לתרומות לחץ כאן

הגעלת כלים לפסח

כלי שאין רוצים להשתמש בו, אין חובת ביעור על הבלוע בו, שאינו נקרא נראה ומצוי (ראב"ן, מג"א סי' תנ"א, ס"ק א'). משום כך, א"צ לציין בשטר המכירה – חמץ הבלוע בכלים (חזו"א או"ח סי' קי"ז ס"ק ט"ו. וע"ע בארחות רבינו ח"ב עמ' פ'). ובשו"ת להורות נתן (ח"ו) כותב שגם במנהגי חת"ס ור"נ אדלר כתוב רק – חמץ הדבוק ע"ג הכלים. ומ"מ צריך לשפשף את הכלי, לנקותו מחמץ הדבוק בו, וכן צריך להצניע את הכלים במקום שלא יבא להשתמש בהם (ש"ע סי' תנ"א, ס"ק א'), ולכתחילה לנעול ולהצניע את המפתח (שם). ולכן צריך לזכור להוריד ה"ששת" התלוי במטבח.

להניח הכלים במקום גבוה מהישג יד אדם (בלא להצניעם), הב"ח (שם) אוסר, כמו שאסרו לקרוא לאור נר בשבת שמא יטה,  אפילו אם מונח גבוה י' קומות, משום לא פלוג אבל המג"א ושאר אחרונים מקילים, דבלא"ה אינו אלא נטל"פ, שהרי עבר כבר מעת לעת מזמן הבליעה, ובדיעבד אפילו אם ישתמש בהם, אינו אסור מעיקר הדין. והמ"ב ס"ק ז' כותב שאין למחות במי שונהג כן, ומ"מ המחמיר תע"ב.

לא לשכוח לנקות את המלחיה הפתוחה, שמכילה בד"כ פירורי חמץ בעין!

מקור דיני הגעלת כלים הוא בפרשת כלי מדין שבתורה (במדבר ל"א), ושם נאמר: "אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת ואת הברזל את הבדיל ואת העופרת, כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר". ומפרש רש"י (ומקורו במשנה בע"ז ע"ה ע"ב), "כל דבר אשר יבא באש, לבשל בו כלום, תעבירו באש, כדרך תשמישו הגעלתו. מי שתשמישו ע"י חמין, יגעילנו בחמין, ומי שתשמישו ע"י צלי, כגון השפוד והאסכלה, ילבננו באור. טעם דין זה מבואר בראשונים:  "כבולעו כך פולטו". כלומר, שכלי פולט מתוכו את הבליעה, ע"י הכשרה באותה צורה שבה בלע את האיסור.

רוב תשמישו. ברשב"א (בשו"ת ח"א סי' שע"ב ותתי"ז וח"ג סי' רע"ט) מבואר, שהולכים אחר רוב תשמיש הכלי, ולכן בקערה שמשתמשים בה בד"כ ככלי שני, אף אם יתכן שהשתמשו בה גם ככלי ראשון, מספיק מעיקר הדין להכשירה בכ"ש. וכך פסק המחבר (סי' תנ"א סעי' ו' וכ"ה). טעם הדבר הוא (כ"מ ברשב"א שם, וכ"כ הרמ"ע מפאנו סי' צ"ו), שהרי גם אם בלע פעם בצורה אחרת, שטעונה הכשר חמור יותר, הרי כבר עבר מעל"ע, וא"כ הוא נטל"פ ואינו אוסר מן התורה. ובאמת אם בלע בצורה חמורה יותר במעל"ע האחרון, שאז הבליעה היא נטל"ש, גם המחבר מודה, שיש להכשיר כפי צורת אותה בליעה (רמ"ע שם, וכ"פ המ"ב שם ס"ק מ"ו בשם האחרונים)[1].

אמנם הרמ"א שם מחמיר בזה, שאפילו כוסות שיש לחשוש ששרה בהם פעם לחם מעל"ע, או עירו לתוכם חמץ מכ"ר, צריך להגעילם בכ"ר (או למלאות ולערות שלשה ימים – מ"ב ס"ק ק"נ). הט"ז (ס"ק י"א) מפרש שזו חומרא בעלמא, מפני המון העם, שלא ידעו לחלק בין רוב תשמישם או לפעמים. ובפמ"ג (במש"ז שם) מפרש, שהרמ"א מחמיר לשיטתו, שאוסר נטל"פ בפסח. ומ"מ להלכה כשר בדיעבד, אם הכשירו כפי שמשתמש ע"פ רוב (מ"ב ס"ק מ"ז בשם אחרונים).

שלחנות ושיש. בש"ע (סעיף כ'),  "השולחנות רגילים לערות עליהם רותחים, לפי שלפעמים נשפך מרק מן הקדרות לתוכן. והד"מ (סי' תנ"ב) מביא מהר"י וייל שצריך הגעלה בכ"ר ממש, כי לפעמים מניחים פשטידא חמה שהיא גוש ודינה ככ"ר, וכ"פ המ"ב (ס"ק קי"ד)[2]. והמנהג לערות רותחין ולכסות, או לנקות היטב ולכסות בשני כיסויים. וכן השיש שהוא כלי אבן, יש לערות עליו ולכסותו.

לכתחילה יש להמתין מעל"ע לפני ההגעלה, כמ"ש בסי' תנ"ב, ובעירוי לא שייך שיהיה ששים כנגדו.

כלי חרס אינו מוזכר בפרשת כלי מדין, ובפסחים (ל' ע"ב) איתא: "התורה העידה על כלי חרס, שאינו יוצא מדי דפיו לעולם". והיינו שבכלים שבישלו בהם חטאת ונעשה הבלוע נותר, נאמר – ואם כלי נחושת הוא ומורק ושוטף במים, ואם כלי חרס ישבר, משמע שלכלי חרס אין תקנה[3].

ולכן לכיורים והחרסינות. שדינם ככ"ח אין מועיל הגעלה, וצריך לנקות היטב משיירי חמץ בעין ולהניח קעריות פלסטיק. וצ"ע אם אפשר להקל לבני עדות המזרח להשתמש בלא כיסוי ע"י הדחה, כי רוב תשמישן בצונן, שהרי לכאורה דינם כשלחנות ותיבות שהחמיר המחבר, מפני שלפעמים נשפך מרק לתוכם.

אבל ברזים, ברמ"א (ס"ס תנ"א) מבואר שברזות החביות מדיחים כי ממשמשים בהם בידים עם חמץ, ולפ"ז גם הברזים במטבח יש לנקות היטב ודי בזה. ומקובל לערות מים חמים, כי אולי ניתז עירוי. ומ"מ לבני עדות המזרח נראה להקל בהדחה, כפי רוב תשמישו.

מכשיר לעשיית סודה ובקבוקי הסודה אפשר לשטוף היטב ולהשתמש, כי בודאי לא השתמשו בהם בחם ולא שרו בהם.

חצובה. ברמ"א (שם סעי' ד') כתב, שחצובה צריכה ליבון, והיינו כמו הרשת שעל הגז שעליה מניחים הסיר. והאחרונים (במ"ב ס"ק ל"ד) מבארים, שודאי די בלבון קל, כי כל החשש הוא שמא נשפך מהסיר (אבל נגיעת הקדירה בחצובה אינה אוסרת, כי שתי קדרות הנוגעות זו בזו בלא רוטב, אין הבליעה עוברת מזל"ז), ומה שנשפך ודאי נשרף.

לדעת מו”ר הגר”ש ואזנר שליט”א, חצובות שלנו חמורות יותר, כיון שרק הקצה נוגע באש, ולכן לכתחילה ראוי לקנות חדשות. ומ"מ בדיעבד די בלבון קל. לכיפות המבערים די בודאי בליבון קל, ולכן יכול להכשירם ע"י שידליק את הגז לכמה דקות. את המשטח התחתון של הגז אי אפשר להכשיר, כיון שהוא עשוי מאמאיל, שאין מועילה לו הכשרה לפסח, ולכן יש לכסותו.

שיניים תותבות. בולעות רק מכלי שני, ולכן החשש רק לענין פסח, שמחמירים גם בכלי שני, ולא לענין בשר וחלב. אם אין חשש שיתקלקלו בעירוי, מצריך המהרש"ם (ח"א סי' קצ"ז) עירוי. ובשו"ת שבה"ל (ח"א סי' קמ"ח וח"ד סי' ע"ד) מיקל בהגעלה בכלי שני.

אם מכשירים שיניים תותבות, ראוי גם שלא לאכול חמץ חם תוך מעל"ע לפני זמן האיסור, בגלל שהשיניים התותבות מכילות חרס, שאין מועיל לו הכשר. כמו כן ראוי לנהוג גם אם יש סתימות או כתרים בפה (שבה"ל שם).

גביעים. אם אין דרכו לשרות חלה ביין, מעיקר הדין די בהדחה, כי תשמישם בצונן, אבל המנהג להגעיל. אמנם אם מדיחם כל השנה במדיח כלים יחד עם כלי חמץ, א"כ בלועים מחמץ.

כלי זכוכית. לדעת המחבר אינם בולעים כלל, ואנו נוהגים  כל השנה להקל לכה"פ בהגעלה אם בלעו איסור (דרכ"ת סי' קכ"א ס"ק ב'), ובפסח מחמיר הרמ"א שלא מועילה אפילו הגעלה. והמ"ב ס"ק קנ"ו מביא מחיי"א להתיר ע"י מילוי ועירוי ג"י, כשאין לו כלים אחרים.

החלפה מבשרי לחלבי. יש לדעת שאף שכל השנה אוסר המג"א תק"ט להכשיר כלי מבשר לחלב, שמא יהיה לו רק כלי אחד, בפסח מתירים הפמ"ג והחת"ס כי כיון שרק פעם בשנה אין חשש (מ"ב תנ"א סס"ק י"ט).

תנורי האפיה. לדעת הרבה פוסקי דורנו אפשר להכשירם ע"י הפעלתם על החום הגבוה ביותר לכמה שעות, וסברתם, ככ"פ. אך אחרים ומו"ר הגר"ש ואזנר שליט"א בתוכם אוסרים, כי הכשרם בליבון, ובליבון אין כלל זה שאינו מפליט אלא שורף, וא"כ צריך להגיע לדרגה של שריפה, אפילו אם בלע בפחות, והיינו ניצוצות ניתזים. וגם במיקרוגל אוסר.

מדיח כלים. ממתכת, הכשרו בהגעלה, אך לרוב א"א להביא המים לרתיחה, ומביאים ראי' מהאו"ה שלא אומרים ככ"פ על דרגת החום, ואפילו אם בלע ביס"ב צריך להכשיר ברותחים (קש"ע בב"ח) ומיעצים לשים אבן רותחת בתוך המדיח ולהפעילו כך.

פלטה חשמלית. אי אפשר להכשיר לפסח, כי לענין פסח מחמירים שאין הכשרה מועילה לכלי אמאיל.

ניקוי הכלי. בספרי מובא אך את הזהב ואת הכסף וכו' מכאן שצריך להסיר חלודה. ובב"י יו"ד קכ"א מבואר שהוא מטעם שאין מפליט הבלוע, והט"ז י' משמע שמכסה תחתיו מה שבעין ולכן כתב שאם הוא רק מראה חלודה אין איסור. ובב"ח קכ"א מביא הגה"ה שתלוי בקפידא כמו טבילה ומהרש"ל שתמה שאינו קשור כיון שכאן החסרון שא"י להפליט. ובפמ"ג מש"ז תנ"א, ו כותב נפ"מ בין הב"י לט"ז אם גירד החלודה, ולא השתמש בכלי ועלתה שוב שכבת חלודה, שאם החסרון בגלל הפלטת הבלוע צריך לגרד שוב, ואם החשש לבעין א"צ. ובשעה"צ ס"ק פ"ה משמע שעיקר החשש לבעין.

מחבת נחלקו הראשונים אם דינו בהגעלה כקדרה כיון שיש בו שמן או כשפוד, כיון שהשמן מועט ולפעמים נשרף, והמתירים טוענים שגם בקדרה לפעמים כלים המים ומ"מ מותר כיון שיש במאכל לחלוחית. ובמחבת עכו"ם פסק המחבר ביו"ד ליבון ובפסח הגעלה, ונאמרו בזה שלשה טעמים: הש"ך ביו"ד כותב שמצרפים לגבי חמץ הסברא שהיתרא בלע, הרמ"ע מפאנו (בש"ך שם) מבאר שכאן השמן של היתר, משא"כ בעכו"ם חוששים ששמנו חלב אסור. ובחת"ס שו"ת יו"ד קי"א מבאר יותר, שמצריך ליבון רק בהצטרף שני תנאים א. שמטגן בלי שום אמצעי. ב. שהדבר המיטגן הוא שומן וכד' ולא משקה, אפילו אם הוא אסור.

החזו"א מדייק מהראשונים שכל האיסור הוא רק שמא יכלה המשקה אבל אם יש עוד משקה אפילו הוא של איסור מותר, ולכן לדעתו די בכלים שחוששים שמשחו אותם בחלב אסור בהגעלה – עיין במועדים וזמנים רפ"ב.

כלים שעלולים להנזק בהגעלה. במחבר סעיף ז' כ' שכלי קרן א"א להגעיל שחוששים שיחוס עליהם, וכ"ה הדין לגבי כל מיני כלים שיש חשש שיזוקו במים חמים א"א להכשיר.

כלי פלסטיק. לדעת המנח"י וחלקת יעקב וציץ אליעזר אפשר להכשיר, שאין דינם ככלי חרס, אלא ככלי אדמה. ומ"מ בתשמישם על האור יש חשש שמא יחוס וא"א להגעיל. הגר"ש ואזנר (מפיו) מחמיר בתשמישו בחם לא להקל בשו"א בהגעלה, כיון שאין ברור שמועיל לחומר זה הגעלה.

סדר ההגעלה. כשמגעילים צריך להקפיד שיעלו המים אבעבועות עד שגומר להכניס כל הכלי (רמ"א ר"ס תנ"ב, וגם המחבר מודה), ולכתחילה טוב להשהות הכלי מעט (ט"ז וחק יעקב), אך בדיעבד סגי ברגע אחד (שעה"צ ג'). רצוי להגעיל הכלים אחד אחד ואם שם כמה ברשת כגון סכו"ם יקפיד לנער היטב שלא יגעו זב"ז.

לכתחילה מקפידים שיהיה הכלי אחר מעל"ע ואם לא, צריך שיהיו המים ששים נגדו. וכיון שבהגעלות שברחוב מצטברת הרבה פליטה במים ואין ס', המנהג להגעיל רק כלים אב"י. וגם גזירה שמא יגעיל כלי איסור בפחות מס' ויחזור ויבלע.

השתנה צבע המים אין להגעיל בהם, דיש לחוש שנעשו כציר, שאוסר הרמ"א בסי' תנ"ב ס"ס ה'.



[1] החזו"א (או"ח סי' קי"ט ס"ק ט"ו) נוקט, שבכלי שתשמישו בדבר חריף אין הולכים לכ"ע אחר רוב תשמישו, שהרי חריף מחזיר הבליעה לשבח. וע"ע' במועדים וזמנים ח"ד סי' רפ"ב.

[2] ואף דלכאו' תתאה גבר, מ"מ עירוי מהני רק לחומרא, כמש"כ הפמ"ג יו"ד ס"ס ס"ח.

[3] ובט"ז (יו"ד ר"ס צ"ג) ר"ל בדעת בעל העטור שזו חומרא דקדשים ובאמת בחולין הוא רק גזירה דרבנן. בגמ' ובראשונים שם מבואר שבליבון גמור ע"י גחלים אפשר להכשיר גם כלי חרס, אלא שהיסק בגחלים מועיל רק מבפנים, ובזה חששו שלא יעשה טוב. והפמ"ג מסתפק בעבר ועשה אם קנסו גם בדיעבד. ובתוס' ובראשונים שם מבואר שבהחזרה לכבשן ודאי מועיל, או משום שכיון שמכניס לכבשן גילה דעתו שאינו מקפיד (ב"ח תנ"א) או שבשעה מועטת מוכשר ואינו חושש (מפרשי ש"ע שם).

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל