שאלה:
בס״ד
שבוע טוב,
לפני כמה שנים חבר קרוב אלי איבד את עצמו לדעת. הוא סבל מדיכאון וכנראה עישן הרבה מריחואנה לפני שהוא שם קץ לחייו. הוא לא הראה שום סימן שהוא מתכוון לעשות מעשה כל כך קיצוני למרות הדיכאון. מצאו אותו לאחר מעשה, אך היה מאוחר מידי.
מאוד קשה לי להתמודד, ויש כמה נושאים שאני מבקשת לשאול בנוגע לנושא. אשמח לקבל תשובה פרטית לאימייל.
1. איך ייתכן שישבו עליו שבעה והוא נקבר בחלקה לא מופרדת?
2. מה אני יכולה לקרוא לעילוי נשמתו? פרקים מסויימים בתהילים?
3. האם הוא יזכה למנוחה?
תשובה:
שלום רב,
אכן יש דין שאין מתאבלים על מי שאיבד עצמו לדעת, אבל מאחר שמצאו אותו הרוג, אנו מניחים שאולי יצא מדעתו לפני כן, ולכן מתאבלים עליו ככל אדם. וכמובן שגם קוברים אותו כאחד האדם. וראה במקורות.
ב. אפילו אם הוא מאבד עצמו לדעת, מתפללים ואומרים קדיש לעילוי נשמתו.
מקורות:
א. ראה שו"ע יו"ד סי' שמה סעי' ב': "מאבד עצמו לדעת, כגון שאמר הרי הוא עולה לראש הגג, וראוהו שעלה מיד דרך כעס, או שהיה מיצר, ונפל ומת, הרי זה בחזקת שאיבד עצמו לדעת. אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן, או הרוג ומושלך על גבי סייפו, הרי הוא בחזקת כל המתים, ומתעסקים עמו ואין מונעין ממנו דבר". וראה בשו"ת חת"ס יו"ד סי' שכו בביאור הדברים. עוד כתב שם שאם הוא לא מת מיד אנו מניחים שמא חזר בתשובה לאחר ניסיון ההתאבדות שלו. ואם כך, אין אתם יודעים מתי בדיוק הוא נפטר. וכעין זה כתב בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' שמו.
ב. ראה בשו"ת חת"ס (אבה"ע סי' סט) שכתב: "דמרגלא בפומייהו דאינשי שאין אומרים קדיש אחר המאבד עצמו לדעת, לא ידעתי טעם הגון לזה, וכי מפני שלא עשה מעשה עמיו לא נצילהו מרדת שחת, והרי אבשלום לא היה עושה מעשה עמיו, והתפלל עליו דוד ואמר ז' פעמים בני להעלותו משבעה מדורי גיהנם, ועוד פעם בני להכניסו לגן עדן. ואלישע אחר לא עשה מעשה עמיו, ור' מאיר העלה עשן מקברו, להוציאו מדין גיהנם. (ור' יוחנן הכניסו לחיי עוה"ב, ע' חגיגה טו:), אלא נ"ל שנשתרבב המנהג הזה כי לא יניחו שאר אבלים לחלוק עמהם בקדישים, כי יטענו דלאו כל כמיניה לאבד עצמו ולהשליך תיקון נשמתו על חשבוננו. ולפ"ז פשוט שאם הבן מקבץ מנין בביתו באופן שאין הפסד לאבלים אחרים יכול לומר קדיש וכו'. וכן כתב הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ביד (סי' קי) בשם הרב באר המים (סי' נד), שקדיש ולימוד יכולים לומר, כי אין מתאבלים עליו שמענו, אין מתפללים עליו לא שמענו. וראה עוד בשו"ת יביע אומר יו"ד ח"ו סי' לו.
