תינוק שנולד בשבת לאמא יהודיה ואבא גוי, האם מלים אותו בשבת?
תשובה:
מועדים לשמחה.
להלכה עושים ברית ואפילו בשבת, לפי שדינו כיהודי לכל דבר. ויש חולקים כפי שיבואר.
מקורות:
בסוגית הגמ' ביבמות (טז ע"ב – יז ע"א, וכג ע"א), ובקידושין (סח ע"ב) שנינו: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, דאמר קרא (דברים ז ד) 'כי יסיר את בנך מאחרי', בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה. אמר רבינא, שמע מינה בן בתך הבא מן העובד כוכבים קרוי בנך. נימא קסבר רבינא עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, נהי דכשר לא הוי ממזר לא הוי – פסול מיקרי".
כלומר, מכך שהקפיד הכתוב על אותו נכרי הבא על בת ישראל שלא יסיר את בנו הנולד לו ממנה מאחרי ה', מוכח שבנו זה נחשב כישראל לכל דבר, ואינו מתייחס אחר אביו, ולכך סברה הגמ' שדינו כממזר כיון שנולד בפסול [רש"י יבמות וקידושין שם, וכן פירשו הרמב"ן הריטב"א והר"ן בקידושין שם. אולם התוס' שם פירשו דרשה זו בשם רבנו תם באופן שונה, עיי"ש].
על טעם דין זה כתבו אחרונים, שהואיל והתורה הפקירה את זרעו של הנכרי – לומר שאין בנו מיוחס אחריו [וכפי שנתבאר בדברי התוס' בכתובות ג ע"ב ד"ה ולידרוש, וראה יבמות צח ע"א, ומש"כ רבינו גרשום מאה"ג בבכורות מז ע"ב], ממילא מתייחס הוא אחר אמו. ואע"פ שכלל הוא בידינו ד"משפחת האם אינה קרויה משפחה", וכדכתיב (במדבר א) "למשפחותם לבית אבותם", כאן שאין לו כל זיקה לאביו וכל יחוסו אינו אלא לאמו, נחשב הוא כישראל [ראה חי' הגר"ח הלוי (הל' איסורי ביאה פט"ו הל' ט), ואמרי משה (סי' כז אות יד), וע"ע ס' חלקת יואב (יו"ד סי' כט) שהאריך לתמוה על דברי התוס', היאך סברו שביאת עבד נחשבת כביאת בהמה הרי מחוייב הוא במצוות וכו'].
[דין זה, דישראלית שנבעלה לגוי בנה מתיחס אחריה ודינו כישראל לכל דבר, נחלקו ראשונים אם היה נוהג בישראל קודם קבלתם את התורה: דהנה, שיטת רש"י (ע"ז ג ע"א ד"ה נמרוד, וסנהדרין נט ע"א ד"ה ואליבא) ותוס' (פסחים כב ע"א ד"ה ור"ש, וחולין צ ע"א ד"ה קדשים), דקודם מתן תורה היו אבותינו נחשבים לבני נח, וממילא היה נוהג בהם הדין האמור בכל אומות העולם ד"הולד הולך אחר הזכר" (ראה לעיל….). וכ"כ הרמב"ן (ויקרא כד י) בשם חכמי הצרפתים וכנראה כוונתו לדברי התוס' שם, והחזקוני (ויקרא שם). מיהו, הרמב"ן גופיה חולק, וסובר שאף קודם מתן תורה היו אבותינו נחשבים כישראל, ואף בזמנם נהג דין זה. בשו"ת מהרי"ט (ח"ב או"ח סי' ו) הסכים לדעת הרמב"ן, אלא שמדברי הרמב"ן שם נראה שאברהם אבינו בא לכלל ישראל ע"י שנימול, ואילו המהרי"ט כתב, שכבר קודם לכן היה נחשב ישראל מחמת שלמד ולימד תורה ברבים. וע"ע ס' פרשת דרכים (דרך האתרים דרוש א), ס' בית האוצר (מערכת א-ב כלל א אות א), משך חכמה (בראשית כב ז), וס' מגיד משנה עה"ת פ' אמור שהאריכו בזה בראיות לכאן ולכאן].
הגירסאות השונות בביאור דעת רבינא
והנה, לשון הגמ' המובא לעיל הוא לפי גירסת רש"י בקידושין שם, אולם, ביבמות (כג ע"א) גרס רש"י: "נימא קסבר רבינא עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר", והיינו, דכיון שהבן מתייחס אחר אמו דין הוא דליחשב ישראל כשר. ולפי גירסא זו, אדרבה, הצד לומר שיהיה דינו כממזר הוא מחמת יחוסו אחר אביו, היפך הבנת הגמ' לפי הגירסא הראשונה, שהצד ממזרות שבו הוא מחמת שדינו כישראל [וכן גרסו היד רמ"ה הריטב"א ושיטה לא נודע למי בקידושין שם, וע"ע רש"י בכורות מז ע"א ד"ה ולא, ותוס' ומהרש"א שם בדעתו].
ובתוס' (יבמות שם ד"ה קסבר) קיימו גירסת רש"י בקידושין, וטעמם, דאין מקום לפוסלו מדין ממזרות אלא אם כן הוא נחשב ישראל אלא שנולד באיסור, שכן להצד שדינו כגוי אינו שייך כלל בדין ממזרות האמורה בישראל [וראה חזון איש אבהע"ז סי' ו ס"ק ב, שהאריך בביאור דבריהם]. לדעתם, אף למסקנת דברי רבינא שאינו ממזר אלא פסול, כוונת הדברים דפסולו הוא בכך שנולד באיסור ומתייחס הוא אחר אמו [וראה מה שפירש בזה בחי' הריב"ן יבמות שם].
ובאמת היא תמיהה רבתי לגירסא זו, דהיאך יתכן שיחשב גוי כאביו ויהיה דינו כממזר. עוד צ"ב, מפני מה סברה הגמ' שיחוסו של הולד אחר אביו הוא זה שגורם לממזרות, הרי דין ממזר אינו נקבע בו מחמת "דיני היחוס" אלא מחמת האיסור שנעשה ביצירתו [משא"כ לגירסת רש"י בקידושין, שיחוסו אחר אמו רק קובע את היותו ישראל, ואילו סיבת הממזרות היא משום שנולד מביאת איסור].
ובחי' רבי נחום (יבמות טז ע"ב אות רפז) עמד על קושיות אלו, וסבר לחדש דהואיל ודין ממזר ענינו שנולד מאב ואם שהם זרים זה לזה ואין ביניהם תפיסת קידושין, אין דין זה נוהג אלא באופן שהולד מתייחס אחר אביו ואמו גם יחד ואף על פי כן הם זרים זה לזה. אבל אם אין לו יחס לאביו אינו שייך בדין ממזר. ולכך סבר רבינא, שרק אם דינו כנכרי ומתייחס הוא גם אחר אביו שייך לקרותו ממזר.
דעת החולקים על רבינא
מדברי התוס' בקידושין (עה ע"ב ד"ה ורבי ישמעאל) נראה, שיש שחולקים על דברי רבינא [לגירסת רש"י דקידושין], וסוברים שהולד כשר. לדעתם, הולד מתייחס אחר אביו לגמרי ודינו כנכרי, ומה שאמרו ד"הולד כשר", כוונת הדברים שיכול הוא להתגייר ולהחשב על ידי כך כישראל כשר, ואין בו פגם של ממזרות.
בטעם שיטה זו – שהנולד מגוי וישראלית מתייחס אחר אביו לבד ולא אחר אמו – מבאר האמרי משה (סי' כז אות יג), על פי הכלל הנקוט בידינו לענין יוחסין, שכאשר אין יחוסם של בני הזוג שווה נקבע יחוסם של הבנים על פי "הפגום שבשניהם" [וראה פרטי דין זה וגדריו השונים לעיל…..], והואיל והנכרי פגום יותר מן הישראלית מתייחסים בניו אחריו [והוסיף עוד, דאין לפרש דהטעם בזה משום הכלל ד"באומות הלך אחר הזכר", שכן דין זה אינו נוהג אלא באופן ששני בני הזוג נכרים. וכמו"כ לא ניתן לפרשו ע"פ הכלל הנלמד מהכתוב "למשפחותם לבית אבותם" (במדבר א) – לומר שהבן מתייחס אחר אביו (ראה לעיל…), לפי שכלל זה אינו נוהג אלא בישראל].
ביאור שיטתם לדעת הרמב"ן
אולם, הרמב"ן (קידושין סח ע"ב) מבאר, שאף לפי גירסת רש"י ביבמות דלדעת רבינא הולד כשר, מודים הכל שהולד נחשב כישראל, אלא שלדעת רבינא נחשב הוא כישראל כשר, ולדעת החולקים דינו כממזר, כיון שנולד מביאה שאין בה תפיסת קידושין.
וצדדי הספק בזה נתבארו בסוגית הגמ' ביבמות (מה ע"א). דהנה, כלל אמרו חכמים, ד"אין ממזר אלא מחייבי כריתות שאין בהם תפיסת קידושין" [ראה שם מד ע"ב], ויש לדון, אם עיקר הטעם הוא דדין ממזר לא נתחדש אלא בחייבי כריתות דחמירי, ולסימנא מלתא בעלמא אמרו דאין קידושין תופסין בהם כדי להבדילם מחייבי לאוין, או דזהו עיקר טעם דין זה, דכל שאין קידושין תופסין בהם הולד ממזר. ונפק"מ לענין נכרי, דדינו קיל משאר העריות שאין כרת בביאתו ואף על פי כן אין קידושיו תופסין בישראלית. כמו"כ י"ל, דדין ממזר נובע מחומר העוון שבביאה זו, ובנכרי הטעם שאין קידושיו תופסין בה הוא משום שאינו בתורת פרשה זו, וכדלהלן, ולא משום חומר העוון הכרוך בביאתו [ראה חי' הרשב"א שם].
שיטות הראשונים בזה לפי הגרסאות דלעיל
נמצא איפוא, שלענין הלכה נחלקו בכך ראשונים: לגירסת רש"י ביבמות סבר רבינא שהולד נחשב ישראל גמור ואעפ"כ כשר הוא לבוא בקהל ככל ישראל, וממילא גם אינו חייב גרות, ולפי גירסא זו הלכה כרבינא, וכן נראה מדברי התוס' ביבמות שם.
אולם, לפי גירסת רש"י בקידושין (סח ע"ב) סבר רבינא שיחוסו אחר אמו גורם לו להפסל כדין ממזר, ונמצא, דלהלכה דנקטינן ד"נכרי הבא על בת ישראל הולד כשר", לא קיי"ל כרבינא – ודינו כגוי לכל דבר. כמו כן נראה מדברי רש"י בפירושו לתורה (דברים כד י), שכתב: "ויצא בן האשה הישראלית – מלמד שנתגייר" [מיהו, ברמב"ן שם מפרש, שאין כוונת הדברים לגרות ממש, אלא שנתגייר ככל ישראל מתן תורה בטבילה מילה והרצאת דמים]. וכן נראה מדברי רש"י בגיטין וכ"ה להדיא בדברי התוס' בקידושין (עה ע"א) המובאים לעיל, וכ"כ השער המלך (הל' איסורי ביאה פט"ו הל' ט) בדעת הרי"ף.
סתירה נוספת מצינו בזה בדברי רש"י, וכבר עמד על כך המהרש"א (קידושין עה ע"ב), דהנה, להלן שם (עו ע"א ד"ה ופרכינן), כתב רש"י לענין הכשר כותים לבוא בקהל, דאין לחוש שמא נתערבו בהם נכרים ועבדים, משום דקי"ל "נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר" [וכן נראה מדבריו שם ע ע"ב ד"ה כל, עיי"ש ודו"ק]. ולכאורה לא יתישבו דבריו אלו אלא לפי גירסתו ביבמות, אולם, לפי גירסתו בקידושין דהולד צריך להתגייר ודאי יש לחוש שמא נתערבו בהם גויים ועבדים [היפך מש"כ שם סח ע"ב]. וע"ע רש"י ביבמות (יז ע"א ד"ה לפסול) דמשמע שדינו כישראל ממזר, ומש"כ ע"ד המהרש"ל ומהרש"א שם (טז ע"ב).
כמו כן, בס' תורי זהב (קונ' תורה אור שבסוף הספר עמ' שלד – שלה, שמג) הוכיח מדברי הרי"ף בכמה מקומות כגירסת רש"י ביבמות, וסתר בזה למש"כ השער המלך בדעתו, עיי"ש ודו"ק. וראה ס' עמק שאלה (שאילתא כה אות ו) שהוכיח מדברי השאילתות שם כשיטה זו, דלמ"ד דהולד כשר דינו כישראל לכל דבר.
לדעת הרמב"ן דלעיל נראה פשוט דכו"ע מודו דאין צריך להתגייר, שכן כתב שלכולי עלמא דינו כישראל, ומחלוקתם אינה אלא אם ביאת גוי בישראלית פוסלת את הולד. וראה ר"ש משאנץ (שביעית פ"י משנה ט) דנקט אף הוא שדינו כישראל לכל דבר. וראה ס' ישרש יעקב (יבמות טז ע"ב), ס' עצי ארזים (סי' ד ס"ק ד), מהרש"א (יבמות טז ע"ב, וקידושין עה ע"ב), שו"ת חמדת שלמה (סי' ב – ג), וקובץ שיעורים (ב"ב סי' תקלח) שהאריכו טובא בשיטות הראשונים בזה.
החילוק לענין זה בין עבד לגוי
האור שמח (הל' איסורי ביאה פט"ו הל' ג) מצדד לחלק לענין זה בין עבד לגוי. דעבד הבא על בת ישראל, מלתא דפשיטא הוא שאין בנו נחשב עבד כמותו, דלא יתכן שיהיה לאדונו חלק בולד זה הנולד מישראלית. משא"כ בגוי הבא על בת ישראל, דכיון שאינו אלא "פסול יחוס" בעלמא שפיר י"ל שמתייחס הוא אחריו לענין זה וצריך גרות. וראה כעין זה בשו"ת חמדת שלמה (אבהע"ז סי' ב) בשם החוות דעת, וכ"כ בהגה' מעשה חשב ע"ד השער המלך (הל' איסורי ביאה פט"ו אות רצו), מנחת חינוך (מצוה שמז), ס' ישרש יעקב (יבמות טז ע"ב), ושו"ת בית יצחק (אבהע"ז סי' כו). וע"ע שו"ת מקור ברוך (ח"ב סי' יג).
מיהו, בס' אמרי משה (סי' כז אות יב) תמה טובא על סברא זו, שכן מלבד דיני הממון שיש בעבד – שגופו קנוי לאדון – נחשב הוא כאחד מפסולי היוחסין, וממילא, אף שלענין דיני הממון הולד אינו מתייחס אחר אביו כיון שנולד מישראלית, לענין פסולי היחוס לא גרע דינו מולד הגוי דאינו ראוי לבוא בקהל עד שיתגייר, וצ"ע.
אמנם, באופן אחר סבר האמרי משה לחלק שם בין עבד לנכרי, דלענין עבד קיי"ל בכל דוכתא דאין לו חייס [ראה קידושין סט ע"א], ולכך אין בנו מתייחס אחריו כלל וא"צ גרות. משא"כ בנכרי שיש לו זיקת יוחסין לבניו [בנכריותם], ולכך אפשר דבנו הנולד לו מישראלית מתייחס אף הוא אחריו ואינו בא לקדושת ישראל עד שיתגייר [הן אמת דעיקר החילוק בין גוי לעבד צ"ע, שהרי מרהיטת לשון הגמ' בכל מקום "גוי ועבד הבא על בת ישראל וכו'" נראה שדינם שווה].
החזון איש (סי' ו ס"ק ד) מבאר, שעבד הבא על בת ישראל בנו הנולד לו ממנה נחשב כגוי גמור [וגריעא בדינו מאביו העבד שחייב במצוות כאשה]. וזאת, משום ש"עבד אין לו חייס", וממילא לא יוכל בן זה להתייחס אחריו ולהחשב כעבד מחמתו, וישראל ג"כ אינו כיון שאין לו ממי לרשת תואר זה, דקביעת היהדות אינה אלא על פי האב ולא על פי האם.
כעין זה כתב בחי' רבי ראובן (יבמות סי' כב) ע"פ מש"כ התוס' (יבמות טז ע"ב ד"ה בשלמא), שעבד הבא על בת ישראל בתו אינה מטמאה טומאת נדה, ומוכח שסברו שדינה כגויה לכל דבר, דאם נחשבת היא כשפחה החייבת במצוות ככל אשה אין טעם להפקיעה מטומאת נדה.
למ"ד דבעי גרות – אם דינו כנכרי לגמרי
בשער המלך (שם) הקשה, לדעת הסוברים שבן הישראלית שנולד לה מעכו"ם נחשב כגוי וצריך להתגייר, מהא דאמר רבא בבכורות (מז ע"א) דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וחייב בבכורה, ואי נימא דלמ"ד הולד כשר דינו כגוי, היאך מתקדש הוא בקדושת בכורה [ולפי ביאורו של הרמב"ן המובא לעיל בסמוך אתי שפיר, ודו"ק].
ובישוב קושיתו כתב בס' אמרי משה (שם אות ג), דאף למ"ד דהולד כשר וצריך גרות, אין כוונת הדברים שהבן מתייחס אחר אביו לגמרי ודינו כגוי לכל דבר וענין, אלא מתייחס הוא אחר אביו ואמו בשווה, וכיון שיש בו צד נכריות אינו בא לכלל ישראל לגמרי עד שיתגייר. והיינו, דאף דלענין יוחסין אמרינן "הלך אחר הפגום שבשניהם", אין בכך כדי להפקיע את יחוסו לאמו לגמרי. והוסיף עוד, דמטעם זה מתחייב הוא בכל מצוות התורה מיד, וחובה גמורה מוטלת עליו לקבל עליו גרות כדי שיתקדש בקדושת ישראל לגמרי, ואינו רשאי לברור לו את צד נכריותו.
מיהו יעויי"ש שדחה ביאור זה, על פי מש"כ התוס' ביבמות (טז ע"ב ד"ה אמוראי), דלמ"ד דהולד כשר [והיינו דדינו כנכרי] אינו שייך בכלל טומאת כתמים שאינה אמורה אלא בישראל, וכמו כן כתבו, שאם קידש אשה ישראלית אין חוששין לקידושיו. ומוכח איפוא שנחשב הוא כגוי לכל דבר וענין. כמו כן כתב התוס' הרא"ש (קידושין עה ע"ב), דכיון דנקטינן דהולד כשר ומתייחס אחר אביו, רשאי הוא לישא אשה נכרית, דדינו כגוי לכל דבר, ולפי דבריהם שבה הקושיא למקומה [וראה מש"כ בזה העצמות יוסף ומהרש"א שם].
ובישובם של דברים מצינו כמה דרכים בדברי האחרונים:
א. האמרי משה שם מבאר, דאה"נ דלמ"ד דהולד כשר דינו כגוי לגמרי ואינו מתייחס אלא אחר אביו ולא אחר אמו [ומשום הטעם האמור לעיל ד"הלך אחר הפגום שבשניהם"]. אולם, למאן דאמר בגמ' שם: "נהי דכשר לא הוי ממזר נמי לא הוי", הולד מתייחס אחר אביו ואחר אמו בשווה, ואף שמחוייב הוא בכל מצוות התורה כישראל, אינו מתקדש בקדושת ישראל עד שיתגייר, ומחויב הוא לקבל על עצמו גרות זו, וכאמור לעיל, והכי הלכתא.
באופן דומה כתב בשו"ת זכר יצחק (סי' ד וסי' ל), דלעולם כו"ע מודו שלענין קביעת אומתו נחשב הוא כישראל לגמרי ואינו מתייחס אלא אחר אמו, אלא דכיון דהלכה היא בדיני היוחסין דאזלינן אחר הפגום שבשניהם, ממילא נחשב הוא כישראל שיש בו "פסול נכרי", והגיור נצרך אצלו כדי לתקן פסול זה [וראה שם שהאריך בביאור מקורה של סברא זו, דצד נכריותו נחשב אחד מפסולי הקהל, החל אף על אדם הנחשב כישראל לכל דבר וענין].
ב. באופן שונה מעט מבאר בחי' הגרנ"ט (סי' יא, וסי' כח), שהנולד מגוי וישראלית מתייחס אחר אמו גם בנכריותו, דכיון שנולד לאם ישראלית הוא חלק מהאומה הישראלית, אלא שאינו קדוש בקדושת ישראל. ולכן, אף שלענין חיוב שמירת התורה והמצוות דינו כגוי לגמרי, לענין דיני היחס והקורבה מתייחס הוא אחרי אמו הישראלית [ועיי"ש דמהאי טעמא אף דבעי גרות אינו נחשב "קהל גרים", וכו"ע מודו דאסור בממזרת ושפחה. ופירש, שכן היה מעמדם של בני ישראל בזמן מתן תורה, דאף שנתגיירו נאסרו בקרובותיהם, ולא אמרינן לגבייהו "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". וזאת, משום שנולדו לאומה הישראלית ולענין דיני היחס דינם כישראלים לכל דבר, וכל גרותם לא נצרכה אלא כדי לקדשם בקדושת ישראל, וראה מקור לסברתו זו בדברי הרמב"ן עה"ת (ויקרא כד י), עיי"ש ודו"ק].
הן אמת, דביאוריהם של האחרונים הנ"ל לא יתיישבו אלא לדרכם שהטעם שהצריכוהו חכמים גרות הוא משום דלענין יוחסין אזלינן בתר "הפגום שבשניהם", ולכך פירשו דאין דין נוהג אלא לענין דיני הכשרו לבוא בקהל, אולם, עצם הקביעה אם דינו כישראל או כגוי אינה ענין לזה, ומתייחס הוא אחר אביו ואמו בשווה.
אולם, בשו"ת חמדת שלמה (סי' ב) הובא בשם החוות דעת, שחכמים הצריכוהו גרות משום דקיי"ל "בשל אומות הלך אחר הזכר", ודין זה אינו נוהג בו רק לענין דיני היוחסין, אלא יש בכך קביעה לענין עצם השתייכותו לאומה ממנה בא אביו וכמבואר בשו"ע (סי' ד סעי' ז), וממילא נחשב הוא כגוי לכל דבר. וכן דקדק בהגה' מעשה חשב על השער המלך (אות רצו) מתשובת המהרשד"ם (יו"ד סי' קצו).
אכן בס' קרן אורה (יבמות טז ע"ב) נקט אף הוא כדברי האחרונים הנ"ל דפסולו הוא משום ההלכתא ד"הלך אחר הפגום שבשניהם", וע"ע חי' רבי ראובן (יבמות סי' כב) שעמד על חקירה זו.
ג. בחי' רעק"א (יבמות מה ע"ב) מיישב, שהואיל וולד זה "פטר את רחמה" של אשה ישראלית, סבר רבא שחייב הוא פדיון לאחר שיתגייר, ואה"נ דבשעת לידתו הוא נכרי גמור.
ד. באופן אחר כתב רעק"א שם, שהמדובר הוא באופן שטבלה בימי עיבורה לצורך גרותו של הולד, וטבילתה מועילה לו לשם גרות כמו שביארנו בספרנו משנת הגר סי' נא [וראה שם שהארכנו בדברי האור שמח (הל' איסורי ביאה פט"ו הל' ג) שדן, אם טבילת אמו מועילה לו ככל טבילת גיורת מעוברת, כיון שהיא ישראלית גמורה ואינה צריכה טבילה כלל].
ה. בס' חלקת יואב (ח"א אבהע"ז סי' לח) כתב לחדש, דהא דקיי"ל "גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר" אינו דין ודאי, אלא דכיון דקיי"ל דספק ממזר מותר מדאורייתא, ממילא, כל שנסתפק לן אם כשר הוא או פסול, הדר דינא דאינו אלא ספק ממזר ומותר. ואף דלענין שתוקי קיי"ל דמעלה עשו ביוחסין לאוסרו, שאני התם, שאביו או אמו שאינם ידועים לנו יודעים אם כשר הוא או פסול, משא"כ כאן דהוי ספיקא דדינא ובאופן זה לא החמירו חכמים, וזהו שאמרו דהולד כשר [ועי"ש שהאריך לתלות שני צדדים אלו בשני תירוצי התוס' מט ע"ב ד"ה הכל לענין יבמה]. וממילא אתי שפיר דמ"מ מחוייב הוא בפדיון מספק, ודו"ק.
המורם לדינא
להלכה, דקדקו אחרונים מדברי השו"ע (סי' ד סעי' ה) שהנולד מישראלית וגוי נחשב כישראל לכל דבר ואינו צריך גרות, שכן כתב, דאחד מן הפסולים הבא על בת ישראל [ובכלל זאת עמוני ואדומי בגיותם, וכמו שביארו החלקת מחוקק שם ס"ק ב-ג, והבית שמואל שם ס"ק ב], בנו כשר לבוא בקהל. ולהצד שמתייחס הוא אחר אביו וצריך גרות, קשיא טובא, מפני מה התירוהו להנשא בישראל, במה שונה הוא משאר גר עמוני ואדומי שאסורים לבוא בקהל. וכן נראה מדבריו להלן שם (סעי' יט) דדינו כישראל אלא שפגום הוא לכהונה.
מיהו, בס' אמרי משה (שם) עמד על דקדוק זה, וכתב לחלק, דדין זה דבעי גרות אינו מחמת שמתייחס הוא אחר אביו, אלא מצד עצמו – שלא נולד מישראל לגמרי – ולכך אין פגם ביחוסו ודינו ככל גר דעלמא, ואין בו פסול עמוני או אדומי.
ומכל מקום מדברי הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פט"ו הל' לד) דקדק באמרי משה שם דא"צ גרות, שכן כתב: "זה הכלל, בן הבא מעבד ועכו"ם וכו', הרי הוא כאמו ואין משגיחין על האב". ומשמע שאין לו כל זיקה לאביו ודינו כישראל לכל דבר. וכן כתב שם (הל' ט), דהנולד מישראלית וגוי אסור בממזרת, ומוכח איפוא שאינו צריך להתגייר, שהרי הגרים מותרים בממזרים [ראה לעיל פרק….], וכ"כ בדעתו בס' שער המלך שם, עיי"ש ראיותיו. כמו כן כתב המרדכי (יבמות סי' לט): "הלכתא, עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, אפילו לא מל ולא טבל אי קידש קידושיו קידושין". וכ"כ בפסקי התוס' (נדה אות ק): "כותי ועבד הבא על ישראל לכו"ע הוי ישראל".
כדברי הראשונים אלו נקטו רבים מן האחרונים, ראה: רמ"א (יו"ד סי' קנט סעי' ג), ס' עצי ארזים (סי' ד ס"ק ד ד"ה היוצא), ס' ערוגות הבשם (סי' ד ס"ק ד), פני יהושע (גיטין מ ע"א תוס' ד"ה אותו), שיירי קרבן (גיטין פ"ד הל' ב), תפארת למשה (יו"ד סי' רסו), שו"ת ברית אברהם (סי' ב אות ב), שו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת אבהע"ז סי' קנ), שו"ת חמדת שלמה (אבהע"ז סי' ג, ועיי"ש שכן מוכח מכל הנהו ראשונים דס"ל להלן דין…. דבתו כשרה לכהונה), ישועות יעקב (אבהע"ז סי' ד פי' הארוך ס"ק ו), שו"ת בנין ציון (ח"א סי' כא), שו"ת יכין ובועז (ח"א סי' עה וסי' קז, ובח"ב סי' ג), שו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כא), חזון איש (אבהע"ז סי' ו ס"ק ז). לדעתם, אם חל יום השמיני ללידתו בשבת מלין אותו כדת וכדין ככל מילת ישראל [ואין חוששים שמא מילת גר היא שדינה כמילה שלא בזמנה שאינה נעשית בשבת], וע"ע מש"כ בזה הפתחי תשובה (סי' ד ס"ק א).
אכן, יש שהחמירו שלא למולו בשבת, ומשום שחששו לשיטות הראשונים לעיל דס"ל שדינו כנכרי, ראה: הגה' מהרש"ל לטור (יו"ד סי' רסו, והובא בדרישה שם אות ה), וראה הגה' רעק"א שכן נראה דעת הטוש"ע (יו"ד שם סעי' יב), ומבאר, דאף דנקטו לעיקר כדעת הסוברים שישראל גמור הוא, משום חומר עוון חילול שבת חששו לדעת האוסרים, וכדלעיל בשם התוס' ביבמות (טז ע"ב) ותוס' הרא"ש בקידושין (עה ע"ב), וכ"כ בס' יערות דבש (ח"א דרוש אחרון) דלמ"ד דהולד כשר דינו כנכרי לכל דבר. [על כך שלדעת רעק"א העיקר לדינא דדינו כישראל, ראה בתשובותיו מהדו"ק סי' צה שאשה שנתעברה מגוי אסורה להנשא כדין "מעוברת חברו", ומבואר דהולד נחשב כישראל שאל"כ אינו בכלל דין זה, וכן משמע קצת בדבריו שם סי' צא, עיי"ש ודו"ק].
בשו"ת מהר"ם שיק (אבהע"ז סי' כ) נקט אף הוא שאסור למול קטן זה בשבת, וטעמו, דהא דנקטינן דדינו כישראל, הוא משום שכך היא הכרעת רוב הפוסקים וקיי"ל בכל דוכתא דאזלינן בתר רובא. וממילא, כאן שכבר הוחזק הדבר לאיסור בליל שבת [טרם שהגיע זמנו למול], אמרינן "סמוך מיעוטא [דס"ל שהוא נכרי] לחזקת איסורו", ושוב לא אזלינן בכהאי גוונא בתר רובא [וע"ע מש"כ בעיקר דין זה בתשובותיו על יו"ד סי' רמט].
ומכל מקום אף לדעת הסוברים שדינו כישראל לכל דבר יחוסו פגום, ואין ראוי לבת מן המשפחות המיוחסות שבישראל להנשא לו, כ"כ הט"ז (יו"ד סי' רסח ס"ק י), ועיי"ש שמקורו מסוגית הגמ' ביבמות (מה ע"א).ראה עוד בדרישה יו"ד סוף סי' רסו. ובחידושי רע"א שם על סעי' יב. ובפתחי תשובה שם ס"ק יד. ובענין שיטת רש"י אם הוא צריך גירות ראה עוד בשו"ת חמדת שלמה אבה"ע סי' ב'.
יישר כח על התשובה המפורטת במהירות הבזק
כהמשך לשאלה והתשובה הנפלאה –
האם תינוק שנולד להורים גרים,
נולד לאחר סיום הליך הגירות,
אך אמא נתעברה לפני כן,
דהיינו,
הורתו שלא בקדושה,
אך לידתו בקדושה,
נולד בשבת,
האם מלים אותו בשבת ?
זה נושא רחב מאוד בין הפוסקים, והוא תלוי בהגדרה של עובר ירך אמו, כלומר האם בטבילת האם הולד נעשה כבר יהודי, ואז כשנולד הוא כבר ישראל גמור, או שמא טבילת האם מועילה לו רק לעין זה שגופה לא נחשב לו חציצה, אבל המילה שלו היא עדיין מילת גרים שאינה נעשית בשבת. ראה ריטב"א יבמות מז ב ורמב"ן שם עח א ושו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף רמ, וחזון איש סי' ד ס"ק ט, וראה מש"כ בזה בס' צפנת פענח מילה פ"א הל' י.
ישתבח שמו לעד.
ברוכים תהיו.
דברי פי חכם חן.
השאר תגובה