תקיעות בעת צרה
וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאיביכם (במדבר י, ט)
בפרשת בהעלתך (במדבר י, ט-י) נצטווינו בשתי מצוות תקיעה: לתקוע בחצוצרות בעת צרה (בעת מלחמה), וכמו כן לתקוע בחצוצרות במקדש במועדים ובראשי החדשים בשעת הקרבת הקרבנות. נעיין בס"ד במצוות תקיעה בחצוצרות בעת צרה.
המצווה לתקוע בחצוצרות
הרמב"ם הביא מצוות אלו בספר המצוות, וכך הביאם למעשה ביד החזקה, כשלשונו מבוארת שיש לתקוע בעת צרה בחצוצרות: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר (במדבר י') "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות", כלומר כל דבר שייצר לכם, כגון בצורת, ודבר, וארבה, וכיוצא בהן, זעקו עליהן והריעו" (הלות תעניות א, א). בהמשך דבריו חזר הרמב"ם והדגיש שאין מצוות התקיעה אלא בחצוצרות בלבד (שם א, ד).
מאידך, בשולחן ערוך פסק שבעתות צרה מתריעים בשופר. כמובן, פסק זה צריך עיון, שהרי הדין מבואר בפסוק לתקוע בחצוצרות, כפי שפסק הרמב"ם, ולמה שינה השולחן ערוך ופסק שיש לתקוע בשופר? אולם מקור דברי השולחן ערוך מבואר בגמרא תענית (יד, א) שבזמן התעניות היו מתריעין בשופרות, אלא שזה גופא צריך דקדוק למה שינו חז"ל את דין התורה לתקוע בחצוצורת וקבעו את הדין לתקוע בשופר?
לבד מהשינוי בין תקיעה בחצוצרות לבין תקיעת השופר, הנה יש לתמוה על עיקר המצווה לתקוע בחצוצרות, שלא מצאנו שיקיימו מצווה זו במנינו, ואף לא בדורות קדמונים. וכבר העיר על כך במגן אברהם (סימן שעו, ס"א) ע,ש שהביא את דברי הרמב"ם והיא מצוות עשה מן התורה, ותמה על מה שאין אנו מקיימים מצווה זו, עיי"ש שלא הציע תשובה לקושייתו.
בס"ד נראה בקצרה מה שניתן ליישב על קושיות אלו, ונקדים תחילה את מקור דיני התקיעות בדברי הגמרא.
מקור הדינים: חצוצרות או שופר
שורשי הדינים במצוות תקיעה בחצוצרות מבוארים בגמרא בראש השנה (כז, א). מצאנו שלש שיטות בהבנת דברי הגמרא:
א. הגמרא מביאה איך שרב פפא בר שמואל רצה לתקוע בתעניות בשופר וחצוצרות. הגמרא מסיקה, לפי הפשט הפשוט, שיש חילוק בדין תקיעה בשופר בין "גבולין" [שלא במקדש] לבין מקום המקדש: "מקום שיש חצוצרות (רש"י: כגון תעניות) אין שופר". כלומר, דין התקיעה בעת צרה אינו מתקיים אלא בחצוצרות בלבד. כך גם הבין בעל המאור, ולכן הקשה על המנהג המובא בתשובת הגאונים לתקוע בתענית בשופר, שהרי מתוך סוגיית הגמרא נראה שאין לתקוע בתעניות בגבולין אלא בחצוצרות.
ב. הרמב"ן (במלחמות, שם) חלק על בעל המאור, וכתב שמנהג הגאונים הסתמך על הסוגיא בתענית (הנ"ל, יד, א) שמתריעין בשופרות. לדעת הרמב"ן, נחלקו הסוגיות בדין תקיעת בעת צרה, אם דין התקיעה מתקיים בחצוצרות או בשופר, ולהלכה נקטו הגאונים כדעת הסוגיא בתענית שתוקעים בשופר.
ג. הרשב"א ביאר את מסקנת הסוגיא "אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר" שלא כדברי רש"י [שהכוונה לתעניות שבהם יש חצוצרות ולא שופר], אלא פירש שבגבולין אין צורך בשניהם [כפי שהיה במקדש] אלא תוקע באיזה שירצה: או חצוצרות או שופר. ומסקנת דבריו: "ומעתה בגבולין שהנהיגו בשופר שהוא יותר מצוי הרשות בידן, ובלבד שלא יביאו שם חצוצרות" [כי בחצוצרות ושופר ביחד מותר רק במקדש].
דעות הפוסקים נחלקו על-פי דעות הראשונים הנ"ל.
• הרמב"ם פסק שאין לתקוע אלא בחצוצרות, והיינו כדעת רש"י ובעה"מ הנ"ל.
• השולחן ערוך פסק שיש לתקוע בשופר דווקא ולא בחצוצרות, והיינו כדעת הרמב"ן.
• הרשב"א סובר שרשאי לתקוע באיזה שירצה, או שופר או חצוצרות.
תקיעה בחצוצרות המקדש
על-פי שיטת הרמב"ם, לפיה אין לתקוע אלא בחצוצרות בלבד, מצאנו יישוב אפשרי למה שלא נהגו כיום לתקוע בעת צרה, והוא לאור עדות הריטב"א (ר"ה שם) שמאחר ואין לנו חצוצרות בזמן הזה, נהגו בצרפת שלא לתקוע לעולם בתענית ציבור. באגרות משה (או"ח, ח"א, סימן קסט) הביא את דברי הריטב"א, וכתב שעל זה מבוסס המנהג בזמנינו, שאין תוקעין כלל בעת צרה.
באגרות משה שם נדרש לשאלה העולה מתוך הדברים: גם לאחר ההנחה שאין תוקעים אלא בחצוצרות, הרי אין בכך סיבה מספקת לבטל מצות עשה של תקיעה – וכי לא נוכל לעשות גם היום חצוצרות של כסף, ועל ידי כך לא נמנע מלקיים את מצות עשה של 'והרעתם בחצוצרות'? והשיב רבי משה, כי צריך לתקוע דווקא באותם החצוצרות שנעשו לתקוע בהם במקדש, ולמד זאת מדברי הרמב"ם שכלל במצוה אחת את התקיעות בשעת הקרבנות והתקיעות בעת צרה (וכבר עמד על הקושי בדבריו במגיד משנה הל' תעניות הנ"ל), כדי להשמיע שהמצוה היא לתקוע כל תקיעה של מצווה בחצוצרות המקדש בלבד.
על דברי האגרות משה לכאורה יש לתמוה, וכבר הקשה על דברי בקובץ תשובות להגרי"ש אלישיב שליט"א (או"ח, סימן לג), כי גם אם גוף המצוה הוא לתקוע בחצוצרות שהיו במקדש ובהם תוקעים על הקרבן, אך מדוע שלא נעשה היום חצוצרות כדוגמת אלו שהיו במקדש ונייחד אותם לצורך תקיעה במקדש [לכשיבנה במהרה בימינו], ובהם נתקע בעת צרה בזמן הזה?
ושוב ביאר בקובץ תשובות די"ל כי לדעת הרמב"ם תקיעות בשעת הקרבת הקרבן הם צורך הקרבן וחלק ממצות הקרבן [ע"ש שלכן אין הרמב"ם מונה את מצוות התקיעות על הקרבן כמצווה בפני עצמה], ולפי זה נמצא שהחצוצרות עצמן הם כלי הקודש, והתוקע בחצוצרות להנאתו עובר על איסור מעילה של תורה. בשל כך, מאחר ובעשיית חצוצרות יש חשש תקלה שימעלו בהם בשימוש להנאתו, אין לעשות חצוצרות בזמן הזה ולייחדם לבית המקדש, וכיון שאין לנו חצוצרות של קודש, שוב אין אפשרות של קיום מצוות התקיעה, כמ"ש באגרות משה הנ"ל.
[לדעת האגרות משה צ"ל לכאורה שאין המצווה מתקיימת אלא בחצוצרות שהן כלי שרת, ולא די בייחוד חצוצרות היום לצורך עבודה עתידית במקדש, כי לעולם לא יחול עליהן בזה תורת כלי שרת.]
דין תקיעה בארץ ישראל ובחו"ל
והנה כל התירוץ הנ"ל בנוי על דעת הרמב"ם שחובת תקיעה היא בחצוצרות בלבד, וכפשטות לשון הפסוקים וסוגיית הגמ' הנ"ל בראש השנה, אך לפי דעת השולחן ערוך שחובת התקיעה מתקיימת בשופר, הרי שעדיין צריך עיון קושיית המגן אברהם למה לא נהגו כיום לתקוע בשופר בעת צרה?
לקושיא זו מצאנו תשובה בדברי המשנה ברורה (סי' שעו, ס"ק א), שהביא בשם הנתיב חיים שמדאורייתא המצוה לתקוע בעת צרה אינה נוהגת אלא בארץ ישראל, כלשון הכתוב "וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו' והרעותם בחצוצרות". ויש להקשות על תירוץ זה, שהרי לכאורה מצוה זו היא חובת הגוף, כלומר חובה על האדם להתעורר בעת צרתו, ואין זה תלוי במקום כלשהו, כמבואר בגמ' קידושין (לז, א) שכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ ובין בחו"ל. ומלבד זאת, הרי לעיל הבאנו את מנהג הגאונים ומנהג ספרד לתקוע בשופר בעת צרה גם בחו"ל?
אמנם על מה שנהגו כן הגאונים בחו"ל, יש לומר שהגם שאין מצווה דאורייתא בחו"ל, לעולם נוהגת בחו"ל מצווה דרבנן (וכן משמע מדברי המשנה ברורה שכתב שאין המצווה נוהגת מדאורייתא אלא בארץ ישראל). ועל דרך זה חילק בערוך השלחן (סימן שעו, סע' ד) שחיוב ההתרעה מן התורה אינו נוהג אלא בזמן בית המקדש כשהקריבו קרבנות, ואילו מזמן שחרב הבית חיוב התקיעה אינו אלא מדרבנן, ובזה ביאר מה שתיקנו לתקוע בשופר על דרך התקיעות של ראש השנה. ועל פי זה מיושב מדוע מבואר בגמרא תענית, וכך פסק השולחן ערוך (כפי שנתבאר לעיל) שבזמן הזה מתריעין בשופר בתעניות, והרי בתורה נאמר החיוב לתקוע בחצוצרות, והשתא מיושב כי הגמרא והשולחן ערוך מתייחסים לחיוב דרבנן בלבד.
ומה שלא נהגו כיום לתקוע בשופר, ביאר בערוך השולחן (שם, סע' ג) כי תיקנו חז"ל לתקוע בסוף כל ברכה וברכה משש הברכות שהיו מוספים בתעניות, ומכיון שאין תענית ציבור בחו"ל (תענית יא, ב), ולא מוסיפים את הברכות הללו, הרי שלכן אין גם מקום לתקוע [ועדיין צ"ע למה א"כ נהגו כן הגאונים, ושמא היו מברכים את הברכות]. לפי זה מיושב קצת גם מה שלא נהגו לתקוע כיום בארץ ישראל, כי מאחר ואין הברכות נהוגות גם במקומנו בארץ ישראל, לכך שוב אין מקום לתקנת חכמים לתקוע בסוף כל ברכה, ואילו עיקר הדין לתקוע מן התורה אינו נוגע בזמן שאין הבית קיים.
קיום המנהג בזמן הזה
כנגד התירוצים הנ"ל, לפיהם מצדיקים את המנהג שאין אנו תוקעים בזמן הזה, מצאנו בשו"ת תשובות והנהגות (או"ח, סימן לג) שהביא את דברי הנתיב חיים הנ"ל שבחו"ל לא נהגו לתקוע כי מצוה זו נוהגת רק בארץ ישראל, וכתב שלפי זה בארץ ישראל החיוב הוא מדינא, והוסיף שכך נהגו לתקוע בעת צרה: "ובירושלים עיה"ק נוהגין כשהציבור מתאסף בעת צרה וזועקין באמירת סליחות, תוקעין בשופרות, ונראה דמקיימין בזה האי מ"ע".
ודבריו בזה מחודשים, כי לא מצאנו שיהיה מנהג כללי לתקוע בכל תפילת רבים בעת צרה, וגם העדות שנהגו לתקוע בשופר בעת אמירת הסליחות, הרי שמנהג זה מצומצם לאמירת סליחות בימי הרחמים, ולא נהגו כן בכל תפילת רבים.
בהקשר זה מעניין לציין את החלטת הבד"צ בירושלים לקיים, באופן חד-פעמי, את דין התורה לתקוע בחצוצרות כפי דעת הרמב"ם, דהיינו לתקוע בחצוצרות כסף בתפילת רבים בעת צרה. וכך נהגו ברוב עם לפני הכותל המערבי, ביום ב' תענית שני בתרא, י"ב אייר שנת תש"ל, בסדר תפילה מיוחד שתקעו בו הכהנים בחצוצרות כסף מקשה.
כנגד זה, בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא, סימן טז) הרחיב את היריעה בנדון דידן, ומסקנתו שאין לחדש תקיעה בחצוצרות בזמן הזה.
מסקנת דברים
נמצינו למדים שרוב הפוסקים כתבו להצדיק את המנהג שאין תוקעים בשופרות בזמן הזה, ולא ניסו לחדש את המנהג, אפילו בארץ ישראל. נסכם את הטעמים לכך שכבר למדנו, ונוסיף עוד כמה טעמים מתוך דברי הפוסקים:
• אין לקיים את המצווה אלא בחצוצרות של הקדש
• אין המצווה נוהגת אלא בזמן שבית המקדש קיים
• המצווה בזמן הזה אינו אלא דין דרבנן, ונתקן יחד עם סדר ברכות שאין אנו מברכים כיום
• אין המצווה אלא בכהנים, וכיון שאין אנו יודעים מי הוא כהן אמיתי, אין לקיימה בזמן הזה (מור וקציעה, או"ח, סימן שעו; אולם יעויין בשו"ת להורות נתן (ח"ו, סימן לו), שדחה תירוץ זה)
• אין המצווה אלא בעת צרה הנוגעת לאומה כולה (פרי מגדים, הו"ד במ"ב הנ"ל) – אם כי היום ייתכן שישנם צרות השייכות לכל האומה.
ויה"ר שנזכה במהרה בימינו לחידוש המצווה – לא בתקיעות של עת צרה, אלא בתקיעות של שמחה בשעת עבודת הקרבנות, בבנין בית המקדש בב"א.
*חלק מהמקורות לשיעור זה קובצו מתוך שיעור "עולמות" תשס"ח.
מבואר בגמ' שהריעו גם בחו"ל, ופשוט שלא היה להם כלי קודש. וא"כ איפרוך שתי הטענות ראשונים
הברכות היו רק בצומות אחרונות של חסר גשם, ומבואר ברמבם שמריעים גם על מלחמה ובמחלמה אין ברכות, ואפירוך הטענה השלישי
השאר תגובה