ה"שפת אמת" ועוד מפרשים שואלים – מה התחדש בגילוי הנס של קריעת ים סוף – יתר על הניסים של עשר המכות?
על דברי חז"ל הידועים – שבשעה שעמדו בני ישראל על שפת ים סוף והיו בצרה היה קטרוג על עם ישראל הללו עובדי ע"ז והללו – מה נשתנו אלו מאלו? – שואל ה"בית הלוי" – מדוע רק בקריעת ים סוף היה הקטרוג הזה – ומדוע בעשר המכות במצרים לא מוצאים שהיה כזה קטרוג?
ועונה ה"בית הלוי" – שיש הבדל גדול בין המכות במצרים לבין קריעת ים סוף.
במצרים היו המכות כנגד מצרים – שודאי היה מגיע להם עונש על שהשתעבדו בישראל אלא שעל ידי המכות שקבלו מצרים בדרך של ממילא באה ישועה לישראל – ועל כן נוצר שם קטרוג – אבל בקריעת ים סוף הים נקרע במיוחד עבור ישראל להושיע אותם ממצרים – אלא שמחמת הישועה הזאת הסתבבה טביעת המצרים בים – ועל כן כיון שנעשה מעשה מיוחד של קריעת הים לישועת ישראל – על כן התעורר הקטרוג של הללו עובדי ע"ז והללו.
לפי זה מובן מדוע דוקא בקריעת ים סוף קבלו את המעלה של בנים כלשון הברכה "מלכותך ראו בניך – בוקע ים לפני משה"
לפי מה שהתבאר – בקריעת ים סוף התגלתה האהבה המיוחדת של השי"ת לישראל על ידי הישועה המיוחדת של קריעת הים עבורם – באופן שרק בדרך של ממילא נענשו המצרים ובזה התגלתה המדרגה של בנים – ע"כ דברי הבית הלוי.
על פי דברי ה"בית הלוי"- יש ליישב את קושית ה"שפת אמת" ועוד מפרשים השואלים – מה צורך היה בנס של קריעת ים סוף אחרי שכבר היו עשר המכות – ומה התחדש בקריעת ים סוף שלא היה בעשר המכות?
לפי דבריו שהחידוש בקריעת ים סוף היה בזה – שנעשה נס באופן ישיר להצלת ישראל שלא כמו במצרים – שישועת ישראל היתה תולדה של המכות למצרים – יש לומר שזו היתה התכלית של קריעת ים סוף – לגלות את החביבות המיוחדת של עם ישראל שראויים הם שיעשה להם נס כזה למרות הקטרוג של הללו עובדי ע"ז ובזה תתגלה המעלה של בנים למקום – וכמו שנא' בפ"ג של אבות – חביבין ישראל שנקראו בנים למקום.
ויתכן עוד לומר שהמעלה הזו של "בנים למקום" – היא התשובה לקטרוג של הללו עובדי ע"ז והללו…
דהיינו – מאחר והם בנים למקום אזי כשם שהבן הוא חלק מעצמותו של האב – כך ישראל עצמותם דבוקה באמונת השי"ת – אפילו כאשר נראה שכלפי חוץ נכשלים ונופלים וכמו שמבואר במדרש רבה על הפסוק בשיר השירים – "אל תראוני שאני שחרחורת – ששזפתני השמש".
בזה שהפנימיות של ישראל היא פנימיות של בנים למקום – הם שונים מהמצרים – שאע"פ שהם עובדי ע"ז – אבל אין זה שייך לעצמיות שלהם שהיא שייכת לאמונת השי"ת – מה שאין כן אצל המצרים הע"ז שלהם נובעת מעצמיותם.
ויש לבאר כך את לשון התפילה – "זדים טבעת וידידים העברת – ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נותר" – ידידות היא ההפך מזרות, עם ישראל נקראים ידידים – בני ידיד – בני אברהם אבינו אשר נקרא ידיד ונקרא ראש המאמינים בלשון הרמב"ם – לכן אין להם שייכות לע"ז בפנימיותם – הידידות הזאת היא המבדילה בינם ובין המצרים ועל כן "זדים טבעת – וידידים העברת".
ויתכן עוד לומר – על פי מה שפירש אחד הקדמונים את המשנה בפרקי אבות – "חביבין ישראל – שנקראו בנים למקום" – שהכונה היא להנהגה המיוחדת של הקב"ה עם כלל ישראל בבחינה של "כי חלק ה' עמו" – שאינם נתונים לשליטת השרים העליונים כשאר האומות.
ולפי זה יש לומר – שזהו החידוש שהתחדש בקריעת ים סוף שאז נקראו "בנים למקום" – דהיינו שאע"פ שיצאו כבר ממצרים – לא יצאו על ידי זה אלא מהשליטה של פרעה של אותו הדור – אבל עדין מצרים נוסע אחריהם – ופירשו רז"ל שזה היה השר של מצרים, כי עדיין לא יצאו מתחת יד שרי האומות – אבל בקריעת ים סוף יצאו גם מתחת שליטת שרי האומות – מפני שנקראו בנים למקום.
והנה בספר "שערי אורה" מבאר שבדברה השניה "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" הכונה היא לשרי האומות – שעם ישראל אינם נתונים תחת שליטתם.
מעתה יש לומר שאם אכן נבאר שהיציאה של עם ישראל מתחת שליטתם של שרי האומות נפעלה בקריעת ים סוף – יוצא שהדברה הראשונה של עשרת הדברות מתיחסת ליציאת מצרים – "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – והדברה השניה היא תולדה של קריעת ים סוף שמאחר ומאז נקראו "בנים למקום" – על כן "לא יהיה לך אלהים אחרים" שהם שרי האומות העליונים – על פני.
ונתבארו אם כן ב' בחינות בזה שישראל הם "בנים למקום"
הבחינה האחת היא מה שבפנימיותם הם תמיד דבקים בהשי"ת – גם כאשר כלפי חוץ נראה שאף הם עובדי ע"ז – והבחינה השניה היא מצד ההנהגה המיוחדת של השי"ת אותם ההנהגה של "כי חלק ה' עמו" – שלא כשאר האומות המונהגים על יד השרים העליונים.
ויתכן לבאר מהלך שלישי בביאור הענין – מדוע קבלו כלל ישראל את שלמות המעלה של "בנים" – דוקא בקריעת ים סוף.
בספר "לשון חכמים" [עמוד מ"ט] כותב ה"בן איש חי" בתוך תפילה לער"ח …רעיא מהימנא אנת הוא שקיל לכל ישראל …אנת הוא בדיוקנא דקוב"ה ברא בדיוקניה דאבוהי כגונא דישראל דאתמר בהון "בנים אתם לה' אלקיכם". עכ"ל.
משמע מדבריו – שבחינת בנים ענינה הדמיון להשי"ת – כדרך שהבן דומה לאביו.
בגמ' שבת קלג: נאמר – תניא "זה אלי ואנוהו" התנאה לפניו במצוות … אבא שאול אומר "ואנוהו" הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום.
ומפרש רש"י – הוי דומה לו – ולשון "אנוהו" – אני והוא – אעשה עצמו כמותו להדבק בדרכיו.
מעתה על פי דברי אבא שאול יש לומר – שמפני שבקריעת ים סוף קבלו עליהם עם ישראל להיות דבקים במידותיו ית' ולהיות דומים לו – על כן נקראו אז בשם "בנים".
[וראה עוד בענין זה – בסוף מאמר "בית יעקב – מעם לועז"]
