה בדעותי' כנ"ל."
הא קמן דכדי שתגיע לגדר אשה רעה שמצוה לגרשה צריך שתהא "רעה במדותיה וגם בשארי דברים לא נמצא בה דבר טוב". ובר מן דין הרי כבר העלה הרמ"א (סימן קנד סעי' ג) במקום שיש קטטות בין בני הזוג:
"ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבים ביניהם אחרים לראות בשל מי הרעה הזאת, ואם היא מקללתו חנם, יוצאת בלא כתובה. ונראה לי דוקא ברגילה בכך, ואחר ההתראה, וכמו שנתבאר לעיל סימן קט"ו."
וא"כ כל אימת שאין לנו ברור שהיא המתחלת אין לה דין אשה רעה שמצווה לגרשה ובוודאי שאינה מפסידה את כתובתה, וכ"כ גם ב"משפטי עוזיאל" (ח"ז סי' צו אות ב).
