שאלתי היא בנוגע למה שפסקו הפוסקים בסכינא חריפא לאסור לצחצח שניים בשבת למי שיודע שאכן יצא לו דם, לא הבנתי מדוע זה כל כך פשוט לאסור?, הרי יש כל כך הרבה סניפים להקל, תחילה זהו איסור דרבנן משום מקלקל, ואם כן הוה ליה פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן דהעלו הפוסקים להתיר (לשיטת הספרדים), וכן נקטינן להקל במקום צורך, וגם זהו מקום של צער אם ימנע עצמו מלצחצח, וכן יש כאן גם מקום של מצווה אם הוא בן תורה שלא יתבזה בעניי הבריות חלילה, וכן יש לצרף את יסוד הרשב"א (שבת קז.) לסניף להקל, וכן לשיטת הרמב"ם דהאיסור בהוצאת דם הוא משום דש אינו חייב רק שיוצא כגרוגרת דם וכמו שכתב הביאור הלכה, ואם כן הוה ליה חצי שיעור שלדעת רבים מהפוסקים הוי רק איסור דרבנן, ואם כן הוה לי תרי דרבנן, וכן יש לצרף עוד סניפים להקל. ולפי כל האמור איני מבין מדוע אסרו בזה הפוסקים, בודאי שנכון אם יש לו מי פה שישתמש במי פה, אבל במקרה שאין לו מדוע שלא נתיר לפי האמור? אשמח לתשובה. תודה רבה.
(שאלתי אינה לדעת האשכנזים שכן הרמ"א אוסר פסיק רישיה בדרבנן אפילו היכא דלא ניחא ליה כדאתיא בסימן שטז סעיף ג, ואפילו בתרי דרבנן משמע שאוסר (סימן שיד ס"א).
תשובה:
שלום רב
כנראה הסיבה לכך משום שרבים מאוד מגדולי האחרונים סברו שפסיק רישא אסור גם בדרבנן, ראה מגן אברהם סי' שיד ס"ק ה ודלא כתרומת הדשן המובא בדבריו, וכ"כ המשנה ברורה שם ס"ק יא בשם האליה רבה הגר"א ורעק"א, וכן פסק הערוך השולחן ועוד רבים, וממילא אין כל סיבה להקל בדבר בשביל ענין כה פעוט כמו ציחצוח שיניים.
כמו כן מוכח מכל אותם ראשונים הסוברים שפסיק רישא דלא ניחא ליה אסור, ושלא כדעת הערוך, שכן פסיק רישא דל ניחא ליה הוא תמיד רק מדרבנן משום שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כמבואר בתוס' קג ע"א ובכתובות ו ע"א, והרי השו"ע עצמו פוסק שלא כדברי הערוך כידוע.
בס"ד,
לא כל כך פשוט לאסור פסיק רישיה דלא ניחא לי בדרבנן, שכן לדעת הספרדים ועוד כך מתפרש מדברי התוס בשבת קג. שחלק על דעת הערוך,שכן בדאורייתא יהיה איסורו מדרבנן ורק פרד"נ- בדרבנן מתיר, וכן הרשבא בכתובות ו. וכן המהרם מרוטנבורג ועוד … ולכן לפי מרן פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן שרי, ורק הרמא מחמיר כנגד תוס וכו, אבל יודה גם שבמקום הצורך יקל כדעת המתירים… וכך חכם עובדיה זצ"ל, כתב בשלל מקורות בנושא של פרד"נ בדרבנן – שרי, ואם כך אכן נראה שיש היתר לחלוטין לדעת הספרדים, ושרי לכתחילה, ורק שאם ניתן לצאת לדעת כל הפוסקים, יצא. אבל במקום צורך יש להקל … ונראה לע"ד באיסור שצויין לעיל לאסור משום שהסיבה שבצחצוח השיניים, שלא כמו שהביא בשאלה אלא כמו שפסק בסעיף ח, וכן מש"ב ס"ק כט. שהוצאת דם בכל שהוא חייב. ואין לומר מקלקל שהרי התוצאה היא הוצאת דם ולא המעשה, (כגון הקורע לע מתתו… ) ועוד לסיבת הצער או מצוה לא הותר אלא בשבות דשבות, ולכן ישנו איסור של פסיק רישיה ( והאיסור הוא רק במידה ותמיד יוצא דם בעת הצחצוח והאיסור – דאורייתא) ולכן אין להקל גם במקום של צער שלא הותר אלא בפרדנ- מדרבנן.
השאר תגובה