היכן לערוך את הקניות לפסח?

בפרוס עלינו חודש ניסן, נהגו ישראל לעסוק בקניות. אכן, "צרכי עמך ישראל מרובים", ואין לך זמן בו ניכר הריבוי של צרכי ישראל כמו חג הפסח. בצאתנו לקניות, רבים מאתנו – בפרט מי שמתגורר מעבר לגבולות ישראל, אך גם אלו היושבים בארץ הקודש – עשויים לעמוד בפני שאלה הלכתית שכיחה.

בדידי הוי עובדא שלקראת חג הפסח, פתח אדם, אינו-יהודי המתגורר באנגליה, חנות מיוחדת תחת השם "חנות הפסח". בחנות נמכרו כל המוצרים הידועים והנחוצים לקראת החג, במחירי רצפה. כעת נשאלת השאלה: האם מותר (או ראוי) לקנות בחנות זו, ולחסוך בהוצאות החג, או שמא חובה (או ראוי) לקנות דווקא בחנויות שבבעלות יהודית בעיר, למרות יוקרם היחסי של המחירים?

שאלה דומה עולה כאשר היתרון אינו המחיר, אלא הנוחות. האם מותר או ראוי לערוך קניות בסופר הממוקם בקניון גדול, כך שניתן לשלב קניות אלו יחד עם שאר צרכי החג (כגון ביגוד וכדומה), ובכך לחסוך בזמן ובטרחה – או שמא יש לטרוח להפריד בין הפרשיות, וללכת במיוחד לחנות המקומית שבבעלות יהודית?

במאמר הנוכחי נעסוק בשאלה זו, תוך בחינת ההלכה הפסוקה, וההבחנה האפשרית בין טרחה קטנה לבין טרחה מרובה, הפסד קטן להפסד גדול. כמו כן, נזכיר את השאלה של יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, ואת מעמדם ביחס לנושא הלכתי זה.

"כי תמכרו ממכר מיד אמיתך"

המקור הראשון שעוסק בשאלת העדפת מסחר עם יהודי מעם אינו-יהודי מופיע בספרא.

בפסוק (כה,יד) נאמר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו". על כך נדרש בספרא (בהר, פרשה ג א): "מנין כשהוא מוכר, לא תהיה מוכר אלא לעמיתך? – תלמוד לומר: וכי תמכרו ממכר לעמיתך; ומנין כשהוא קונה, לא תהיה קונה אלא מיד עמיתך? – תלמוד לומר: או קנה מיד עמיתך. אין לי אלא קרקעות שבהם דיבר הכתוב. מנין לרבות דבר המטלטל? – תלמוד לומר: ממכר, לרבות דבר המטלטל".

דרשה זו מובאת בדברי רש"י על הפסוק, וכך מופיעה ההלכה בקצרה בספר החינוך (מצוה שלז): "ועוד דרשו בזה הכתוב, אם באת לקנות קנה מישראל, שנאמר או קנה מיד עמיתך". ובפשט הדברים אין זה רק במקח וממכר, אלא בכל היחסים הממוניים שבין אדם לחברו, חלה חובת ההקדמה של ישראל לנכרי.

הלכה זו אינה מופיעה בדברי גדולי הראשונים והפוסקים, כולל הרמב"ם וה'שולחן ערוך'. ואולם, היא מובאת בדברי הרמ"א – לא בהלכותיו, אלא בתשובותיו (סימן י).

הרמ"א דן בדבר המהר"ם מפדואה, שהדפיס את היד החזקה לרמב"ם. לאחר מכן בא נכרי והדפיס אף הוא את היד החזקה, ומכרו במחיר נמוך ממהר"ם. הרמ"א אסר על קניה מהנכרי מכמה טעמים, ובתוכם מהטעם שיש להקדים קיום משא ומתן עם יהודי מעם אינו-יהודי. כאמור, ההלכה מובאת גם בדברי ה'חינוך', וגם בתשב"ץ (ח"ג, סימן קנא) פסק כן.

הלכה או "דרך ארץ"

בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סי' תשכד) הביא את פסק הרמ"א, וכתב שמתוך דבריו נראה שגם אם הנכרי מוכר במחיר זול משמעותי מהיהודי (עי' להלן בעניין זה) עדיין חובה לקנות מן היהודי ולא מן הנכרי.

הרב שטרנבוך מעיר שלא נזהרו ישראל בכך, ומעיר שלכאורה הלכה זו מנוגדת להלכה פסוקה ב'שולחן ערוך' (חו"מ סי' קעה, סעיף מא; מקור ההלכה מדברי התוספות והרא"ש), שכתב שאין איסור למכור בית (בחוץ לארץ) לנכרי, ולהעדיפו על קונה ישראל, במקום שהנכרי מציע מחיר גבוה יותר מהיהודי. מכאן, לכאורה, שבמקום שמדובר בהפסד כספי אין חובה לשאת ולתת עם יהודי ולא עם נכרי.

יתרה מזו, יש להעיר בכך שהרמ"א אינו מוסיף מאומה על דברי ה'שולחן ערוך', ומתוך שתיקתו משמע שהסכים לפסק ההלכה. בכך לכאורה סותר הרמ"א את דבריו בתשובה הנ"ל.

כבר העלה סתירה זו המהרש"ם בספרו 'משפט שלום' (סימן קפט), שם התפלא על הרמ"א (וגם על ה'חתם סופר', חו"מ סימן עט) שסברו שיש להקדים הקניה מישראל אפילו אם הנכרי מוכר יותר בזול, ואם כן שפיר והגון לחפש בזול אפילו אצל העכו"ם.

המהרש"ם כתב לבאר שלדידן אכן אין חיוב לקנות בהפסד מן היהודי ולהעדיפו על הנכרי, אלא שמדובר במידה טובה בלבד, ואין כוונת הספרא אלא לרמז בלבד ולא להלכה פסוקה מן התורה. יש להוסיף על דבריו שבגמרא (ברכות יג) אנו מוצאים דרשה אחרת מדברי הכתוב, ובוודאי שאין הכרח לומר דברי הספרא הם דרשה גמורה. כך, בפסיקתא (ויקרא כה, יד) מפורש שהלכה זו היא מהלכות "דרך ארץ", ומבואר שאינה מעיקר הדין.

בכך יש לבאר מה שהלכה זו לא הובאה ברמב"ם וב'שולחן ערוך'. אמנם ישנן הלכות של 'דרך ארץ' המובאות ב'שולחן ערוך' (עי' למשל באורח חיים, סימן קע), אבל כמו כן יש הלכות רבות במידות ודרך ארץ שאינן מובאות, ומקומם בספרי המוסר והמידות.

עוד ייתכן לומר שדברי הספרא נאמרו רק על נכרים מסוימים, כלשון הפסיקתא (שם): "לימדה התורה דרך ארץ שלא יהא מוכר אלא לעמיתו, ולא יהא קונה אלא מיד עמיתו, מפני שהעכו"ם אנסים ומתעללים עלילות ברשע". מכאן ייתכן שאין ההלכה חלה על אינם-יהודים שאנו חיים אתם בשלום, ואשר חוקיהם ומשפטיהם מושתתים על האמת והצדק.

יש לציין שגם ה'חפץ חיים' בספרו 'אהבת חסד' (פרק ה, הערה יב) מזכיר את הסתירה שבהלכה זו, ומיישב בדרך דומה להנ"ל, בחילוק בין חיוב לבין מצווה. לדבריו, אין חיוב להעדיף יהודי גם כאשר יש בכך הפסד, אך עדיין יש בכך מצווה.

שיעור ההפסד בהעדפת מקח ישראל

כאמור, מדברי הרמ"א והתשב"ץ מבואר שיש להעדיף את המשא ומתן עם ישראל, גם כאשר יש בכך הפסד. גם לפי הצד שאין בכך חובה, בוודאי שיש בכך "דרך ארץ" ומעשה ראוי. השאלה היא: באיזה הפסד מדובר? עד כמה צריך אדם להיות מוכן להפסיד כדי לקיים הלכה זו?

מפשטות דברי הרמ"א מתבאר, לכאורה, שהלכה זו נאמרה אפילו במקום הפסד גדול, שכן לא פירש שיש להבדיל בשיעור ההפסד. מתוך סתימת דבריו נראה אפוא שגם בהפסד מרובה יש להקדים את המסחר עם יהודי על-פני אינו-יהודי.

כך באמת פירש את דברי הרמ"א בספר 'שערים המצוינים בהלכה' (ח"א סי' סב, בקונטרס אחרון אות א), וכן כתב בשו"ת 'מנחת יצחק' (ח"ג סימן קכט אות ג). גם בשו"ת התשב"ץ הנ"ל סתם את דבריו, ולא חילק בכך.

הפסד מועט ומרובה

אולם, בספר 'אהבת חסד' (פרק ה, סעיף ה, בהגהות נתיב חסד סוף אות ט) הזכיר את תשובת הרמ"א כאמור, וסיים שבוודאי מדובר דווקא בדבר מועט. גם בהמשך דבריו (שם, סעיף ז) כתב שמוטב לקנות מישראל "אפילו אם יצטרך להוסיף מעט יותר".

יש להביא מקור לשיטתו מתוך דברי התוספות במסכת עבודה זרה (כ, א). בגמרא שם מבואר שיש להקדים נתינה לגר (לגר תושב) למכירה לעובד כוכבים. התוספות (ד"ה רבי מאיר) הקשו שהרי אין כל חובה לתת מתנות ליהודי, ולא למכור את אותם החפצים לנכרי – ואיך ייתכן שיש להקדים נתינה לגר ממכירה לנכרי? לכך תירצו: "ויש לומר, דדוקא נבילה שאינו שוה אלא דבר מועט לישראל, שלא היו עובדי כוכבים מצויים ביניהם, ולגר היא שוה הרבה כשאר בשר".

כלומר, במקום שיש הפסד מועט, יש להקדים נתינה לגט ממכירה לנכרי – אבל במקום שיש הפסד משמעותי, אין כל דין קדימה.

בספר 'שער משפט' מרחיב הלכה זו אף לעניין הלוואה בריבית: האם יש חיוב להקדים הלוואה לישראל בחינם (ללא ריבית) להלוואה בריבית לגוי? ה'שער משפט' פוסק שהדבר תלוי במידת ההפסד: במקום הפסד מועט, יש להעדיף את ההלוואה בחינם ליהודי, אבל במקום הפסד מרובה מותר להלוות את המעות לגוי. כך גם פסק בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג, סימן צג) כדבר פשוט.

ברמ"א עצמו מביא הלכה זו – דין קדימה של הלוואה בחינם לישראל להלוואה בריבית לגוי – כמקור לדין קדימת יהודי במשא ומתן. מכאן שהלכה זו תקפה דווקא במקום הפסד מועט, ולא במקום הפסד מרובה.

פסיקת ההלכה

מה נקרא הפסד מועט ומה נקרא הפסד מרובה?

כמה פוסקים כתבו שהשיעור בכך הוא כמו שיעור אונאה, דהיינו שתות מן הקרן (17%). ייתכן שהטעם הוא מפני שאנו לומדים את החיוב לקנות מישראל מפסוק "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את עמיתו", ומכאן שיש לדמות את השיעור לשיעור אונאה. אנו אף מוצאים שימוש בשיעור זה להלכות נוספות (עי' חו"מ סימן קט).

אולם מפוסקים אחרים שלא נתנו שיעור בזה, נראה שאין לכך שיעור מדויק, אלא תלוי בכל אחד ואחד מהו אצלו הפסד מועט. כך נראה מסתימת דברי ה'אגרות משה' בעניין, וכן מובא בשו"ת 'שרגא המאיר' (ח"ה, סימן לא, אות ב). בוודאי שכאשר מדובר בסוחר, שאינו קונה לצרכי עצמו אלא לצרכי מסחר, גם הבדל קטן מצדיק קנייה מן הנכרי, שכן פרנסתו תלויה בכך. כך עולה מדברי התוספות (ב"מ עא) בנוגע להלוואה לנכרי בריבית, ומפורש הדבר בשו"ת מהר"ם שיק (חו"מ סימן כא), בשו"ת ישכיל עבדי (ד, ו, ב) ובשו"ת אגרות משה הנ"ל.

שאלת הטרחה

בנוגע לשאלת הטרחה, כתב בשו"ת מהר"ם שיק שיש להחמיר: "אמנם משום טירחא, דטריחא ליה מילתא יותר לקנות מישראל מאצל הנכרי, לא שמענו (שיהא מותר משום כך לקנות מגוי) כיון דעל ידו יבוא הנאה לישראל. וכי מילתא זוטרתא היא ליהנות ולהחיות את ישראל. ומחוייב כהאי גונא שהוא לא חסר וחבירו נהנה לקנות מיד ישראל".

אולם, ב'חכמת אדם' (נג, כג) כתב להשוות טרחת הגוף להפסד ממון (בנוגע לשאלת ביטול איסורים), ולכאורה כך הדין אף בענייננו. בנוגע להליכה אנו מוצאים בשו"ת הרשב"א (חלק א, סימן תל וסימן תרפז; עי' בית יוסף, אורח חיים סימן קיט) שטרחת הליכה אינה חשובה 'טורח'. אך המהרש"ם בתשובותיו (חלק ב, סימן פא) הביא את תשובת הרשב"א, שבתשובה אחרת האריך להוכיח שאין להשוות טרחה לטרחה, והילוך רב בדרך רחוקה בוודאי נחשבת לטרחה.

יש אפוא מקום להקל כאשר ההבדל הוא משמעותי.

דין יהודי שאינו שומר תורה ומצוות

הלכה זו של קדימת משא ומתן עם ישראל כלפי נכרי נאמר לכאורה רק ביהודי שומר תורה ומצוות. כן יש ללמוד ממה שהפסוק מתייחס ל"עמיתך", שהכוונה היא ליהודי שומר תורה ומצוות, כמבואר בגמרא (בבא מציעא נט, א).

מכאן כתב בשו"ת מנחת יצחק הנ"ל שיש להעדיף יהודי שומר מצוות על-פני יהודי שאינו שומר מצוות, וכבר פסקו כן כמה פוסקים (עי' שו"ת חתם סופר חו"מ סימן קלד; שו"ת חקרי לב חו"מ סימן קלט).

מנגד, מעמדם של יהודים שאינם שומרי מצוות כיום אינו ברור, ובוודאי שראוי להקדים קנייה מיהודי שאינו שומר מצוות לנכרי.

יש להוסיף שהדיון הנ"ל אינו מתייחס שליהודי שמתקשה בפרנסתו, וזקוק לסיוע כדי שלא יפשוט את הרגל. במקרה זה בוודאי שמצווה לקנות ממנו, גם במקום הפסד, וניתן לקזז ולשלם את ההפרש מכספי מעשר.

מאחלים לכל קורא "קניות כשרות" שיקדימו "פסח כשר ושמח".

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *