שאלה:
- למרבה הצער בעלי למרות שהוא מוגדר כ"חרדי" החל לראות בשדות זרים, ע"פ עצת ידידה שכרתי לו חוקר פרטי. ואולם לא היתה לי כל כוונה להתגרש ממנו. בדיון שהיה בבית הדין הרבני, טען הבעל שלאחר שאשתו שכרה בלשים שיבלשו אחריו, איננו מסוגל להמשיך לחיות איתה, במיוחד לאור העובדה שכבר כמה חודשים אנו לא בחיים ביחד, העורך דין שלו אף ביקש לפסוק עליי את דינו של הרב חיים פלאג' ולפיכך הוא מבקש מבית הדין לדחות את התביעה לשלום בית ולחייבה לקבל גט. האם יש צדק בטענתו?
תשובה:
- 1. ראשית יוער, שקשה מאד עד בלתי אפשרי לענות על שאלה כזו בלי להכיר את התיק על בוריו, מכל מקום כדי לנסות לעזור לך אכתוב לך ציטוטים מכמה פסקי דין של בתי הדין הרבניים בשאלות דומות, אני מקווה שזה יעזור לך.
- 2. בשאלה דומה בתיק מספר: 947597 הבעל טען בדיון שזו בושה עבורו שאשתו שלחה אחריו בלשים לברר אם יש לו קשר עם אשה אחרת. לטענתו יש לו ידידות שהוא היה מבקר אצלם, ולא היה לו קשר עמהן מעבר לכך. החשדות שיש לאשתו עליו גרמו לו לדרוש גירושין. בפסק הדין כתבו הרב נחום שמואל גורטלר, הרב ישראל שחור, הרב יעקב זמיר "לאחר עיון בטענות הצדדים עולה שהבעל לא העלה טענה שמחמת כן ביה"ד יכול לקבוע שהאשה אינה זכאית לשלום בית. גם מדו"ח היועצת שטיפלה בצדדים לא עולה שהאשה פשעה, וכי יש לבעל טענות כנגדה שמחמתן הוא זכאי למנוע ממנה את הזכות שיש לכל אשה, שבעלה יחיה עמה בשלום. היועצת כותבת רק שהיא לא הצליחה להביא את הצדדים לשלום, ומחמת כן היא ממליצה לצדדים להתגרש. ברם לאחר שהתברר, שלבעל קשרים עם נשים אחרות, והאשה דרשה ממנו שיפסיק את הקשר עמהן, כדי שיסיר מעצמו את החשדות שיש לה כלפיו, והבעל סירב לעשות כן, הרי שאין לו להלין שאשתו אינה מתיחסת אליו בכבוד הראוי ובאהבה ובחיבה שהוא ראוי לה. כאשר יש לבעל קשרים עם נשים אחרות שום יועץ או יועצת אינם יכולים לשכנע בעל שיחזור לחיות עם אשתו בשלום בית.
לאור האמור לעיל ביה"ד קובע שלאשה הזכות שהבעל יחזור ויחיה עמה בשלום בית, ולאשה כל הזכויות הנובעות מכך."
- 3. לעניין טענת הבעל שיש לפסוק לאשה להתגרש ע"פ דינו של הגר"ח פלאג'י, ראה תיק רבני חיפה מספר 873536 להלן ציטוט מפסק הדין: "אכן, קיימים פסקי דין אשר בהם הסתמכו על דברי הגר"ח פלאג'י לעודד גירושין, אבל גם אלה עסקו במקרים קיצונים. ביניהם, הנדון בפסקי דין רבניים חלק ז עמוד 111 ואילך, שם עסקו בבני זוג שחיו בנפרד כעשר שנים. למרות זאת נמנעו בפסק הדין מלהתיר חדר"ג ולחייב גירושין, על אף שקבעו כי – "הבעל שנוא עליה ואין לה כל קשר נפשי אליו וכל כוונתה בסירובה לקבל גט היא כדי להציק לו ולנקום בו". ולכן פסקו כי באם סירובה של האשה להגיע לידי הסדר עם הבעל נובע מנקמנות גרידא, הבעל ישליש גט וכתובה וייפטר בזה מחיוביו כלפי אשתו.
- 4. וראו גם בתשובות דברי מלכיאל (חלק ג סימנים קמד וקמה), מהן עולה כי דברי הגר"ח פלאג'י אינם מוסכמים להלכה. המקרה שעליו הוא נשאל בתשובה קמה היה – "באחד שמאס באשתו אחרי היותו עמה כחמשה חדשים… וכבר עברו י"ד שנה ואי אפשר לעשות קירוב ביניהם, והאיש חפץ לתת לה כתובה ותוספת ולבד זה עוד אלף רו"כ והיא אינה חפצה להתגרש בשום אופן". למרות חומרת המקרה והפירוד רב השנים, נמנע הדברי מלכיאל ממתן היתר לגרש את האשה נגד רצונה, תוך עקירת חדר"ג. בהמשך דבריו התייחס הדברי מלכיאל לנושא באופן כללי, וקבע בייחס למבקש לגרש את אשתו כשאין לו טעם מבורר:
"וביותר צריך להזהר בעתים הללו אשר בעוה"ר קלי הדעת נתרבו המואסין בנשותיהם על לא דבר… ולזה ראוי להביט על התירים הללו בשבע עינים שלא יהיו בנות ישראל כהפקר ומה הועיל רגמ"ה בתקנתו."
- 5. גם בתשובה שבסימן קמ"ד התייחס הדברי מלכיאל לעניין זה, וכתב:
"ובפרט שעיקר תקנת רגמ"ה נעשית בשביל זה שלא יהיו בנות ישראל הפקר כמש"ל, ומכ"ש בעתים הללו אשר כל מי שרוצה לעבור על חדר"ג נוסע לאמעריקא כדי לעגן אשתו ולכופה ע"ז לקבל גט, וחלילה לנו לסייע ידי עוברי עבירה ולהתיר לו ועלינו להעמיד הדת על תילה."
- 6. בפסקי דין רבניים כרך י"ג עמוד 363, בהסתמך על הדברי מלכיאל, דחו את דברי הגר"ח פלאג'י, והוסיפו:
"לפי"ז היה מקום, לכאורה גם בנידוננו, שכבר עברו שנים כה רבות שאין שלום בין בני הזוג, לחייב את האשה לקבל גיטה, וכפי שכבר השמיעו בפנינו בכמה וכמה מקרים טוענים רבניים שידעו התשובה הזאת של הגרח"פ ז"ל. אבל אין להסתמך על תשובה זו, וערבך ערבא צריך, ואחרי בקשת המחילה, הגר"ח פלאג'י ז"ל יחידא הוא בזה. ודבריו תמוהים, כי אפילו במקרים של טענות חמורות שיש בהן ממש נפסק להלכה שמגלגלים את הזוג שנים על שנים, ולא כופין לא אותה ולא אותו לגרש. ועיין ברמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אישית הלכה ט"ו, ואה"ע סי' ע"ז סעיף ד, וסי' קנ"ד סעי' ז ברמ"א ועוד, ומכש"כ כשאין כל עילה בדבר. המפורסמות א"צ לראיה, עד כמה שרבותינו ז"ל בכל הדורות, חרדו שלא להגיע לידי החלטת כפיה לגט פיטורין. ומכיוון שלא מצינו כזאת בהלכה לכוף לתת או לקבל גט פיטורין בגלל חילוקי דעות וקטטות ומריבות ממושכות בין איש לאשתו, כאשר אין בסיס בהלכה לחייב עבור מריבות כאלה גט פיטורין, ורק בגלל 'שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם' – מסתבר לומר כי גם הגאון הגרח"פ ז"ל לא כיוון בדבריו לכפיה כמשמעו, אלא התכוון לומר שיסבבו את פני הדברים עד שיסכימו לכך, וזאת כוונתו במה שכתב – 'עד שיאמרו רוצה אני', היינו עד ששניהם יסכימו להיפרד זמ"ז בגט פיטורין."
- 7. בנידון אחר פסקו בפסקי דין רבניים כרך י עמוד 175:
"הנימוק החזק ביותר שיש לפסה"ד הוא על טענת הבעל מאיסה עלי, ונימוק כזה כידוע אינו מספיק, אלא במקרים נדירים ביותר, כשהנימוק של מאיסה עלי הוא מבוסס לחלוטין ומוכח לעין כל, ולא ניתן הדבר בשום אופן לקבוע באופן יסודי, אלא אך ורק אחרי מיצוי שמיעת כל טענות הצדדים והוכחותיהם, וזה חסר כאן לחלוטין. בפרט כשמתוך התיק מציצה דמות של אשה אחרת צעירה יותר, השופך אור אחר על נימוק הבעל לתבוע גט."
- 8. גם האשה בסיכומיה צירפה אסמכתאות הלכתיות, על פיהן העדר סיכוי לשלום-בית לא מהווה עילת גירושין. (וראו פסקי דין רבניים כרך א עמוד 162, כרך ד עמוד 112, כרך ד עמוד 111, כרך ט עמוד 211, כרך י עמוד 173, כרך י"ג עמוד 360.) וראו גם כרך י"ב עמוד 206, ומסקנת פסק הדין שם:
"אבל כל שלא עשתה דבר, רק שהבעל נתן עיניו באחרת ועקב זה רוצה היתר נישואין או לגרשה בעל כרחה אין פוסק שיאמר שיכולים להתיר לו את השבועה ולא חרם דרבינו גרשום לנוהגים בו."
- 9. לסיום נצטט מדברי הגרי"א הרצוג בתשובותיו לאה"ע סימן קנד (הובאו באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל עמוד נד):
"אמת הוא שהנימוק הסתמי של – אין סיכויים לשלום – דורש זהירות מרובה מצד בית הדין ואם נקבל דבר זה ליסוד מספיק, לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, שכל בעל שנותן עיניו לאחרת יפרוש מאשתו וימרר חייה עד שבית הדין אחרי עבור איזה זמן יבואו לידי המסקנה שאין סיכויים לשלום."
מכל מקום ובנוסף לאמור, האשה טענה חזור וטעון כי לא נסתם הגולל על סיכויי שיקום שלום-ביתם.
כך פסק ביה"ד הגדול בתיק אגבבא, ב- 13.6.99 ע"י הרבנים בקשי דורון, טופיק וגולדברג:
"זהו ערעור של האשה על פס"ד של ביה"ד האזורי בת"א מיום ח' בשבט תשנ"ט שבו חוייבה האשה לקבל גט מבעלה.
המערערת טוענת שלאורך כל הדרך היא חפיצה רק בשלום בית. וכן הגישה תביעה על כך בפני ביה"ד, והבעל הוא זה שמפר השלום בזה שהלך לפילגש. ועד היום היא מבקשת שהבעל יחזור הביתה, ואין לחייבה בגט.
המשיב טוען כי עזב את הבית משום שהיה לו גיהנום בבית מהאשה וכי היו מדליקים רדיו גבוה כדי להפריע לו לישון.
ביה"ד שלנו ביקש מהאשה להמציא את העתק הכתובה, ולאחר העיון בה ראינו שנכתב בה שלא ישא אשה עליה בחייה כמנהג רבינו גרשום מאור הגולה.
לאחר שמעת טענות הצדדים ועיון בחומר שבתיקים נראה כי הואיל והאשה מבקשת שלום בית, אין מקום לחייבה בגט, ועל כן מחליטים:
מקבלים את הערעור של האשה ופסה"ד נשוא הערעור בטל.
אין צו להוצאות".
שימוש בפוליגראף או ביועץ נישואין לבדיקת כנות שלום הבית
כאמור, קשה בדיון קצר בביה"ד הגדול לדעת האם אכן רצון התובע בשלום בית הינו רצון אמיתי או טאקטי. מה גם שבדרך כלל מי שטוענים בביה"ד הם רק ב"כ הצדדים. האם הלהט של עוה"ד יכול להיות כלל אינדיקציה לרצון מרשו?! גם אם שואלים ישירות את התובע/ת מה רצונו, והוא עונה "שלום בית", הרי שדי בהכנה קצרה של הלקוח ע"י בא כוחו, בטרם הדיון, כדי שהוא יחזור על "המנטרה" של שלום בית במענה לכל שאלה שישאל ע"י ביה"ד.
יש דיינים בביה"ד הגדול הנוהגים לשלוח את הצדדים ליעוץ נישואין, תוך הבהרה שאם העניין לא יצליח יחזרו הצדדים לביה"ד להמשך הערעור. אין ספק שיש משקל לחוות הדעת של יועץ הנישואין, אך העניין מותנה באופן ניסוח ההפניה של ביה"ד ליועץ. כאשר הצד השני מתוחכם מספיק, הוא דורש שביה"ד יכתוב שחוות הדעת של היועץ תהווה אינדיקציה לביה"ד כשיתקיים הדיון הנוסף. וזאת למה? מפני שסביר להניח שאם הצד השני נחרץ בהתנגדותו לש"ב, יכתוב היועץ שאין מנוס מגירושין. כמו כן, אם הצד השני בטוח שתביעת שלום הבית הינה טאקטית בלבד, הוא יכול לזרוק לחלל האוויר בקשה שדורש שלום הבית יבדק בפוליגראף באשר לרצונו בש"ב – האם אמיתי הוא או שהינו כלפי חוץ בלבד. אין כל ודאות שביה"ד יענה לבקשה זו, ועוה"ד של דורשת שלום הבית יכול לדחות את הבקשה על הסף – ללא צורך בתגובת מרשו. יחד עם זאת, אם הבקשה לפוליגראף תוצג בהפתעה ישירות כלפי הצד השני, יכול ביה"ד להתרשם מהתגובה הראשונית של תובע שלום הבית. יש לכך משקל מצטבר גם אם מבחינה משפטית אי אפשר לחייב שום צד להיבדק בפוליגראף.
עמדה התומכת בהפניית הצד הדורש שלום בית לקבלת חוו"ד של יועץ נישואין או להליכה לבדיקת פוליגראף כתב הדיין הרב גולדברג ב- 13.6.99, בתיק אידלברג, אף כי סייג זאת לכך שסירוב האשה לקבל המלצה אפשרית של היועץ להתגרש זה מזה אינו מהווה ראיה לאי רצונה בכנות בשלום בית.
כך כתב הרב גולדברג באותו תיק:
"אני חוזר עוד פעם על מה שכתבתי בהחלטה מיום י"ב בסיון תשנ"ח, שיש לנסות אם האשה רוצה שלום בית בכנות, ודבר זה יכול להתברר על ידי יועץ נשואין שידבר עם שניהם, ויתן חוות דעת (ואם היועץ עצמו לא יכול לדעת דבר זה יש להציע שהאשה תלך לפוליגרף ותענה על שאלות שיציג הבעל וביה"ד יאשר את השאלות, ועל ידי כך נוכל לאמוד כנות האשה). אבל מה שהחליט ביה"ד האזורי שבגלל שאינה רוצה לקבל את הצעת היועץ אם ימליץ להתגרש שזה מוכיח שאינה רוצה בשלום בית אינו נראה איזה הוכחה יש בזה."
בסופו של פסה"ד הוחלט ברוב דעות של הדיינים גולדברג ונדב, מול דעת המיעוט של הרב דיכובסקי שחייב את האשה בגט, להפנות את הצדדים ליועצת נישואין, תוך שביה"ד מציין בבירור כי:
"היועצת מתבקשת לברר עם בנה"ז אפשרות לשלו"ב, והאם כוונת האשה לשלום היא כנה.
לאחר קבלת תשובתה יתן ביה"ד החלטתו הסופית".
עולה מדעת הרוב דבר מאוד מעניין: כאשר לביה"ד אין יכולת לדעת מהו רצונו האמיתי של מבקש שלום הבית, הוא מוכן לקבל חוו"ד חיצונית, אף שאין זו ראיה מבחינה הלכתית. ביטא זאת הרב דיכובסקי באחד הערעורים כאשר כתב ביום ……. בתיק ד' נ. ד':
