מקור וסיבת התקנה

שנינו במשנה (שביעית פ"י מ"ג ומ"ד): "פרוזבול אינו משמט (פירש"י גיטין ל"ו ע"א, מאחר שכתב פרוסבול, אינו משמט חובו בשביעית). זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים ט"ו) – השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', התקין הלל לפרוזבול. וזה הוא גופו של פרוזבול, מוסר אני לכם (פירש"י, מוסרני לכם את שטרותי, שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש. פיה"מ להרמב"ם, אני מעיד אתכם על כך וכך) איש פלוני ופלוני, הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינים חותמין למטה או העדים".

ובגמ' גיטין (ל"ו ע"א) מקשה: "ומי איכא מידי, דמדאורייתא משמטא שביעית, והתקין הלל דלא משמטא (פירש"י, ועקר דבר מן התורה). אמר אביי, בשביעית בזמן הזה, ורבי היא… ותקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית  (פירש"י, והלל כרבי סבירא ליה, דאמר שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן הוא… שלא תשתכח תורת שביעית. ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, עמד והתקין פרוסבול. ומי איכא מידי, דמדאורייתא לא משמטא שביעית (פירש"י, בזמן הזה כרבי), ותקינו רבנן דתשמט (פירש"י, ונמצא הלוה גזלן על פיהם). אמר אביי, שב ואל תעשה הוא (פירש"י, הלוה הזה שב ובטל ואינו עושה המצוה לפרוע את חובו ולא עקר ליה בידים, וכי האי גוונא מותר לעקור דבר מן התורה, כגון שופר ולולב ודומיהן ביבמות בהאשה רבה (דף צ:), דלא עקירה בידים היא). רבא אמר, הפקר ב"ד היה הפקר (פירש"י, לעולם בין לרבנן דפליגי אדרבי ואמרי שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דאורייתא ותקין הלל דלא תשמט, בין לרבי דאמר לאו דאורייתא ואמור רבנן דתשמט, לא תיקשי דבר, דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום סייג וגדר, דהפקר ב"ד בממון היה הפקר. וע"ע בתוס' ע"א ד"ה ומי). דאמר ר' יצחק, מנין שהפקר ב"ד היה הפקר, שנאמר (עזרא י') – וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה (פירש"י, באנשי כנסת הגדולה כתיב). רבי אליעזר אמר, מהכא (יהושע י"ט) – אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וגו'. וכי מה ענין ראשים אצל אבות (פירש"י, הוה ליה למכתב וראשי המטות), לומר לך, מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו (פירש"י, מחלק נכסיו על פיו), אף ראשים מנחילין העם כל מה שירצו.

ביאור השם "פרוזבול"

איתא בגמ' (גיטין ל"ו ע"ב):" מאי פרוסבול, אמר רב חסדא, פרוס (פירש"י, פרוז, תקנה) בולי ובוטי (פירש"י, עשירים ועניים. עשירים שלא יפסידו, ועניים שלא ינעלו דלת בפניהם). בולי אלו עשירים, דכתיב (ויקרא כ"ו) – ושברתי את גאון עוזכם, ותני רב יוסף, אלו בולאות (פירש"י, עשירים) שביהודה. בוטי אלו העניים, דכתיב (דברים ט"ז) – העבט תעביטנו" (פירש"י, ומי הן הלווים, עניים).

גדר התקנה

מדברי רש"י שפירש – "מוסרני לכם את שטרותי, שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש", עולה שפירש, שע"י הפרוזבול נחשב הדבר כאילו מסר את שטרותיו לבי"ד, שאז הבי"ד הם הגובים את החוב ולא הוא, וממילא אינו עובר בלא יגוש.

וכ"כ בשו"ת חת"ס (קובץ תשובות סי' פ"ו): "ופשוט דכיון שיכתוב הפרוזבול, שוב כל הנוגש הלוה עושה שליחותם של בית דין הגדול בעלי הפרוזבול, ואפילו הבעל דין יכול ליגוש לעצמו בשליחותם, ומכל שכן בית דין אחר".

אבל הר"ש (שם משנה ו') פירש שע"י הפרוזבול – "חשוב החוב כגבוי ביד בי"ד, ולא קרינא ליה לא יגוש" (וראה בהערה להלן אם רש"י חולק על טעם זה).

וכתב בשו"ת חתם סופר (שם): "מי שאבד או נקרע פרוזבול שלו בתוך שנת השמטה, תליא בפלוגתא דתנאי בתוספתא פ"ח ומייתי ר"ש פרק בתרא דשביעית [פ"י מ"ה]. כמו שכתב גם מעלתו. וטעם פלוגתתם, אי טעמא דפרוזבול כדאיתא בירושלמי [שם], דהו"ל כגבוי ועומד מעת מסירת הפרוזבול, אם כן שוב אין הפרוזבול אלא ראיה בעלמא שכבר גבו בית דין חובותיו, ואפילו נקרע קודם שיגיע שמטה, נמי מועיל, והכי קיימא לן, ומשום הכי מהני לתלמיד חכם אמירה בעלמא (כדאיתא בש"ע חו"מ סי' ס"ז ס"כ), אך איכא טעם אחר, כפירוש רש"י, שאינו כגבוי כבר, אלא כל זמן שארצה ליגוש, אתם בית דין נוגשים, והפקר בית דין יכלו ליגוש שלא מן הדין. ולזה אפשר לומר דהפרוזבול עושה הקנין ואיננו לראיה בעלמא, אלא השטר עושה התוקף, וצריך שיהיה קיים בשעה שיכנס איסור הנגישה, שהיא רגע מוצאי שביעית, וזה דעת רבנן דר' שמעון בן גמליאל [כתובות פ"ט ע"א], ולא קיימא לן הכי, דלדידהו לא מהני מסירת דברים דתלמיד חכם".

והנה בשו"ת הר"ן (סי' ע"ז) כתב: "דמאי דתנן שטרי חוב המוקדמים פסולין, לא שהן פסולין לגמרי, שלא נאמין במה שכתוב בהן, אלא לומר שאין עושין בהם מעשה שטר לטרוף ממשעבדי, אבל מבני חרי מגבין בם… שאנו מאמינין במה שכתוב בשטר… אלא שצריך לדקדק בזה, מדתנן בפרק בתרא דשביעית [מ"ה], דפרוסבול המאוחר פסול. ואמאי, נהי שנכתב זמנו שלא כראוי, נאמין בו שנמסר חוב זה בב"ד ולא יהא משמט, לאו קושיא היא, שאלו היה הפרוסבול מעיד שנמסרו השטרות לב"ד, אין הכי נמי. אבל הפרוסבול אין עניינו כך. שכגון זה לא הוצרך כלל לתקן, דמוסר שטרותיו לב"ד מדאורייתא הוא. ותקנתו של הלל  היתה במסירת מילי לבד, ובכהאי גוונא משמע ששטר הפרוסבול עצמו הוא שמפקיע הממון, ולא ישיבת הב"ד שישבו על כך. והכי מוכח מאי דאמרינן בפרק השולח [גיטין לג א] – למה לי למתני עדים ולמה לי למתני דיינים, הא קמ"ל, דלא שנא דכתיבי בלשון עדים וחתימי דיינים ולא שנא בלשון דיינים וחתימי עדים. אלמא שטר הפרוסבול הוא שעושה המעשה. שאם לא היינו צריכין אלא לעדות בלבד שנמסרו הדברים לב"ד, פשיטא דמהני. ולפיכך כתב הר"ם (פ"ט מהל' שמיטה ויובל הכ"ז) הא דאמרינן התם [לז א] – רבנן דבי רב אשי מסרו מילייהו להדדי, בלשון הזה: תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים ואמר, מוסר אני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, אינו צריך לכתוב פרוסבול, מפני שהן יודעין שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם, ובדברים בלבד היא נדחית, ע"כ. הרי דבריו מוכיחים, שתקנתו של הלל בכתיבת פרוסבול היתה (בביאור ראיית הר"ן מדברי הרמב"ם כתב בשו"ת שבט הלוי ח"ד סי' קצ"ג ס"ק ג' ד"ה ובזה, שהר"ן פירש בדברי הרמב"ם – "שהדברים עצמם עושים הדחוי"). ולפיכך פרוסבול המאוחר פסול, לפי שהשטר היא שעושה מעשה ואין בו דין שטר".

הרי שנקט בפשיטות, ששטר הפרוזבול עצמו הוא המונע את השמיטה, וסבר שלמרות זאת יכולים תלמידי חכמים לשמט באמירה בעלמא, ודלא כהבנת החתם סופר.

הפרוזבול מועיל רק לחובות קיימים

שנינו במשנה (שביעית פ"י מ"ה): "פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול". מפרש הר"ש: "פרוזבול שזמנו מוקדם, ומפרש בירושלמי שהורע כחו בכך, דאינו מועיל אלא למלוות שלפניו, דמשנמסרו לבי"ד, הרי הן כגבויין, ואין משמיטות. הלכך מלוות הבאות אחריו, שלא נמסרו לבי"ד, משמיטות. נמצא דנפסד במה שהקדים זמנו. אבל פרוזבול המאוחר פסול, שאיחר זמנו, והוא הלוה בינתים, והיום ומחר כשמוציא פרוזבול זה ורואין בי"ד הזמן, סבורים שאותן מלוות קודמות לפרוזבול, ונמצא שגובה שלא כדין".

וכ"פ הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ט' הל' כ"ב וכ"ג): "כתב הפרוזבול תחלה ואח"כ הלוה, אינו מועיל, אלא משמיט עד שיכתוב הפרוזבול אחר שהלוה. נמצאת אומר שכל מלוה הקודמת לפרוזבול אינה נשמטת בפרוזבול זה, ואם הפרוזבול קודם למלוה נשמטת בפרוזבול זה. לפיכך פרוזבול המוקדם כשר, והמאוחר פסול. כיצד, כתבו בניסן והקדים זמנו מאדר כשר, שהרי הורע כחו, שאינו משמיט אלא עד אדר. אבל אם איחר זמנו וכתבו מאייר, פסול, שהרי מייפה כחו, שאינו משמיט עד אייר שלא כדין, שאין דינו שלא ישמיט אלא עד ניסן, בשעת מסירת הדברים לבית דין".

וכתב בשו"ת חת"ס (שם): ופשוט דפרוזבול אחד מהני על מאה שנים, אבל לא על הלואות של אחר כך, ומשום הכי יפה כתב הריטב"א [מכות ג' ע"ב ד"ה א"ר] שלא ישתכח תורת שביעית, שהרי בכל שמטה צריכין לעשות פרוזבול על ההלואות המתחדשות בין שמטה לשמטה".

מסירת החוב בעל פה

איתא בגמ' (גיטין ל"ז ע"א): "רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי (פירש"י, – בלא כתיבת פרוזבול, אלא כך אמר לחברים, הרי אתם בית דין וחובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה). רבי יונתן מסר מילי לר' חייא בר אבא. אמר ליה, צריכנא מידי אחרינא, אמר ליה, לא צריכת".

וכ"פ הרמב"ם (הל' שמו"י פ"ט הכ"ז): "תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים, ואמר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית".

כך מספר החת"ס (הגהות לחו"מ סי' ס"ז): "בער"ה שלהי תקמ"ז בהיותי יוצק מים על ידי מורי הגאון מו"ה נתן אדלער כ"ץ זצ"ל, מסר דבריו לפנינו במקום פרוזבול, כי היינו על הדרך".

מדברי הרמב"ם משמע, שרק תלמידי חכמים יכולים לנהוג כן, וכ"פ בש"ע (סי' ס"ז סעי' כ'). אבל הטור (שם) סתם וכתב: "ואפילו לא נכתב אלא אמר זה הלשון על פה לדיינים מהני", ומשמע שכן הוא בכל אדם ולא רק בתלמידי חכמים,  וכ"פ הרמ"א (שם).

אמנם הב"ח (שם) כתב שראוי לנהוג כהרמב"ם וכהש"ע, שרק תלמידי חכמים ימסרו בע"פ. ולכן אין לסמוך על היתר זה אלא בשעת הדחק, כגון כשנזכר רק לפני סוף היום בערב ר"ה, ואין לו אפשרות לכתוב פרוזבול.

רק כשיש ללוה קרקע

מקור הדין

שנינו במשנה (שביעית פ"י מ"ו): "אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע" (פירש"י גיטין ל"ז ע"א, אם יש קרקע ללוה). אם אין לו (פירש"י, קרקע ללוה), מזכה הוא (פירש"י, המלוה) בתוך שדהו כל שהוא". ובגמ' (גיטין ל"ז ע"א): "וכמה כל שהו, אמר רב חייא בר אשי אמר רב, אפילו קלח של כרוב". עוד איתא בגמ' (שם): "אמר רב יהודה, אפילו השאילו מקום לתנור וכיריים, כותבין עליו פרוסבול".

טעם הדין

רש"י (בגיטין שם) מפרש את טעם הדדבר, שלא תקנו פרוזבול, אלא כשיש קרקע ללוה: "דלא תקנו אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות, שהן נגבין מן הקרקע, דהוי מלתא דשכיחא, כדאמרינן בכמה דוכתי, דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא. ואע"פ שאינו שוה כל החוב, כדקתני לקמיה, קרקע כל שהוא, האמרן אפילו מלא מחט גובה מלא קרדום, כמעשה דקטינא דאביי (כתובות דף ל"א ע"ב)".

אבל הר"ש (בשביעית שם) פירש: "דאז חשיב החוב כגבוי לגמרי ביד בי"ד, ולא קרינא ליה לא יגוש, וכמלוה שיש עליה משכון. והאי דעדיפא קרקע ממטלטלין, לאו משום דכלין, דהרי עציץ נקוב המונח על גבי יתדות, דיכול לכלותו, ואמר בהשולח (גיטין שם), דכותבין עליו פרוזבול, אלא כך הוא הדין, דקרקע חשיבא כגבוי טפי"[1].

וכתב הר"ן (גיטין י"ט ע"ב בנד'): "ומסתברא דמאי דאמרינן מזכהו בשדהו קרקע כל שהו, שאם היה שם וצווח לא מהני, שאין אדם זוכה בעל כרחו. ומיהו אם לא היה שם, משמע דמהני. והיכא שצווח כששמע, לדברי רש"י שכתב, דהא דבעינן קרקע, משום שיהא החוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע, קרוב הדבר לומר, שכיון שבשעת כתיבת הפרוזבול היה הקרקע בחזקתו, מהני. אבל לדברי רבינו שמשון שכתב, דטעמא משום שאז החוב כגבוי ביד בית דין, משמע דלא מהני. וכן הדין אם היה לו קרקע בשעת כתיבת פרוזבול ומכרו קודם שביעית, שהדבר תלוי בסברות שני הפירושים, זהו דעתי"[2].

מי נחשב "אין לו קרקע"

בשו"ת חתם סופר (חו"מ סי' נ') נשאל, כיון שדי אפילו בקרקע כל שהוא, ואפילו אם היא בשכירות – א"כ לא אמעיט אלא מי ששוכב אקיקלא דמתא ואין לו בית דירה לא בשאלה ולא בשכירות". והשיב החת"ס: "ריש מילין אומר, דלפע"ד בזה"ז אין להחמיר כלל בלא"ה. דעכ"פ לפי הטעם שאין כותבין אלא על הקרקע, משום דלא שכיח שילוה למי שאין לו קרקע, והנה בזה"ז תקנו הגאונים לגבות ממטלטלי דיתמי, משום דעיקור הונו של אדם הוא עתה במטלטלין יותר ממקרקע, וכן אנו רואים באמת, דאחד מאלף שיבוא לידי גביית קרקע, א"כ שכיחא ושכיחא הוא. ונהי דאין לנו להוסיף על תקנת הלל, כיון דבלא"ה עולבנא דדיינא הוא (א.ה. עי' פירושו בגיטין ל"ו ע"ב), אבל עכ"פ אין צריך להחמיר כ"כ"… ומה שתמה, א"כ היכי משכחת מי שאינו ראוי לפרוזבול, משכחת ליה בסומך על שולחן אחר, ויכול לסלקו כל שעה, כי לא שאלו ולא השכירו לזמן, אך נתן לו רשות לדור בו כל זמן שירצה הבעל בית, וכל שעתא זמניה הוא, א"נ הדר בחצר חברו שלא מדעתו, דאין צריך להעלות שכר משעבר, ומ"מ בכל שעה יכולים הבעלים להוציאו".

ובשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' ס"ה) כתב על דברי הגמ' המובאים לעיל, שדי אפילו אם השאיל המלוה ללוה תנור או כיריים: "נראה בעיני דמקולי פרוזבול שנו כאן, ולא הצריכו שיזכה במקום באחד מן הקנינים. תדע, מדאמרינן לעיל מינה – מזכה לו קרקע כל שהו, אפילו קלח של כרוב, ועלה אמר רב יהודה – אפילו השאילו מקום לתנור ולכירים. והא קלח של כרוב הוי רבותא טפי, ואי השאילו אתא לאשמועינן, הו"ל למימר – אפילו השאילו (כלומר, ולמה הוסיף – מקום לתנור וכיריים). אלא משמע דהכי קאמר, אפילו לא זכה לו לגמרי, אלא השאילו מקום לתנור, דהוי תשמיש עראי, מדאין בו חזקה, אפילו הכי מהני לענין פרוזבול, הואיל והוא משתמש בקרקע… ועוד הקלו לענין זכיית הקרקע, שאמרו – מזכה לו בתוך שדהו כל שהו, כתב הרא"ש – מזכה לו ע"י אחר, והקלו בפרוזבול אף על גב דחוב הוא לו, שעיקרו של פרוזבול אינו אלא הפקר בית דין, ועילה מצאו לכותבו על קרקע כל שהו".

לכאורה משמע מדברי המהרי"ט דלא כהחת"ס, שהרי לדבריו אין צריך שתהיה הקרקע קנויה ללוה באופן שאי אפשר לסלקו ממנה, אלא די בכך שמשתמש בקרקע. אבל בשו"ת דבר אברהם (ח"ב סי' י"ז) מפרש, שגם החת"ס מודה לסברת המהרי"ט, שאם – "משתמש במקום שניתן לו רשות בשעת כתיבת הפרוזבול [לטעם רש"י], או בסוף שביעית [לטעם הר"ש], על שימוש זה אפילו בלא קנין, נמי כותבין פרוזבול. והתם נוקי שאינו משתמש בשעה זו, ולכן כיון שאינה קנויה לו, ורק נתן לו רשות, כל שעתא ושעתא זמנו הוא, וכל שעה ושעה שהוא משתמש, היא נתינת רשות מחדש. והלכך בזמן שאינו משתמש, אין לו ולא כלום. ולפ"ז יוצא לן דבלא עשה קנין, בעינן דוקא שישתמש בשעת כתיבת הפרוזבול או בסוף שביעית, ואי לאו הכי לא מהני גם למהרי"ט, ופשוט הוא".

עוד כתב בשו"ת דבר אברהם (שם אות א' ואות ו'), שאם יש ללוה קרקע שאולה שאי אפשר לסלקו ממנה לגמרי, אפילו אם הבעלים יכול לשנותו ממקום למקום ולהשאיל לו במקומה קרקע אחרת, יכול לכתוב עליה פרוזבול – "דנראה דקני גם מקומו לההיא שעתא מיהא דמשתמש ביה, קודם ששינהו למקום אחר. ומה שיש להמשאיל רשות לשנותו למקום אחר, אינו מגרע כלל תפיסת הקנין לקודם שינוי… וחיוב על המשאיל, שאם לא יניחנו כאן, מחוייב הוא ליתן לו מקום אחר, כמו בשוכר בית סתם, דקני עכשיו שאם יוציאנו חייב ליתן לו בית אחר, ואותו זכות יכול גם המלוה לגבות".

לפמשנ"ת עולה, שבחור ישיבה נחשב "יש לו קרקע", מכח סברת המהרי"ט והדבר אברהם, כיון שחפציו מונחים בחדר שהושאל לו ע"י הנהלת הישיבה, וא"כ הוא משתמש בחדר בשעת כתיבת הפרוזבול ובשעת השמיטה. וכך הובא להלכה (דיני שביעית דגל ירושלים פל"א סעי' ט') בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל.

איזה בי"ד כשר לכתיבת פרוזבול

איתא בגמ' (גיטין ל"ו ע"ב): "אמר שמואל, לא כתבינן פרוסבול (פירש"י, דלא אלים לאפקועי ממונא), אלא אי בבי דינא דסורא (פירש"י, רב), אי בבי דינא דנהרדעא (פירש"י, שמואל)… כגון בי דינא דידיה, וכרב אמי ורב אסי, דאלימי לאפקועי ממונא, אבל לכולי עלמא לא".

וכתבו התוס': "ר"ת כתב פרוסבול, כי היה אומר דלא בעינן אלא ב"ד חשוב שבדור, ואשכחן נמי (הובא לעיל עמ' 13) שהיו מקילין רבנן דבי רב אשי דמסרי מילייהו אהדדי". ובעל התרומות (שער מ"ה סי' ט"ז) הקיל יותר וכתב: "איכא מאן דאמר, דהאידנא לית לן בית דין הגדול, ולית לן למכתב פרוזבול, ואי עבד לא מהני. ומסתברא דכל שלשה בקיאין בדין ובענין פרוזבול ויודעים מצות שמטה והמחום רבים עליהם באותה העיר שהם דרים בה, הרי הם באותה העיר ובאותו זמן כבי דינא דרב אסי, וראויים להפקיע ממון בני עירם כתקנתם הנראה להם, כמו הם בדורם", וכ"פ בש"ע (סעי' י"ח).

אבל הרמב"ן וכ"פ הרמ"א (שם): "וי"א דכותבין פרוזבול בכל בית דין, ונראה לי דיש להקל בזמן הזה".

המבי"ט (ח"ב סי' פ"א) נוקט, שאפילו לדעת הרמב"ן שכל בי"ד כשר – "היינו כשאין גדולים מהם בעירם. אבל יש גדולים מהם בעירם, שהם ב"ד קבוע ומומחה באותה העיר, כל שכן אם הם מופלגים בדורם, אין ב"ד אחר שבעיר יכולים לכתוב פרוזבול, וקרוב אני לומר, שאם כתבו שאין החוב מופקע ושביעית משמטתו… ובכל גלילות אלו נוהגים כהרמב"ם ז"ל, ולדידיה פשיטא דלא מהני כלל פרוזבול שלא נכתב בב"ד גדול, כדאמרן, וכמה פוסקים סוברים כהרמב"ם ז"ל, סמ"ג והתוספות ור"ת והר"ן ז"ל והרב ברצלוני ובעל התרומות… ובשנת השמטה שעברה שנת הש"ך ליצירה בטלנו כמה פרוזבולין שלא נעשו בב"ד החשוב שבעיר, וכתבו אחרים תחתיהם בב"ד החשוב".

עוד כתב המבי"ט שם: "בכל מקום שאין בו ב"ד, לפחות שנים שיודעים ובקיאים בדינים ובדיני פרוזבול ושביעית, אין כותבין פרוזבול, ויש להם תקנה לשלוח למקום ב"ד חשוב על ידי עדים".

בשו"ת חת"ס (חו"מ סי' קי"ג) מחדש: "הנה אעפ"י דבעינן עכ"פ הגדול בדור ההוא לדעת רוב הפוסקים, מ"מ נ"ל דהיינו טעמיה, משום דלא אלימי לאפקועי ממונא, אלא ב"ד דרב אמי ורב אסי. וזה היה בזמניהם, שהיו נזהרים בשמיטת כספים, והדיין הפקיע ממונו של לוה שלא מרצונו, ולזה צריכים בי"ד חשוב. אבל השתא שאין העולם נזהרים ויודעים מזה כלל, ולא עלה על דעת הלוה כלל שיהיה השביעית משמטתו. ואפילו אי נאמר לו הדין, מ"מ הו"ל ממש אומדנא דמוכח, כאלו התנה ע"מ שלא תשמטני בשביעית. והצנועים העושים פרוזבול, לא לאפקועי ממונא אתו, אלא לאפקועי איסורא… וא"כ אין כאן אלא אפקועי איסורין, ואין אנו מפקיעים ממון שלא מרצון המתחייב".

החזון איש זצ"ל הקפיד לעשות פרוזבול בבי"ד קבוע שבעיר, כדעת הש"ע (כ"נ בארחות רבינו סוף ח"ב, ששלח מב"ב לבד"צ בירושלים, או מסר להגר"ש ואזנר שליט"א), וכן נהג הגרי"ז מבריסק זצ"ל (כמובא בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' ק"ס). אבל הגרי"י קנייבסקי זצ"ל (ע"פ ארחות רבינו שם) עשה אצל שלשה תלמידי חכמים, וכן נהג הגרש"ז אוירבך זצ"ל (ע"פ השטר שבדיני שביעית דגל ירושלים עמ' רי"ג, ועדות בנו הגר"ש אוירבך יבלחט"א בהמודיע ערש"ק כי תצא שנת תשס"א).

דיינים קרובים ללוה או למלוה או זה לזה

בספר ערך לחם (למהר"י קאשטרו, חו"מ סי' ס"ז ס"ק ל"א) כתב: "פרוזבול נכתב בלילה, ואינו כמו דין. וכבר כתבו ז"ל, דמדין קניית שטר נגעו בו (נראה שכוונתו, דמסירת הפרוזבול נחשבת כאילו מסר שטרותיו לבי"ד). וכן מצינו דבדברים לבד נדחת שמיטת כספים (כמשנ"ת לעיל עמ' 12 מגיטין ל"ז ע"א, דרבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו אהדדי)… ומינה שאפילו קרובים לדיינין כשרים, כדין קניית שטר זה מזה".

אמנם בתומים (סי' ס"ז ס"ק כ"ג) כתב: "אני מסופק אם יכולים הדיינים להיות קרובים ללוה, דהא על ידם יבא חוב ללוה, ואיך יכולים לחוב לקרובם, או דבמילתא דרבנן הקילו, דהא מוסר סתם כל חובותיו… וצ"ע לדינא"[3].

ובשו"ת מנחת יצחק (חלק י' סי' ק"מ) הביא עוד מדברי הערך לחם (שם סעי' י"ח) שכתב, שלדברי המחבר שמצריך דוקא בי"ד שהמחום רבים עליהם באותה עיר, בעינן גם שלא יהיו קרובים זה לזה, כיון דבעינן ב"ד חשוב, ודקדק המנח"י מדבריו – "דדוקא להמחבר דס"ל בעינן ב"ד חשוב הוא דפסול, אבל לרמ"א דכשר בכל ב"ד גם בזה סגי", ומסיים: "דיש להקל אף אם עושה הפרוזבול הוא קרוב לאחד מן הדיינים, או אף לכולם, וכן המנהג דלא מדקדקין בזה".

גם הגרש"ז אוירבך זצ"ל הצטרף עם בנו הגר"ב זצ"ל לכתוב פרוזבול עבור נכדו (הפרוזבול מצולם בספר דיני שביעית דגל ירושלים עמ' רי"ג), ומוכח שנקט לדינא שהדיינים יכולים להיות קרובים למלוה וכן זה לזה. וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' רפ"ח ס"ק ג'): "ודאי יראה, דלמה דהקיל הרמ"א דכותבים בכל בי"ד ודיש להקל בזה"ז, ומשמע גם בארץ ישראל, וכן למה שהקיל רמ"א שם, דאין צריך פרוזבול כלל, רק מסירת דברים, ואפילו שלא בפני בי"ד, כל קולות אלה מוכיחים דיצא מעשה פרוזבול לגמרי מהל' מעשה דין תורה, ואין בו אלא מסירת כח לבי"ד לגבות חובותיו, דלא שייכי כאן פסולי בי"ד, וכן סתימת הפוסקים, וכן נשאלתי על זה כמה פעמים, וכנראה כן המנהג".

פרוזבול ע"י שליח

בספר ערך לחם (למהריק"ש שם סי"ט) כתב על לשון הש"ע – מוסרני לכם הדיינים וכו': "מהכא משמע דפרוזבול ליתיה ע"י שליח, שיאמר לדיינים פלוני מוסר לכם חובותיו, שאין כאן מסירה גמורה אלא מסירת מילי, כמ"ש הר"ן בתשובה (סי' ע"ז, הובא לעיל עמ' 10), ומילי לא ממסרן לשליח".

וכ"כ הגאון ר' בצלאל הכהן מוילנא בספר ראשית בכורים (דנ"ו ע"ג, הו"ד בשו"ת יביע אומר ח"ב חו"מ סי' ה'), דעדיף טפי כשיכתוב המלוה את הפרוזבול וימסרנו לב"ד, יותר ממה שנהגו לשלוח הדברים הללו ע"י שליח המלוה, ואין המלוה עצמו בא לב"ד, (כי באמת קשה הדבר שכל מלוה יצטרך לבא בעצמו לב"ד, כי אין לך אדם שאין לו שום חוב אצל שום אדם בשטר או בע"פ.) ואינו מוסר דבר ביד השליח כלל רק מילי בעלמא. ולכאורה איכא בהא עיקולי ופשורי אליבא דהלכתא בדין מילי אי ממסרן לשליח. כדאיתא בגטין (כ"ט ע"ב). ואכמ"ל". אמנם בשו"ת יביע אומר (שם) האריך להקל בזה, בצירוף כמה שיטות דלא שייך בכה"ג מילי.

זכיה בפרוזבול עבור מלוה שלא מדעתו

באור זרוע (מס' ע"ז סי' ק"כ) כתב: תניא בתוספתא שלהי ב"ב (פי"א): "גזרי דינין ופרוזבולין שלא מדעת שניהם, רבי אומר, אומר אני שאין כותבין פרוזבול אלא מדעת המלוה. דעת לוה כ"ע לא פליגי דלא בעינן, כי פליגי דוקא בדעת מלוה, דדילמא דעתו שתהא שביעית משמטת, כדי לקיים מצות עשה".

ובשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' רי"ח) כתב: "מוכח דדעת האור זרוע דכל עיקר דאין כותבין מדין זכיה, החסרון אינו מדין הקנאה, רק דדילמא לא הוי זכיה גמורה, דרצונו לקיים מצות שמיטה כהלכה ולוותר על המלוה. ולפ"ז יוצא באלו הרחוקים מהדת, דדבר פשוט שאין להם שייכות והשגה למצוה ובודאי יעבור, אז מותר לעשות להם פרוזבול דרך זכיה" (אמנם עי' לעיל עמ' 16, שיש סוברים שאפילו שליחות לא מהני, וא"כ כ"ש לשיטתם שזכיה אינה מועילה).

אם אשה נשואה צריכה לכתוב פרוזבול

בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל הובא (דיני שביעית דגל ירושלים פרק ל"א סעי' ט"ו), שאשה שיש לה חשבון בנק נפרד שאין לבעלה רשות בו, תעשה פרוזבול בעצמה, או שיעשה בעלה פרוזבול עבורה בדרך זכייה ויודיענה על כך.

אמנם בארחות רבינו ח"ב עמ' שפ"ו הביא בשם הגרי"י קנייבסקי זצ"ל, שכל זמן שלא אמרה איני ניזונת ואיני עושה, הכל שייך לבעלה, ואינה צריכה לעשות פרוזבול בעצמה. ורק אם הלותה לפני נישואיה, צריכה לעשות פרוזבול על אותם חובות.

נוסח הפרוזבול של הר"י ברצלוני ובעל התרומות

כתב בעל התרומות (שער מ"ה סי' י"ז): "גרסינן בירושלמי (שביעית פ"י ה"ג) – והוא שיש לו קרקע ללוה ולמלוה. ומפני זה הירושלמי הצריכו הראשונים לכתוב טופס פרוזבול בהקנאת קרקע, דבודאי כל שטר חוב בכתיבה ומסירה נקנה בלבד, והם כתבו המסירה ואגב קרקע. וזהו נוסח שטר פרוזבול שכתב ה"ר יהודה אלברצלוני –  אנו בית דין החתומים [למטה], כך היה, שבא לפנינו פלוני בן פלוני ואמר לפנינו, רבותי, הרי שיש לי חובות על פלוני ופלוני, והריני מוסר לכם פרוזבול, ויהבית לכון במתנה בקנין ארבעה גרמידי מן ארעא דאית לי, ועל גביהון ארשיתי יתכון למיגבא כל שטר חוב דאית לי על כל אינש, ומעתה תהוו לי דייני ותגבוהו ותקבלוהו לי. ואם לא תגבוהו אתם, מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה, הרי אני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה. ואנו בית דין, כיון שראינו דבריו נכונים, והואיל ומסר קדמנא מילי דפרוזבול כדאמור רבנן, כתבנא וחתמנא ביום פלוני בירח פלוני לשבת פלוני הא שטרא דפרוזבולא כדנהגנא מיומא דהלל הזקן, וכדתיקון רבנן מיומא דנן ולעלם. ומדאתעביד הדין עובדא קדמנא, ייפינו כחו דלא תשמט ליה להדין פלוני כל חוב ורשו שיש לו אצל כל אדם עד יומא דנן, וכן החזקנו כחו כתקנתא דרבנן, והכל שריר וקיים".

והקשה הב"י (חו"מ סי' ס"ז): "ואיכא למידק, היכי משמע להו מהירושלמי הזה שמצריך שיהא קרקע למלוה וללוה, להצריך הקנאת קרקע לפרוזבול, דמה ענין זה לענין זה. ונראה לי דמשמע להו, דלא צריך הירושלמי שיהא קרקע למלוה, אלא כדי שיוכל להקנות שטרותיו אגב קרקע. ואכתי איכא למידק, שהירושלמי הזה הוא במחלוקת שנוי, דרב הוא דאמר הכי, ורבי יוחנן פליג עליה ואמר, למלוה אף על פי שאין ללוה, ללוה אף על פי שאין למלוה, ורב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ואפשר שאף על פי כן, לרווחא דמילתא רצה לתקן מילתא דלכולי עלמא יהא כשר".

ובשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"א סי' י"ט) כתב: "תמוה לע"ד נוסח שטר פרוזבול שהובא בב"י בשם הר"י אברצלוני ושיטת בעה"ת שם, דצריך להקנות החובות בקנין אגב קרקע, הא א"כ הוי זה כמו הרשאה, וגדר הרשאה שמהני, שהוא כמו בע"ד, וא"כ איך הוו דיינים, ופרוזבול צריך לדיינים. ופשוט שאם יתן הרשאה אף לשלשה אנשים לא יועיל, וישמט אם לא מסר פרוזבול הוא או הם. וא"כ בהקנה להם החובות כדין הרשאה, אבדו כח דיינים, ואין זה פרוזבול כדין. ועוד קשה טובא, אם בעי קנין, איך מהני פרוזבול למלוה ע"פ, הא הרשאה לא מהני מדין הגמ' למע"פ, אלא מצד תקנת הגאונים להרבה ראשונים… אך בזה יש לתרץ… דשיטת התוס' ורא"ש בב"ק דף ע', שמדינא דגמ' הוא שכותבין הרשאה במע"פ, ובעה"ת והר"י אברצלוני יסברו כתוס' והרא"ש, אבל הוא דוחק. וקושיא הא' ודאי תמוה. ואני למעשה כתבתי רק נוסח הקצר שמפורש במשנה וש"ע".

אמנם מנהג הבד"צ דירושלים לכתוב כנוסח הר"י אברצלוני ובעל התרומות. ובשו"ת מנחת יצחק (חלק ו' סי' ק"ס) האריך לבאר את טעם המנהג, וכתב ליישב את קושיית האגרות משה: "אמנם אני לא ידעתי, האיך אפשר לומר, דיש לו דין הרשאה, הרי אין בנוסח הנ"ל הלשונות המעכבים בהרשאה, כמו דון וזכי ואפיק לנפשך, דאל"כ יכול לומר המוחזק לאו בע"ד דידי את, כמבואר (בב"ק ע') ובש"ע (חו"מ סי' קכ"ב), וכן כל מה דמתעני לך מן דינא קבלית עלאי וכיב"ז, אלא באמת לא עשאו לא בע"ד ואף לא שליחא שויא, אלא דיינים כמבואר בנוסח הנ"ל, ורק כדי שיהיה מסירת החובות בידן, הקנה להם השטרות וגם החובות בע"פ בקנין אג"ק… ושוב שמעתי מידידנו הרה"ג מוה"ר אברהם מרדכי ברייטשטיין שליט"א ספרא דדיינא, שהיה באותו מעמד כאשר הגאון האדיר מוהר"ז סלאוויטשיק זלה"ה מבריסק בא למסור שטר פרוזבול להרבנים הגאונים וצדיקים הבד"צ שלפנינו זלה"ה, ואמר לפניהם בהלשון המבואר בש"ע, ואח"כ כאשר ראה התופס מהנוסח של הבד"צ, שאל מה זאת, כלומר ענין של הקנאת בקנין אגב, ואמרו לו שזה מנוסח של הבעל התרומות בשם הר"י ברצלוני כנ"ל. קם הגאון האדיר מוהר"פ עפשטיין ז"ל הראב"ד, ולקח מהארגז של הספרים גמ' בבא בתרא, והראה דברי הרבינו גרשום הנדפס בגליון הש"ס (ווילנא) שם (כ"ז ע"א בד"ה ולכתוב) וז"ל, וכתוב הכי, מוסרני לכם אגב קרקע ב"ד פלוני ופלוני חוב שיש לי שאגבנו בכל שעה שארצה וחותמין עליו ב"ד, עכ"ל. והרי שגם הרבינו גרשום ס"ל כן. ושם לא כתב לשון הרשאה כלל, רק מוסרני לכם אגב קרקע, ומשום דלא הוי משום כח הרשאה, רק מסירת חוב לבד, וממילא כן אף בנוסח הר"י אלברצלוני אף דכתב לשון ארשית, אין הכוונה לכח הרשאה בתור בע"ד או שליח, אלא תנא והדר מפרש ומעתה תיהווי לי דיינא כנ"ל, ועוד שמע מינה מלשון הרבינו גרשום שכתב סתם חוב שיש לי, שכולל כל חוב, ולאו דוקא שטר חוב כבנוסח הר"י אלברצלוני הנ"ל, וממילא יש לנו מקור נאמן לנוסח הנהוג אצלינו, והכל שריר בריר וקיים בעזה"י כנלענ"ד".