,

פתיחה

חמץ ע"י תערובת

שנינו במשנה (פסחים מ"ב ע"א): "ואלו עוברין בפסח (פירש"י, עוברין עליהן בבל יראה, ועי' בתוס'), כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי… זה הכלל, כל שהוא ממין דגן, הרי זה עובר בפסח. הרי אלו באזהרה, ואין בהן משום כרת".

ובגמ' (שם מ"ב ע"ב): "שכר המדי, דרמו ביה מי שערי, וחומץ האדומי, דשדו ביה שערי (פירש"י, דשדו ביה שערי, ביין נותנין שעורין שלמים כדי להחמיצו, לפי שיינם טוב, ואינו בא לידי חימוץ עד שנותנין לתוכו שעורין).

וכ"פ הרמב"ם (הל' חו"מ פ"א ה"ו): "אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ, אבל עירוב חמץ, כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן, אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת, שנאמר (שמות י"ב) – כל מחמצת לא תאכלו. במה דברים אמורים בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש ביצים הוא שלוקה מן התורה, אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלש ביצים, אף על פי שאסור לו לאכול, אם אכל אינו לוקה, אלא מכין אותו מכת מרדות".

חמץ נוקשה

שנינו במשנה (פסחים מ"ב ע"א): "ואלו עוברין בפסח (פירש"י, עוברין עליהן בבל יראה, ועי' בתוס')… זיתום המצרי, וזומן של צבעים, ועמילן של טבחים, וקולן של סופרים". ובגמ' שם (מ"ב ע"ב): "וזומן של צבעים וכו', הכא תרגימו מיא דחיורי (פירש"י, מי סובין) דצבעי בהו לבא (פירש"י עור אדום). ועמילן של טבחים וכו', פת תבואה שלא הביאה שליש, שמניחה על פי קדירה ושואבת הזוהמא. וקולן של סופרים וכו', הכא תרגומא פרורא דאושכפי (פירש"י, גלו"ד (דבק), והרצענים מדבקין בו את העור כשמתחלק לשתים, או מדבקין שתי עורות יחד לעשותן עבה, ודרכן לתת בה קמח של שיפון)… ומאי קרי ליה קולן של סופרים, דסופרים נמי מדבקין בהו ניירותיהן".

פירש"י (שם מ"ג ע"א): "כותח ושכר וחומץ וזיתום כולן חמץ גמור מעורב בהן, כותח איכא פת, ובהנך תלתא איכא שערי, וכולהו בני אכילה ושתיה נינהו, אבל זומן ועמילן וקולן, נוקשה הוא ובעיניה". למדנו מדברי רש"י, שחמץ נוקשה היינו חמץ שאינו ראוי לאכילה.  כך מפרש גם הר"ן: "שלשתן נוקשה בעיניה, כלומר חמץ שאינו ראוי לאכילה, והוא אינו מעורב עם דברים אחרים".

עוד שנינו במשנה (שם מ"ח ע"ב): "שיאור  (פירש"י, שלא החמיץ כל צרכו) ישרף, והאוכלו פטור (פירש"י בגמ', לא מיחייב עלה לא מלקות ולא כרת)… ואיזהו שיאור, כל שהכסיפו פניו, כאדם שעמדו שערותיו (פירש"י, ואיזהו שיאור שפטור, זה שאין בו סדק, אבל הכסיפו פניו, כאדם שעמדו שערותיו ומתוך פחד ורתת פניו מכסיפין).

עוד מצינו בגמ' (מנחות נ"ד ע"א): "תפוח שריסקו ונתנו בתוך העיסה וחימצה, הרי זו אסורה… נהי דחמץ גמור לא הוי, נוקשה מיהא הוי (פירש"י, נוקשה – לשון רעוע כלומר חמץ שפל).

וכתב הריב"ש (סי' ג'): "אין נוקשה אלא כגון שלשה מיני אומניות הנזכרים במשנת אלו עוברין, שאינן ראויים לאכילה, או שמא שאינו עדיין חמץ גמור, כגון שיאור… וכן נמי עיסה שנילושה במים ומי פירות מעורבין, כההיא דתפוח שרסקו בעיסה, לפי שהמים שבעיסה מעורבין עם מיץ התפוח, וכי האי גוונא ממהר להחמיץ, אבל אינו חמץ גמור אלא נוקשה".

וכתב הר"ן (שם י"ג ע"א בנד'): "הצריכו לבער הכל, אפילו נוקשה, דילמא אתי למיכל מיניה".

והמג"א (סי' תמ"ב ס"ק א') כתב: "חמץ נוקשה היינו שאינו חמץ גמור, כמו אותן שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם שעושין מקמח ומים, או עיסה שהכסיפו פניה, שלא נעשה חמץ גמור. ורש"י ור"ן פירשו חמץ רע, שאינו ראוי לאכילה, וכ"כ הסמ"ג. וצריך לומר דמעולם לא היה ראוי לאכילה. דאם היה חמץ גמור ראוי לאכילה, אסורה עד שיפסל מלאכול לכלב, כמ"ש בסעי' ב'. וצריך לומר דעכ"פ ראוי לאכילה קצת, דהא כתב הר"ן דגזרינן דלמא אתי למיכל מיניה".

למדנו, שחמץ נוקשה, דהיינו חמץ הראוי בדוחק לאכילה, או מה שלא החמיץ לגמרי, אסור באכילה, ואסור להשהותו בפסח (ועי' במג"א שם, שהוכיח מדברי המחבר סי' תמ"ז סעי' י"ב, שלהלכה אסור רק מדרבנן).

חמץ שאינו ראוי לאכילה

שנינו בתוספתא (פסחים פ"ג ה"ב): "הקילור והאספלנית והרטייה שנתן לתוכן קמח, אין צריך לבער. מלוגמא שנסרחה אין צריך לבער". וכ"פ הרמב"ם (שם פ"ד הל' י' וי"א).

וכתב הרא"ש (שם פ"ג סי' ד'): "כתב רבינו האי, כיון דמלוגמא שהסריחה אין צריך לבער, כל שכן טריא"ק שמערבין בו חמץ יבש שחוק עם בשר אפעה, שאין צריך לבער". וכ"פ הרמב"ם (שם ה"י), שמותר לקיימן בפסח – "שהרי נפסדה צורת החמץ" (וצ"ע, דמדברי רב האי גאון בתשובה המובאת בפירוש רבינו מנוח על הרמב"ם שם, הו"ד להלן, משמע, שהתיר לקיימה רק מפני שעומדת לצורך פיקוח נפש, ולא משום שהסריחה).

מפרש בפירוש רבינו מנוח (שם): "הקילור והרטיה והאספלנית, כל אלו עניני תחבושות הן, אך לפי שינוי מקומות תחנותם נשתנו שמותם, כי יש מהם מונחים על העין ויש על גב היד, ובכולם משימים קמח. והתריאקה זו היא רפואה מעולה, ועושין אותה מבשר אפעה ומביצי חיה אחת ידועה לרופאים, ומעורב בסממנים, ומערבין בו לחם חמץ יבש שחוק, ועושין אותו עוגות, ונילוש בדבש, ורוב רפואתו לספק נפשות לארס של נחשים ועקרבים ולמכה של חלל. וכתב רבינו האי… שאינו נעשה אלא למלכים".

וכתב הרמב"ם עוד (שם הי"ב): "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריאק וכיוצא בו, אע"פ שמותר לקיימו, אסור לאכלו עד אחר הפסח, ואע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא הרי זה אסור לאכלו".

מפרש בביאור הגר"א (סי' תמ"ב ס"ק י"ג): "מדקאמר – אינו חייב לבער, משמע דבאכילה אסור".

כך מצינו גם ברא"ש (שם פ"ב סי' א'), שכתב על דברי הגמ' – "אמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אף לאחר זמנו: "וכגון שנפסל מלאכול לכלב, דומיא דפת שעיפשה. יש שרוצים לומר, לאו דוקא הנאה, דהוא הדין נמי אכילה, דעפרא בעלמא הוא. ולא מסתבר, דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם, מכל מקום כיון דאיהו קאכיל ליה, אסור. וכ"כ הרב הברצלוני ז"ל וז"ל, והני מילי דמותר בהנאה לאחר זמנו, אבל באכילה לא. ומהאי טעמא נמי אסור כותח הבבלי כי אכיל ליה, דתנן (דף מב) אלו עוברין בפסח, כותח הבבלי וכו'".

בביאור הדבר כתב החזון איש (או"ח סי' קי"ז ס"ק ה'): "בבא לאוכלו בעין אסור מדרבנן, כיון דאחשביה לאכילה, אבל כשנפל לאוכל, בטל ברוב, דכשאוכלו אין דעתו אלא על האוכל. ואמנם כל זה בנפל מעצמו. אבל הכא קיימינן שהוא מערבו בידים וניחא ליה בתערובתו, והלכך כשאוכל התערובת, חשיב כאחשביה גם לחמץ, והלכך אסור מדרבנן לאוכלו, בין שנתנו לטעם והסיר החמץ, ובין בחמץ שנימוח ונבלל".

תמרוקים ושפתון

למשנ"ת עולה, שתמרוקים ושפתון, וכן משחת שיניים, שאינם עומדים למאכל, אפילו אם הם מכילים חמץ, אין בהם איסור בל יראה. כמו כן מותר גם להשתמש בהם, כיון שאינו רוצה לאכלם, ואם כן לא שייך לומר שהחשיבם לאכילה.

אכילת חמץ שאינו ראוי לאכילה לצורך רפואה

כתב הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ה ה"ו וה"ח): "מי שחלה ונטה למות, ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה, עושין ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים, שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן… במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתן, כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח, או שמאכילין אותו ביוה"כ. אבל שלא דרך הנאתן, כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל, שהרי אין בהן הנאה לחיך, הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב, שהן אסורים אפילו שלא דרך הנאתן, לפיכך אין מתרפאין מהן אפילו שלא דרך הנאתן, אלא במקום סכנה". מדברי הרמב"ם עולה, שמותר לחולה לשתות שיקוי שיש בו איסורי מאכלות, אם אין בו הנאה לחיך.

כך עולה גם מפירוש רבינו מנוח (שם הי"ב):  "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, פירוש כגון קילור ואספלנית ומלוגמא ופת שעיפשה וכיוצא בהן, או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריאקה, פירוש שאינה נאכלת אלא למלכים, כמו שכתבנו, או לאנשים אשר נשכם כלב שוטה, או הכישם חמת זוחלי עפר, אע"פ שמותר לקיימו, אסור לאכלו עד אחר הפסח… ואין צריך לומר דכשאסור לאכלו, דוקא כשהוא בריא, או אפילו חולה שאין בו סכנה, משום דדרך הנאתו הוא, רצוני לומר, אכילת תריאקה וכיוצא בה מן המרקחת שנכנס בהם חמץ, אבל במקום סכנה, מותר לאכלה, היא וכיוצא בה, אפילו חמץ בעיניה". משמע מדבריו, שרק אכילת התריאקה אסורה לחולה, מפני שיש שאוכלים אותה, ומשום כך נחשבת אכילתה "דרך הנאתו". אבל אם הוא כגון קילור ואספלנית ומלוגמא ופת שעיפשה, שאינם מאכל אדם כלל, מותר לחולה שאין בו סכנה לאכול, כיון שהוא שלא כדרך הנאתו (וכ"כ להדיא להלן שם פ"ה הי"ט).

ובספר מחנה אפרים (חידושים על הרמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ח הט"ז) ביאר האיסור לחולה לאכול תריאק"ה באופן אחר: "עמדתי במה שכתב הר"מ ז"ל, דהתיראקה אסור לאוכלה בפסח, נראה מתוך דבריו דאיירי אפילו בחולה, דהא סתמא לזה קאי, וא"כ צ"ע, דהא כתב רבינו בהל' יסודי התורה, דכל האיסורין מותרין לחולה שלא כדרך הנאתו, כגון שעירב דבר מר עם דברים האסורים, הרי זה מותר, כיון שאין החיך נהנה ממנו, וא"כ בתיראקה נמי, הא ודאי אין החיך נהנה ממנו כנודע. וכדי לעמוד ע"ד, נקדים שורש דברים אלו איתנהו בפרק כל שעה, א"ר כל האיסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתם, למעוטי הניח חלב ע"ג מכתו, וכל שכן אוכל חלב חי, משום שאינו כדרך הנאתו. ובתר הכי קאמר – רבינא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה, עד – אמר ליה, מידי דרך הנאתו עבידנא, ע"כ. הרי מבואר דכל האיסורין מותרין לחולה שלא כדרך הנאתן. ולפי זה צריך לומר, דמאי דאסורין לבריא, אינו אלא מדרבנן… איסור אכילה כיון דחמיר שלוקה עליו כדרך הנאתו החמירו לאוסרו לחולה לאוכלו אפילו שלא כדרך הנאתו, זולת בחולה שנופל למיטה, כמו שהתירו לו בשבת לעשות לו כל צרכיו על ידי גוי, והיינו דוקא בחולה שנופל למיטה". וכ"כ במגן האלף (סי' תס"ו ס"ק א').

אבל השאגת אריה (סי' ע"ה) כתב: "יש לי לעיין, חולה שאין בו סכנה, אי מותר לאכול ולשתות אוכלין ומשקין שאינן ראויין ביום הכיפורים לרפואה, כדשרי התם בשלא כדרך הנאתן לרפואה, גבי רבינא (פסחים כה, ב) דהוי שייף לברתיה בגוהרקי דערלה, דקאמר התם בלישנא בתרא – מידי דרך הנאתן עבידנא, ושרי לרפואה. וראיתי להר"ן שכתב שם – ראיתי מי שכתב, דמתרפאין בכל איסורי הנאה של דבריהן, כגון חמץ שעבר עליו הפסח וכלאי הכרם בחוץ לארץ, אפילו חולה שאין בו סכנה. מיהו לענין אכילה אין לנו, דאיפשר שעשאן כשל תורה, שלא להתרפאות בהם שלא במקום סכנה ע"כ. ומדלמדו דמתרפאין באיסורי הנאה דדבריהן, מדמתרפאין בשלא כדרך הנאתן, ואפילו הכי ס"ל דלענין אכילה אין לנו, שמע מינה דס"ל דשלא כדרך אכילתן, דאסור כאיסור תורה מדבריהן, אין מתרפאין בחולה שאין בו סכנה. א"כ הכי נמי אסור ביוה"כ בשאינן ראויין לאכילה ושתיה בחולה שאין בו סכנה. אך איפשר דבשאינן ראויין שרי טפי, דאין שם אוכל ומשקה עליהם, הואיל ואינן ראויין, והוה ליה עפרא בעלמא, אבל בשלא כדרך אכילתן שם אוכל עליו, לפיכך חמור טפי. דהא ביום הכיפורים בשלא כדרך אכילתן אסור וחייב עליו כרת… ואילו על שאינן ראויין פטור עליהן.

…ומסתברא לי דאוכלין ומשקין שאינן ראויין אפילו לרפואה אסור, דכיון דאכלן אחשבינהו. וכה"ג כתב הרא"ש בר"פ כל שעה (שם פ"ב סי' א') אהא דאין ראויין לגבי חמץ, חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אף לאחר זמנו, וכגון שנפסל מלאכול לכלב דומיא דפת שעיפשה, יש רוצים לומר, לאו דוקא הנאה, דהוא הדין נמי אכילה, דעפרא בעלמא הוא. ולא מסתבר, דאע"ג דבטל דעת האוכל אצל כל אדם, מכל מקום כיון דאיהו קאכיל ליה אסור, וכ"כ הרב הברצלוני כו' ע"כ. הרי אע"ג דנפסל מאכילת כלב ועפרא בעלמא הוא, אפילו הכי אסור… השתא נקטינן דאוכלין שאינן ראויין לאכילה וכן משקין שאינן ראויין לשתיה, אע"פ שפטור עליהן ביוה"כ, איסורא מיהא איכא, ואפילו לרפואה בחולה שאין בו סכנה אסור, כנ"ל".

בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' קי"א) חולק על השאגת אריה, וכותב שאדם שאוכל דבר לרפואה, אינו מחשיב את הדבר, שהרי אוכלו בעל כרחו לצורך רפואתו, וממילא אין מקום לדון אכילה לרפואה בדין "אחשביה".

וכ"כ בהגהות יד אברהם (הו"ד בדרכ"ת סי' קנ"ה כ"ח): "שלא לרפואה אסור לאכלו, אע"פ שנשרף ונפסד מאוכל אדם, דכיון שבא לאכלו, הרי אחשביה ואסור לאכלו. משא"כ בחולה שחליו מוכיח עליו, שאינו אוכל זה מחמת חשיבותו, רק משום רפואה".

מדברי המחנה אפרים שהובאו לעיל עולה, שעכ"פ מדרבנן, אסור לבריא לאכול אפילו לרפואה דבר שאינו ראוי לאכילת כלב, ולא הותר אלא לחולה שנפל למשכב.

אבל החזון איש (שם סי' קט"ז ס"ק ח') כתב: "טבלאות של רפואה שמעורב בהן קמח… אם מעורב בהן מים, יש בהן משום חמץ נוקשה, ואם הן מתיבשות יובש גמור קודם שנתחמצו, אפשר שאינן חמץ… ואם הן מעורבין בדברים שאינן ראוין לאכילת אדם, אין בהן משום חמץ, כדין נפסל מאכילת אדם, כיון דאי אפשר להפריד הקמח, וגם אינו ראוי לחמע בו, ומותר לבולען בפסח לרפואה. ואף למאי דמשמע מאחרונים ז"ל, דלכתחלה אסור לאכול אפילו חמץ שנפסל מאכילת כלב, מכל מקום ע"י תערובות שאר דברים מותר, דלא שייך כאן אחשביה, דדעתו על הסמים (א.ה. כאן הוסיף החזון איש בסוגריים וציין לדבריו בסי' קי"ז ס"ק ה' המובאים לעיל, וכתב: "ואמנם לקמן מבואר דכל שמערב בידים על מנת לאכול החמץ בפסח, אף שנפסל קדם הפסח אסור", וצ"ע אם כוונתו, דמשום זה יש לאסור גם בתרופות, או שבתרופות לא שייך אחשביה, כמו שכתב מקודם. ובספר ארחות רבינו ח"ב עמ' כ"ו הביא שבעל הקהלות יעקב זצ"ל אמר לו שלמעשה התיר החזון איש, עיי"ש כמה הנהגות למעשה של בעל הקהלות יעקב בענין נטילת תרופות). ואם לא נפסלו לאכילת אדם, אסורין באכילה וחייבין לבער". משמע מדבריו שאין בנטילת התרופות שום איסור.

אמנם בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' י"ז ס"ק ב') כתב: "יש הרבה תרופות, דאף שסם התרופה מר מעט, מכל מקום אפשר דלא חשיב כאינו ראוי למאכל אדם, מפני זה שאנחנו מפונקים. שהרי משקה שאינה ראויה לשתיית אדם, אינה מקבלת טומאה וגם אינו מכשיר, ואפילו הכי תנן ופסק כן הרמב"ם בפ"י מטו"א ה"ב, שהיוצא מן האוזן ומן החוטם ומי רגלים של בני אדם בין גדולים ובין קטנים חשיבי משקין, והרי הם תולדת המים, ויש עוד דוגמאות לכך. ולכן אפשר שצריכים לבדוק היטב כל סוג, לדעת אם זה חשיב כעירב בו דברים מרים הפוסלים מאכילת אדם".

אכילת חמץ לרפואה כשבטל בששים

כתב הרשב"א (שו"ת ח"ג סי' רי"ד): "ברופאים שאמרת ראיתי שערוריה, שנותנים לחולים אותם המשקים הנעשים ביד גוים מחומץ שלהם ודבש או פנג, ולא ידעתי להם מקום שיסמכו בו. שאם מפני שנתערב החומץ עם הדבש ובטל במיעוטו, זה אינו, שהרי עיקרו כך, וכל שעיקרו כך אינו בטל, כענין ארבעה מיני מדינה (פסחים מ"ב ע"ב)… כל הדברים הנעשים על ידיהם, שרגילים לתת לתוכן שום דבר איסור, אין אותו דבר האסור מתבטל במיעוטו להתירו. ואע"פ שאילו נתערב כן ע"י ישראל היה בטל… שכל שאסרו להתרחק מהם, בכל ענין אסרו. וכן דעת הראב"ד ז"ל, והוא הישר שבטעמים שנאמרו בדברים אלו".

מדברי הרשב"א משמע לכאורה, שכוונתו להחמיר דוקא במאכלים המיוצרים ע"י גויים. אבל המג"א (סי' תמ"ב ס"ק א') העתיק את דברי הרשב"א וכתב: "ותימא, דהא בגמ' מוקי דכותח הבבלי מיירי שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, הא לאו הכי שרי. וצריך לומר דס"ל דמדאורייתא שרי ומדרבנן אסור". הרי שהבין שלדעת הרשב"א, כל מה שעירבו בכוונה תחילה בתוך המאכל, אינו מתבטל בששים.

וכ"פ בש"ע הרב (שם סעי' כ"ב) לענין תערובת חמץ גמור בדבר שאינו מאכל אדם: "ואפילו אין בו אלא חמץ כל שהוא, אם דרך עשייתו היא ע"י תערובת חמץ, כגון התריאק"ה וכיוצא בו, אינו בטל בתוכו" (ועי' בקו"א שם, שציין לתשובת הרשב"א הנ"ל).

אבל בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סי' נ"ו) כתב: "ואמנם מה שהביא דברי הרשב"א שהביא הב"י ביו"ד סוף סימן קל"ד שכל דבר שעיקרו כך לא בטל דבר זה צריכא עיונא. ונדבר כאן מגוף דינו של הרשב"א, אשר באמת אריה שאג מי לא יירא מלהרים ראש נגד הרשב"א, ובפרט שהראב"ד הוא מריה דהאי סברא והרשב"א מביאו. אך אמינא הרי מצינו ג"כ עמודי עולם דלית להו הך סברא. וז"ל הר"ן בפ"ב דע"ז במשנה מפני מה אסרו גבינות הנכרים כו', והקשה הרב הרי"ן מיגאש כו' וניחא ליה אי משום בשר בחלב לא מיתסר אלא בנ"ט כו' ומשום קיבת נבילה נאסרה בכל שהוא כיון דאוקמי קא מוקים כו', ולזה הסכים הרמב"ם תלמידו בפ"ג ממאכלות אסורות, מכלל דסבירא להו ז"ל דבאיסורין הללו הולכין אחר נותן טעם, אלא דהכא אסור משום דאוקמי קא מוקים, אבל הראב"ד ז"ל כתב כו', ע"ש בר"ן. וא"כ הרי לך הרמב"ם ורבו רבינו יוסף הלוי החולקין על סברת הראב"ד והרשב"א. וכיון שאפילו לדעת הראב"ד והרשב"א אין כאן איסור תורה, שעיקר טעמיה, שכל דבר שעיקרו כך, חיישינן שמא יפרצו, וכן מפורש דדבמג"א סימן תמ"ב ס"ק א'. ואני תמה על המג"א, שמשמעות דבריו שהוא כותב כן מסברא דנפשיה, שהרשב"א מדרבנן קאמר, ובאמת הדבר מפורש בדברי הראב"ד והרשב"א. וכיון שהוא מדרבנן, כדאי הם הרי"ן מיגאש והרמב"ם לסמוך עליהם להקל" (עיי"ש שהוכיח שגם דעת הש"ע להקל דלא כהרשב"א).

סיכה כשתיה

מקור הדין

איתא בגמ' (פסחים כ"ד ע"ב): "אמר רב אחא בר עויה אמר רב אסי אמר רבי יוחנן, הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו, פטור, לפי שכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן.

עוד איתא (שם כ"ה ע"ב) "מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף (פירש"י, מושח) לה לברתיה בגוהרקי דערלה. אמר ליה, אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה, שלא בשעת הסכנה מי אמור, אמר ליה, האי אישתא צמירתא נמי כשעת הסכנה דמיא. איכא דאמרי, אמר ליה, מידי דרך הנאה קא עבידנא".

מאידך שנינו במשנה (שבת פ"ו ע"א): "מנין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכפורים, אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר (תהלים קט) – ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" (פירש"י, מקיש סיכה לשתיה). עוד מצינו בברייתא (נדה ל"ב ע"א): "תניא  – ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה' (ויקרא כ"ב), לרבות את הסך ואת השותה. שותה למה לי קרא, שתיה בכלל אכילה, אלא לרבות את הסך כשותה (פירש"י, לרבות את הסך – בכלל בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר). ואיבעית אימא מהכא – ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו".

וכתבו התוס' (בנדה שם): " ואם תאמר דמעיקרא מייתי מן התורה והדר מייתי אסמכתא דבפרק ר"ע (שבת דף פו.) תנן דסיכה ביוה"כ אסור אע"ג שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ותבא כמים בקרבו, ואומר רבינו תם דקרא דלא יחללו נמי אסמכתא הוא, דבפרק הנשרפין (סנהדרין דף פג.) דרשינן מיניה דטבל במיתה, ובפרק קמא דזבחים (דף ג:) מידרש לדרשא אחריתי, ומדאורייתא לא הוי סך כשותה, וכן לענין יוה"כ. ותדע דאין חייבין כרת אלא אוכל ושותה בלבד, ואמר נמי בפרק בתרא דיומא (דף עז:) – מי שיש לו חטטין בראשו, סך כדרכו ואינו חושש. ועוד אומר ר"ת, דדוקא סיכת שמן אסמכוה רבנן אקרא ואסור מדרבנן, אבל סיכה של שומן חזיר ושל חלב שריא. ובפרק כל שעה (פסחים דף כ"ד ע"ב) אמר – המניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו, פטור אבל אסור הוא, משום דאסור בהנאה, משמע אבל חלב דעלמא אפילו איסורא ליכא".

ובספר מחנה אפרים (שם) כתב: "לענין חלב, אם מותר לסוך בו, כתב באיסור והיתר כלל ל"ט, דאין היתר סיכה בחלב חזיר, אלא היכא דאיכא צערא, אבל לתענוג אסור. נראה דהיינו טעמא דאסר ליה, משום דסיכה חשיב כשתיה, וכבר כתבתי דאין סיכה אלא בשמן בלבד… וראיתי להתוס' במס' נידה בדף ל"ב שכתבו משם ר"ת כדברי, דלא אמרו סיכה כשתיה אלא בשמן לבד, וחלב של איסורי הנאה, משום איסור הנאה הוא דאסור".

במקום אחר (יומא ע"ז ע"א) כתבו התוס': "מותר אדם לסוך בחלב, דלא אשכחן דאתסר סיכה כשתיה, אלא ביוה"כ ובתרומה ובאיסורי הנאה, כי ההיא דפרק כל שעה – רבינא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה וכו', עד – אמר ליה, שלא כדרך הנאתו קא עבידנא. וחלב חי של שור הנסקל על גבי מכתו פטור, הא מהותך אסור, משום דאיסורי הנאה נינהו. אבל חלב דהתירי הנאה מותר. ובתרומה אסור, משום דאיכא אסמכתא דולא יחללו, וביוה"כ אסרו משום תענוג" (ועי' במחנ"א שם שנו"נ בדבריהם).

עוד כתב בספר מחנה אפרים (שם): "אפילו אי הוי הסיכה מן התורה, אינו אלא בסיכה של תענוג, דחשיבא כשתיה, אבל סיכת חטטין שאינה של תענוג, הא ודאי לא חשיבא כשתיה. וראיה לזה מפירות שביעית, דניתנו לאכילה ולסיכה, משום דהוי כשתיה, ואפילו הכי למלוגמא אסור, משום דלאכלה אמר רחמנא, ולא למלוגמא".,

משחות וסבון

כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סי' ס"ב): "בדבר לסוך על חטטין בגופו כשאין בו סכנה, רק צער בעלמא, משיחה שנתן לו הרופא, שמעורב שם אלקאהאל (אלכהול) של חמץ בפסח, שכתר"ה הורה להיתר, יפה הורה. דמצד איסור סיכה באיסורין, הרי לר"ת בנדה דף ל"ב לא שייך כלל סיכה כשתיה שלא בשמן. ואף בשמן הוא רק מדרבנן, דקרא הוא אסמכתא בעלמא… ויש סתירה קצת, דביומא דף ע"ז בתוספות ד"ה דתנן לא כתבו בשם ר"ת אלא זה, שהוא אסמכתא ביום כיפור ובתרומה, ולא שלא שייך אלא בשמן, משמע שסובר שהיה שייך סיכה כשתיה גם בשאר דברים כמו בשמן. ועוד סתירה דביומא משמע דהאסמכתא הוא רק ליו"כ ותרומה, ובנדה משמע שהוא לכל דבר, דלכן ביומא כתבו דמותר לסוך בחלב, משום דלא אשכחן דאיתסר סיכה כשתיה אלא ביו"כ ובתרומה, ובנדה כתבו על ההיתר בחלב ושומן חזיר, משום דרק בשמן אסמכוה דהוא כשתיה, וצ"ע. עכ"פ לדינא סברי התוספות, דליכא איסור סיכה כשתיה בחלב ושאר איסורים. ואף להסוברים דסיכה כשתיה הוא בכל איסורין ובכל מינים, יפה כתב כתר"ה ממחנה אפרים, דהוא דוקא סיכה של תענוג. ומצד איסור הנאה, כיון שאינו מאכל אדם מותר בהנאה" (והוסיף: "אבל פשוט שהוא רק כשנעשה המשיחה קודם הפסח, דבפסח גופיה, כיון שכבר נאסר בהנאה כשלא נתערב בהמשיחה, אסור אף אחר שערבוהו בהמשיחה ונפסל מאכילה, כמו בפת שעיפשה ומלוגמא שנסרחה, שאינו חייב לבער, שהוא דוקא בנסרחו קודם הפסח. ואלקאהאל עצמו כשהוא בעין לא נחשב נפסל מאכילה, שיש מנכרים ששותין אותו ע"י תערובות ותיקון קצת. אבל עיין ברמב"ם פ"ה מיסוה"ת ה"ח, דשלא כדרך הנאתן דמותר לעשות מלוגמא מחמץ גם בפסח אף לחולה שאין בו סכנה, משום שהוא שלא כדרך הנאתן, והביא הכס"מ מאורחות חיים, דהוא מחמץ של נכרי, והנכרי עשה המלוגמא. ולכן יכול כשיש לו צער טובא, לעשות בפסח המשיחה בדראג סטאר של נכרי").

לפי דברי התוס' הנ"ל עולה, שגם בסבון אין חשש משום סיכה, או משום שאינו עשוי משמן, או משום שסיכה כשתיה רק לענין יוה"כ ותרומה. אבל בביאור הגר"א (או"ח סי' שכ"ו סעי' י') כתב על דברי הרמ"א שם, שאוסר להשתמש בסבון העשוי מחלב בשבת: "משמע מדבריו דבחול מותר, וכ"כ תוס' בספ"ד דנדה בשם ר"ת דמותר. ודבריו דחוקין, דא"כ ביוה"כ אן איסור אלא שמן דוקא. אבל במרדכי פ"ה דשבת ובספר התרומה ושאר פוסקים אוסרין להדיא כמו ביוה"כ, דאידי ואידי כרת, וכן בתרומה… אלא שתוס' ומרדכי וסה"ת וש"פ כתבו שאסמכתא הוא, ואינו אלא מדרבנן עשו אותו כשתיה. ולפיכך במקום צערא התירו, כמ"ש בפרק בתרא דיומא, מי שיש לו חטטין בראשו, סך כדרכו ביוה"כ כו', אבל שלא במקום צערא אסור, ועי' תוס' שם ביומא, וכן בחדש וכל איסורין".

מדברי הגר"א עולה, שיש להחשיב סיכה כשתיה בכל האיסורים, וכן בכל דבר, ולא רק בשמן, ואין להתיר אלא במקום צער (ומשמע מזה גם דסיכה שאינה לתענוג ג"כ אסורה, ודלא כהמחנה אפרים הנ"ל, דאל"כ למה הוצרך הגר"א להתיר סיכת חטטין רק משם צערא).

וכתב בביאור הלכה (שם): "עיין בביאור הגר"א, שדעתו כדעת הרבה מגדולי הפוסקים, דאף בחול אסור [לסוך בחלב], דסיכה כשתיה, ועכ"פ מדרבנן אסור, ודלא כר"ת וסייעתו שהתירו בזה לגמרי. מיהו מנהג העולם לרחוץ בבורית שלנו הנעשים מחלב, ורק איזה מדקדקים זהירין בזה. ואם מצוי להשיג בורית שנעשים שלא מחלב, בודאי נכון לחוש לדעת המחמירין בזה". לפי דברי הגר"א והביאור הלכה עולה, שיש מקום לחוש בסבון שיש בו חמץ, משום סיכה  כשתיה.

סיגריות

כתב המגן אברהם (סי' תס"ז ס"ק י'): "טוב"ק דרך לשרותו בשכר, וצריך לסוגרו בחדר, או לעשות מחיצה לפניו".

ובשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' ר"ד) כתב: "שאלתו בטאביק אם יש בו חשש חימוץ. הנה כבר כתבנו בכמה דוכתא, שאין בזה חשש חימוץ. דלו יהא דהוי בו איזה חמץ, הוי כחרכו קודם זמנו, דמותר בהנאה לאחר זמנו… ומה שכתב המג"א דטאבאק צריך לסגרו בחדר, נראה דהוא מיירי בטאבאק הנקרא טוטין, ששותין אותו בעשן, דזה נקרא שתיה, לכך אוסרו, דחושש לדעת הרא"ש שהביא בסי' תמ"ב, דחרכו קודם זמנו מותר בהנאה אבל לא באכילה, והכי נמי כיון דנקרא שתיה, לכך אסור, אף דהוי שלא כדרך אכילתן אסור מדרבנן. אבל הטאביק שהוי דרך נחירין, ודאי אין בו חשש כלל. וכן הראני בספר עקרי הד"ט בשם מור וקציעה להרב מהר"י עמדין, שכתב בשם אביו הגאון חכם צבי, דאין בטאביק חשש כלל. ואף אם נעשה בפסח ביד נכרי, נראה נמי דמותר, כמו שכתבתי בתשובה מכבר, והוגד לי שגם בתשובות ב"א (אולי בית אפרים) כתב כן, דמה דנעשה ביד נכרי, הוי כחרכו קודם זמנו, דמותר בהנאה לאחר זמנו, לכן אין לחוש בזה כלל, וז"ב".

כרית ממולאת כוסמין וחיטה צבועה

כרית ממולאת כוסמין וחיטה צבועה, לכאורה יש לדמותם לכיפת שאור שייחדה לישיבה וטח פניה בטיט, שנפסק בש"ע סי' תמ"ב סעי' ח', שמותר לקיימה בפסח. אמנם בתשובה שבפר"ח סי' תס"ז כתב שיש לבער או למכור חיטה שכתוב עליה פסוק לנוי, ומוכח שנקט שחיטה צבועה חמור יותר. ונראה לחלק ארבעה חילוקים מהא דכופת שאור: א.  רצונו בחיטה דוקא, שהרי הפסוק הכתוב על החיטה הוא ארץ חיטה וכו', ול"ד לכופת שאור, שאין רצונו שיהא משאור דוקא. ב. קודם הכתיבה אין לחטה שום שימוש חוץ מאכילה, וא"כ הכתיבה עצמה היא הטיחה וגם היחוד, ואינו דומה ליחוד לישיבה, שאחריו עוד מוסיפים טיחה בטיט. ג. ייחוד לנוי אינו דומה לייחוד לשימוש ד. טיחה בטיט מעכבת את האכילה, משא"כ צביעה. ולפי כל החילוקים יש לאסור בחיטה צבועה ולהתיר בכרית ממולאת.