מקובל בהרבה שטרי מכירת חמץ להשכיר מקום או חדר לגוי וע"י כך להיפטר מבדיקת חמץ בגדר של חמץ של גוי ( היות ואנו גם מוכרים את החמץ ) ברשות הגוי ולכאורה זה בכלל לא פשוט
שהרי הב"ח בסימן תמח סןף ד"ה "ואם "כתב להדיא שלא מועיל להשכיר לגוי (ומה שמובא מהפר"ח יש לחלק ששם זה חמץ של גוי בעיקרו אבל אצלינו זה הרי חמץ שלנו בעיקרו)
. וכן בחיי אדם סימן קיט ס"ק י"ח לקראת הסוף ,כתב שלא מועיל !
(אם אפשר מקורות להיתר ההשכרה)
בברכת פסח כשר ושמח דוד
תשובה:
שלום רב.
לגבי דירה הנמכרת לגוי לימי הפסח נחלקו הדעות אם חייבים לבודקה בדיקת חמץ, והמנהג להחמיר בכך לגבי בית שנמכר ביום י"ד בניסן [לאחר זמן המכירה] ולהקל בבית שנמכר ביום י"ג [ויש שהחמירו על עצמם שלא לסמוך לענין זה גם על מכירת יום י"ג.
חשוב לציין! זמן המכירה אינו היום בו בעל החמץ מגיע לביתו של הרב לערוך את שטר המכירה, אלא הזמן בו הרב מוכר את החמץ לגוי! ומנהג רוב בתי הדין לערוך שתי מכירות נפרדות כאשר על בעל החמץ לציין בפירוש באיזה זמן הוא מעוניין למכור את חמצו.
אדם שמעוניין במכירת י"ג צריך להחמיר שלא להשתמש במקום הנמכר כבר מזמן המכירה אף שהוא עוזב את הבית רק למחרת, כדי שלא יראה שהמכירה היא רק מהשפה ולחוץ.
מקורות:
במשנה ברורה סי' תלו ס"ק לב קיבץ את הדעות בזה, וכתב, שלגבי מכירת י"ד דעת המקור חיים והחיי אדם שהיא אינה פוטרת מבדיקהמאחר שבזמן החיוב החמץ עדיין ברשותו של הישראל, אולם בשם הבנין עולם ציין שחולק וסובר שכיון שהוא יודע שימכור מחר אין טעם לחיוב הבדיקה, שכן בזה שימכור למחרת הוא כבר מקיים את מצות השבתת החמץ מהבית. והביא שכן כתבו החתם סופר והאשל אברהם ושכך הוא מנהג העולם. לענין מכירת י"ג נקט המשנה ברורה שיש להקל יותר, ונראה שעדיין ניחא לו שלא לסמוך לכתחילה על המכירה לענין זה אף שמעיקר הדין אין בכך כל בעיה, לכן יש מאנשי מעשה שמקפידים על כך.
ראוי לציין, שאדם שמעוניין לקיים מצוה זו בברכה, צריך לשייר בביתו ארבע אמות שאינו מוכרם לגוי כדי שיוכל לקיים מצוה זו לכל השיטות.
אולי לא הובנתי נכון בשאלתי ,כוונתי על מה סומכים להשתמש בהשכרה ב-י"ג
דדווקא מכירה נחשב כחוץ לרשותו לעניין בדיקה כמבואר בב"ח שציינתי בשאלתי סי'תמח
בברכה דוד
בספר "משפט המכירה" (שער ג פ"ו ס"ד) להגאון רבי עובדיה יוסף טולידנו שליט"א מרבני בית ההוראה האריך הרבה בשאלתך. ואכן, כדבריך, כ"כ גם המקו"ח (סי' תמח ס"ק ח) ועוד, אולם רבים מהפוסקים חלקו ע"ד, וכתבו דאדרבה, שכירות עדיפא, דהא במכירה הרי"ז הערמה ניכרת, שהרי באמת אין כוונתם להקנות קרקע. וכיעוי' בחת"ס (או"ח סי' קיז) שכתב דהמנהג הנכון להשכיר את הבית, וז"ל: ואנו אין לנו אלא דין מבואר דקונים אגב שכירת קרקע ומינה לא ניזוע אפילו זיז כ"ש, ואין להזניח הלכות מרווחות מפני פלפולים ודברי חדודים גם כי חביבים עלי דברי דודים. ע"כ. וביאר טעמו, משום דאפילו למ"ד אגב דרבנן, מ"מ בחמץ מועיל מן התורה, דהרי טעם הסוברים קנין דרבנן לא יועיל לקדושין דאורייתא וכדומה היינו משום דהפקר בית דין אינו אלא להפקירו מיד המקנה ולא להקנותו להקונה ולא מתקדשת האשה עי"ז, וא"כ בחמץ סגי לן בהפקר ולא צריך יותר, והך דהפקר בי"ד הפקר בודאי דאורייתא הוא, ודי בזה להעמיד מנהג כל ישראל להקנות החמץ ע"י קנין אגב שכירות קרקע ואין לפקפק. עכת"ד. וא"כ נדחו דברי המק"ח, שהרי מצד הישראל חשיב הפקר, ולא הוי בבית הישראל כלל. [ועי' במ"ש לדון בדבריו באורך בשו"ת דעת תורה (סי' קנ), וכתב לתלות זאת במה שנח' האחרונים אי שכירות ליומיה ממכר לגמרי, או רק לענין אונאה. ובשואל ומשיב (מהדורא תליתאה ח"ב סו"ס קמח) כתב לדחות דברי המקור חיים בזה"ל: ובאמת שהרבה נהגו להשכיר בלבד, ואני משתאה אם יצא הדבר מפי אדם גדול, והרי כל שביטל החמץ רק דמדרבנן צריך ביעור והמכירה הוה כביעור, וא"כ אם נאבד החמץ ואבד ולא קיבל אחריות רק חמצו שמכר נאבד, ואיזה אחריות שייך כאן, וכ"ז שהוא בעין אינו שלו, ואם יאבד שוב נאבד, ולא דמי להך דסי' תמ דשם החמץ הוא דעכו"ם והישראל מקבל עליו אחריות, וא"כ אין ביד הישראל לבטל, וממילא כל שאחריות עליו, אף באם העכו"ם רק אלם, מ"מ קבלת אחריות מחייבו באונסין, והו"ל כשלו, אבל כאן החמץ הוא שלו, וא"כ יכול לבטלו. ומה שצריך מדרבנן ביעור, הרי מכרו וכל שיגנב לא שייך אחריות, דהרי מה"ת החמץ הפקר, ומדרבנן מכרו לנכרי, ואם אינו חייב לשלם, מה בכך. וז"ב כשמש, ודברי המק"ח תמוהים לפענ"ד. עכ"ל. וכ"כ מהר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' רמו) לדחות את דברי המקור חיים, דלמה יחשב באחריות ישראל, הרי לא קיבל עליו אחריות. ומדין שומרין או דתפיס לי' אזוזי, הרי בנכרי לא שייך דין שמירה בסתמא, ואף אם יאבד לא ישלם לו הנכרי, הרי זה אינו מדינא, כי מדינא יתחייב לשלם, רק דהעכו"ם יגזול ממנו או בדיניהם, הנה זה הוי דעה דחויה לומר דאם הנכרי אלם נחשב אחריות, ולא קיי"ל כן. עכ"ל. ועי"ש עוד שדחה דבריו מכמה אנפי. אלא דגם מ"ש הפוסקים להעדיף שכירות כדי שלא יראה הערמה, כמשי"ת בסמוך, כתב מהרש"ק לדחות סברתם, וז"ל: לדידי שניהם שוין, דמכירה ודאי טובה. ומ"ש רו"מ דהוי הערמה, מה בכך, לא מבעיא לדעת החולקים על התב"ש אף בדאורייתא מהני הערמה. ואף לפ"ד התב"ש, נמי א"ש, דהרי ממ"נ מן התורה נהי דהערמה לא מהני, מ"מ הרי גם גוף המכירה של החמץ הוי רק הערמה, וא"כ אינו מכירה, רק דמן התורה בביטול בעלמא סגי, א"כ מה בכך דהקרקע הוי של ישראל, הרי בטלו, ומדרבנן דלא מהני ביטול, הרי מדרבנן מהני הערמה, א"כ כמו דלא איכפת לן מה דמכירת חמץ הוי הערמה, כן לא איכפת לן מה דמכירת המקום הוי הערמה, לכך המכירה הוי טובה וגם השכירות הוי טובה. עכ"ל. וע"ע בשו"ת בית שלמה (דרימר, או"ח סי' ע) שכתב דהפוס' פקפקו ע"ד המקו"ח, וע"כ כתב להתיר עכ"פ בהנאה. ע"ש. וכן הביא בשו"ת אגודת אזוב מדברי (או"ח סי' יג אות ב) לדחות מהגאון מוהר"י יוסקי וז"ל: איני רואה הקפד בקנין קרקע מהא דכתב המק"ח בחי' (סי' תמח ס"ק ח) וכו', דהא אחריות לא מצינו אלא היכא דצריך לשלם מכיסו, אבל לא היכא דיפסיד. ועוד, דהתינח לעבור בפסח על בל יראה, אבל בעבר עליו הפסח ה"ה עצמו, כמבואר בח"י (סי' תמ ס"ק ד), וכ"כ הפנ"י. ואינו דומה למ"ש המג"א (בר"ס תמא) בשם הרא"ש, דהתם שייך לקנוס לישראל שישלם מעות, וכמ"ש המג"א (שם בס"ק ג ד"ה ואם), משא"כ במכירה שאומר להנכרי הקונה הרי שלך לפניך, וממילא מותר החמץ לישראל כמ"ש הח"י והפ"י הנ"ל. עכ"ל. [אם כי בשו"ת אגודת אזוב מדברי עצמו לא נחה דעתו בזה.] וכיו"ב כתב גם בשו"ת דעת תורה (או"ח סי' קמט ושם סי' קנ ד"ה ואמנם), שכתב בזה"ל: ואף שהמק"ח החמיר דשכירות ל"ק אלא לחומרא, וכבר קדמו הב"ח (סי' תסח), אבל כבר באו אחריו בתשו' מהר"י אסאד (חאו"ח סי' קכד) ושו"ת מהר"ם מרוטנבורג (האחרונים סי' יא) ועוד כמה אחרונים ודחו דבריו. ע"כ. וסיים: וא"כ מנהגן של ישראל תורה, ואין לפקפק כלל. וכ"כ בשו"ת חמדת אפרים (או"ח סי' כג בהג"ה) משם הזי"ר (ח"א דף לא). וכ"כ בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קכד), עי"ש.
ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' כב אות ט) כתב דשכירות עדיפא, דהא במכירה יש צורך להקפיד על קנין שטר, ושהמוכר עצמו יחתום על השטר, ואילו בשכירות א"צ לחוש, כי מעיקר הדין נקנה שכירות בכסף לחוד, והרבה פוסקים כתבו שאף במקום שכותבים את השטר, נקנה בכסף לחוד. וגם כי בשכירות כזו, שהוא רק על שני שבועות, אין דרך לכתוב שטר, ולא הוי מקום שכותבים את השטר. ע"ש. [וע"ש שכתב עוד, דאי ימכור את הבית לגוי, הרי נפטר הבית ממזוזה, ושוב כשקונהו אחר הפסח, צריך לחזור ולקבוע מזוזה, שלא יהיה תעשה ולא מן העשוי. ויל"ע בזה, ואכמ"ל.] וע"ע בשו"ת קול יהודא (גרינפלד, סי' יט. וכ"ה בשו"ת מהרש"ג ח"ב קו' קול יהודא סי' ה) שכתב ע"פ סברות אלו להקל במכירת מניות, ובהשכרת מקומם, ולא חיישי' דאחריות הישראל עליו.
וע"ע בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"א סי' יב) שהביא דברי המקור חיים, אך שוב כתב דהנכון לכתוב חצר בשכירות, דשמא יתגלה דהיה ריעותא בהשטר ובשכירות י"ל אקנין כסף לחוד, ובמכירה קנין כסף לחוד ל"מ, ואף דאחר הפסח נוכל לסמוך אשיטת הפוס' דחמץ נקנה בכסף, וכמ"ש המג"א בסי' תמח, אך שמא יתגלה הריעותא באמצע הפסח במכירה יתבטל כל הקנין, ובשכירות יועיל, דעל שכירות לזמן מועט אין דרך לכתוב שטר. עכ"ל. והביא שכ"כ בשו"ת שי"צ (סי' י), ושכן המנהג בכל הקהלות, לכתוב חצר בשכירות. ע"כ.
וכן הוא בנוסחאותיהם של גדולי ישראל, כיעוי' בנוסח שטר מכירת חמץ שהביא בקיצור שלחן ערוך (גאנצפריד, סו"ס קיד), ובנוסח שטר מכירת חמץ שכתב החת"ס ורבו מהר"נ אדלר. ועוד. וכ"כ גם בשו"ת בית שלמה (סי' עד), שבחר לכתוב בשטר מכירת חמץ שכירות על המקומות, שכן הוא הנוסח מגדולי אשכנז. וכ"ה בנוסח שטר מכירת חמץ של הנוב"י (שהובא בשו"ת שיבת ציון סי' י ויא), דעי"ש שכתב להשכיר את החדר ולא למכור, וביאר טעמו, בכדי שלא יבואו לידי מכשול, כי לפעמים אין החדר שלו אלא בשכירות. ולכן תיקן רק להשכיר, משום לא פלוג. וכן הביאו משמו בשו"ת מנחת משה (ח"א או"ח סי' טו דין יט) ובשו"ת חבלים בנעימים (ח"ב או"ח סי' כג אות ב), וכן הסיק שם עיקר. וכ"ה בנוסח שט"מ חמץ המובא בראשית בכורים (סי' ה). וכ"כ בשו"ת זכר שמחה (במברגר, סי' נז) דנוהגין בשכירות, ושכ"ה בנוסח שבהגדת צלי אש. וע"ע בסמוך. [וכזאת ראיתי שכתב גם בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' כב אות ט) וז"ל: כ"נ שא"צ להזכיר מכירת הרשויות, ואף שכתב המקו"ח (סי' תמח) שצריך למכור הרשויות, בכ"ז באשר ע"פ רוב דרים אצלינו בדירות שכורות, א"כ אין תועלת בזה. עכ"ל. הרי שנקט בפשיטות שישכיר לו את מקום החמץ. איברא, דבשו"ע שלו (או"ח סי' תמח סעי' יא) כתב בזה"ל: או על ידי אגב קרקע, דהיינו שימכור להנכרי גם החדר שהחמץ מונח בתוכו. עכ"ל. הרי נקט שימכור לו את החדר, ושמא בהלכותיו לא בא אלא לומר שיעשה גם קנין אגב, ולא כתב כיצד יעשהו. וצ"ע.
גם המשנה ברורה (סי' תמח ס"ק יט) לא הזכיר חומרא זו, ועי"ש בביאור הלכה (ד"ה בדבר מועט) דמשמע דנקט לדינא כדעת החולקים על המקו"ח. ע"ש. וע"ע בשו"ת אמרי נועם (הורוויץ, סו"ס ב). ועי' גם בקיצור שו"ע עם מעדני שמואל (סי' קיד ס"ק ו) שהביא להקת פוסקים הסוברים שישכיר את הבית.
השאר תגובה