לתרומות לחץ כאן

חיוב מזונות הבנים

אב"ד אונגוואר

מתוך ספרו משנת הכתובה

מזונות הבנים

אחד הענינים שנידונים דרך קבע בבתי הדין בכל הסכם גירושין, הוא שיעור המזונות שיוטל על הבעל לספק לגרושתו לצורך בניו הגדלים בביתה. בענין זה חילקו חכמים בין בנים קטנים שאינם בני שש שנים לבנים גדולים שבני שש שנים ועד הגיעם לגיל מצוות, ובין בנים אלו לבניו הגדולים שמגיל י"ג שנים ולמעלה. פרטים רבים נאמרו בחלוקה זו ובנפק"מ העולות ממנה, ונבארם אחד לאחד בפרק שלפנינו.

כמו כן יש לידע, שבחלק מבתי הדין כיום נוהגים לחייב את האב לפרנס את בניו עד שימלאו להם י"ח שנים. חיוב זה יסודו בתקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד, ובפרק שלפנינו נעסוק בפרטיה של תקנה זו והויכוח אודות תקפותה.

מנהג נוסף השתרש בעשרות השנים האחרונות, שלאחר שבית הדין קובעים את סך המזונות שהאב חייב לתת לבניו, מצמידים סכום זה למדדים המשתנים של יוקר המחייה או לשכרו של האב ממלאכתו. כמה פקפוקים יש בהנהגה זו, והכרעת הדברים תובא להלן.

מקום מיוחד נתנו בפרק זה, למחלוקתם של הראשונים והאחרונים, אם האב חייב לזון את בניו שנולדו לו שלא במסגרת הנישואין, או על ידי נישואין שנעשו באיסור, נידון זה יבואר בארוכה, תוך בירורה של השאלה על מי נטל ההוכחה שאכן בניו הם ולא של אדם אחר.

האב זכאי לדרוש שבניו ידורו עמו כדי שיוכל לחנכם לתורה ולמצוות. החילוקים שיש בדין זה בין בנים לבנות, והכרעת ההלכה במקרה שנראה לדיין שטובת הבנים לחיות אצל אמן, יבוארו להלן.

יש שנהגו לפרנס את בניהם ממעות מעשר כספים שיש בידם משכר מלאכתם. בפרק שלפנינו נדון במקורותיו של מנהג זה, ואם ראוי לנהוג בו הלכה למעשה.

חיוב מזונות בקטנים שאינם בני שש שנים

החיוב וגדרו

א. חיוב גמור מוטל על כל אדם מישראל לפרנס את בניו ואת בנותיו ולדאוג לכל צרכיהם, עד שימלאו להם שש שנים [על החיובים השונים המוטלים עליו ביחס לבניו שבני שש שנים ומעלה, ראה להלן דין כז ואילך][1].

על גדרו ומקורו של חיוב זה נחלקו ראשונים: יש מבארים, שהואיל ודרכו של עולם הוא שהאם דואגת למזונות בניה ומוסרת נפשה להמציא להם את כל צרכיהם, יש לחשוש שאם לא יספק להם האב את פרנסתם תקמץ האשה מפיה ותכלכלם במעות הניתנים לה למזונותיה. משום כך נקבע, שבכלל שיעור המזונות הניתן לאשה מיד הבעל, יוסיף לה הבעל גם את הנצרך לפרנסת בניהם. לדעה זו, חיוב "מזונות הבנים" אינו מוטל על האב ביחס לבניו, אלא הוא בכלל חיוביו לאשתו. וממילא, להצד שהבעל חייב לזון את אשתו מדאורייתא [ומדכתיב שמות כא, י "שארה לא יגרע", ראה לעיל פרק א דין א-ב], אף חיובו לזון את בניו מדאורייתא הוא[2].

אחרים מבארים, שחיובו של האב לזון את בניו תקנת חכמים מיוחדת היא שנתקנה באושא [ראה ר"ה לא ע"ב שעשר גלויות גלתה סנהדרין ואחת מהן לאושא, ותיקנו שם כמה תקנות בצרכי הציבור], ואינה מכלל חיובי האישות שמחוייב בהם הבעל כלפי לאשתו[3].

הנפקא מינה במחלוקת זו, באופנים שאינו חייב לזון את אשתו [וכגון שמתה או התגרשו, או שאמרה "איני ניזונת ואיני עושה"]: לדעה הראשונה שחיובו לזון את בניו הוא מכלל שיעור המזונות שעליו לספק לאשתו, כאן שאינו חייב במזונותיה פטור הוא גם ממזונות בניה. אך, לדעה השניה שתקנת חכמים מיוחדת היא, חייב הוא בכך אף באופנים אלו. להלכה, כתבו ראשונים ואחרונים, שחיוב מזונות הבנים תקנה בפני עצמה היא ואינה מכלל חיוב מזונות האשה, ולכן, אף באופנים אלו שאינו חייב לזון את אשתו עליו לספק לבניו הקטנים את מזונותיהם[4].

לאחר מות האב

ב. חיוב זה המוטל על האב, לזון את בניו הקטנים מנכסיו, אינו חל עליו אלא בחייו, ואין נכסיו משועבדים לכך לאחר מותו. ולכן, אם מת והניח אחריו בנים גדולים וקטנים, אין בניו הגדולים חייבים לכלכל את אחיהם הקטנים מירושת אביהם. אלא יחלקו את נכסי הירושה שווה בשווה, ויהיו בניו הקטנים ניזונים מכאן ולהבא מחלקם המגיעם על פי דיני הירושה [ואף על פי ששאר חיובי הממון המוטלים עליו (כגון הלוואה או תשלומי נזיקין) אינם בטלים במותו, וניתן לגבותם מנכסיו, שונה הדבר לענין חיוב המזונות, שמתחילה לא נתחייב האב לזונם אלא בשעה שהוא חי][5].

אך, במקרה שהניח האב אחריו בנים גדולים ובנות קטנות [שאינן נוטלות חלק בירושה], יש לחייב את בניו הגדולים לדאוג לפרנסת אחיותיהם הקטנות משום מצות צדקה, שהרי הן נותרות לאחר מות האב בלא מזון ומחייה, וראה הערה[6].

כשיש לבנים נכסים

ג. כשיש לבנים נכסים ממקום אחר [וכגון שנפלה להם ירושה מאבי אמם לאחר מותה], ויש בנכסים אלו כדי לספק להם את כל צרכיהם ברווח, נחלקו ראשונים, אם האב חייב לספק להם את מזונותיהם משלו [מחלוקת זו אמורה לענין קטנים שאינם בני שש שנים. על דינם של גדולים יותר ראה להלן דינים כז, לג]. להלכה הכריעו הפוסקים שאף באופן זה חייב האב לזון את בניו [ולענין טענת "קים לי" ראה הערה][7].

ומכל מקום כתבו אחרונים, שבאופנים שהאב פטור ממזונות אשתו [וכגון שמתה או נתגרשו, או שאמרה "איני ניזונת ואיני עושה"], הכל מודים שאינו חייב במזונות בניה אלא אם כן אין להם מעות או נכסים אחרים שיוכלו להתפרנס מהם, ובטעם דין זה ראה הערה[8].

ניזונו זמן מה מנכסיהם

ד. לדעת הסוברים לעיל, שאף כשיש לבנים נכסים משלהם חייב האב לדאוג לפרנסתם, נראה שאם היו הבנים מתפרנסים תקופה מסוימת ממעות שלהם [שנפלו להם בירושה מאבי אמם, או שניתנו להם כדמי בושת וחבלה שאין האב זוכה בהם[9]], וכגון שלא היה האב מצוי בעירו או שלא היו לו מעות לצרכי מזונותיהם, חייב האב להשיב להם כל מה שהוציאו לצורך מזונות, ובטעם הדבר ראה הערה[10].

קטן חריף

ה. כאמור לעיל, חייבו חכמים את האב לזון את בניו עד שימלאו להם שש שנים. ונחלקו אחרונים: יש סוברים, שאם הבן [שאינו בן שש שנים] חריף בדעתו ומפותח בשכלו כמו בן שש שנים ומעלה, אביו פטור מלספק לו את מזונותיו [אלא שמשום מצות צדקה יש לחייבו לדאוג לפרנסתו, לפי שהוא האדם הקרוב לו ביותר, וכפי שיתבאר להלן לענין מזונות בניו שלאחר שש שנים][11]. ויש סוברים, שאף על פי שהוא חריף דעת כמו בן שש שנים אביו חייב לדאוג למזונותיו. לפי ש"לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין", וכשקבעו שהאב חייב לזון את בניו עד שימלאו להם שש שנים, לא חילקו לענין זה בין חריף לשאינו חריף[12].

בני עבדו העברי

ו. כשם שחייב אדם לזון את בניו, כך חייב הוא לזון את בני עבדיו העבריים, שנאמר (ויקרא כה מא): "ויצא מעמך הוא ובניו", ודרשו חכמים: "אם הוא נמכר בניו נמכרים, מכאן שרבו חייב במזונות בניו"[13]. ונחלקו הדעות: יש סוברים שאין האדון חייב לזונם אלא עד שימלאו להם שש שנים. לדעתם, הטילה התורה חיוב זה על האדון רק בזמן שאף אביהם – העבד – היה חייב לזונם, ולא לאחר שש שנים שאינו מחוייב בכך אלא מדין צדקה בעלמא. ויש סוברים שעל האדון לזון את בני עבדיו עד שימלאו להם שנים עשר שנים. אחרים סוברים, שהאדון חייב לזון את בני עבדיו אף לאחר שיגדילו, עד שיוכלו לדאוג לכל צרכיהם בכוחות עצמם[14].

החיובים השונים שיש לאב ביחס לבניו

שיעור מזונות הבנים

ז. אף על פי שכאמור לעיל [פרק ב] שיעור המזונות אותו חייב הבעל לתת לאשתו נקבע לפי עושרו וכבודו ולפי כבודה, לענין מזונות הבנים לא חייבו את האב אלא לספק להם את הנצרך לקיומם באופן הרגיל והמקובל בין אנשי העיר ולא יותר[15].

ומכל מקום, כאשר בניו אוכלים עמו על שולחן אחד, חייב האב לתת להם מאותם המזונות שהוא נוהג לאכול, ולפי עושרו ומעמדו, ובטעם הדבר ראה הערה[16].

כמו כן, אם בזמן שהיו בני הזוג דרים יחד הנהיגו את ביתם ברחבות כדרך העשירים, והורגלו בניהם במזונות משובחים ויקרים, אין האב רשאי למנוע מזונות אלו מהם לאחר גירושיו, אלא נותן להם כשיעור שהורגלו בו בהיותם עמו בבית, ובטעם הדבר ראה הערה[17].

כסות ומדור

ח. כשם שחייב האב לזון את בניו, כך עליו לספק להם כסות ומדור. אולם, בשונה מאשה שחייב הבעל לתת לה כסות הראויה לפי כבודו ולפי כבודה, אין האב חייב לספק לבניו אלא את הכסות והמדור הנצרכים להם בצימצום ולא יותר[18].

רפואה

ט. קטן שחלה ונצרך לרופא ורפואות, דנו אחרונים אם אביו חייב לדאוג לו לכל צרכי רפואתו. להלכה, חילקו הפוסקים לענין זה בין אם הוא נצרך ל"רפואה שאין לה קיצבה" [כלומר, שאין ידוע כמה זמן תארך מחלתו ולכמה דמים יזדקק], שבאופן זה על האב לספק לו את כל הנדרש לו להחלמתו, לבין אם הוא נצרך ל"רפואה שיש לה קיצבה" [כלומר, שזמנה של מחלתו קצוב וידוע מראש, ואף דמיה ידועים], שאין האב חייב לשאת בהוצאות הנלוות לה. על ביאור חילוק זה וטעמו ראה הערה[19]. [על יתר הפרטים הנוגעים לחיוב הרפואה, ראה פרק כג][20].

פדיון

י. האב חייב לפדות את בנו מן השבי, ואין חילוק לענין זה בין בניו הקטנים לגדולים. אולם חיוב זה אינו חלק מדיני הכתובה, אלא מדין מצות צדקה, ולפי הכלל הנקוט בידינו לענין מצוה זו, ד"הקרוב קרוב קודם". כלומר, שהאב שהוא הקרוב להם ביותר, קודם לשאר בני אדם בחיוב מצוה זו[21].

אופנים בהם פטור האב מלזון את בניו

בן ממזר

יא. אדם שבא על אשת איש וילדה לו בן [ממזר], יש סוברים שאינו חייב לדאוג לפרנסתו, אף על פי שנחשב הוא לו כבנו לכל דבר. משום שלא מצינו שחייבו חכמים את האב לזון את בניו אלא אם כן נולדו לו בנים אלו בהיתר, ויש חולקים. ובהכרעת  הלכה בזה, ראה הערה[22].

בנו מנכרית

יב. אדם הבא על נכרית והוליד ממנה בן, אין בנו מתייחס אחריו, ואינו חייב במזונותיו. דין זה אמור אף בגר שנתגייר ובנו עמו, שאין בנו מתייחס אחריו משום דקי"ל "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" [ראה יבמות סב ע"א, טוש"ע יו"ד סי' רסט], ולפיכך, אינו חייב במזונותיו[23]. וכן הדין בעבד כנעני שאין בנו מתייחס אחריו[24]. אולם, יש אחרונים שסוברים שאף באופנים אלו חייב האב לזון את בניו, ובטעם הדבר ראה הערה[25].

בני בנים

יג. אף על פי שאמרו חכמים לענין כמה דינים ש"בני בנים הרי הם כבנים", קטנים שאין להם אב, אין סבם – אבי האב – חייב לספק להם את מזונותיהם. אך מכל מקום, משום מצות צדקה יש לו להשתדל בכך יותר משאר כל אדם, שכן אמרו חכמים שבמצות הצדקה "הקרוב קרוב קודם" [כלומר, קודם שנותנים לעני מקופה של צדקה מחזרים אחר קרוביו ומחייבים אותם לספק לו את צרכיו, ראה להלן דין כז ובהערה שם][26].

באופנים שיש ספק אם הוא בנו

הבא על הפנויה

יד. אדם הבא על אשה פנויה וילדה לו בן שלא על ידי נישואין, חייב לפרנסו ככל בן אחר, אלא שעל האשה מוטל להוכיח שממנו נתעברה ולא מאיש אחר [וראה בהערה, שיש חולקים וסוברים שאין אדם חייב לזון את בניו במקום שאינו חייב במזונות אמם][27].

ונחלקו ראשונים: יש סוברים, שאף שאינו חייב בפרנסת קטן זה עד שתוכיח אמו שממנו התעברה, מכל מקום יכולה היא לתובעו שישבע ["שבועת היסת"] שאינו יודע שקטן זה הוא בנו [וכפי שבכל תביעת ממון רשאי התובע להשביע את הנתבע שבועה זו אף שהלה כופר בתביעתו לגמרי][28]. אולם, אחרים סוברים, שאין בידה לתובעו שישבע שבועה זו, ובטעם הדבר ראה הערה[29].

כמו כן נחלקו ראשונים, כאשר יש עד אחד המעיד שמאדם זה נתעברה האשה, אם עליו להכחישו בשבועה: יש סוברים, שהואיל והלכה פסוקה היא בכל מקום שעד אחד מחייב שבועה דאורייתא, אף כאן אין הבועל נאמן להכחיש את דברי העד בלא שבועה, ואם אינו יודע בבירור שלא ממנו נתעברה – עליו לשלם [כדין "מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע", ראה שבועות מג ע"א, ורמב"ם הל' שאלה ופקדון פ"ה הל' ו][30]. אולם, אחרים חולקים, וסוברים שאף באופן זה אין הבועל חייב להשבע שאינו בנו, ובטעם הדבר ראה הערה[31].

ומכל מקום יש לידע, שאין דברינו אמורים אלא כשזינתה עמו ברצון, ובדין טוען הבועל שכשם שזינתה עמו כך אפשר שזינתה עם אחר וממנו נתעברה. אבל אם בא עליה באונס שלא מרצונה, הרי היא בחזקת כשרות, ואין לחשוש שמא נבעלה לעוד אדם אחר שלא על ידי חופה וקידושין, וחייב הוא לפרנס את הבן הנולד לה[32]. [על בן הנולד מנישואין אזרחיים, ראה להלן].

אשת איש שזינתה

טו. אשת איש שזינתה עם אדם אחר ונתעברה, ואין ידוע אם מן הבעל נתעברה או מן הבועל, תולין את הולד בבעל, לפי שרוב בעילותיה ממנו ["רוב בעילות אחר הבעל"], ומן הסתם ממנו נתעברה[33]. במה דברים אמורים, באשה שזינתה בדרך אקראי בעלמא, אולם, אם היא פרוצה ביותר עד שיש לחוש שרוב בעילותיה מאחרים [גדר דין "פרוצה ביותר" יתבאר בהערה], רשאי הבעל לטעון שאפשר שלא ממנו נתעברה, ולפטור עצמו בכך מדמי המזונות עד שתביא ראיה לדבריה[34].

כמו כן, אם ניתן לברר שבני זוג אלו היו פרודים זה מזו זמן כה רב, עד שמן הנמנע הוא שתתעבר ממנו, אין לתלות בו את הולד, ולענין שיעור הזמן בזה ראה הערה[35].

מיוחדת לו

טז. היתה האשה "מיוחדת לו", כלומר שבא עליה כמה פעמים שלא על ידי נישואין והיא רגילה לשהות בביתו, או שהיא משרתת בביתו וידוע שזינתה עמו [ראה פרטי דין זה בהערה], נחלקו בדינה ראשונים: יש סוברים, שבמקרה זה אומדנא מוכחת היא שממנו נתעברה, ויש לחייבו לדאוג למזונות הולד הנולד לה[36]. ויש סוברים, שאף במקרה זה רשאי הוא לטעון שאפשר שזינתה גם עם אחר ולא ממנו נתעברה[37].

ונראה, שאם היו נשואים בנישואין אזרחיים ונולד להם בן, הכל מודים שאין לחשוש שזינתה עם אדם אחר, הואיל והם נוהגים כדרך אישות ולא באופן זנות בעלמא שהוא דבר המבוזה אף לפי חוקות העמים.

טוען בברי שאינו בנו

יז. כאמור לעיל, כאשר מתעורר ספק אם מן הבעל נתעברה או מן הבועל תולין את הולד בבעל, לפי שרוב בעילותיה הימנו. ומכל מקום כתבו ראשונים, שבמקרה שהבעל טוען בודאי שאינו בנו, אין לחייבו ממון בלא ראיה מכרחת, לפי שהתורה האמינתו לאב לומר על אדם המוחזק כבנו, שאינו בנו – מדין "יכיר"[38].

דין זה אינו נוהג אלא באב ולא באם, ולכן, אם היה הבן מוחזק שהוא מבעלה, והאם טוענת שאינו מן הבעל אלא מאיש אחר, אין היא נאמנת להפקיע את חזקתו הראשונה, ועל האיש המוחזק כאביו לדאוג לפרנסתו כאחד מבניו[39].

תוך ג"ח לאלמנותה

יח. אשה שנישאה בתוך ג' חודשים לגירושיה או אלמנותה [בלא להמתין ג' חודשי הבחנה עד שיתברר אם היא מעוברת לראשון], וילדה לאחר ו' חודשים, אינה יכולה ליטול מזונות עבור בנה לא מן הראשון ולא מן האחרון. לפי שספק יש בדבר אם נתעברה מן הראשון וילדה לסוף תשעה חודשים, או שמן השני נתעברה, וילדה בחודש השביעי לעיבורה[40].

הזרעה מלאכותית

יט. בן הנולד בהזרעה מלאכותית, לדעת רבים מהאחרונים מתייחס אחר אביו, וממילא יש לחייב את האב לדאוג לפרנסתו כדרך כל הארץ, ויש חולקים. על מקור הדברים וטעמם ראה הערה[41].

כפייה על חיוב המזונות

כשיש לו מעות

כ. נמנע האב מלזון את בניו הקטנים, בית דין כופין אותו לכך[42] [על אופן קיומה של כפייה זו, אם היא נעשית בשוטים או בדברים בעלמא, ראה הערה[43]].

להשכיר עצמו ולחזר על הפתחים

כא. במה דברים אמורים, כשיש לו מעות המספיקות לו לכל צרכי פרנסתם. אולם, אם אין לו מעות, כתבו אחרונים, שאין כופין אותו להשכיר עצמו למלאכה לצורך פרנסתם, וכל שכן שאינו חייב לחזר על הפתחים כדי לספק להם את מזונותיהם[44]. ויש שחולקים, וסוברים שהאב חייב לעסוק במלאכה ואף לחזר על הפתחים לצורך מזונות בניו[45].

עיכובו מלעקור לחו"ל

כב. התגרשו ויש להם בנים שפרנסתם מוטלת על האב, יש לדון, אם יכולה האשה לעכב בעד הבעל מלעקור דירתו למקום רחוק בטענה שעל ידי כך יקשה עליה לקבל ממנו את צרכי מזונות הבנים בקביעות כנדרש. ומכל מקום נראה, שאם יניח ערבונות מספקים ביד שליש, אין היא יכולה לעכבו בטענה זו. כמו כן יש לדון, לענין אדם שרוצה להשקיע את כספו בעסק מסויים בעל סיכון גבוה, והאשה מונעתו מכך כדי שלא יפסיד את מזונות בניה, אם שומעין לדבריה. על צדדי הספק בזה ראה הערה[46].

ומכל מקום, נראה ששני נידונים אלו אינם אמורים אלא לענין מזונות בניו שאינם בני שש שנים, שהאב חייב לדאוג לפרנסתם מעיקר הדין, אולם לענין מזונות שמבני שש שנים ומעלה שכל חיובו לזונם אינו אלא מדין צדקה בעלמא, וכדלהלן, ודאי אין האשה יכולה לעכבו במקומה או לתובעו שינהג בממונו בזהירות יתירה.

[על הנידון אם מותר לפנות לערכאות כדי להוציא את דמי המזונות מיד הבעל, כאשר יש חשש שלא יציית לבית הדין, או שיעקור דירתו למקום שאינו ידוע, ראה הערה[47]].

זכויות האם במזונות בניה

מחילת האם

כג. שאלה מצויה היא בבתי הדין, כאשר האשה מתרצה למחול ולוותר לבעל על מקצת מזכויות הממון המגיעות לה על פי דין מתוקף הסכם הגירושין, מחמת רצונה לקבל ממנו גט בנקל, אם יש תוקף למחילה זו. להלכה, נראה שאף על פי שבניה דרים יחד עמה בביתה והיא דואגת לכל מחסורם, אין בידה למחול לבעל על חיובו לזונם ולפרנסם, לפי שחיוב זה אינו אמור כלפי האשה אלא תקנה היא לטובת הבנים, והם אינם יודעים למחול[48].

ומכל מקום, אם קיבלה עליה האשה בקנין לזון את בניה ולפרנסם משלה, יש תוקף לקנין זה ככל חיובי הממון. באופן זה, על דייני בית הדין לגבות את צרכי הבנים ופרנסתם מן האשה תחילה, ורק אם אין לה מעות, ואינה יכולה לקיים את חיובה, יש לגבות מזונות אלו מן האב[49].

כמו כן, אם כנגד חיובו של האב לספק את מזונות הבנים הניח הוא לה מעות אחרות, וכגון שהסכימו ביניהם, שתמורת חלקו בדירה יהיו כל מזונות הבנים על האשה, אם נעשה הדבר על ידי קנין המועיל, אין האשה יכולה לתובעו שיפרנסם, לפי שכבר קיבלה ממנו את הדמים הראויים לכך, אלא תמכור את ביתה ומתמורתו תתן לבנים את חלקם[50].

ניזונו משל האם

כד. במקרה שהבנים ניזונים מנכסי האם[51], וכגון שהאב אינו מצוי בעירו והאם מספקת להם את צרכיהם משלה, יש שכתבו, שאין היא יכולה לתבוע לאחר מכן את הוצאותיה מן הבעל. משום שכלל הוא בידינו שהפורע חובו של חבירו אינו רשאי לתבוע ממנו את מעותיו, לפי שאינו אלא "מבריח ארי" בעלמא [על פרטי דין מבריח ארי במזונות האשה ראה לעיל פרק י], אלא אם כן מינה אותה הבעל כשליח עבורו לדאוג לפרנסתם עד שישוב[52].

אולם, אחרים חולקים, וסוברים שבשונה מפריעת חוב דעלמא, כאן, הואיל והאשה נחשבת כאפוטרופוס על בניה, ניתנת לה הרשות ללוות מעות לצורך פרנסתם, ועל הבעל לשלם לה את הוצאותיה [דין זה אמור בקטנים שאינם בני שש שנים, שהאב חייב לפרנסם מעיקר הדין, אולם לאחר שמלאו להם שש שנים, מוטל חיוב זה על האב והאם בשווה, וכפי שיבואר להלן דין ל, ולכולי עלמא אין היא יכולה לתבוע את הוצאותיה מן האב][53].

ענין זה בא לידי ביטוי לעיתים בבתי הדין, כאשר האשה נמנעת תקופה ארוכה מלתבוע מהבעל את דמי מזונות בניה כדי שלא יעכב מחמת תביעתה את מתן הגט, ורק לאחר מכן היא שבה לבית הדין לתובעו מזונות אלו. ואפשר, שבמקרה זה שהם בהליכי גירושין אומדנא ברורה היא שאינה מוחלת לו על הוצאותיה, ולכולי עלמא חייב הוא לפורעם.

ומכל מקום, במקרה שהאשה הסכימה להדיא למחול לאב על חיובו לזון את בניהם, אף על פי שכאמור לעיל אין תוקף למחילתה זו, ומשום שחיוב זה מוטל עליו ביחס לבניו שקטנים הם ואינם בני מחילה, אם היו ניזונים כל אותו הזמן משלה, הכל מודים שאינה יכולה לתבוע מהבעל את הוצאותיה, ודינה בזה ככל פורע חובו של חבירו שאינו חייב להשיב לו את מעותיו, ובטעם הדבר ראה הערה[54].

מקום מגורי הבנים שאינם בני שש שנים

תבע שידורו עמו

כה. בני זוג שהתגרשו ויש להם בנים קטנים שאינם בני שש שנים, אין האב רשאי לתבוע שיבואו לדור עמו בביתו כדי שיוכל לחנכם בדרך התורה והמצוות כפי החיוב המוטל עליו, לפי שצריכים הם לאם, וטובתם ונוחיותם היא זו שקובעת את מקום מגוריהם. לפיכך, יש לחייב את האב שיספק להם את מזונותיהם במקום בו הם נמצאים[55]. אחרים חולקים, וסוברים שמקום מגורי הבנים הוא אצל אביהם המחוייב לחנכם[56], והלכה כדעה ראשונה[57].

ונראה, שכל זמן שלא נגמל הבן מחלב אמו הכל מודים שאין הבעל רשאי להוציאו מתחת ידה, ולשכור לו מינקת שתניקהו בביתו[58] [על דינם של בנים שבני שש שנים ומעלה, אם האב חייב לזונם כאשר הם מבכרים לדור אצל אמם, ראה להלן דינים מח – נז][59].

ליל הסדר

כו. אף על פי שכאמור לעיל קטנים שאינם בני שש שנים מקומם אצל אמם, נראה שמן הראוי הוא שישהו בבית האב ביום טוב ראשון של פסח, כדי שיוכל לקיים עמם את מצות היום – "והגדת לבנך", ובלבד שיש בהם דעת להבין את סיפור יציאת מצרים[60].

קטנים בני שש שנים ומעלה

חיובו לזונם

כז. מעיקר הדין, האב חייב לזון את בניו עד שימלאו להם שש שנים ולא יותר. אלא שהואיל וכלל יש בידינו בסדר נתינת צדקה, ש"הקרוב קרוב קודם" [כלומר, קרובי העני מחוייבים לדאוג לצרכיו יתר על שאר בני אדם, וקודם שנותנים לו את צרכיו מקופה של צדקה, גובים מעות אלו מהם], אמרו חז"ל, שאף לאחר שש שנים חייב האב לדאוג לפרנסתם, עד שיהיו בני י"ג שנה ויום אחד ויביאו שתי שערות [שאז כבר עומדים הם ברשות עצמם ויכולים לדאוג לפרנסתם][61]. על חיובו של האב לזון את בניו לאחר שהגיעו לי"ג שנה ויום אחד, ראה הערה[62].

קיצבת המזונות במקרה זה, נקבעת לפי רגילותם ואורחות חייהם, שאם הורגלו במזונות יקרים עד שנעשה להם הדבר כצורך, חייב האב לדאוג להם למזונות כאלו. ואם אינם רגילים אלא במזונות מועטים ופשוטים אף האב אינו חייב לתת להם יותר מכפי רגילותם[63].

יותר מחומש ממונו

כח. אף על פי שכלל יש בידינו בגדרי חיוב צדקה, שאין אדם חייב להוציא מממונו לקיום מצוה זו אלא עד חומש נכסיו ולא יותר, נראה שלצורך מזונות בניו שבני שש שנים ומעלה חייב אדם לבזבז את כל נכסיו, ובלבד שיספק להם את כל צרכיהם, ובטעם הדבר ראה הערה[64].

כספי מעשר

כט. ראוי לכל ירא שמים שלא ליקח למזונות בניו שבני שש שנים ומעלה ממעות מעשר כספים [אף על פי שחיובם מוטל עליו בתורת צדקה בעלמא], ומכל מקום, המיקל בדבר יש לו על מי לסמוך, ובפרט במזונות בניו הגדולים יותר מבני י"ג שנה, ובטעם הדבר ראה הערה[65]. כמו כן ראוי שלא ליקח ממעות מעשר לשכר לימוד בניו הקטנים [לענין בניו שבני י"ג שנה ומעלה, ראה הערה][66].

חיוב האם לזונם

ל. אף על פי שהחיוב לזון את הבנים עד שימלאו להם שש שנים מוטל על האב ולא על האם[67], מכל מקום, מצות הצדקה המוטלת על האב לדאוג לפרנסתם אף לאחר שמלאו להם שש שנים, חלה בשווה אף על האם, שאף היא קרובה אצל בניה כמו האב. אלא שבדרך כלל גובים מעות אלו מהאב שיש לו מעות, ולא מהאם שכל נכסיה לבעל. משום כך נראה, שבמקרה שאין לאב מעות ואינו יכול לזון את בניו, ואילו האם עשירה ובעלת אמצעיים, יש לכוף את האם לפרנס את בניה משלה, אף אם לא מלאו להם עדיין שש שנים[68].

בן חולה

לא. כאמור לעיל, החיוב המוטל על האב לזון את בניו [משום "מצות צדקה"] אינו נוהג אלא עד שיבואו לכלל י"ג שנה ויביאו ב' שערות, שכבר יכולים הם לדאוג לפרנסתם בעצמם. אולם כתבו ראשונים, שבמקרה שהבן חולה ואינו יכול לדאוג לפרנסתו בעצמו, אף שכבר מלאו לו י"ג שנים דינו כקטן בן שש שנים ומעלה, ומחייבים את האב לפרנסו משום מצות צדקה[69].

קדימת הבנים לבנות

לב. במקרה שאין לאב די מעות כדי לזון את כל ילדיו, נחלקו ראשונים ואחרונים אם מזונות בניו קודמים למזונות בנותיו, או להיפך, וראה בהערה שלהלכה הכריעו הפוסקים שהבנות קודמות לבנים [אך, אם יש חשש שיבואו לידי סכנה, הכל מודים שהבנים קודמים לבנות][70].

במה דברים אמורים, בקטנים שבני שש שנים ומעלה שחיובו של האב לפרנסם אינו אלא משום צדקה בעלמא, אבל לענין קטני קטנים שהאב חייב לפרנסם מעיקר הדין [ראה לעיל דין א], נראה שאין חילוק בין הבנים לבנות[71].

בנים שיש להם נכסים

אם חייב לזונם

לג. חיובו של אביו לזון את בניו לאחר שמלאו להם שש שנים אינו אלא מדין צדקה בעלמא. ולכן, אם יש להם מעות כדי פרנסתם, וכגון שנפלה להם ירושה מבית אבי אמם, אין האב חייב לפרנסם משלו[72].

ומכל מקום, אף באופן זה, הואיל וקטנים הם ואינם יודעים לכלכל צעדיהם בתבונה, חייב האב לשמש כעין אפוטרופוס על נכסיהם, ולדאוג לכך שיקבלו את כל הנצרך להם בלא שיגרם להם מכך הפסד ממון מעבר לנדרש.

כמו כן, אף באופן שיש להם מעות לצורך מזונותיהם, חייב האב לטרוח עבורם שיהיו מזונותיהם ראויים ומוכנים לסעודה, שלכך אינם יכולים לדאוג בעצמם [אלא שכאמור לעיל (פרק טז דין ט) כאשר האב והאם נשואים וחיים יחד, מוטל טורח זה על האם כחלק מחיוביה לבעל. ואף לאחר שנתגרשו, אם הבנים דרים בבית אמם, בדרך כלל מקבלת האם על עצמה בהסכם הגירושין לדאוג לכל צרכיהם].

אב הנמנע מלזון את בניו

התראה וכפייה

לד. במקרה שהאב מסרב לזון את בניו לאחר שמלאו להם שש שנים, אין כופין אותו לכך, אלא מפצירים בו בדברים עד שיתרצה לדאוג לפרנסתם. ואם לא התרצה, יש לביישו ולהכלימו, ומכריזים עליו: "פלוני אינו רוצה לפרנס את בניו, והרי הוא גרוע מעוף טמא שמרחם על בניו"[73].

במה דברים אמורים, כשאין ידוע לדייני בית הדין אם יש לו ממון כדי לפרנסם, אבל אם לפי אומדן דעתם יש לו ממון כדי לפרנס את בניו[74] ואף על פי כן הוא נמנע מכך, כופין אותו שיפרנסם משלו[75].

על אופן קיומה של כפייה זו נחלקו ראשונים: יש סוברים שבית הדין יורדים לנכסיו ונוטלים מהם את כל הנצרך למזונות בניו, ומשום שכופין על קיום מצות צדקה[76]. ויש סוברים שאף במקרה זה אין בית הדין יורדים לנכסיו לגבותם בעל כרחו, אלא כופין אותו בשוטים עד שיתן מעצמו[77]. וכתבו אחרונים, שאין מחלוקת זו אמורה אלא באופן שהלך למדינת הים קודם שהספיקו לתובעו בפני בית דין, אבל אם תבעוהו בפני בית דין בהיותו במקומו ונתחייב לפרנסם, הכל מודים שבית הדין יורדים לנכסיו וגובים מהם את כל הנצרך למזונות בניו[78].

כשאינו מצוי בעירו

לה. אף על פי שכאמור לעיל, יש סוברים שאדם שמסרב לזון את בניו לאחר שמלאו להם שש שנים בית הדין יורדים לנכסיו לגבות מהם את צרכי מזונותיהם בעל כרחו, אם אינו מצוי בעירו, וכגון שהלך למדינת הים ולא ניתן לתובעו שיזון את בניו, כתבו הפוסקים שאין בית הדין גובים מנכסיו לצורך מזונותיהם שלא בפניו, ובטעם הדבר ראה הערה[79].

אולם, יש מהאחרונים שנראה מדבריו שבית הדין גובים מנכסי האב אף לצורך בניו שבני שש שנים ומעלה, אלא שיש להודיע על כך לאב במקום שהוא שם[80].

כמו כן, יש ראשונים שנראה מדבריהם, שאם ידוע שקודם שהלך האב למדינת הים היה מנהגו לזון את בניו מנכסיו כדרך כל הארץ, אומדים אנו דעתו שמן הסתם נוח לו אף עתה שיטלו מנכסיו לצורך זה [וכל שכן כשידוע שהניח להם מעות לזמן מה ועתה נצרכים הם למעות נוספות]. אולם הסכמת הפוסקים שאף במקרה זה אין גובים מנכסיו לצורך מזונות בניו שבני שש שנים ומעלה, ובטעם הדבר ראה הערה[81].

אחרים מחלקים בדבר, ולדעתם, אם בהיות האב בביתו היה נוהג לזון את בניו אלו על ידי שליש, אף עתה יש ליטול מנכסיו לצורך מזונותיהם. לפי שמן הסתם כך היה בדעתו שהשליש יתמיד בהנהגתו לזון את בניו מנכסיו אף כשאינו שוהה בעיר. אולם, אם היה נוהג לזון אותם בעצמו, והלך עתה למדינת הים בלא שציוה לזונם מנכסיו, נראה מהנהגתו ששוב אינו חפץ לספק להם את מזונותיהם[82]. ואפשר, שאם האשה מצויה בבית, ורגילה היא תדיר להוציא מעות מחשבון הבנק שתחת שליטתו, נחשב הדבר כאילו הניח להם שליש, לפי שמן הסתם היה בדעתו שהאם תדאג לפרנסם באופן זה כמנהג העולם.

במה דברים אמורים, כשיצא למקום רחוק ולא ציוה לזונם, ונראה מהנהגתו שחזר בו ממנהגו הקודם ושוב אינו רוצה שיזונו מנכסיו. אולם, במקרה שיצא למקום קרוב וידוע שהיה בדעתו לשוב לעירו מהרה ולא שב, ואין ידוע מה אירע לו, בית דין יורדים לנכסיו לזון את בניו, שהרי באופן זה אין כל ראיה מהנהגתו שאינו רוצה לפרנס את בניו[83].

כשהאב "אמיד"

לו. במקרה שהיה האב "אמיד" [כלומר, שלפי אומדן בית הדין יש לו מעות ברווח לצורך פרנסת בניו], נחלקו הדעות: יש סוברים, שבית הדין יורדים לנכסיו וגובים מהם לפרנסת בניו שבני שש שנים ומעלה, ואפילו שלא בפניו, עד הגיעם לכלל י"ג שנה והבאת ב' שערות[84], ויש סוברים, שאף אם האב מוחזק לאדם עשיר אין יורדים לנכסיו שלא בפניו לצורך פרנסת בניו[85].

ויש לדון, למנהג חלק מבתי הדין כיום שמחייבים את האב לזון את בניו עד הגיעם לבגרות [כלומר, עד גיל ט"ו או י"ח, וכפי שיבואר להלן דין מב], אם בית הדין יורדים לנכסיו לצורך פרנסתם, וראה הערה[86].

תוך ג' חודשים

לז. כאמור לעיל [פרק ז דין ח], אשה שהלך בעלה למדינת הים אינה ניזונת מנכסיו עד לאחר ג' חודשים מזמן שיצא לדרכו, לפי שחזקה ברורה היא ש"אין אדם מניח ביתו ריקם והולך", ומן הסתם הניח לה מעות קודם שיצא למדינת הים. וכתבו אחרונים, שלענין מזונות בניו הקטנים אין סומכים על חזקה זו, אלא יורדים לנכסיו מיד כדי לגבות מהם את כל צרכי מזונותיהם, ובטעם הדבר ראה הערה[87]. אחרים חולקים, וסוברים שדין מזונות הבנים שווה לענין זה למזונות האשה, ואין גובים מנכסיו ג' חודשים ראשונים מעת שיצא לדרך[88].

נשתטה האב

לח. נשתטה האב, ולא ניתן לשאול את פיו אם רצונו שיזונו בניו מנכסיו, בית דין גובים מנכסיו אף לצורך מזונות בניו שבני שש שנים ומעלה, עד שיגדלו, ואפילו אין האב "אמיד" [כלומר, שאין ידוע לבית הדין שיש לו מעות ברווח כדי לדאוג לכל צרכי פרנסתם, ראה לעיל דין לו]. וזאת, משום שאומדים אנו שודאי מרוצה הוא בכך שיהיו בניו ניזונים מנכסיו כדרך כל הארץ[89].

אחרים סוברים, שאף אם נשתטה האב ולא ניתן לשאול את פיו אם רצונו שיזונו בניו מנכסיו, אין בניו ניזונים ממנו אלא אם כן ידוע שיש לו מעות ברווח[90].

במה דברים אמורים, כשהיה מנהגו תמיד לזון את בניו מנכסיו, ומן הסתם אף עתה רוצה היה לפרנסם משלו. אולם, אם לא היו בניו ניזונים מנכסיו קודם שנשתטה, הכל מודים שאין להם ליטול מנכסיו עתה שאינו בן דעת, שהרי כבר גילה דעתו בפירוש כשהיה פיקח שאינו חפץ בכך[91].

נולדו לאחר שנשתטה

לט. יש סוברים, שאין ליטול למזונות הבנים מנכסי אב שוטה, אלא אם כן היה פיקח בעת שנולדו, ונשתעבדו נכסיו לחיוב זה. אבל אם היה שוטה מתחילה, אין חיובי הכתובה חלים עליו ומשום כך גם אינו חייב לזון את בניו[92]. במה דברים אמורים, לענין חיובו לזונם מעיקר הדין, אבל מה שזנים אותם מנכסי האב מחמת שאומדים אנו דעתו שמן הסתם נוח לו בכך, אין חילוק בין אם נולדו בפקחותו או לאחר שנשתטה[93].

החיובים השונים שיש לאב ביחס לבניו שבני שש שנים

לשכור מלמד

מ. האב חייב לשכור מלמד שילמד את בניו תורה. וכתבו ראשונים, שאף על פי שכאמור לעיל דין לד יש שסוברים שאין בית הדין רשאים לירד לנכסי האב לצורך פרנסת בניו [אף אם ידוע שיש לו מעות], מכל מקום, לענין חיובו ללמדם תורה הכל מודים שבית דין יורדים לנכסיו כדי ליטול מהם את הנצרך לשכר המלמד[94].

השאת הבנות

מא. מצוה על כל אדם לקצוב נדוניה ראויה לבנותיו בעת הגיען לפירקן[95], אולם, אין בית הדין כופין אותו לכך, לפי שעיקר חיובו של האב בהשאת בנותיו אינו חוב ממון, אלא שיהיה טורח לחזר עבורן אחר בני אדם ראויים שיאותו לשאתן לנשים. ומכל מקום, אם אינו מוצא מי שישא את בנותיו בלא נדוניה, בית דין מחייבים אותו לקצוב להן מעט ממון, כפי השיעור המועט שנצרך לנישואיהן[96].

מנהג בתי הדין בזמנינו

תקנת הרבנות הראשית ותקפותה

מב. אף על פי שכאמור לעיל, אין האב חייב לזון את בניו אלא עד שימלאו להם שש שנים ולא יותר [ומשום מצות צדקה בלבד מחייבים אותו לפרנסם עד שימלאו להם י"ג שנה, ואף זאת אינו חייב אלא לפי גדרי חיובו במצות צדקה, שאם היה עני ופטור מהמצוה, אין מחייבין אותו בכך], מנהג בתי הדין הרבניים של הרבנות הראשית בארץ ישראל כיום לקצוב על האב דמי מזונות קבועים מידי חודש בחודשו בתורת חיוב גמור, עד שימלאו להם ט"ו שנה [ויש שמחייבים את האב לזונם עד שימלאו להם י"ח שנה]. כמו כן, מנהג בתי הדין לקצוב חיוב זה על האב אף כשאין לו מעות, וכופין אותו שיעשה במלאכה וכדומה לצורך פרנסת בניו כדרך כל הארץ. על מקורה של הנהגה זו ראה הערה[97].

אולם, רבים מפוסקי זמנינו דחו תקנה זו, ויש שאף סברו שיש בקיומה משום איסור "חוקות הגויים", משום שתקנה זו התייסדה על פי הקבוע כיום בחוק האזרחי בכל מדינות העולם שהאב זן את בניו עד הגיעם לבגרות. ומשום כך, ברבים מבתי הדין הפרטיים שאינם כפופים לחוקי המדינה והנהגת הרבנות הראשית נוהגים כעיקר הדין, ואין מחייבין את האב לזון את בניו לאחר שמלאו להם שש שנים אלא משום צדקה בעלמא[98].

יש מבתי הדין העוסקים כיום בדיני אישות, שאף על פי שלא קיבלו את התקנה האמורה, מכל מקום קוצבים הם על האב לזון את בניו בתורת חיוב גמור. לדעתם, הואיל והאב מצווה ללמד את בנו תורה, מוכרח הוא לספק לו את כל צרכיו, שאם לא כן ימנע מהבן ללמוד תורה כיאות [לפי הנהגה זו, אפשר שיש חילוק בקיצבת המזונות בין הבנים לבנות][99].

כשיש לבנים נכסים

מג. אף לנוהגים על פי התקנה האמורה לעיל, ומחייבים את האב לזון את בניו עד הגיעם לבגרות, במקרה שיש לבנים נכסים משלהם ודי בהם כדי לספק את כל הנצרך לפרנסתם, אין האב חייב לפרנסם משלו לאחר שמלאו להם שש שנים[100].

קביעת סכום המזונות וגדרה

שינוי בשומת המזונות

מד. בעת שבני זוג באים לפני בית הדין להתגרש, מקובל שדייני בית הדין מסדרים ביניהם את כל עניני הממון באופן מוסכם, כדי למנוע פגיעה בזכויותיו של אחד מהצדדים בחלוקת הרכוש, וכדי להסדיר באופן ברור את דמי המזונות אותם חייב האב להשליש ביד האם מידי חודש בחודשו לצורך פרנסת הילדים. ומצוי הדבר, שאף לאחר שבית הדין קוצבים את דמי המזונות לסך מסוים, מתעורר הדיון מחדש מחמת העלייה במחירי המזון והביגוד וכדומה, כאשר לטענת האשה שוב אין די לה באותה קיצבה שנקבעה לה מתחילה.

כדי למנוע קושי מעין זה, מנהג בתי הדין כיום לקבוע בפסק דינם בעת נתינת הגט, שיש להצמיד את גובה המזונות ל"תוספת יוקר" או ל"מדד יוקר המחייה" [על ההבדלים שבין שני אופנים אלו של הצמדת דמי המזונות, ראה בהערה]. על ידי כך ניתן יהיה לשנות את קיצבת המזונות בהתאם לטבלאות המתפרסמות על ידי בנק ישראל וכדומה העוסקות במדדים אלו, ואין צריך לשוב ולהתדיין בענין זה בפני בית דין כבתחילה[101].

גדר הקנין בהסכם הגירושין

מה. בעיה נוספת נידונת רבות בבתי הדין, כאשר במשך הזמן משתנים הנתונים שמחמתם קבעו בית הדין את קיצבתם, וכגון שמשכורתו של הבעל פוחתת או שמשפחתו מתרחבת, או שנוצר צורך להוסיף על דמי המזונות מחמת מחלה או קושי אחר שהתהווה אצל אחד מהבנים. בכל אלו המקרים יש להסתפק אם ניתן לבטל את קיצבת המזונות הראשונה שהוסכמה בין שני הצדדים בקנין גמור ככל קניני הממון, ולקבוע קיצבה אחרת. יסודו של ספק זה, הוא בשאלה האם הסכם הגירושין נחשב כקנין בפני עצמו, או שאינו אלא קיצבה בעלמא שנותנים בית הדין לקיום חיוביו השונים של האב המוטלים עליו מעיקר חיוב הכתובה ודיני התורה, וכפי שיבואר בהערה.

להלכה, נראה שהקיצבה הראשונה אינה קבועה, וניתן לשנותה בהתאם לנתונים המתהוים במשך הזמן[102].

נפקא מינה נוספת יש בשאלה זו, כאשר קיבל עליו האב בקנין לזון את בניו מכח הסכם הגירושין, האם נחשבים הם מחמת כן ככל בן הסמוך על שולחן אביו שמציאתו ומעשה ידיו לאביו[103].

נפקא מינה נוספת יש בחקירה זו, אם ניתן למנוע את האב מלעזוב את הארץ עד שיניח לבניו מזונות ביד שליש [בשיעור המספיק להם עד הגיעם לבגרות]. שכן להצד שהסכם הגירושין נחשב כהתחייבות ממונית חדשה שאינה קשורה לחיובו על פי דין, ניתן למונעו מלצאת מן הארץ עד שיפרענו, וכפי שעושים בשאר חובותיו. אולם, להצד שחיוב זה אינו אלא מדין צדקה בעלמא, ודאי לא ניתן למונעו מלצאת לחו"ל מחמת חיוב מצוה זו[104].

כשהבנים בפנימיה

מו. נידון נוסף מצוי בבתי הדין, כאשר הבנים שוהים במוסד המספק להם מזון ופנימיה למגורים, ושוב אינם נצרכים לכל קיצבת המזונות שהטילו בית הדין על האב מתחילה, אם רשאי הוא לתבוע שיפחתו לו מדמי המזונות, או שהואיל והתחייב על כך בקנין אין חיוב זה בטל למרות השינוי בנסיבות. ונראה, שבמקרה זה פטור האב מלתת להם את דמי המזונות [לבד מן הנצרך להם אף עתה, כגון, שכר לימוד, ביגוד וכדומה], ובטעם הדבר ראה הערה[105].

ריבית פיגורים

מז. יש מבתי הדין שנהגו להוסיף בהסכם הגירושין, שבמקרה שהאב לא ישלם את חוב המזונות בזמנו, יהיה מחוייב לשלם לבניו "ריבית פיגורים". כלומר, מחייבים אותו להוסיף על דמי המזונות סך מסויים עבור כל יום נוסף שהוא מעכב את התשלום, וראה בהערה באלו אופנים יש לחשוש בכך לאיסור ריבית[106].

מקום מגורי הילדים, והנפק"מ לחיוב המזונות

החילוק בין בנים לבנות

מח. הואיל וחיובו של האב לזון את בניו לאחר שמלאו להם שש שנים אינו אלא מדין צדקה בעלמא, לא מוטל עליו חיוב זה אלא אם כן הם נשמעים לו לדור עמו בביתו, שעל ידי כך יוכל לחנכם כיאות וללמדם תורה, ולא כשהם דרים בבית אמם[107] [על הנידון אם האב רשאי לתבוע מבניו שידורו עמו בביתו, או שאין בידו אלא למנוע מהם את דמי המזונות, ראה הערה[108]]. אולם, הבנות רשאיות לדור אצל אמן עד הגיען לבגרות, לפי שכך הוא מנהגו של עולם שהבת שוהה אצל אמה ולומדת מדרכיה[109] [דין זה אמור אף טרם שנתגרשו, באופן שכל אחד מבני הזוג דר בנפרד[110]].

במה דברים אמורים, כאשר האב חפץ לגדל את בניו בביתו, והם מסרבים לכך ודרים בבית אמם. אולם, אם האב אינו מסוגל לגדלם בביתו או שאינו חפץ בכך, עליו לפרנסם בכל מקום בו הם שוהים[111].

כשטובתם לדור אצל אמם

מט. אם נראה לדיין שטובת הילדים היא לדור אצל אמם, אין האב רשאי לכופם שידורו בביתו. וכן להיפך לענין מקום מגורי הבת, אף על פי שהמקום הראוי למגוריה הוא בבית אמה, אם נראה לדיין שייטב לה יותר לדור אצל אביה, רשאי הוא להורות שתדור עמו שם[112] [לאחר מות האב, הכל מודים שיש להניח לאם לגדל את בניה, ואין להניחם ביד יורשיו, אלא אם כן נראה לדיין שיש סיבה חשובה למונעם מלדור בביתה, ובטעם הדבר ראה הערה[113]].

כאשר האם רוצה לעקור ממקומה

נ. כאמור לעיל, מקומה של הבת בבית אמה, ממנה תלמד דרכי חיים ונימוסי הנשים. אלא שנחלקו אחרונים, במקרה שהאם רוצה לעקור דירתה לעיר אחרת, אם מניחין לה ליקח עמה את בתה ולהרחיקה בכך מאביה. וראה בהערה שלדעת רוב הפוסקים רשאי האב לתבוע מן האם במקרה זה שתדור בעירו כדי שיקל עליו לפגוש בבתו[114].

במקרה שהאב והאם דרים שניהם בארץ ישראל והאשה מבקשת לעקור לחו"ל, יש שכתבו שלכולי עלמא רשאי הוא למנוע ממנה מליקח את בניה עמה, לפי שאינה רשאית לבטל מהם את קדושת ארץ ישראל ומצות ישיבתה[115].

לאחר שנשאת

נא. דין זה – שהבת דרה אצל אמה – נוהג אף לאחר שהאם נשאת לאיש אחר, ואין הבעל רשאי לטעון שאין רצונו שתהיה בתו סמוכה על שולחן אחרים[116].

אם שאינה שומרת תו"מ

נב. כאמור לעיל, מקומה הטבעי של הבת הוא בבית אמה, ממנה תלמד אורחות חיים והליכות הבית. אולם, במקרה שהאם אינה מקפידה על שמירת המצוות כיאות, רשאי האב לתבוע שתדור הבת אצלו, לפי שאין מפסידין חיי עולם לצורך חיי שעה[117].

בת המסרבת לפגוש באביה

נג. אף על פי שכאמור לעיל מקומה של הבת הוא בביתה של האם, במקרה שהבת מסרבת לפגוש באביה ולנהוג בו כבוד, אין הוא חייב לדאוג לפרנסתה, ובטעם הדבר ראה הערה[118].

לאחר מות האם

נד. לאחר מות האם, נחלקו הפוסקים אם רשאי האב לתבוע שבתו תדור אצלו, או שמניחין אותה לדור בבית סבתה – אם אמה[119]. ומכל מקום, אם מת האב, הכל מודים שמניחים אותה אצל סבתה – אם אמה – ולא אצל קרובי האב[120].

בן שוטה

נה. דין זה האמור לעיל, שהאב רשאי לתבוע שבניו ידורו בביתו, כדי שיוכל לחנכם כיאות, אינו נוהג אלא בבן פיקח המחוייב בשמירת התורה והמצוות. אבל אם היה להם ר"ל בן שוטה שאינו מחוייב בשמירת התורה והמצוות, אין האב רשאי להפרידו מאמו שלא ברצונה, לפי שבלאו הכי לא מוטל עליו לחנכו[121].

מעות או מזונות

נו. באופנים בהם רשאים הבנים לדור בבית אמם, חייב האב לספק להם את מזונותיהם במעות דוקא ולא במיני מזונות[122].

בית הדין

נז. בית הדין הדנים על דבר מקום מגורי הילדים ואופן חיוב תשלום דמי מזונותיהם, צריך שיהיו בית הדין החשוב שבעיר, ואין די לכך בבית דין של ג' הדיוטות כבשאר עניני ממון[123].

זכות האב בנכסי בניו הסמוכים על שולחנו

מציאתם

נח. בנים הסמוכים על שולחן אביהם [ואפילו גדולים], מציאתם או מתנות שניתנו להם מיד אדם אחר ומעשה ידיהם – לאביהם[124]. אולם, אם אינם סמוכים לשולחנו, מציאתם ומעשה ידיהם לעצמם, אף שהם קטנים ביותר[125].

האב רשאי למחול לבן על זכות זו שיש לו במציאתו ובמעשה ידיו, על ידי שיאמר "לא ניחא לי בתקנתא דרבנן"[126].

להשכיר בתו למלאכה

נט. האב רשאי להשכיר את בתו למלאכה עד שימלאו לה י"ב שנה ויום אחד, ומעשה ידיה של אותם ימים – שלו[127].


[1] מקור דין זה, בסוגית הגמ' בכתובות (סה ע"ב), שם איתא: "דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה, אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה, עד בן שש וכו' ". והובאו הדברים ברמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' יד), וטוש"ע (סי' עא סעי' א). וכתבו אחרונים, דשש שנים אלו הן שנים שלימות, ולא סגי במה שנכנס לתחילת השנה השישית לחייו [ראה דינא דחיי לאוין פא דף עה].

[2] דעת הסוברים שמזונות הבנים הן מכלל מזונות האם

דעת הר"ן (שם כח ע"ב מדפי הרי"ף), שחיוב מזונות הבנים הוא מכלל מזונות האם. ויעוי"ש שמבאר על פי זה את החילוק האמור בגמ' בין קטני קטנים – שאינם בני שש שנים – שהאב חייב לדאוג לפרנסתם מעיקר הדין, לבין קטנים שהם בני שש שנים ויותר, שאין האב חייב לזונם אלא מדין צדקה בעלמא [ראה להלן דין כז], וזאת בשני אופנים שונים:

א. עד שש שנים הקטן נזקק לסיועה של אמו, "וכשם שהבעל זן אותה, כך יזון אותו עמה וכו', דאכתי בתר אימיה שייך וחד גופא נינהו". כלומר, הואיל והקטן מצוי בכל עת אצל אמו, והיא דואגת לו לכל צרכיו, נמצא שכגוף אחד הם נחשבים לענין חיוב המזונות, וכשם שמחוייב הוא לספק לאשה את מזונותיה כך מחוייב הוא להוסיף לה את הנצרך לה למזונות בנה.

ב. הואיל והבנים הקטנים מצויים תמיד אצל אמם, אם לא יתן לה הבעל את הנצרך למזונות בניה תהיה האשה נזקקת לקמץ ממאכלה ולתת להם משלה, ועל ידי כך יחסרו מזונותיה. ראיה לסברא זו, הביא הר"ן מכך שהגמ' משווה בין דין מזונות הקטנים לתוספת שמוסיפין למינקת על מזונותיה. והיינו, משום ששני חיובים אלו טעם אחד להם, שאם לא יספק לה הבעל את המעות הנצרכות לה למזונות בניה הקטנים או לתוספת המזונות שהיא נצרכת לה מחמת ההנקה, תהא היא נצרכת להוציא על כך מעות מקיצבתה שלה, ויהיו מזונותיה חסרים. ומכל מקום נמצא לפי דבריו שחיובו של האב לזון את בניו נובע מהחיוב המוטל עליו לדאוג למזונות אשתו.

משום כך, סבר הר"ן שם לחדש, דאין האב חייב במזונות בניו אלא כשאמם קיימת, משא"כ לאחר מותה, דכיון שבטל ממנו החיוב לזון את האם אינו חייב לזון את בניו [ואפילו קטני קטנים] אלא משום צדקה בעלמא, וכדין קטנים שהם בני שש שנים ולמעלה, וכפי שיתבאר להלן. ומכל מקום לדינא לא הכריע בזה הר"ן לקולא, מאחר שלא מצא כזאת בדברי הראשונים. וראה עוד שו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"א סי' קו) מש"כ במקור דינו של הר"ן, וראה עיונים סי' נ.

שיטת מהר"ם מרוטנבורג

הב"ח (ריש סי' עא) האריך לקיים את שיטת הר"ן, וכתב, שכדבריו מבואר ממש"כ הרא"ש בשם המהר"ם מרוטנבורג (הובא להלן דין ג), שכשם שאשה ניזונת מנכסי בעלה אף כשיש לה נכסים אחרים משלה, כך "קטני קטנים" [שאינם בני שש שנים], ניזונים מנכסי האב אף כשיש להם נכסים אחרים משלהם. והיינו משום ששני חיובים אלו שורש אחד להם, ושוים הם בגדריהם, וכ"כ בקרבן נתנאל (כתובות פ"ה סי' מ אות ל), ובס' דינא דחיי ע"ד הסמ"ג (לאוין פא).

[מיהו, יש שלמדו בדברי מהר"ם מרוטנבורג היפך הדברים. שהרי לדעת הר"ן, האב חייב לזון את בניו, משום שאם לא יעשה כן תקמץ האשה ממזונותיה ותתן להם משלה ונמצאו מזונותיה חסרים. ולפי סברא זו, במקרה שיש לבנים נכסים ששוב אין לחשוש שתקמץ מקיצבתה לצורך מזונותיהם, מן הדין היה לפטור את האב מחיוב זה. ועל כרחך דהמהר"ם מרוטנבורג דס"ל שאף בכהאי גוונא חייב האב לספק להם את מזונותיהם, סבר שדין מזונות הבנים אינו חלק מחיוב מזונות האם, אלא תקנה בפני עצמה היא, ולכך לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין, וחייבוהו בכך אף באופן שיש לבנים נכסים משלהם. וראה מש"כ בזה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז סי' יג)].

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' יד) כתב: "כשם שחייב אדם במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים". ובאחרונים נילאו לפרש דבריו, מה בא ללמדנו בהשוואה זו שבין מזונות האשה למזונות הבנים. ולדרכו של הר"ן יתבאר, דכוונת דברי הרמב"ם לומר, שחיוב מזונות הבנים נובע מחיובו לזון את אמם, וכן דקדקו בדבריו המגיד משנה שם, ס' ארעא דרבנן, ושו"ת מהר"ם אלשיך (סי' לח), וראה מש"כ בזה בעיונים סי' נ [וראה להלן בסמוך שיש שפירשו את דברי הרמב"ם לאידך גיסא].

מיהו יש לתמוה, היאך סברו אותם ראשונים שחיוב מזונות הבנים אינו אלא פרט בדין מזונות האם [וממילא, אינו חייב לזונם אלא בזמן שמחוייב הוא לזון את אמם], הרי הלכה פסוקה היא, דלאחר שנתגרשו חייב האב לדאוג למינקת עבור בנו, ואם אינו מוצא לו מינקת אחרת [וכגון שהולד מכירה וצער הוא לו לפרוש הימנה ולינק מאחרת], עליו לשלם שכר לאם – גרושתו – שתניק לו את בנם [ראה שו"ע סי' פב סעי' ה, ע"פ סוגית הגמ' בכתובות]. ומוכח שהחיוב לדאוג למזונותיו מוטל על האב, אף לאחר שנפטר מחיובו לזון את האם. וראה שו"ת עבודת השם (סי' יז) מש"כ בישוב קושיא זו.

מזונות הבנים – מדאורייתא או מדרבנן

מכל מקום נמצא לשיטה זו, דלדעת הסוברים שחיוב מזונות האשה הוא מדאורייתא ומדכתיב "שארה לא יגרע" [ראה לעיל פרק א דין א], אף מזונות הבנים בכלל מצוה זו, ואינה תקנתא דרבנן בעלמא. [ואף שלדעת חלק מהאחרונים אין הבעל חייב במזונות אשתו מדאורייתא אלא בכדי קיומה בדוחק לבד, והיינו שיספק לה לחם צר ומים לחץ ותו לא מידי, ושאר קיצבתה אינה אלא מדרבנן בעלמא (ראה הפלאה כתובות מח ע"ב), ולדעתם, נראה לכאורה שאף מזונות הבנים אינם ניתנים לה אלא מדרבנן בעלמא. מכל מקום, אף לדעה זו הואיל וכתיבת שטר הכתובה מחייבת את הבעל מדאורייתא בכל פרטיה [ראה עיונים סי' ב שנחלקו בכך אחרונים], אף חיוב מזונות הבנים הנכלל בכתובה לדעה זו חל על האב מדאורייתא].

[3] דעת הסוברים שחיוב מזונות הבנים הוא מתקנת אושא

הרי"ף (כ ע"א מדפי הרי"ף) מבאר, שחיובו של האב לזון את בניו עד שימלאו להם שש שנים, אינו אלא תקנת חכמים בעלמא, ומכלל התקנות שתיקנו באושא. כדבריו נראה שסברו התוס' (גיטין מז ע"ב ד"ה ולביתך), הריטב"א (קידושין כב ב), הרמב"ן (ריש פ' משפטים). וכן פסקו: הלבוש (סי' עא סעי' א), שו"ת מהר"ם לובלין (סי' עט), ואבני מילואים (שם ס"ק ג) ע"פ הטור (אבהע"ז סי' קיב).

באבני מילואים שם הוסיף, שאף על פי שמדברי הגמ' (כתובות מט ע"ב) נראה שתקנת אושא נאמרה לענין בנים שבני שש שנים ועד שיביאו שתי שערות, אין לדקדק מכאן שהחיוב החל על האב לזון את בניו קודם שיבואו לכלל שש שנים אינו מתקנת אושא, דאפשר ששתי תקנות נתקנו שם: בתחילה תיקנו שיהיה כל אדם זן את בניו עד שימלאו להם שש שנים. ולאחר מכן הוסיפו ותיקנו שיהיה חיוב זה חל עליו עד שיגדילו ויביאו ב' שערות [ובהא איבעיא לן בגמ' (שם מט ע"ב), אם חיובו של האב לזון את בניו לאחר שש שנים דין גמור הוא, או אינו אלא משום צדקה בעלמא].

אכן, מרהיטת דברי המשנה בנדרים (לח ע"א) נראה, שחיובו של האב לזון את בניו עד שימלאו להם שש שנים קדם לתקנת אושא, שהרי תקנת אושא נתקנה זמן רב לאחר שסידר רבי את המשניות, ואעפ"כ שנינו שם [לענין מודר הנאה]: "וזן את אשתו ובניו אף שהוא חייב במזונותם". כלומר, המדיר את חבירו הנאה הימנו מותר לזון את אשתו ובניו של המודר, אף שעל ידי כך המודר נפטר מחיובו לספק להם את מזונותיהם והנאה היא לו. ע"כ. וראה בפירוש הרא"ש שם שעמד על קושיא זו, ודחק לפרש ד"אאשה קאי, אבל בניו מצוה הוא דאיכא ולא חיובא". ואפשר, שהראשונים שסברו שחיוב מזונות הבנים הוא מדאורייתא מצאו מקור לדבריהם במשנה זו.

מזונות בן הפנויה

בשו"ת הרא"ש (כלל יז סי' ז) כתב, שאדם שבא על הפנויה והוליד ממנה בן, חייב לדאוג למזונותיו, אף על פי שאינו חייב במזונות אמו הואיל ולא נישאו [ולא אמרינן בהא ד"חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות" ומסתמא לשם קידושין נתכוונו, דחזקה זו אינה אמורה אלא בגרושתו ולא בסתם אשה, וכמבואר בדברי הרא"ש גופיה, גיטין פ"ח סי' יג]. וכדבריו פסק שו"ע (אבהע"ז סי' עא סעי' ד), וראה פרטי דין זה להלן דין יד. ומדבריו אלו הוכיח החלקת מחוקק (שם ס"ק א), שחיוב מזונות הבנים אינו אלא מתקנת חכמים, ואינו בכלל מזונות האשה.

כמו כן הוכיח האבני מילואים (סי' עא ס"ק א) ממש"כ הרמב"ם (הל' אישות פי"ט הל' יד): "בת הממאנת הרי היא כשאר הבנות ויש לה מזונות, אבל בת היבמה ובת השנייה ובת הארוסה ובת האנוסה, אין להן מזונות אחר מיתת אביהן בתנאי זה, אבל בחיי אביהן הוא חייב במזונותן כדין שאר הבנים והבנות בחיי אביהן", וכ"כ הרי"ף (כ ע"א מדפי הרי"ף). ומבואר, דאף דאנוסה, שניה [ראה יבמות כא ע"א], וארוסה, אין להם מזונות, חייב הבעל לזון את בנותיו שנולדו לו מהן, ומוכח שתקנה בפני עצמה היא, ואינה מכלל מזונות האם [וע"ע שו"ת שואל ומשיב מהדו' שתיתאה סי' מו, ואור שמח הל' אישות פי"ט הל' יב, מש"כ בזה].

דעת הסוברים דאף לרמב"ם תקנה בפני עצמה היא

אכן, כאמור לעיל דין א, יש שדקדקו מלשון הרמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' יד) היפך הדברים, דכיון שהשווה בין חיוב מזונות האשה לחיוב מזונות האם, ש"מ דס"ל כהר"ן דחיוב אחד הוא. ולדבריהם צריך ביאור, היאך יתיישבו דבריו עם מש"כ לענין בת הממאנת ובת הארוסה והאנוסה דהאב חייב לדאוג למזונותיהן.

ובישוב קושיא זו יעוי' באבני מילואים שם שפירש, דלעולם הרמב"ם נמי ס"ל כהרא"ש דחיוב מזונות הבנים תקנה בפני עצמה היא הנוהגת אף בזמן שהאב פטור ממזונות האם. ומה שהשווה את חיוב מזונות הבנים למזונות האשה, הוא משום שבכמה פרטים דינם שווה, שכשם שהבעל חייב לזון את אשתו אף כשיש לה נכסים אחרים, כך חייב הוא לזון את בניו [עד שימלאו להם שש שנים] אף כשנפלו להם נכסים ממקום אחר, וכפי שיתבאר להלן מדברי מהר"ם מרוטנבורג. משא"כ בקטנים שבני שש שנים ומעלה, שאין האב חייב לזונם אא"כ אין להם אפשרות לזון ממקום אחר, הואיל וכל חיובו בכך אינו אלא מדין צדקה בעלמא [אולם, ראה בסמוך בשם הדברי מלכיאל, דלדעת הרא"ש וסיעתו כל שיש לבנים נכסים ממקום אחר אין האב חייב לזונם, דבכהאי גוונא לא נאמרה תקנת אושא].

עוד נראה להוכיח מדברי הרמב"ם דלא ס"ל בזה כהר"ן, מהא דכתב (הל' אישות פכ"א הל' יז) לענין בן הגרושה: "שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו". ולכאורה צ"ב, כיון שנתגרשה ושוב אין הבעל חייב במזונותיה, מפני מה חייבוהו ליתן לו מזונות כשהוא אצל אמו, ועל כרחך ס"ל שחיוב מזונות הבנים תקנה בפני עצמה היא ואינה מכלל מזונות האם [ודוחק לומר שהוא מדין כפייה על המצוות ומשום צדקה בעלמא]. וראה עוד מש"כ בזה בשו"ת משנה הלכות (ח"א סי' יב-יח), הובא בעיונים סי' נ.

דעת הסוברים שכאשר האם קיימת לכו"ע החיוב מדאורייתא

בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קנ) כתב, שטענת הר"ן טענה אלימתא היא, דכיון שהבנים הקטנים כרוכים אחר האם ותלויים בה למזונות, כל צרכיהם נחשבים לה כצרכיה, וכולי עלמא מודו בהא, שכשם שחייב הבעל ליתן עבור אשתו את דמי הכרגא המוטלים עליה ושאר צרכים המזדמנים לה מעת לעת, כך חייב הוא ליתן לה את הנצרך לפרנסת בניה הקטנים. ומחמת סברא זו פירש שם, שמחלוקת הראשונים המובאת לעיל אינה אמורה אלא באופן שהבעל אינו חייב במזונות אשתו, וכגון שאמרה "איני ניזונת ואיני עושה", דבזה הוא שנחלקו אם מכל מקום חייב הוא במזונות בניו מתקנת אושא.

ולפי דבריו אלו יתיישבו כל הקושיות הנ"ל בדעת הרמב"ם, דלעולם ס"ל כשיטת הר"ן שכאשר הבעל חייב במזונות אשתו אף מזונות הבנים בכלל חיוב זה, וחיובא דאורייתא הוא, ומשום כך השווה בין מזונות האשה למזונות הבנים וכדלעיל. אלא שהוסיף לחדש, שאף כשאינו חייב במזונות אשתו עליו לפרנס את בניו מתקנת אושא, ומשום כך יש לחייב את האב לזון את בנותיו הנולדות לו מארוסתו ואנוסתו וכיוצא באלו, ודו"ק. וראה עוד מש"כ בזה בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"א סי' קו).

ומכל מקום, מדברי כל אותם אחרונים שהקשו ע"ד הרמב"ם וכדלעיל, נראה שלא הסכימו לסברא זו, ונקטו כפי פשטותם של דברים, דהראשונים נחלקו בכל גווני, ולהרא"ש וסיעתו אף בזמן שהבעל חייב במזונות אשתו, אין הוא חייב לזון את בניו אלא מדרבנן בעלמא ומתקנת אושא.

הטעם לתקנת אושא

בעיקר הטעם לתקנת אושא, כתב בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' קסה), שהקטנים אין להם דעת לחזר אחר מזון, ואם לא ידאג האב לכלכלתם עלולים הם לגווע ח"ו ברעב, ומשום כך תיקנו חכמים שיהיו ניזונים משל אב עד שיגדלו ויעמדו ברשות עצמם. על פי ביאורו זה נקט שם בפשיטות, דלדעת הסוברים שחיוב מזונות הבנים הוא מתקנת אושא, בנים שיש להם נכסים ויכולים ליזון משלהם, האב פטור מלפרנסם. אולם, לסברת הר"ן שחיוב מזונות הבנים הוא פרט בחיוב מזונות האם, חייב האב לזונם אף בכהאי גוונא, דכיון שנשתעבד לכך מתנאי כתובה אין חיוב זה פוקע ממנו אף שיש להם נכסים [וכפי שחייב הוא לזון את אשתו אף שיש לה נכסים משלה]. וראה להלן [דין ג] שנחלקו בכך ראשונים, אם קטנים שיש להם נכסים חייב האב לפרנסם משלו.

אכן, לולי דבריו היה נראה לומר, דכיון שבדרך כלל קטנים שאינם בני שש שנים אינם יכולים לדאוג למזונותיהם בעצמם, לא חילקו חכמים בתקנתם, ובכל גוונא חייבו את האב לדאוג לפרנסתם משלו, ולא נתנו דבריהם לשיעורין. וכבר ציינו לעיל בסמוך מדברי האבני מילואים שחלק על הדברי מלכיאל, וכתב להדיא, שאף לדעת הסוברים שחיוב מזונות הבנים הוא מתקנת אושא, חייב האב לזון את בניו אף כשיש להם נכסים אחרים, וצ"ע בזה.

המורם מן האמור

העולה מן הדברים, דדעת רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים שחיוב מזונות הבנים הוא מתקנת אושא, ודלא כהר"ן דס"ל שחיוב זה הוא מכלל מזונות האשה.

[4] כ"כ הרי"ף (כ ע"א מדפי הרי"ף), והרא"ש (פ"ד סי' כח). וכן הכריעו להלכה גדולי האחרונים, עי' בית מאיר (סי' עא סעי' א), אבני משפט (ס"ק א), ושו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' קסה), וראה עוד לעיל מה שנתבאר בדברי הראשונים בזה.

במשנה למלך (הל' אישות פי"ב הל' יד) הוסיף עוד, דאף הר"ן שסבר שחיוב מזונות הבנים הוא חלק מדין מזונות האם, לא הכריע בזה להדיא לקולא, וכפי שכתב בתוך דבריו שלא מצא לשום אחד מן הראשונים דס"ל הכי. ומשום כך נראה פשוט לדינא, שאין לפטור את האב מלספק לבניו את מזונותיהם לאחר מות אמם, וכ"כ בשו"ת מהר"ם לובלין (סי' עט).

כמו כן כתב בס' חינא וחסדא (ח"ג דף מה), דכיון שלדעת הפוסקים האב חייב במזונות בניו אף כשאינו חייב במזונות אמם, ואף הר"ן לא הכריע בדבר לקולא, אין האב רשאי למנוע עצמו מתשלום המזונות בטענת "קים לי" כדעת הפוטרים.

[5] שו"ת מהר"ם לובלין (סי' עט). מקור לדבריו הביא ממה שכתבו הרי"ף (כ ע"א מדפי הרי"ף) הרמב"ם (הל' אישות פי"ט הל' יד) והרא"ש (פ"ד סי' כח), לענין בת אנוסתו ובת ארוסתו, דאף שכל האיבעיות בגמ' (נד ע"א) לענין בנות אלו אם הן בכלל החיוב האמור בכתובה שיהיו ניזונות מנכסי האב לאחר מותו עלו בתיקו, "הני מילי לאחר מיתה, אבל בחיי אביהן חייב לזונן עד שש שנים". כלומר, אף על פי שבחיי האב ניזונות בנות אלו מנכסיו, ומשום החיוב הקבוע לאב לזון את בניו, מכל מקום, לאחר מותו אבעיא היא דלא איפשיטא היא בגמ' [אם הן בכלל חיוב מזונות הבנות החל על נכסי האב לאחר מותו עד נישואיהן], והמוציא מחבירו עליו הראיה, וע"ע שו"ת מהר"י בן לב (ח"ב סי' כ).

מיהו, לסברת הר"ן שחיוב מזונות הבנים הוא חלק מחיוב מזונות האשה, אפשר שכשם שנכסיו משועבדים לצורך מזונותיה גם לאחר מותו, כך הוא גם לענין מזונות הבנים, וצ"ע. וכבר העיר בזה הגרעק"א (כתובות סה ע"ב) ע"ד מהר"ם לובלין [בעיקר גדרו של שעבוד זה החל על נכסי האב לאחר מותו, אף שאין כאן שעבוד הגוף, ראה שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קנח, דכיון שחל עליו חיוב זה בחייו מתנאי כתובה, תקף חיוב זה אף לאחר מותו].

נידון דומה מצינו באחרונים לענין מינקת שמוסיפין לה על מזונותיה, אם תוספת מזונות זו היא מכלל חיוב מזונות האם [וכדי לחזק את גופה שנחלש מההנקה], או שנצרך הוא לכך מחמת חיובו לזון את בניו, ומשום שריבוי המזונות משביח את החלב. ונפק"מ בזה לאחר מות האב, שיורשיו חייבים במזונותיה ואינם חייבים במזונות בניו. ועי' ס' עבודת השם (סי' יז) דבהא כו"ע מודו לר"ן שתוספת זו שמוסיפין על מזונותיה בימי הנקה היא מכלל חיוב מזונות האם.

בהפלאה (קו"א סי' עא ס"ק א) מחלק לענין זה, בין תוספת המזונות הניתנת לאם המניקה את בנה, דבזאת אף היורשים מחוייבים משום שהוא חלק מקיצבת מזונותיה, לבין אם שכר האב מינקת אחרת שתניק לו את בנו, דאין היורשים חייבים לשלם את שכרה לאחר מות האב, אלא ינכו מעות אלו מחלק ירושתו של הקטן.

[דין מזונות הבנים אינו אמור אלא לאחר לידתם, אבל בהיותה מעוברת אין האב חייב במזונותיהם, אלא שמוסיף לה מזונות מחמת שזקוקה היא לכך לחיזוק גופה. ולכן, אם התגרשו בעודה מעוברת (ששוב אינו חייב במזונותיה), אין האב חייב לספק לה מזונות עבור הולד עד שיבוא לעולם (ראה שו"ע סי' עז סעי' ב, וסי' פב סעי' ו). על כך שלאחר הלידה אין היא מחוייבת להניק את בנה בחינם, ראה שו"ע שם (סעי' ה)].

[6] שו"ת חוט השני (סי' ח). ועיי"ש שכתב, דאע"פ שכלל הוא בידינו לענין מצות צדקה ד"הקרוב קרוב קודם", והאם קרובה אצל בניה יותר מהאחים [דמהאי טעמא מחייבינן לה לפרנס את בניה לאחר שמלאו להם שש שנים כשאין לאב מעות, וכפי שיבואר להלן דין ל], כאן שהאחים ירשו את ממון אביהם שהיה מחוייב במזונותיהן של בנות אלו, הם שנחשבים "קרובים" לענין זה, ומחוייבים בכך יותר מן האם. ובפרט, כאשר נזכר הדבר במפורש בכתובה שיהיו הבנות ניזונות מהירושה עד נישואיהן.

[7] הרא"ש (כתובות פ"ד סי' יד) כתב בשם מהר"ם מרוטנבורג, דכיון שתיקנו חכמים שיהא אדם זן את בניו עד שימלאו להם שש שנים, נוהג חיוב זה אף כשיש לבנים נכסים ומעות ממקום אחר. וכמו שמצינו לענין מזונות האשה, שאף אם יש לה נכסים הרבה חייב הבעל לזונה כל ימי נישואיהם, אף שיש לה מעות המספיקות לכל צרכיה, וכ"כ בשו"ת הר"י מגאש (סי' עא), ובשו"ת הרמב"ם (מהדו' מקיצי נרדמים סי' קצ), והובאו הדברים בטור ובשו"ע (סי' עא סעי' א) באין חולק.

אולם בשו"ת הרשב"א (ח"ב סי' שצא) כתב, דלא תיקנו חכמים שיהיו מזונות הבנים על האב, אלא משום דוחקם וחוסר יכולתם לזון את עצמם, ולפיכך, אם יש להם נכסים אחרים, אין האב חייב לזונם ולפרנסם.

ועי' ס' יד אהרון (הגה' הטור אות ד) שכתב בשם שו"ת דבר משה (ח"א סי' מה), דכנראה לא היתה תשובה זו של הרשב"א לפני הטור ושו"ע, שאל"כ לא היו משמיטים זאת ומביאים את דברי מהר"ם מרוטנבורג בסתמא בלא חולק. ומשום כך סבר, שאף שלא הוזכרה שיטה זו בפוסקים, רשאי האב לטעון "קים לי" כדעת הרשב"א, ולפטור עצמו בכך מחיוב המזונות כשיש לבניו נכסים אחרים ליזון מהם.

[ואף שיש קהילות שקיבלו על עצמם שלא לטעון "קים לי" כנגד המפורש בשו"ע, אפשר שיש להקל בזה בכה"ג, שכן בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סו"ס מג) כתב בשם רבו מהר"י טיטצאק, דדעתו של הרשב"א שקולה כנגד רוב הפוסקים, [ובפרט כאן, שכאמור מן הסתם לא היתה תשובתו של הרשב"א מצויה לשו"ע, וכמו"כ יש שפקפקו בראיותיו של המהר"ם מרוטנבורג, ראה שו"ת עבודת ה' סי' יז, וט"ז סי' עא ס"ק ב].

ונראה, שדין זה אמור אף באופן שהבנים מקבלים קיצבה ממשלתית מסוימת לצורך מזונותיהם, דלא גריעא הכנסה זו משאר נכסיהם שאינם מחוייבים להוציא מהם לצורך מזונות [אמנם, אם קיצבה זו ניתנת להם במפורש כדי לפטור את האב מחיוביו, וכגון שהוא דחוק מאוד למעות, וכדי לשקם את מצבו הכלכלי קצבו להם הרשויות קיצבה מיוחדת למזונות, שפיר רשאי האב לתבוע שיהיו ניזונים מקיצבה זו].

[8] בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' קסה) דן בארוכה בנידון הנזכר לעיל, אם האב חייב במזונות בניו כשאינו חייב במזונות אמם. וביאר, דנידון זה תלוי בפלוגתת הראשונים ביסוד חיוב מזונות הבנים, אם הוא חלק מדין מזונות האם או דין בפני עצמו, וכפי שנתבאר לעיל דין א בארוכה. והוסיף, ששתי הסברות אמת, אלא שהנפק"מ ביניהם, היא בגוונא דידן, שיש לבנים נכסים אחרים שיכולים ליזון מהם. דלהצד שחיוב מזונות הבנים הוא מכלל מזונות האשה, מוטלים צרכיהם על האב אף כשאינם נצרכים לכך ויש להם נכסים משלהם, וכפי שאשה אינה חייבת להוציא מנכסיה לצורך מזונותיה. אולם, להצד שחיוב המזונות דין בפני עצמו הוא ומתקנת אושא, אפשר שלא נאמרה תקנה זו אלא מחמת היותם תלויים באב שיספק להם את צרכיהם, ולא כשיש להם נכסים משלהם.

נמצא איפוא לדינא, שכאשר האב חייב במזונות אשתו, נכלל בחיוב זה אף מזונות בניו, ומחייבינן ליה בהכי אף כשיש להם נכסים. אולם, כאשר אינו חייב במזונות אשתו, וכגון שמתה או נתגרשו [ושוב לא ניתן לחייבו במזונות בניו אלא מתקנת אושא לבד], אין הוא חייב במזונות בניו אלא כשהם תלויים בו ואין להם נכסים אחרים שיוכלו ליזון מהם.

[9] על כך שהאב אינו זכאי בדמי בושת וחבלה של בניו, ראה מור וקציעה (או"ח סי' יז).

[10] כן נראה פשוט. ואף על פי שלענין אשה קיי"ל בכהאי גוונא דאין הבעל חייב לשלם לה את הוצאותיה (עי' רמ"א סי' ע סעי' ח), אין לדמותו להכא, דאשה אומדים אנו דעתה שודאי היא מוחלת לבעל על חיובו מחמת דוחקו, שכן דרך הנשים לגלגל עם בעליהן במצור ובמצוק (וכמבואר בר"ן כתובות נה ע"ב מדפי הרי"ף בשם הרמב"ן צו ע"א), אבל קטנים אינם בני מחילה.

[11] אבני מילואים (סי' עא ס"ק ב). וזאת ע"פ סוגית הגמ' בכתובות (סה ע"ב), שם נתבאר, שהמקור לחילוק שבין קטני קטנים שהם פחות משש שנים, לגדולים יותר שעומדים קצת ברשות עצמם, ואין האב חייב לפרנסם, הוא מהא דנקטינן לענין עירובי תחומין, שהואיל והקטנים טפלים לאמם לענין מזונות רשאית האם להוליך את בנה הקטן עמה למקום שביתתה [מכאן למד הר"ן כח ע"ב מדפי הרי"ף, שחיוב מזונות הבנים הוא מכלל חיוב מזונות האשה, וכמובא לעיל בארוכה]. והואיל ונקטינן לענין דין עירוב שקטן חריף דעת שאינו צריך לאמו אינו טפל לה לענין שביתה [ראה מג"א סי' תיד ס"ק ב], אף לענין חיוב המזונות, לא חייבו חכמים את האב בכך אלא בזמן שהקטן צריך לאמו.

והוסיף עוד, דלא מיבעיא לדעת הסוברים שחיוב מזונות הבנים הוא מכלל מזונות האשה, דפשיטא שאין לחייב בכך את האב אלא בשעה שהבן טפל לאמו לענין מזונותיו, אלא אפי' לסוברים דחיוב מזונות הבנים תקנה בפני עצמה היא, כיון שחכמים תלו דין זה בדינו לענין עירוב, מוכח שגדר הדברים שווה, וכל שאינו צריך לאמו אין אביו חייב במזונותיו.

[לענין ברכת הזימון בעשרה בקטן שלא הגיע לחינוך נחלקו ראשונים: הריטב"א (ברכות מח ע"א) נוקט, שקטן חריף היודע למי מברכים ניתן לצרפו לברכת הזימון, אף שאינו בן שש שנים. אולם הריב"ש בתשובותיו (סי' תנא, תסח) כתב, שלא ניתן לצרף קטן למנין עשרה עד שימלאו לו שש שנים, אף אם הוא חריף טובא, "שהרי לא הגיע לעונת הפעוטות, והרי הוא כמי שאין בו דעת". ע"כ. ונראה, שאף על פי שברכת הזימון וחיוב המזונות שני ענינים נפרדים הם וגדריהם חלוקים, מ"מ הא מיהא נשמע מדברי הריב"ש, דקטן הפחות מבן שש שנים לעולם חשיב כ"אינו בן דעת" אע"פ שהוא חריף, ואפשר דה"ה נמי גבי דידן].

לדעת האבני מילואים, יש לדון בקטן שדעתו קהה יותר משאר בני גילו, אם כמו כן נאמר שהאב חייב לזונו לאחר שימלאו לו שש שנים, עד שיבוא לכלל החריפות הממוצעת ורגילה אצל בני שש שנים [ומסתימת דברי הפוסקים לענין עירובין נראה דלא מחלקינן בהכי, עי"ש ודו"ק].

[12] ס' אבני משפט (סי' עא ס"ק א). ובטעם הדברים נראה לומר, דאף שבגמ' תלו את דין המזונות בעירוב, מ"מ חילוק רב יש בין הנידונים: לענין עירוב תלוי הדבר בדעתה של האשה, דכיון שבנה כרוך אחריה, אומדים אנו שמסתמא היתה כוונתה מתחילה שהעירוב יועיל אף עבור בנה שרגיל ללכת עמה לכל מקום. משום כך אמרו, שאם הוא חריף ואינו כרוך אחריה אפשר שלא נתכוונה לערב עבורו. אולם לענין חיוב מזונות, אין הדבר תלוי בדעת האשה, אלא "שיעורא" בעלמא הוא, דכיון שאמדו חכמים שבדרך כלל הקטן נצרך לאמו עד שימלאו לו שש שנים, קבעו שעד אותו הזמן יהיה האב חייב לפרנסו, ולא נתנו דבריהם לשיעורין לומר שאם הבן חריף טובא ואינו כרוך אחר אמו יש לפטור את האב מלספק לו את פרנסתו קודם שיגיע לכלל שש שנים שלימות, ודו"ק, וע"ע מש"כ בזה בס' חקרי לב (סי' קכז).

וביותר נראה כן למש"כ מהר"ם מרוטנבורג [הובא לעיל דין ג], שהאב חייב לזון את בנו אף אם יש לו נכסים משלו, והטעם לכך הוא על פי האמור כאן, דחיוב מזונות הבנים תקנה קבועה היא ואינו תלוי במצבו הכלכלי או השכלי של הקטן.

טעם נוסף יש לומר בזה, ע"פ מש"כ בחי' חתם סופר (גיטין פט ע"ב) לענין קטן שקידש אשה, שהואיל ואין אנו בקיאים כיום לידע איזהו קטן חריף שמעשיו קיימים יש לחוש לקידושיו מספק. ואפשר דה"ה לענינינו, אין אנו בקיאים לידע אם הקטן חריף דיו כדי לידע בטיב משא ומתן ולדאוג לפרנסתו כיאות, ומשום כך אין להתיר לאב להמנע מלספק לבניו את מזונותיהם בטענה זו.

[13] קידושין (כב ע"א), רמב"ם (הל' עבדים פ"ג הל' א). בטעם הדבר כתב הרמב"ן (שמות כא, ג): "כי חמלה התורה על האשה והבנים, שחייהם תלויין להם מנגד מצפים לידי הבעל, ועתה שנמכר יאבדו בצרתם, ולכן צוה את האדון אשר הוא לוקח מעשה ידיו להיות להם במקומו". כלומר, אין כוונת הדברים שהאדון נכנס תחת העבד בכל חיוביו, ובכללם חיוב המזונות, אלא דין צדקה בעלמא הוא, שהואיל ונותרו בודדים בעולם באין להם משען וסיוע, חייבה התורה את האדון לחוס עליהם ולדאוג לכלכלתם [ונפק"מ בזה, דאין להוכיח מכאן שחיוב מזונות האשה והבנים הוא מדאורייתא, ודו"ק, וראה עוד בהערה הבאה].

[14] במשנה למלך ע"ד הרמב"ם שם כתב בשם הרא"ם (בפירושו לתורה פ' בהר), שהאדון חייב לזון את בני עבדיו העבריים עד שימלאו להם שש שנים ולא יותר. ויעוי"ש שתמה, מנין למד הרא"ם חילוק זה, הרי חיובו של האדון לזון את בני עבדיו בלאו הכי אינו אלא מדין צדקה בעלמא, וכפי שנתבאר לעיל בשם הרמב"ן, ואם כן מה חילוק יש בין קודם שש שנים לאחר זמן זה.

ואפשר, דמכאן ראיה לכאורה, לדעת האחרונים שסברו להוכיח מכאן שחיוב מזונות האשה והבנים מדאורייתא הוא. ולדעתם, יסוד חיובו של האדון לזון את אשת עבדו ובניו, הוא משום שהאדון נכנס תחת עבדו בכל חיוביו, ולפיכך לא חייבוהו לזון את בני עבדיו לאחר שש שנים, שאף העבד אינו מחוייב לזונם לאחר אותו הזמן אלא משום צדקה בעלמא [וראה עיונים סי' נ שהארכנו בנידון זה].

מיהו, המשנה למלך גופיה חולק ע"ד הרא"ם, ולדעתו, חיוב זה מוטל על האדון אף לאחר שיגדילו, עד שיעמדו ברשות עצמם ויוכלו לדאוג לכל צרכיהם כיאות, וכמבואר בדבריו שם באורך. וכמו כן ציין לדעת הסוברים שחיוב זה מוטל על האדון עד שימלאו לבני עבדיו י"ב שנה.

[15] ז"ל הרמב"ם (הל' אישות פי"ג הל' ו) ושו"ע (סי' עג סעי' ו): "בניו ובנותיו עד בני שש, חייב ליתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור, ואינו נותן להם כפי עושרו אלא כפי צורכן בלבד".

בחלקת מחוקק (סי' עא ס"ק א) כתב, דלכאורה נידון זה תלוי במה שנחלקו ראשונים בעיקר גדר חיוב מזונות הבנים: לדעת הסוברים שחיוב זה הוא פרט בחיוב מזונות האשה, מן הדין לכאורה שיהיה שיעור מזונותיהם שווה לשל האשה, שנותנים לה לפי כבודו ולפי כבודה [ראה שו"ע סי' ע סעי' א]. ואילו לדעת הסוברים שחיוב מזונות הבנים תקנה בפני עצמה היא, אה"נ דאפשר שאינו חייב ליתן להם אלא כפי הנצרך לקיומם ולא יותר, ע"כ. ומ"מ העיקר לדינא בזה כדברי הרמב"ם ושו"ע, וכ"כ הבית שמואל (שם ס"ק א).

כמו כן כתב בס' דינא דחיי (לאוין פא), דאף דמסברא היה נראה לחייב את האב ליתן מזונות לבניו לפי עושרו ומעמדו [והיינו, לשיטתו דסבר שחיוב מזונות הבנים הוא חלק מדין מזונות האשה, כמובא לעיל דין א], מ"מ, כיון דנפיק מפומיה דהרמב"ם דאינו נותן להם אלא לפי צרכם, שוב אין לפקפק בדבר, וכ"כ בשו"ת הרשב"ש (סי' תקב).

אולם, בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"א סי' קו) האריך לבאר דהעיקר לדינא כשיטת הר"ן, שחיוב מזונות הבנים הוא חלק מחיובו של הבעל לזון את אשתו, וכדלעיל, ומשום כך מצדד לומר שהאב חייב לספק לבניו מזונות לפי כבודו ועושרו של האב [וצ"ל דס"ל שדברי הרמב"ם ושו"ע הנ"ל אמורים רק לענין כסות ומדור ולא לענין חיוב המזונות, וכן נראה להדיא מדבריו שם ויובאו הדברים להלן].

עוד הוסיף באגרות משה שם, שהואיל והבעל חייב לתת לאשתו מזונות עבור אורחים המזדמנים לביתם [ראה לעיל פרק ב דין כא], כל שכן שיש לחייבו מהאי טעמא לתת לה מזונות עבור בני ביתה הסמוכים על שולחנה, שמחמת טבעה ואורחות חייה היא נצרכת לספק להם את מזונותיהם. והרי שיעור הסעודה שצריך הבעל לתת לאשתו לצורך אורחים, הוא כפי שיעור הסעודה שהיא נוהגת לאכול בעצמה שהוא לפי כבודו ולפי כבודה, וממילא, אף לצורך בניו חייב הוא לתת לה מזונות כשיעור הזה.

אולם, כאמור לעיל, מן העיון בדברי גדולי האחרונים נראה דלא ס"ל כאגרות משה בזה, וכמש"נ ע"פ החלקת מחוקק ובית שמואל שם, שהשוו את חיוב מזונות הבנים לחיובו של האב לתת להם כסות, דבהא איתא בשו"ע שאינו נותן להם אלא כפי הנצרך להם בצימצום ולא יותר. וכמו כן התבאר לעיל [דין א] דהסכמת האחרונים דלא כהר"ן, ויש שכתבו שאף אינו רשאי לטעון "קים לי" כהר"ן ולפטור עצמו בכך ממזונות בניו בכל אלו המקרים שאינו חייב במזונות אשתו, ודלא כאגרות משה.

[ומכל מקום צ"ע, מדוע לא נתפרש בפוסקים בשום מקום שיעור המזונות המועט ביותר שחייב כל עני שבישראל ליתן לבניו, וכפי שהובא בפוסקים (סי' ע) לענין מזונות האשה].

[16] חלקת מחוקק (סי' עא ס"ק א). עיי"ש שציין למש"כ השו"ע (סי' קיד סעי' ו) לענין מזונות בת אשתו, דאף שנחלקו ראשונים אם על הבעל לתת לה מזונות לפי עושרו ומעמדו או רק כפי השיעור המצומצם הראוי לעני שבישראל [ראה רא"ש כתובות פי"ב סי' א, ובשם הרמ"ה, ובהכרעת דין זה ראה שו"ע ורמ"א שם], מכל מקום, אם היתה סועדת על שולחנו, כו"ע מודו שעליו לתת לה מאותן המזונות שהוא נותן לשאר אנשי ביתו, ע"כ. וראה אריכות דברים בזה בבית שמואל שם (ס"ק יג).

וממשמעות דברי החלקת מחוקק נראה, שדין מזונות בת אשתו שווה בגדריו וחיוביו למזונות הבנים, ונמצא שאף לענין מזונות הבנים כך הוא, דלשיטת הרמ"ה ושו"ע אין אדם חייב לתת לבניו אלא את המעט הנצרך לקיומם, ולדעת הרא"ש והרמ"א עליו ליתן להם כפי עושרו ומעמדו. ומ"מ כו"ע מודו שכאשר הם אוכלים על שולחן אחד חייב הוא לתת לפניהם מן המאכלים שהוא אוכל.

אלא שא"כ יש להקשות, שהרי כאמור לעיל, הנידון אם חייב האב לזון את בניו כפי עושרו או כשיעור הנצרך לקיומם בצימצום, תלוי בפלוגתת הראשונים אם חיוב מזונות הבנים הוא מכלל מזונות האשה, או דין בפני עצמו, וכבר הובאו הדברים לעיל בסמוך [וכ"ה להדיא בחלקת מחוקק שם]. והרי שיטת הרא"ש (כלל יז סי' ז) היא שחיוב מזונות הבנים דין בפני עצמו הוא ואינו מכלל מזונות האשה [כאמור לעיל דין א], וא"כ היאך פסק הרא"ש לענין מזונות בת אשתו דחייב לזונה לפי עושרו ומעמדו, וצ"ע.

ובאמת, לולי דברי החלקת מחוקק היה נראה לפרש, דחילוק רב יש לענין זה בין מזונות הבנים למזונות בת אשתו: חיוב מזונות הבנים, דין בפני עצמו הוא ומתקנת אושא, ואין כל טעם להשוות את גדריו וקיצבתו לאלו האמורים לענין מזונות האשה. אולם, חיוב מזונות בת אשתו, הוא מכלל הנהגת האישות שבין הבעל לאשתו [שהרי בת זו אינה שלו, וכל הטעם לחייבו במזונותיה, אינו אלא משום שהדבר נצרך לאשתו, והרי זה סניף בעלמא לחיוב מזונותיה], ואפשר שמשום כך סבר הרא"ש להשוות את שיעור מזונותיה למזונות האם שהרי היא באה מכוחה. אולם, מדברי החלקת מחוקק שהשווה בין הדינים מוכח דלא ס"ל הכי, ולדבריו אכתי צ"ע. וראה מש"כ בזה בעיונים סי' נ.

[17] שו"ת משפטי שמואל (מהדו"ב סי' י). עיי"ש שמנהג בתי הדין כיום בהסכמי גירושין, לקצוב את מזונותיהם של הבנים בהתחשב בעושרו של האב. וזאת, משום שכלל יש בידינו לענין מצות צדקה, שהקיצבה הניתנת לעני נקבעת לפי הרגליו ומעמדו. שאם היה בן טובים ורגיל בחיי רווחה, נותנים לו אפי' "סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו", ואם היה עני בן עני שהורגל כל ימיו בחיי צער ומחסור, א"צ ליתן לו אלא כפי רגילותו. ולכן, הואיל ובזמן שהיו בני הזוג חיים יחד הורגלו בניו לחיות ברחבות כפי עושרו, עליו להמשיך בהנהגתו זו אף לאחר הגירושין, ולפרנס את בניו בדרך בה הורגלו משכבר ימים.

לאידך גיסא, כאשר האשה היא מבית עשירים ואילו הבעל היה נוהג מאז ומתמיד בצמצום יותר מן הראוי לו, אף שלא נהג בזה כשורה לגבי אשתו, שהרי היה עליו לפרנסה כפי מנהג בני משפחתה, וכמו שנתבאר לעיל פרק ב דין א, מכל מקום, באופן זה לאחר הגירושין אינו חייב לתת לבניו אלא כפי שהורגלו בביתו.

נפק"מ נוספת יש בכך, באופן שהאב העשיר לאחר שגירש את אשתו, והבנים חיים עמה בביתה, דודאי אינו חייב לזונם אלא כפי רמת החיים לה הורגלו קודם הגירושין, ולא לפי כבודו ועשירותו.

[עוד יעוי"ש בתשובה הנ"ל שנסתפק ע"פ זה, במקרה שאם יתן מזונות לבניו כפי עושרו ומעמדו לא יוכל לתת צדקה לעניים אחרים הנצרכים לכך לעצם קיומם, אם גם בכהאי גוונא נאמרה ההלכה של "די מחסורו אשר יחסר לו", או שעליו לחלק את ממונו בין כל העניים לפי מידת הצורך].

[18] רמב"ם (הל' אישות פי"ג הל' ו), וטוש"ע (סי' עג סעי' ו). והטעם לכך, הוא משום שדין "עולה עמו ואינה יורדת" האמור לענין מזונות האשה, הוא חלק מדיני והנהגת האישות שביניהם, וכמאמרם שיהא הבעל מכבד את אשתו יותר מגופו, ודין זה אינו שייך לענין חיוב מזונות הבנים שאינו אלא חוב ממון בעלמא.

בס' מעשה רקח ע"ד הרמב"ם שם הוסיף עוד, דכיון שחיוב מזונות האשה לשיטת הרמב"ם הוא מדאורייתא וחיוב מזונות הבנים אינו אלא מדרבנן, לא החמירו בו חכמים כשל תורה.

הן אמת, דלענין חיוב מזונות הבנים דנו לעיל אם חייב האב ליתן להם לפי עושרו או כדי קיומם לבד, והעלנו שם ע"פ דברי החלקת מחוקק, שאף שלדעת רוב הפוסקים אינו חייב ליתן להם אלא כדי קיומם לבד, מ"מ לשיטת הר"ן דס"ל שחיוב מזונות הבנים הוא מכלל מזונות האשה חייב הוא לספק להם את מזונותיהם לפי עושרו ומעמדו, וכפי שמחוייב הוא בכך לענין מזונות האשה, ולכאורה כך הוא גם לענין כסות ומדור.

אולם, בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"א סי' קו) כתב לחדש, כי אף שלענין דין המזונות יש לחייב את האב ליתן להם לפי עושרו ומעמדו [וזאת ע"פ דבריו שם דכו"ע מודו בזה להר"ן, וכמשנ"ל שם], מ"מ לענין כסות ומדור אין האב חייב לתת לבניו אלא את הנצרך להם בצימצום ולא יותר. משום שלענין מזונות, דרך העולם הוא שכל בני הבית אוכלים מסעודה אחת ותבשיל אחד, והואיל והאשה מתקינה סעודה כפי הראוי לה למזונותיה, בהכרח הוא שאף בניה [הניזונים מחמתה] יהיו בכלל קיצבה זו. משא"כ לענין כסות, שבלאו הכי הבנים אינם מתכסים באותה כסות הניתנת לאמם, ולכן, אף אם חיוב זה נכלל בחיובו של הבעל לספק לאשתו את צרכיה, מכל מקום אינו חייב ליתן יותר מהשיעור המצומצם הנצרך לקיומם. עכת"ד.

קצת מקור לסברת האגרות משה, יש להביא מפסק השו"ע בהאי ענינא. דהנה, בב"ח (ריש סי' עא) כתב, דמדברי מהר"ם מרוטנבורג והשו"ע דס"ל כוותיה, דהאב חייב במזונות בניו אף כשיש להם נכסים אחרים [הובאו הדברים לעיל דין ג], מוכח דס"ל כהר"ן שחיוב מזונות הבנים הוא בכלל מזונות האשה. וקשיא, שהרי לענין כסות ומדור פסק השו"ע שא"צ ליתן להם לפי עושרו, ונראים הדברים כסותרים זה לזה. ולפ"ד האגרות משה יתיישבו הדברים, דאף שחיוב מזונות הבנים שווה בגדריו לחיוב מזונות האשה, מ"מ לענין הכסות דיניהם חלוקים, כיון שהאם ובניה אינם משתמשים בכסות אחת.

מיהו, עצם דברי הב"ח שהסיבה לכך שהאב חייב במזונות בניו אף כשיש להם נכסים אחרים, הוא משום שחיוב זה נכלל בחיוב מזונות האם, אינו מוכרח כ"כ, דאפשר שתקנה בפני עצמה היא ואינה מכלל חיוב מזונות האשה, אלא שחכמים לא נתנו דבריהם לשיעורין, וחייבו בכך את האב אף כשיש לבניו נכסים אחרים.

[19] החילוק בין רפואה שיש לה קיצבה לשאין לה קיצבה

על עיקר החילוק בין רפואה שיש לה קיצבה לרפואה שאין לה קיצבה, ראה לעיל פרק כג דין כ, ושם נתבאר ע"פ הרא"ש ועוד ראשונים, דרפואה שאין לה קיצבה נכללת בחיוב המזונות, לפי שהיא נעשית חלק מצרכיו הקבועים של החולה, ואילו רפואה שיש לה קיצבה, שאינה מכלל צרכיו התמידיים, נחשבת כצורך צדדי נפרד הדומה לחיובו לפדותה מן השבי. ונמצא, שהואיל והאב חייב במזונות בניו הקטנים, נכלל בחיוב זה אף רפואה שאין לה קיצבה.

ולפלא, דבשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קנ) נקט בפשיטות, שהאב חייב בהוצאות רפואת בניו הקטנים, ומשום שהרפואה בכלל מזונות היא, ולמד כן מתשובת החתם סופר (יו"ד סו"ס עו), ולא נחית לחילוקי בין רפואה שיש לה קיצבה לרפואה שאין לה קיצבה.

יתר על כן, מדברי הרמב"ם נראה לכאורה שהאב אינו חייב כלל ברפואת בניו. שכן, לענין תשלומי נחבל כתב הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ד הל' יט): "החובל בבניו הגדולים, אם אין סמוכין על שולחנו, נותן להם מיד, והקטנים ילקח להן קרקע בנזקו והן אוכלין פירותיו, וכן הדין באחרים שחבלו בהן. ואם היו סמוכין על שולחנו וחבל בהן, פטור, בין שהיו גדולים בין שהיו קטנים". ולכאורה הדברים צ"ע, שהרי אף אם אין האב חייבו ברפואתם מדיני חבלה, מ"מ יש לחייבו בכך משום דינו לספק להם את כל צרכיהם. קושיא זו מכרחת לכאורה, שאין האב חייב אלא במזונותיהם וכסותם, ולא בשאר צרכיהם [ובדוחק י"ל דדברי הרמב"ם אמורים ברפואה שיש לה קיצבה].

ואין לומר, שכלל זה האמור כאן שרפואה שאין לה קיצבה "בכלל מזונות היא", הלכה מיוחדת היא לענין רפואת האשה ואינה נוהגת בבנים, שהרי לענין שותפים שאחד מהם עושה במלאכה עבור כולם, כתב הנתיבות המשפט (סי' קעז ס"ק ה), שהואיל והשותפים כולם חייבים לדאוג למזונותיו מדין המשנה [ראה ב"ב קמד ע"ב], אם חלה ונצרך ל"רפואה שאין לה קיצבה" עליהם לשלם לו את כל הוצאות רפואותיו, דכל אלו בכלל חיוב המזונות. ומבואר, שהלכה זו "דרפואה בכלל מזונות היא", אינה אמורה באשה דוקא, אלא בכל אופן שיש חיוב מזונות נכלל בכך כל שיזדקק מעניני רפואה שאין לה קיצבה [מלבד באדם המחייב עצמו בקנין לדאוג למזונות חבירו, דבהא אזלינן בתר לשון בני אדם שאינה כוללת רפואה בהדי מזונות, וכמבואר בשו"ע (חו"מ סי' ס סעי' ג)].

וביותר נראה כן לשיטת הר"ן לעיל, שחיוב מזונות הבנים הוא חלק מחיוב מזונות האם, דלשיטתו ודאי אין כל חילוק לענין זה בין מזונות האשה למזונות הבנים, וכשם שאצל האם רפואה שאין לה קיצבה היא בכלל חיוב המזונות, כך הוא אצל הבנים [וכבר נתבאר לעיל דין א, דלדעת רבים מהאחרונים הרמב"ם ס"ל בזה כהר"ן].

ומכל מקום, אין דברינו אמורים אלא לענין עיקר חיוב מזונות הבנים שתיקנו חכמים בקטנים שאינם בני שש שנים, אולם, להלן יתבאר, שאף קטנים שבני שש שנים ומעלה, חייב האב לזונם ולספק להם את צרכיהם משום מצות צדקה, ומשום ד"הקרוב קרוב קודם". ולענין זה אין כל חילוק בין רפואה שיש לה קיצבה לרפואה שאין לה קיצבה, וכל הנצרך לקיומם נכלל במצות הצדקה [אלא דמכל מקום, לאחר שגדלו אינו חייב לתת להם את דמי הרפואה אלא כשאין להם מעות, וכמו כן אינו חייב לתת להם זאת לפי עושרו וכמש"נ לעיל דין ח, וכן אין כופין אותו לכך אלא אם כן הוא "אמיד", וכדלהלן דין לד-לו].

שיעור ההוצאה שחייב להוציא לרפואת בניו

על שיעור ההוצאה שחייב האב להוציא מנכסיו לרפואת בניו, נחלקו פוסקי זמנינו: בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קנ) נקט בפשיטות, דלחומרא כו"ע מודו לסברת הר"ן שדין מזונות הבנים הוא מכלל מזונות האם, וכיון שלענין מזונות האם מצדד העזר מקודש (ריש סי' ע) דהבעל חייב לחזר על הפתחים עד שיהיו לו מעות שיש בהן די לכל צרכיה, כך הוא גם לענין חיוב מזונות הבנים והרפואה בכללם. אולם בס' נשמת אברהם (ח"ה חו"מ סי' תכו סעי' א) הביא בשם הגרי"ש אלישיב, דאין אדם חייב ליתן את כל ממונו לצורך רפואת בניו, אך מכל מקום חייב הוא להשתדל בכך יותר מבשאר עניני צדקה. על הנידון אם האב חייב לרפאותם לפי עושרו ומעמדו, ראה לעיל דין ח.

[אדם שאין לו אלא בן ובת, יש לדון אם יש מקום לחייבו לדאוג לרפואתם משום מצות פריה ורביה, שהרי אם ימותו יבטל ממצוה זו. וראה שו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"ה סי' יט אות ז), שמצדד לחדש מהאי טעמא שאדם שאין לו אלא בן ובת חייב לכו"ע לדאוג לפרנסתם משום מצות פריה ורביה, אף לאחר שמלאו להם שש שנים. ודבריו צ"ע, דסו"ס יכולים הם להתפרנס באופנים אחרים. ומכל מקום כאשר הם חולים ועלולים למות יש מקום גדול לדבריו].

[20] בשו"ת משנה הלכות (ח"ט סי' ריז) דן, על דבר קטן שנולד כשהוא חולה במחלה קשה, והרופאים מצדדים להמנע מלטפל בו כדי שימות מהרה ולא יסבול כל ימיו צער ומכאובים, אם שומעין לדבריהם. והאריך שם לבאר, דפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה ואין מקום להניח לחולה למות כדי לקצר ימיו. ומ"מ הוסיף שם בסוף דבריו, דמטעם נוסף נראה לחייב את האב לעשות כל שביכולתו כדי להאריך את חיי בנו, דכיון שהוא חייב לרפאותו עליו לספק לו כל מה שמועיל לו לכדי חייו. ולכן, אף אם באופנים מסויימים מותר להמנע מלטפל בו ואין בכך "איסור רציחה" או מצוה של "לא תעמוד על דם רעך", מ"מ משום חיובו לרפאותו עליו להשתדל בהצלתו בכל שיוכל.

[21] ראה שו"ע (יו"ד סי' רנב סעי' יב). הטעם שגובים לצורך פדיון הבנים מן האב ולא מקופת הקהל, הוא משום שכלל נקוט בידינו לענין מצות צדקה [מובא להלן דין כז] ד"הקרוב קרוב קודם". כלומר, שאין נוטלים מקופה של צדקה וממון הציבור לצורך פדיונו של עני כשיש לקרוביו מעות ובידם לפדותם משלהם. ומה שנתבאר שחיוב זה נוהג אף בבנו הגדול, כ"ה בס' ראשון לציון (יו"ד סו"ס רנב), ושני טעמים בדבר: א. משום הסכנה הכרוכה בישיבתו בשבי. ב. משום החשש שמא ישהה שם בקרב אינישי דלא מעלי, ויצא ח"ו לתרבות רעה.

[22] בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סו"ס לז) מצדד לומר, שהאב אינו חייב לזון את בנו ממזר, דלא תיקנו חכמים חיוב מזונות למי שנולד באיסור.

בשו"ת עבודת השם (סי' יז) דן, לענין אשה שיצא עליה קול שמת בעלה, ונשאת על פי בית דין וילדה בן ובת, ולאחר זמן נתברר שבעלה הראשון עודו בחיים, שדינה שצריכה לצאת מזה ומזה, אם חייב הבעל השני לזון את בנין שנולדו לו ממנה אף שהם ממזרים. ויעוי"ש שציין לדברי התרוה"ד הנ"ל שהאב אינו חייב לזון את בנו ממזר, אלא שנסתפק דאפשר דהכא שאני שנישאה על פי הוראת בית דין ונעשה הדבר בדרך אישות, ובכהאי גוונא אף התרוה"ד יודה דמחייבינן ליה בהכי [ומיהו, מטעם אחר מצדד שם לפטור בכהאי גוונא, לדרכו של הר"ן דס"ל שחיוב מזונות הבנים הוא מכלל מזונות האשה, דממילא, כאן שאינו חייב במזונותיה אינו חייב במזונות בניה].

אולם בשו"ת חיים ושלום (להגר"ח פלאג'י אבהע"ז ח"ב סי' יד) חולק, וסובר שעל האב לזון את בנו ממזר ולפרנסו כתיקון חכמים [אלא שעל האשה להוכיח שאכן ממנו נתעברה, וכפי שיתבאר להלן לענין בן הפנויה].

ובאמת, דברי התרומת הדשן צ"ע, דכיון שבן ממזר מתיחס אחר אביו ונחשב לו כבנו [ראה: יבמות כב ע"ב, וברש"י שם ד"ה בעושה ותוס' שם ד"ה בן, וע"ע רמב"ן וריטב"א ביבמות שם. וראה רמ"א אבהע"ז סי' א סעי' ו, דהבא על הערוה והוליד ממזר, מקיים בו מצות פריה ורביה (שלא כמשמעות דברי הרדב"ז ח"ז סי' ב)], מה טעם יש לפוטרו מלספק לו את מזונותיו. ונראה, שהואיל וחיוב מזונות הבנים תקנתא דרבנן היא, לא העמידו חכמים דבריהם בבן הנולד לו באיסור, עיי"ש.

להלכה, ראה פסקי דין רבניים (ח"א עמ' 156) בשם הגר"א גולדשמיד והגרש"ש קרליץ, דכיון שדברי התרומת הדשן לא הובאו בספרי הפוסקים, אין לסמוך על דבריו ולפטור את האב מלזון את בנו הממזר. ובפרט, שאף התרומת הדשן שם אינו מכריע כך באופן ברור, אלא נזכרים הדברים בדרך אגב בתוך דבריו. מיהו, דעת כ"ק אאמו"ר מאוה"ג שליט"א, דכיון דממזר לא שכיח, אין להוכיח מהשמטת הפוסקים דלא ס"ל בזה כתרומת הדשן, וצ"ע למעשה.

והנה, להלן [דינים י, יד] הובא לענין בנים הנולדים מן הפנויה ומן הנכרית, שיש סוברים שאע"פ שאינם בכלל חיוב המזונות מ"מ חייב האב לדאוג לפרנסתם מדין "אתנן". והיינו, שכאשר אדם בא על אשה ונולד לו ממנה בן, נחשב הדבר כאילו התנו ביניהם באותה שעה שאם יוולד להם בן מביאה זו ידאג האב לכל צרכיו, וסברא זו שייכת אף בבנו ממזר. ולכן, אע"פ שאין להוכיח מסתימת הפוסקים דלא ס"ל כהתרומת הדשן, מ"מ מטעם אחר יש לחייב בכך את האב. וראה עוד להלן [דין מב] שיש מקום לחייב בכך את האב משום "דינא דמלכותא דינא".

[על הנידון אם כהן מאכיל את בנו ממזר בתרומה, ראה כתובות (כד ע"ב), ט"ז (אבהע"ז סי' ז ס"ק יד), ומש"כ בזה בשו"ת משנה הלכות (חי"ז ס' טז)].

[23] ואף על פי שיש סוברים שאדם שמתגייר ובניו עמו חייב לדאוג למילתם [ראה ס' דרך פיקודיך עשה ב חלק הדיבור ס"ק כט], ומוכח שיש לו עמהם יחס במידת מה, כבר חלקו עליו האחרונים, וכפי שנתבאר בספרנו משנת הגר (פ"א דין לט), וע"ע שו"ת משנה הלכות (חי"ז סי' לב) מש"כ בזה. ונראה, דאף לדעה זו, הלכה מסוימת היא לענין מילה, אולם לשאר דינים, כיון שאין להם דין קורבה לענין איסור ערוה, כ"ש שאינו חייב במזונותיהם.

[24] עבד כנעני

עבד כנעני אין בנו מתייחס אחריו, כמבואר בסוגית הגמ' ביבמות (סב ע"א), קידושין (סט ע"א), וב"ק (טו ע"א), וראה רמב"ם (הל' אישות פט"ו הל' ו). מיהו יעוי' תוס' בנזיר (סא ע"ב ד"ה אי הכי), דנראה מדבריהם דעבד שייך בדין ירושה, ומשמע שיש לו יחס עם אביו בענין מה. וכן נראה לפמש"כ התוס' בחגיגה (ב ע"ב ד"ה לא תהו) דעבד חייב בפריה ורביה, ומוכח שבניו מתיחסים אחריו, שאם לא כן בלאו הכי לא יוכל לקיים מצותו. אולם להלכה נקטינן דעבד אינו מצווה בפריה ורביה, וכמבואר ברמב"ם (שם), ולפי"ז אין מכאן ראיה.

חציו עבד חציו בן חורין                         

לענין חציו עבד חציו בן חורין, עי' מנחת חינוך (מצוות א, נא, רסד, תרצז), דחלק הבן חורין שבו יש לו יחס, ולפי"ז נראה שיש לחייבו במזונות בניו מחמת חלק הבן חורין שבו. ועי' חי' חת"ס (גיטין מג ע"א), דישראל הבא על חציה שפחה חציה בת חורין, אף שאין קידושיו תופסין בה, מ"מ בנו מתייחס אחריו, כיון שהוא בר קידושין באשה אחרת, וכ"כ בדבר אברהם (ח"א סי' ה אות ג בהגה'), ובס' אמרי משה (סי' כז אות ח). ולפי"ז שפיר יש לחייבו במזונותיו.

כמו כן, לסברת האגרות משה המובאת בהערה הבאה, בלאו הכי יש לחייב את האב במזונות בניו בכל אלו המקרים, משום דין "אתנן".

[אדם שמת וחזר וחי ע"י נס, אינו נחשב לאדם אחר, ומתייחס אחר אביו, כ"כ הגרש"ז אויערבך בקובץ נועם ח"א עמ' קנו, וכן מצדד הגר"ח קנייבסקי בספרו שיח השדה עמ' כח, ועיי"ש שהאריך בראיות, וע"ע שו"ת משנה הלכות ח"ט סי' תא].

[25] בנו מן הנכרית

הבא על הנכרית אין בנו מתייחס אחריו [ראה רמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ב הל' ז, ע"פ סוגית הגמ' ביבמות כג ע"א]. ומשום כך נראה שאינו חייב במזונותיו [ואף על פי שבאו"ז הל' יבום סי' תקצה כתב שבן הנכרית מתייחס אחר אביו לענין איסורי ערוה מדרבנן, וכן הובא להלכה ברמ"א אבהע"ז סי' טו סעי' י, נראה דחומרא בעלמא היא האמורה לענין איסור ערוה, ואינו מעיקר הדין. וראה חלקת מחוקק שם ס"ק ג ובית שמואל שם ס"ק ח, שפקפקו הרבה בשיטה זו].

אמנם, בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קמג) דן אם האב חייב במזונות בנו הנולד לו מן הפנויה, וכתב, דלא מבעיא באנוסה דפשיטא שהוא חייב במזונותיו, משום "דין מזיק", שהרי הוא גרם לה שתתעבר שלא ברצונה ותהא זקוקה לזון את בניה. אלא אף אם נבעלה לו ברצון נמי חייב האב במזונות בנו הנולד לו ממנה. וזאת, משום שבעצם התרצותה והסכמתה להבעל לו, נחשב הדבר כאילו התנו ביניהם שאם תתעבר על ידי ביאה זו יהיה האב מחוייב לדאוג לפרנסתו. וכיון שהוסכם ביניהם הדבר בשעת הביאה, נחשב הדבר כ"אתנן", וככל התחייבות ממון [ואע"פ שלא עשו קנין על הסכמה זו, אין בכך בית מיחוש, וכמבואר בתרוה"ד (פסקים סי' רל), ש"אתנן" נקנה בתחילת מלאכה ככל שכירות פועלים, ע"י עצם מעשה הביאה].

ולפי סברא זו נראה, דה"ה נמי בבן הנכרית, אף שאינו מתייחס אחריו, מ"מ חייב האב לדאוג לפרנסתו מדין "אתנן", וכפי שציינו לעיל. [ונפק"מ בזה נמי לענין בן יפת תואר, דאף דנסתפקו האחרונים אם דינו כבן הנכרית דאינו מתייחס אחר אביו, עי' אבני מילואים (סי' ד ס"ק יב), ובס' זרע אברהם להג"ר מנחם זעמבא (סי' כד), מ"מ יש מקום לחייב את האב לזונו מחמת סברת האגרות משה].

ומ"מ נפק"מ טובא איכא בסברתו זו של בעל האגרות משה, שבמקרה שהיה תנאי ביניהם שתיקח סם המשחית את הזרע וכדו', והיא לא עשתה כן, דבכהאי גוונא ודאי לא היתה כוונתו להתחייב במזונותיו, אה"נ דפטור. [משא"כ במקום שחייב במזונות הבנים מדינא, דבזה אף שכך היה הסיכום ביניהם, מ"מ חייב האב במזונות הולד, משום שחיוב זה אינו נובע מההסכמה שביניהם אלא הוא חיוב כלפי הולד עצמו. לבד משיטת הר"ן דס"ל דחיוב מזונות הבנים הוא מכלל מזונות האשה, דבהא אפשר שהואיל והתנו ביניהם שלא תתעבר הרי זה כאילו מחלה לו בפירוש על מזונות אלו. ואף לדעה זו, אכתי תליא האי דינא במה שנחלקו הראשונים אם אשה שמחלה לבעלה על מזונותיה יכולה לחזור בה ממחילתה מכאן ולהבא, ראה לעיל פרק יט דין כ].

הן אמת, דסברתו הראשונה של האגרות משה, דהבועל נחשב כ"מזיק", צ"ע לכאורה, שהרי העיבור אינו אלא גרמא בעלמא וכמו שכתב באורך בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' צח), בנידונו לענין מי שבא על שפחת חבירו והיא הרה לזנונים ונפחתה על ידי כך מדמיה, דלא הוי אלא גרמא בעלמא, וא"כ כיצד ניתן לחייבו בכך משום תשלומי נזיקין, וצ"ע. ושמא י"ל, דאף שלענין פחיתת דמי האם נחשב הדבר כגרמא, מ"מ לענין עצם לידת הולד נחשב הדבר כמעשה בידים, וצ"ע. כמו כן יש להקשות, שהרי האם אינה חייבת לזון את בניה אלא מדין צדקה בעלמא, וכפי שיבואר להלן דין ל, וא"כ מדוע נחשב הוא כ"מזיק" בכך שהיא נזקקת לזונם.

[26] שו"ת חוט השני (סי' ח), הובא בפתחי תשובה (סי' עא ס"ק א), וכ"כ בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק אבהע"ז סי' יד), ועי' שדי חמד (פאת השדה מערכת ב סי' יח). בירושלמי (כתובות פ"ד ה"ח) אמרו: "בני בנים מה הן", ופי' שם בקרבן העדה, דספק הירושלמי הוא, האם אדם חייב לזון את בני בניו מתקנת אושא, ונמצא לדבריו דהוא ספקא דאמוראי. אולם בפני משה שם פי', שהספק הוא לענין אדם הכותב את נכסיו לבניו, אם בני בניו נכללים אף הם במתנה זו, עיי"ש.

בעיקר דין זה, עי' שדי חמד (כללים מערכת ב סי' יח) שהגרי"א מספינקא נסתפק בדבר, וסבר לומר, שכשם שלענין מצות תלמוד תורה לבנים קי"ל דבני בנים הרי הם כבנים, וכדכתיב (דברים ג, ט): "והודעתם לבניך ולבני בניך", כך גם לענין חיוב מזונות יש לחייב את הסב במקום שאין אב. אולם, בשדי חמד שם מסיק, דמזונות שאני, ואין אבי האב חייב לזונם אלא מתורת צדקה בעלמא [ועיי"ש שהוכיח דבריו מתשובת משנת אליעזר ח"ב יו"ד סי' מב].

עוד כתב, דאף להצד שאדם חייב לזון את בני בניו, מכל מקום אינו חייב לזון את בני בנותיו. שכן גדר חיוב זה הוא שהאב עומד במקום בנו לזון את בן בנו, וכיון שהאם אינה חייבת לזון את בניה, אף אביה אינו חייב לעשות זאת במקומה.

[27] שו"ת הרא"ש (כלל יז סי' ז), ושו"ת הריב"ש (סי' מא), וכן פסק שו"ע (סי' עא סעי' ד). בטעם דין זה, שעל האשה מוטל להוכיח שממנו נתעברה, עיי"ש שפירשו, דאל"כ יטען הבעל "דכי היכי דאפקרה לגביה אפקרה נמי לגבי אחריני". וכ"כ בשו"ת מהר"י וויל (סי' עג), דהבועל אינו חייב לזון את הולד אף על פי שהוא מודה שבא עליה, דמ"מ אפשר שלא ממנו נתעברה, וכן הוא בריטב"א (יבמות ע ע"א), לבוש (סי' עא סעי' ד), שו"ת עבודת הגרשוני (סי' א), שו"ת מהר"י מינץ (סי' ה), ים של שלמה (כתובות פ"ד סי' כב), ושו"ת מהר"ם אלשקר (סי' פב).

ומכל מקום, אם היתה "מיוחדת לו", כלומר, שדרה עמו בבית אחד, או שידוע שבא עליה פעמים הרבה, מחזקינן בודאי שממנו נתעברה, כ"כ בס' כנסת הגדולה (הגה' ב"י ס"ק ב), ויתבארו הדברים להלן בסמוך.

כשהבעל טוען שמא והאשה טוענת ברי

בשו"ת הריב"ש שם הוסיף עוד, שאף אם הבעל אינו טוען בברי שיודע הוא שנבעלה לאחר, אלא שטוען שמא הפקירה עצמה אף אצל אחרים והאשה מכחישה טענתו בברי, עליה להוכיח שממנו נתעברה, משום דקי"ל "ברי ושמא לאו ברי עדיף", וכן הסכימו בחלקת מחוקק (סי' עא ס"ק ז) ובית שמואל (שם ס"ק ח). אולם, הבית יעקב (שם) תמה טובא לסברא זו, שאם כן בטל הדין מעיקרו, דהיאך תוכל האשה להוכיח שלא נתעברה מאחר אם לא בעדות של "לא זזה ידינו מתוך ידה" שאינה מצויה כלל.

וביישוב קושיא זו נראה לומר, ע"פ מש"כ בשו"ת מהרשד"ם (אבהע"ז סי' רלג), שאם נתברר לבית דין שהבועל נוהג כל הימים בבן זה הנולד לה כבנו, נחשב הדבר כהודאה ברורה שממנו נתעברה, ועליו לזונו ולפרנסו כדינו, ואין האשה צריכה להוכיח בראיות שאכן כך היה. כדברים אלו נראה נמי בתשובת הרא"ש (כלל פב סי' א), ועי' מש"כ בזה בשו"ת גבעת פנחס (סי' יח), ובזה נתישבה מעט טענת הבית יעקב.

בעיקר דינו של הריב"ש, שהבועל רשאי להמנע מתשלום המזונות אף שאינו אלא "שמא", ומשום ד"ברי ושמא לאו ברי עדיף", הקשה בס' פחד יצחק (מערכת אלף ערך אונס, דף קיז ע"ב), דלכאורה חילוק רב יש בין הדברים: דהטוען לחבירו "מנה הלויתיך והלה אומר איני יודע", אינו יכול להוציא ממנו ממון בטענה זו בלא ראיה, משום שיש רעותא בטענתו, דכיון שדבר שאינו מצוי הוא שלווה אינו זוכר את מעשה ההלוואה, נראה שאין אמת בטענתו. משא"כ כאן, שאין הבעל יכול לידע בבירור שלא ממנו נתעברה, ואין ראיה ממה שטוען "טענת שמא" שאכן אין האמת עם האשה, ובכהאי גוונא כו"ע מודו דברי עדיף, ע"כ.

ואגב אורחין השמיענו בזה חידוש גדול דהטעם דנקטינן ד"ברי ושמא לאו ברי עדיף", אינו משום שחזקת הממון של הנתבע עדיפה על טענת התובע, אלא משום שיש רעותא בטענת התובע וחיישינן דמשקר, ודו"ק בזה.

בשו"ת תועפות רא"ם (סי' מד) הקשה על דברי הריב"ש אלו, היאך ניתן לפטור את הבועל מדמי המזונות משום האי דינא ד"ברי ושמא לאו ברי עדיף", הרי כיון שידוע שבא עליה דררא גמורה איכא לומר שהוא בנו, ומהיכי תיתי לתלות את הולד באחר, משא"כ לענין הלוואה שלולי טענת התובע אין כל סיבה המחייבתו לשלם ממון זה שתובעו.

לדעת הסוברים שחיוב מזונות הבנים הוא מכלל מזונות האם

בעיקר דינם של הרא"ש והריב"ש, הנה נתבאר לעיל, שלדעת הר"ן שחיוב מזונות הבנים הוא מכלל דין מזונות האם, נמצא שבכל אותם אופנים שהבועל פטור ממזונות האשה, וכגון כאן שמעולם לא נישאו, אין מקום לחייבו במזונות בניו. ואם כן נמצא, שמדברי הרא"ש והריב"ש שדנו באלו אופנים חייב הבועל במזונות בנו הנולד לו מן הפנויה, מוכח דלא ס"ל בזה כדעת הר"ן, ולדעתם, דין מזונות הבנים חיוב בפני עצמו הוא שתיקנו חכמים ואינו מכלל חיובו לזון את אשתו.

אולם, כאמור לעיל [דינים יב, יד], יש סוברים שאדם חייב לזון אף את בנו מן הפנויה ומן הנכרית, באנוסה – משום דחשיב "מזיק", ובמפותה – משום "אתנן", דאדעתה דהכי נתרצתה לו, שיזון את בניה שיוולדו לה מביאה זו. ונמצא, שאף שאינו חייב בכך מדאורייתא – משום מזונות האם – מ"מ נתחייב בכך משום התנאי שהוסכם ביניהם (כ"ה שם בשם שו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' קמג), ולפי זה אין ראיה מדברי הרא"ש והריב"ש דלא ס"ל כהר"ן.

כמו כן, כבר נתבאר לעיל, שאף באופנים שמעיקר הדין האב פטור מלזון את בניו, מכל מקום יש לחייבו בכך משום מצות צדקה, דלא גרע דינייהו מבני שש שנים ולמעלה שחייב האב במזונותיהם, ודין זה נוהג לכאורה אף בבנו מן הפנויה. כמו כן, ראה בהערה שם בשם שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קנ), דבלאו הכי להלכה לא נקטינן כהר"ן אלא לחומרא ולא לקולא. ועוד נתבאר להלן [דין מב] שניתן לחייבו בכך משום "דינא דמלכותא דינא".

[28] דעת הסוברים שחייב שבועה

שו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' יח, יט). ובטעם הדבר כתב שם, דאף דהתורה האמינתו לאב לענין דיני היוחסין לומר שאינו בנו מדין "יכיר", מ"מ במקום שיש תביעת ממון ובא להפטר מכך על ידי טענתו, אינו נאמן בכך בלא שבועה. ועיי"ש עוד שחילק לענין זה בין דין ירושת בכור דהיא מדאורייתא, ולענין זה האמינתו תורה, לבין חיובי הממון החלים על האב מדרבנן, שאינו נאמן בהן משום דין "יכיר". [עוד דן שם בעיקרא דהאי דינא, אם אדם נאמן מדין "יכיר" לומר על המוחזק לן שהוא בנו שאינו בנו. שהרי לפי דבריו אלו שאינו בנו, אינו בתורת נאמנות זו, וראה מה שכתבנו בזה בספר משנת הגר סי' סח].

החילוק בין נידון דידן לכופר הכל בממון

בעיקר טענת הריב"ש דהתורה האמינתו לאב לומר שאינו בנו, ומשום כך אינו חייב להשבע היסת, עי' בית מאיר (סי' ד סעי' כו) שהקשה, מאי שנא מכל כופר הכל דהתורה האמינתו, ואעפ"כ חייבוהו חכמים שבועה, ועיי"ש עוד שהאריך לפלפל בראיותיו של הריב"ש.

ולכאורה טענתו צ"ע טובא, שהרי הסיבה לכך שכופר הכל פטור מלשלם אינה משום שהתורה האמינתו לכפור, דמהיכי תיתי נאמינו בלא ראיה, אלא משום דקי"ל "המוציא מחבירו עליו הראיה". ומאי דמחייבינן ליה להשבע שהוא פטור, הוא משום שכנגד החזקה ד"מה שתחת יד אדם שלו", שמחמתה אין מוציאים ממון מתחת ידו, ניצבת חזקה אחרת – ד"אין אדם תובע אא"כ יש לו", ומשום כך תיקנו שישבע הנתבע היסת ויפטר. משא"כ כאן לענין "יכיר", דהאב יש לו נאמנות גמורה כעד לומר עליו שהוא ממזר, וא"כ מהיכי תיתי דליתקנו רבנן שיהיה צריך להביא ראיה נוספת לדבריו, וצ"ע, ומצאתי שכן הקשה בס' אבני משפט (אבהע"ז סי' ד ס"ק יח).

בשו"ת חתם סופר (אבהע"ז ח"א סי' קלג) האריך לקיים את דברי הריב"ש, וכתב, שהואיל והאב אינו חייב לטעון בברי שאינו בנו, ואף אם בא בטענת שמא ד"מי יימר שלא הפקירה עצמה אצל אחר ונתעברה הימנו" נמי פטרינן ליה, ממילא אין טעם להשביעו היסת, לפי שאף בלא שבועתו יש לנו להניח שאינו יודע בבירור שהוא בנו, דמנין יוכל לדעת שלא נבעלה לאחר.

עוד כתב שם, שהואיל והאם אינה ה"בעל דין" בנידון זה אלא הבן, והוא אינו יודע לטעון, אין כאן תובע הטוען בטענת ברי, שהרי הבן אינו יודע לטעון [ועיי"ש דאף לדעת הסוברים דמשביעין היסת גם כשהוא טוען ע"פ עד, כמבואר בחו"מ סי' עה סעי' כא-כג, שאני הכא שהאם אינה כשרה להעיד, ובלא עד המסייע אין משביעין אותו אלא בדאיכא רגלים לדבר, וכמבואר בחו"מ שם. אכן אם ידוע לכל שהיו דרים יחד עמו לכאורה חשיב כרגלים לדבר, אף שעדיין אפשר שנבעלה גם לאחר, וצ"ע בזה].

המורם לדינא

להלכה, נראה היה לומר, דכיון שנחלקו הפוסקים בדבר, הדין בזה ככל ספק ממון ד"המוציא מחבירו עליו הראיה", ואין האב חייב להשבע שאינו יודע שהוא בנו (וכמבואר בש"ך חו"מ סי' פז ס"ק ו, דספק חיוב שבועה דינו כספק ממון). וביותר, שהרי האב מוחזק בממון ויכול הוא לטעון "קים לי" כדעת הריב"ש.

אולם, בשו"ת בנין ציון (סי' קנח) כתב בנידונו, לענין אשה שהיתה משרתת בבית גביר אחד והיא טוענת שממנו נתעברה, דאף שלדעת הריב"ש אין הבועל חייב להשבע שאינו יודע שהוא בנו, מכל מקום, לדינא לא נקטינן הכי. משום שהפוסקים לא הביאו את דברי הריב"ש, וכבר העיד בעל השב יעקב שמנהג הקהילות להשביע בכהאי גוונא. והוסיף, ז"ל: "גם במקומנו (קהילת אה"ו) נהגו כן כמה פעמים וישבו בה על מדין מחכמי ההוראה שבדור, ומכללם בעל הכנסת יחזקאל והתומים, ומסתמא ע"פ הוראתם נעשה המעשה". ועיי"ש שכן הסכים בעל החתם סופר להשביע כדי למיגדר מלתא, וכדבריו יש להורות, ובפרט דהתשב"ץ פליג בזה על הריב"ש, עכת"ד.

ואם כן נתבאר דחכמי הדורות הנהיגו להשביע את הבועל בכהאי גוונא שאינו יודע בו שהוא בנו [וביותר יש לסמוך על זה כאשר הבן דומה לבועל בקלסתר הפנים, דאף שאין לסמוך על דמיון זה להוציא ממון (ראה שו"ת חת"ס אבהע"ז ח"א סי' נו, ושו"ת מהרש"ם ח"ג סי' קסא), מ"מ בצירוף דברי הבנין ציון כו"ע יודו דיש לו להשבע שאינו בנו], וצ"ע בזה למעשה.

[29] שו"ת הריב"ש שם. ועיי"ש שהוסיף, דאף שכתב הרמב"ם (הל' נערה בתולה פי"ב הל' ב), דאם תבעתו על שבא עליה שלא מרצונה ועליו לשלם לה קנס כדין אונס והוא טוען להד"ם – צריך להשבע היסת, אין לדמותו להכא, דהתורה האמינתו לומר שאינו בנו מדין "יכיר". ועי' בית שמואל (סי' ד ס"ק מא, וסי' עא ס"ק ח) דפסק בזה כריב"ש, ועי' שו"ת בנין ציון (סי' קנח) שתמה, מפני מה השמיטו השו"ע ורמ"א דין זה, וכתב דכנראה כיון דתליא בפלוגתא וכדלהלן, לא רצו להכריע בדבר.

[30] ערוך השולחן (סי' ד סעי' לב).

[31] שו"ת ברכת יוסף (למברג, סי' ט). עיי"ש שטעמו, דכיון שהאב נאמן להעיד עליו מדין "יכיר", הרי הוא כשנים, ועדיף מעד אחד.

[32] הפלאה (קו"א סי' עא ס"ק ד). דהא באופן זה אין לחושדה דהפקירה עצמה לאחר שלא על ידי נישואין.

[33] "רוב בעילות אחר הבעל"

סוטה (כז ע"א), רמב"ם (הל' איסורי ביאה פט"ו הל' כ), טוש"ע (אבהע"ז סי' ד סעי' טו) וראה בית שמואל שם, דמיירי אף כשיש עדים המעידים שזינתה. וע"ע שו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' צא).

טעם נוסף נראה לומר בזה, ע"פ מש"כ הרמב"ם (הל' גירושין פי"א הל' כב, לענין דין ג' חודשי הבחנה במזנה), דאשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר. ולדבריו, חזקה גמורה היא שאע"פ שזינתה מ"מ אין הולד מהמזנה אלא מהבעל. מיהו בשו"ת בית שלמה (אבהע"ז סי' ו) מצדד לומר, דסברא זו אינה אמורה אלא בפנויה, שאם תתעבר יצא עליה לעז, אולם נשואה אינה חוששת להתהפך, שכן יודעת היא שבלאו הכי יתלו את הולד בבעל.

 [בעיקר דין "רוב בעילות אחר הבעל", עי' תוס' (יבמות קיט ע"א ד"ה רבי מאיר), דלא חשיב "רוב התלוי במעשה" דלא אזלינן בתריה, כיון ד"ממילא הוא בא, שאדם נזקק לאשתו". ובביאור דבריהם, ראה שו"ת בית שערים (יו"ד סי' א). כמו"כ הקשו אחרונים, היאך סגי ב"רוב בעילות אחר הבעל", הא לענין יוחסין בעינן "תרי רובי". ועי' שו"ת בנין עולם (אבהע"ז סי' ה אות י) שרוב זה עדיף טפי מ"תרי רובי" דעלמא, ובטעם הדבר ראה להלן בסמוך בשם שו"ת חוט שני].

"אין הולכין בממון אחר הרוב"

מיהו יש להקשות, היאך ניתן לחייב את הבועל לפרנס את הולד משום דין "רוב בעילות אחר הבעל", הרי הלכה פסוקה היא ד"אין הולכין בממון אחר הרוב", ונאמרו בזה כמה ביאורים:

א. בהפלאה (סופ"ק דכתובות) כתב, דהדין ד"אין הולכין בממון אחר הרוב", אינו אמור אלא בספק ממון שאין בו נפק"מ לענין איסור, אבל בספק שיש בו נפק"מ לענין איסורים וממונות כאחד [וכגון שעל ידי שהוא מוחזק כאביו מכשירין אותו לבוא בקהל ואין חוששין לו שנולד מן הפסול], כשם שנעשה מוחזק ע"י הרוב לענין איסורא, כך מוחזק הוא כבנו לענין ממונא, ומחייבין אותו לזונו ולדאוג לכלכלתו כשאר בניו. ועיי"ש שמבאר, שמשום כך ניתן לחייב את האונס והמפתה ליתן קנס לאבי הנערה, אף שאינו מוחזק כאביה רק מכח "רוב בעילות אחר הבעל" וכנ"ל. וע"ע מש"כ בזה בספרו המקנה עמ"ס קידושין (ד ע"ב), ובחי' החת"ס (ב"ק כז ע"ב).

מיהו, מדברי הראשונים נראה דלא ס"ל כחידושו של ההפלאה: דבסוגית הגמ' בכתובות (טו ב), לענין תינוק שנמצא מושלך בעיר, דקי"ל שאם היו שם רוב ישראל מחזקינן ליה כישראל ומחזירין לו אבידה, הקשה הרמב"ן, היאך ניתן לקבוע עליו על פי הרוב שהוא ישראל ולחייב בכך את המוצא להשיב לו את אבידתו, הרי הלכה פסוקה היא ש"אין הולכין בממון אחר הרוב". ותירץ, דשאני התם דבעל האבידה אינו מוחזק בחפץ. ואם כדברי ההפלאה, צ"ע, מדוע לא תירץ שהואיל וקביעת יחוסו כישראל נצרכת כדי להתירו לבוא בקהל שהוא מילי דאיסורא, אזלינן בתר רוב זה אף לענין אבידה, וצ"ע.

ב. בשו"ת חוט השני (סי' יח) כתב לחדש, דדין "רוב בעילות אחר הבעל" עדיף משאר עניני רוב, ומכריעים את הספק על פיו גם לענין ממון. ונראה בכוונתו, דרוב זה הוא כעין "חזקת בירור", ולפי שכך הוא טבעו של עולם ד"אשה בעלה משמרה".

כעין זה כתב בס' פנים יפות (פ' אחרי מות), דדין "רוב בעילות אחר הבעל", אין פירושו שיש לתלות את הולד בבעל משום שבא עליה פעמים רבות ומסתמא ממנו נתעברה, אלא כעין חזקה יש כאן, ד"רוב הנשים נבעלות לבעליהן ולא לאחר". ולכן, אף אם ידוע שבא עליה הבעל רק פעם אחת תולין את הולד בו. וע"ע בספרו נתיבות לשבת (סי' ג ס"ק ח, וסי' ד ס"ק ט).

[אמנם, בהגה' חכמת שלמה למהרש"ל (פסחים פז ע"א) מבואר להדיא שלא כדבריו, יעוי' שם שכתב, שאם היה הבעל זקן ותש כח שאינו בועל אלא לעיתים, לא אמרינן ביה "רוב בעילות אחר הבעל". ובפתיחה כוללת לפמ"ג (ח"ב אות כה) תמה על דבריו, וראה שו"ת חתם סופר (אבהע"ז ח"א סי' יג) דפשיטא ליה שאף בכה"ג אזלינן אחר רוב בעילות, ושלא כדעת הפנים יפות. וע"ע מהרי"צ חיות (סוטה כז ע"א) מש"כ בזה. ועי' שו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק אבהע"ז סי' סט), לענין חולה שלא היתה דעתו מיושבת עליו בשעה שנתעברה, אי תלינן דממנו נולד, ושו"ת פרי השדה (ח"א סי' כה) לענין בעל שמוחזק כמי שאינו ראוי להוליד].

ומכל מקום נפק"מ טובא איכא בהא, דלסברת הפנים יפות, דין "רוב בעילות אחר הבעל" אינו אמור אלא במקרה שאין ידוע בבירור שנבעלה לאחר, ומשום חזקה זו תלינן שלא זינתה, אבל אם ידוע בבירור שנבעלה לאחר, אין טעם לתלות את הולד בבעל יותר מבמזנה אי לאו שנבעלה לבעל פעמים הרבה. ונמצא ששני ענינים חלוקים יש בדין זה, ודו"ק.

[34] "פרוצה ביותר"

סוטה (כז ע"א), רמב"ם (הל' איסורי ביאה פט"ו הל' כ), וטוש"ע (אבהע"ז סי' ד סעי' טו). והיינו, דכיון שהיא פרוצה ביותר, חוששים שמא נבעלה לפסול לה ונתעברה הימנו ובניה ממזרים. וכ"ש דלענין ממון יוכל הבעל לטעון שלא ממנו נתעברה, ואוקי ממונא בחזקת מריה.

משום כך, אע"פ שיש מן הראשונים שחולקים בזה על הרמב"ם ושו"ע שם, ולדעתם, אף בפרוצה ביותר אמרינן דרוב בעילות אחר הבעל [ראה: בית שמואל שם ס"ק כו בשם הרא"ש ב"ב פ"ח סי' כא, שו"ת מהרי"ו סי' פח, הגה' מימוניות איסורי ביאה סי' ד, רמב"ן ב"ב קכז ע"א בשם בה"ג, וס"ל דסוגית הגמ' בסוטה שם אינה אמורה אלא לענין פסולי כהונה], מ"מ לענין ממון לא חיישינן לדבריהם, ד"המוציא מחבירו עליו הראיה" [בעיקר פלוגתא זו עי' מש"כ בזה הט"ז שם ס"ק ח באורך, ובשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת אבהע"ז סי' ב].

גדר דין "פרוצה ביותר"

בגדר דין "פרוצה ביותר", נחלקו ראשונים: רש"י בסוטה שם כתב, דמיירי באשה שהיא מזנה כל כך, עד שיש לחשוש שרוב בעילותיה מאחרים. אולם בשו"ת מהר"י ברונא (סי' סו) כתב, שהמדובר הוא באשה שמפקירה את עצמה בפרהסיא לענין חיבוק ונישוק. ולפי"ז, אף אם ידוע שזינתה כמה פעמים, אם נעשה הדבר במסתרים ולא הפקירה עצמה בפרהסיא אפילו בחיבוק ונישוק, אין היא נחשבת בכך כ"פרוצה ביותר", ובנה מתייחס אחר הבעל. כמו כן, נראה שאם היא מפקירה את עצמה בחיבוק ונישוק, חיישינן שנתעברה מאחר אף שכלל לא ידוע שזינתה, וצ"ע בזה [ומלתא דפשיטא הוא שבזמנינו שדבר מצוי הוא אצל ציבור שאינם שומרי תורה ומצוות שהאשה מפקירה את עצמה לענין חיבוק ונישוק, אף שאינה מפקירה עצמה לענין ביאה, ליכא לאומדנא זו כלל].

והנה כאמור לעיל, באשת איש שזינתה תולים את הולד בבעל [ולא בבועל] משום שני דינים נפרדים:

א. קי"ל "רוב בעילות אחר הבעל", ולכן, אף אם זינתה תולים את הולד בבעל הואיל ונבעלה לו יותר מלמזנה.

ב. חזקה גמורה היא, ש"רוב נשים נבעלות לבעליהן ולא לאחרים".

ונראה, ששתי ההגדרות שנזכרו לעיל לענין דין "פרוצה ביותר", הן כנגד שתי סברות אלו האמורות בסתם אשת איש. דכנגד החזקה דרוב הנשים נבעלות לבעליהן ולא לאחרים, די במה שהיא מפקירה את עצמה בפרהסיא, דתו ליתא לחזקה זו. וכמו כן, אם ידוע שלא נבעלה לבעלה פעמים הרבה, שוב לא אמרינן "רוב בעילות אחר הבעל". ולכן, במקרה שגם לא נבעלה לבעל פעמים הרבה וגם היא מפקירה עצמה בפרהסיא [אף שלא ידוע שזינתה עם אחרים], אין תולים את הולד בבעל. אולם, במקרה שנבעלה לבעל פעמים הרבה, אין תולין את הולד במזנה אא"כ ידוע שזינתה פעמים רבות עד שאפשר שרוב בעילותיה ממנו.

ונפק"מ בזה, לענין מה שדן החזון איש (אבהע"ז סי' ז ס"ק י), בדבר אשה שלא נתברר להדיא שהיא פרוצה ביותר, אם ניתן להחזיקה כפרוצה על ידי רינון בעלמא. והביא, שמדברי הט"ז נראה שדי ברינון בעלמא, ואין דבריו נראים, וכ"כ בס' עין יצחק (ח"א אבהע"ז סי' ו אות ה). ולכאורה הדבר תלוי בשתי הסברות הנזכרות, דלענין החזקה ד"סתם אשה אינה נבעלת אלא לבעלה" – שהיא כעין "חזקת כשרות", לא סגי ברינון בעלמא, דמהיכי תיתי להפקיע את חזקתה בלא ראיה מוכחת. אבל לענין "רוב בעילות אחר הבעל", הואיל ויצא עליה קול שזינתה הרבה עם אחר, עד ששוב אין ידוע בבירור שרוב בעילותיה מן הבעל, אין כל סיבה לתלות בו את הולד, ודו"ק.

ואם כנים אנו בזאת, נמצא, שאם ידוע בודאי שהפקירה את עצמה בחיבוק ונישוק בפרהסיא [ושוב אין לה חזקה דאינה נבעלת אלא לבעל], ומלבד זאת, ריננו עליה שהיא מזנה הרבה עם אחרים [וממילא לא שייך בה דין "רוב בעילות"], כו"ע מודו דהיא נחשבת כ"פרוצה ביותר", ודו"ק בזה.

[עוד יש להעיר לפלפולא דמלתא, ע"פ האמור בתוס' בסוטה (מב ע"ב ד"ה מאה) בשם הירושלמי (יבמות פ"ד ה"ב), שאשה שבאו עליה כמה בני אדם בזה אחר זה ונתעברה, כולם נחשבים אבותיו של הולד היוצא ממנה. ובאחרונים נראה שלמדו בדברי התוס' שאין כוונתם דמספיקא מחזקינן לכולם כאבותיו, אלא הוא דין ודאי, שמכולם נתעברה [עי' שו"ת אגרות משה אבהע"ז ח"א סי' עא, והגה' הר צבי לטור אבהע"ז סי' א]. ולפי"ז נראה, דמן הדין הוא לחייב את כל אותם בני אדם במזונותיו של ולד זה. מיהו, להלכה בלאו הכי אין דברי התוס' מוסכמים, דהא ברש"י שם נקט בפשיטות שאין ולד זה מתייחס אלא אחר אחד מהם, ומשום שאי אפשר שתתעבר אלא מאחד, וספיקא בעלמא הוא הי מינייהו אביו, ועי' עוד ס' ישרש יעקב (יבמות לז ע"א) דהבבלי פליג בזה על הירושלמי].

[35] כשאינם חיים יחד

מלתא דפשיטא הוא דכל שנודע בבירור שנפרדו ואינם חיים יחד חיי אישות, שוב לא שייך לומר בזה "רוב בעילות אחר הבעל", שהרי לא בא עליה זמן רב. אלא שיש לעיין, מה שיעור הזמן בו אין חוששים לזרע הבעל. והנה, בשו"ע (אבהע"ז סי' ד סעי' יד) כתב ע"פ סוגית הגמ' ביבמות (פ ע"ב): "האשה שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר מי"ב חודש וילדה אחר י"ב חודש, הולד ממזר, שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חודש". וברמ"א שם הוסיף: "אבל תוך י"ב חודש אין לחוש, דאמרינן דאישתהי כ"כ במעי אמו". וא"כ לכאורה מן הדין היה לומר, דכל שלא נפרדו י"ב חודש אכתי איכא למיחש לזרע האב.

אולם, הרמ"א שם כתב בשם תשובות מימוניות, דדין זה שתולים בדבר כה רחוק שנשתהה הולד במעיה י"ב חודש ומבעלה נתעברה, אינו אמור אלא באשה שבחזקת כשרותה עומדת, ולא ראו בה דבר מכוער, אבל אם ראו בה דבר מכוער, יש לחוש שמא זינתה עם אחר בינתיים ונתעברה ממנו. ולפי"ז, כאשר ידוע שזינתה, אף שלא נפרדו זמן רב כ"כ אין לתלות באב.

ומ"מ כתב בחלקת מחוקק (שם ס"ק יא), דאם ילדה בחודש העשירי לזמן פרידתם, אף שהוא יותר מרע"א ימי הריון, יש לתלות באב, דדבר מצוי ביותר הוא שאשה יולדת בחודש העשירי, וכן הסכים בבית שמואל שם, ועי' שו"ת רעק"א (מהדו"ק סי' קד) מש"כ בזה. ובערוך השולחן (שם סעי' כב) הוסיף, דאף יותר מעשרה חודשים מעט מצוי הדבר שהולד שוהה, ועדיין יש לתלות באב. ומ"מ נראה מדבריהם, שאם היו פרודים יותר מעשרה חודשים שוב אין לתלות באב [ומכאן צ"ע, למש"כ הגרש"ק (שו"ת האלף לך שלמה אבהע"ז סי' כ), דאם היו פרודים ט' חודשים יש לחוש דהולד ממזר, דהוא כנגד דברי החלקת מחוקק ובית שמואל הנ"ל, וצ"ע היאך לא ציין לדבריהם].

יתירה מזו נראה, דאף אם לא ראו באשה זו דבר מכוער, לא תלינן באב עד י"ב חודש אלא לענין חשש ממזרות, דבהא אזלינן בתר חזקת כשרות האם דמסתמא לא זינתה עם אדם זר האסור עליה באיסור ערוה. אולם לענין חיוב מזונות, כיון דדבר רחוק הוא שתשהה בלידתה כ"כ, אין נראה לחייב את הבעל משום צד רחוק כל כך, דמ"מ מידי ספיקא לא יצא והמוציא מחבירו עליו הראיה, ואין לתלות יותר מהשיעור הרגיל בדרך כלל, ואכתי צ"ע בזה [וראה מה שכתבנו בספר משנת הגר בענין ספק שתחילתו לענין איסור ויש בו נפק"מ לענין ממון, אי חשיב ספיקא דאיסורא או ספיקא דממונא, והיוצא מזה לענינינו].

סתם אשה מתהפכת ומזנה

טעם נוסף הובא בפוסקים לתלות את הולד בבעל אף שנפרדו יותר מט' חודשים, משום "דסתם אשה מתהפכת ומזנה". כלומר, אשה המזנה עם אחר עושה את כל הניתן כדי שלא תתעבר, ואם זינתה, מסתמא היתה משמשת במוך או נוקטת באמצעים אחרים המסוגלים למניעת הריון [ראה שו"ת הריב"ש סי' תמז, ושו"ת גינת ורדים אבהע"ז כלל ד סי' כט]. מיהו, כבר הוא לעיל בשם שו"ת בנין עולם (אבהע"ז סי' ה), דסברא זו אינה אמורה אלא באשה שהלך בעלה למדינת הים, שהיא חוששת שמא תתעבר ויוודע הדבר שזינתה, אבל אשה השרויה עם בעלה אינה חוששת לכך, דלעולם תוכל לתלות את הולד בבעל.

ונפק"מ לגבי דידן, דאף אם נאמר שחזקה זו דאשה מתהפכת ומזנה אינה אמורה באשה היושבת תחת בעלה [וכדמשמע מרהיטת דברי הגמ' בסוטה שם, דב"פרוצה ביותר" אין תולים את הולד בבעל, אף דסתם אשה מתהפכת ומזנה], אשה שחיה בנפרד מן הבעל ודאי מקפידה להתהפך כמו פנויה, ולכך שפיר יש לתלות בסברא זו להכשיר את הבנים. ומ"מ נראה דמידי ספיקא אכתי לא נפקא, ואין לחייב את הבעל במזונות הבנים מחמת סברא זו.

[36] "מיוחדת לו"

שו"ת הרא"ש (כלל פב סי' א), שו"ת מהר"י וויל (סי' עג), שו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' אלף קצ), וע"ע רמ"א (אבהע"ז סי' קנו סעי' ט) ובית שמואל (שם ס"ק טו), וחלקת מחוקק (אבהע"ז סי' ד ס"ק כה). וע"ע הפלאה (קו"א סי' עא ס"ק ד), בית מאיר שם (סעי' כו), ושו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' קיב ד"ה גם), שהאריכו בהלכה זו.

בטעם דין זה עי' שו"ת הרדב"ז שם ושו"ת הרב"ך (ויטאלי, סי' נב, נד) שכתבו, שכשם שאמרו "רוב בעילות אחר הבעל" [והיינו, לומר שאשת איש שנבעלה לפסול לה אין תולין את הולד בו אלא בבעל], כך כשהיא משרתת בביתו אמרינן "כאן נמצאו כאן היו", ומן הסתם ממנו נתעברה.

[וע"ע בשו"ת הרב"ך שם שכתב, שאם טען הבועל שבא עליה שלא כדרכה, אין להאמינו בכך, דכיון שטימא נפשו בזנות אמרינן "אין אפוטרופוס לעריות", ומסתמא לא העמיד עצמו מלבוא עליה כדרכה. מאידך, ראה בגדי יו"ט (ח"א אבהע"ז סי' ב) שדן בכעין זה לענין אשה שילדה בחודש הרביעי לנישואיה ואמרה שנתעברה לו בימי אירוסיה, והוא טוען כנגדה שבא עליה שלא כדרכה, וכתב שם, דעל כגון דא אמרינן כשם שהפקירה את עצמה אצל זה כך הפקירה את עצמה אצל אחר, הרי דלא ס"ל בזה כהרב"ך, ולדעתו נאמן הוא בדבריו שלא בא עליה כדרכה].

שני אופנים בדין "מיוחדת לו"

כאמור לעיל דין טו, אשת איש שנתעברה תולים את הולד בבעלה, ואין הוא יכול להשמט מחיובו לפרנס את הולד בטענה דאפשר שזינתה עם אחר, משום דאזלינן בתר הרוב ו"רוב בעילות אחר הבעל". ונתבאר שם בשם שו"ת חוט שני (סי' יח), דאף דקי"ל בעלמא ד"אין הולכין בממון אחר הרוב", הכא שאני, משום דרוב זה הוא כעין חזקה, ד"אשה בעלה משמרה", ויש לתלות שמסתמא הקפיד עליה שלא תבעל לאחר. ויעוי"ש שעל פי ביאורו זה, דן לחלק נמי לענין פנויה, בין אם היא מיוחדת לבועל כאשתו, דבזה אומדים אנו דעתו שמסתמא [אף שאינם נשואים] נוהג הוא בה דרך אישות ומקפיד לשומרה שלא תבעל לאחר, לבין אם זינתה עמו פעמים רבות בדרך אקראי בעלמא, מחמת שהיא שוהה הרבה בביתו ומזומנת לו תדיר, דבכהאי גוונא אף שרוב בעילותיה עמו, מ"מ הואיל ואין דעתו לשמרה, אין כאן אלא רוב בעלמא דלא אזלינן בתריה לענין ממון [וראה לעיל דין טו בשם בעל פנים יפות, דאכן שני מיני רוב שנו כאן, "רוב נשים נבעלות לבעליהן", שהוא כעין חזקת בירור, ו"רוב בעילות אחר הבעל", דאינו אלא רוב בעלמא תליא בכמה פעמים בא עליה, והן הן הדברים].

בגדר דין "מיוחדת לו", אי מיירי דוקא כשהם נוהגים בפרהסיא בכל ניהוגי האישות כדרך הנשואים, או גם אם נעשה הדבר בהסתר ומתוך יראה שלא יוודע הדבר לרבים, עי' שו"ת חוט השני שם שנסתפק בדבר, וראה מש"כ בזה בשו"ת ברית אברהם (סו"ס יא).

[37] ראה: נימוק"י (יבמות כג ע"ב מדפי הרי"ף), רמ"א (אבהע"ז סי' ד סעי' כו), ובית שמואל שם (ס"ק מב) בדעתו, וערוך השולחן (שם סעי' לב), וכן הסכים בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' צה).

להלכה, נראה שהואיל ופלוגתא היא בין הפוסקים – "המוציא מחבירו עליו הראיה", ולא ניתן לכוף את הבועל לשלם את מזונותיו של ולד זה. אולם, לענין להחזיקו כממזר, עי' פתחי תשובה (סי' ד ס"ק לא) בשם שו"ת שיבת ציון (סי' סז) דהעיקר כדעה הראשונה, דב"מיוחדת לו" תלינן דממנו נולד, אף שידוע שנבעלה לפסול לה.

[38] כן נראה מסוגית הגמ' (ב"ב קכח ב), דאיתא שם: "האומר זה בני בכור נאמן", ומבואר, דאע"פ שבדבריו אלו נעשה הבן הגדול הימנו כממזר – משום שלדבריו אינו בנו ונתעברה אמו מאחר – שומעין דבריו. וכן פירש סוגיא זו בחי' הריטב"א (שם קכז ע"א). כמו כן איתא להדיא בשו"ע (אבהע"ז סי' ד סעי' כט): "האב שאומר על העובר שאינו ממנו, או על אחד מבניו שאינו בנו, נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי". ועי' פסקי דין רבניים (ח"ה עמ' 103) בשם הגרי"ש אלישיב מש"כ בזה.

אולם, במקרה שהאב אינו טוען עליו בודאי שאינו בנו – ומדין "יכיר", אלא שטוען שלא בא עליה מזמן פלוני עד זמן פלוני וממילא לא יתכן שהוא בנו, הואיל ולא מצינו שהאמינתו תורה בטענה כעין זו מדין "יכיר", עליו להוכיח את דבריו, ואם אינו מביא ראיה יש לתלות בו את הולד, וכדקיי"ל ד"רוב בעילות אחר הבעל" (שו"ת חוט השני סי' יח, הובאו הדברים בתשובת הגרי"ש אלישיב שבפסקי דין רבניים ח"ג עמ' 108).

[39] ראה שו"ע (אבהע"ז סי' ד סעי' כט).

[40] ראה שו"ע (אבהע"ז סי' קסד סעי' ו). [על בדיקת רקמות, שתכליתה להוכיח או לשלול אבהות לענין חיוב מזונות, ראה בירור מקיף בס' ביכורי אשר (ח"א סי' ו-ז). מקור לסמוך על בדיקה כעין זו מצינו בס' חסידים (סי' רלב), במעשה ברבי סעדיה בן יוסף, שבא לפניו אדם וטען שאביו מת ועבדו נטל לעצמו את כל ירושתו, וכדי לברר אם אכן הוא בנו של המת, ציוה ליטול עצם מן המת ולהקיז דם מאותו אדם וליתנם יחד בכלי אחד, והורה, שאם יבלע הדם בעצם, יש בכך כדי להוכיח שבני משפחה אחת הם. וע"ע מש"כ בזה האליה רבה (סי' תקסח ס"ק טו), שו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סי' קד), ושו"ת משנה הלכות (ח"ד סי' קסד)].

[41] על עיקר קביעת היחס בבן הנולד בהזרעה מלאכותית, ראה ב"ח (יו"ד סי' קצה) בשם הגה' סמ"ק שכתב: "אשה נדה יכולה לשכב על סדיני בעלה, ונזהרות מסדינים ששכב עליהם איש אחר, פן תתעבר משכבת זרע של אחר וכו', גזירה שמא ישא אחותו מאביו". ומבואר שבן זה מתיחס אחר אביו אף שלא נעשה הדבר על ידי ביאה. וע"ע שו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' רסג), משנה למלך (הל' אישות פט"ו הל' ד), חלקת מחוקק (סי' א ס"ק ח) ובית שמואל (שם ס"ק י), שו"ת חכם צבי (בהוספות שבסוף הספר סי' יז), בני אהובה (הל' אישות פט"ו הל' ו), טורי אבן (חגיגה טו א), שו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' צח), ושו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"א סי' י).

מיהו, בברכי יוסף (אבהע"ז סי' א ס"ק יד) כתב לפקפק בזה, ומצדד, דולד זה אינו מתיחס אחר אביו, והאריך לפרש, דמש"כ בהגה' סמ"ק שם "שמא ישא את אחותו", אין כוונתו דבאופן זה גופא קיים חשש שישא את אחותו, אלא שחכמים הצריכו "הבחנה" בדרך כלל מחשש שמא יארע שישא את אחותו, וכיון שלא חילקו בתקנותיהם, אף באופן זה יש להקפיד ולהבחין למרות שלא קיים חשש זה, וכן נראה בס' אבני משפט (סי' א אות יא). ועי' ס' אפי זוטרי (אבהע"ז סי' א ס"ק ו), דבן הנולד שלא על ידי ביאה אינו מתייחס אחר אביו אלא לחומרא ולא לקולא [כגון לפטור את אשתו מן החליצה], וראה עוד מה שכתבנו בזה לעיל פרק יז דין ד, ובספרנו משנת הגר (פ"א דין לה).

[42] בה"ג (הל' כתובות), רי"ף (יח ע"א מדפי הרי"ף), תוס' (כתובות סה ע"ב ד"ה אבל), שו"ת הרשב"א (ח"ג סי' רצב), רא"ש (כתובות פ"ד סי' יד), שטמ"ק (שם סה ע"ב) בשם רבינו יונה. ועי' תוס' יו"ט (שם פ"ד מ"ו), דכוונת הדברים היא, שאם יש לאב מעות המספיק לכדי מזון סעודה אחת, אין לו ליטלם לעצמו, אלא יתנם להוצאות בניו, וכמו שמצינו לענין מזונות האשה (ראה שו"ע סי' ע סעי' ג), ולא נאמר בזה דין "מסדרין לבעל חוב".

[43] על אופן הכפייה, ראה להלן דין לד, שם נתבאר, שכאשר בית דין כופין את האב לזון את בניו שבני שש שנים ולמעלה, מכין אותו בשוטים עד שיקבל עליו לדאוג לכל צרכיהם [ומיירי שידוע שיש לו מעות המספיקות לכדי פרנסתם]. ואם לגבי בניו שבני שש שנים שכל חיובו לזונם אינו אלא מדין צדקה בעלמא הדין כך, ודאי שאף לענין מזונות בניו הקטנים שאינם בני שש שנים כופין אותו אפי' בשוטים, ולא רק בכפיית דברים בעלמא.

כמו כן, הלכה פסוקה היא בכל גביית חוב שבין לווה למלווה, שאם הלווה ידוע ומוחזק כבעל נכסים, בית הדין שולחים לביתו שליח שימשכנו בעל כרחו, ומכין אותו שיפרע את חובו עד שתצא נפשו [ראה שו"ע חו"מ סי' צז סעי' טו, וע"ע שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' שצ]. וכמו כן כאן, כיון שמזונות בניו הקטנים שאינם בני שש שנים מוטלים עליו בתורת חיוב גמור, יש לכופו לקיום חובתו זו אפי' בשוטים, ככל חוב דעלמא.

אך, מכל מקום כפייה זו הנעשית בשוטים אין לעשותה אלא בבית דין של ישראל וכשידוע שיש לו מעות, וראה אריכות דברים בזה בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' צו).

בתומים (סי' צז ס"ק יג) מובא, שבזמנינו פשט המנהג לחבוש בבית האסורים אף שאין ידוע שיש לו מעות, והוסיף, דצ"ע אם יש סמך למנהג זה, ואפשר שסמכו על כך שהכל בחזקת מבריחים, עכ"ד.

מיהו, לשיטת הר"ן המובא לעיל דין א, שחיוב מזונות הבנים הוא מכלל מזונות האשה, נראה שדין זה תלוי בפלוגתת הפוסקים על אופן הכפייה במזונות האשה, וראה מש"כ בזה לעיל פרק ה.

[בעיקר טעמם של הסוברים שאין כופין את הבעל בשוטים שישלם את חובו למזונות אשתו, וכמו שנוהגים בשאר בעל חוב, נראה לומר, דשאני חיוב מזונות האשה, שהוא חלק מהנהגת האישות שביניהם, ואינו חוב ממון בעלמא. כמו כן, לדעת רבים מהפוסקים שם, אין כופין את הבעל לזון אלא לגרש, ואם יכפוהו לכך בשוטים, הרי זה "גט מעושה" ופסול, וכמש"נ שם באורך].

[44] תוס' יו"ט (כתובות פ"ד מ"ו). עיי"ש שכתב, דאף לשיטת רבי אליהו (מובא בתוס' כתובות סג ע"א, ושו"ע סי' ע סעי' ג), שהבעל חייב לעסוק במלאכה לפרנסת אשתו, אין הוא חייב לעשות כן לצורך פרנסת בניו. שכן טעמו של רבי אליהו שהבעל חייב לעסוק במלאכה, הוא שמשמעותו של החיוב הנזכר בשטר הכתובה "ואנא אפלח", הוא שהבעל מקבל על עצמו לעסוק במלאכה לפרנסת אשתו. והואיל ולא נתחייב בכך אלא לאשתו ולא לבניו, אין מקום לחייבו לעסוק במלאכה לפרנסתם. ומכל מקום אם יש לו מעות אפי' כדי סעודה אחת – חייב הוא ליתנם לבניו, וכמש"נ לעיל.

מיהו, לדעת הר"ן שחיוב מזונות הבנים הוא מכלל חיוב מזונות האשה, מלתא דפשיטא הוא דאף זה כלול בחיובו "ואנא אפלח", ועליו לעסוק במלאכה לפרנסת בניו.

[45] ראה לעיל דין א בשם שו"ת מנחת יצחק, דכו"ע מודו דחיוב מזונות הבנים הוא מכלל חיוב מזונות האשה, וכשם שיש שהחמירו לענין חיוב מזונות האשה להצריכו לחזר על הפתחים כדי שלא יעבור באיסור לאו של "שארה לא יגרע", כך הוא גם לענין חיובו לזון את בניו.

בדעת הסוברים דהאב אינו חייב לחזר על הפתחים לצורך מזונות בניו, יש לדון, במקרה שבלאו הכי הוא מחזר על הפתחים לצורך פרנסתו שלו, אם הוא חייב לעשות כך גם לצורך פרנסת בניו. כעין זה נסתפק בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קפ) לענין מצות כיבוד אב, דקיי"ל שאין הבן חייב לחזר על הפתחים כדי לספק צרכי אביו, כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' רמ סעי' ה), ויעוי"ש שדן, במקרה שהבן מחזר על הפתחים לצורך עצמו, אם הוא חייב לעשות זאת גם לצורך אביו [ובנידונו שם מסיק, דכיון דחיוב הבן לזון את אביו מנכסיו אינו אלא מדין צדקה בעלמא, אין מקום לחייב בכך את העני המחזר על הפתחים שבלאו הכי פטור ממצוה זו. ומ"מ, לענין קטנים פחות מבני שש שנים שחיוב האב לזונם הוא מעיקר הדין ולא משום צדקה בעלמא, אכתי איתא להאי ספיקא].

[46] מעיקר הדין, אדם שהלווה מעות לחבירו אינו רשאי לדרוש מן הלווה שיכלכל את צעדיו ועניני ממונו באופן כזה שיאפשר לו לפרוע את החוב בהגיע הזמן, לפי שמעולם לא השתעבד הלווה לנהוג בממונו כפי הבנתו של המלווה, אלא לשלם את חובו במועד הנקוב.

אולם, כדי שלא יחששו אנשים להלוות ממון לחבריהם, תיקנו חכמים שבאופנים מסויימים המלוה רשאי לעכב את הלווה מלפזר את ממונו, כדי שיוכל לפרוע את חובו בזמנו, וכפי שכתב בשו"ע (חו"מ סי' עג סעיף י): "מי שיש לו שטר על חבירו לזמן, ובא בתוך הזמן לבית דין ואמר מצאתי מנכסי פלוני ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי, אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצוה על הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר".

ומקור הדברים בנימוק"י (ב"ב סה ע"א מדפי הרי"ף), ז"ל: "וכן לווה שמבזבז נכסיו או שרוצה ללכת מן העיר תוך זמן החוב, מעכבין בהם, וכ"כ רי"ף ז"ל בתשובה, מבזבז נכסיו או רוצה ללכת יכול לעכב עליו שיניח נכסים כדי פרעון כדי שלא יהיה כל אחד לווה מחבירו ומבזבז נכסיו ונמצא נועל דלת בפני לוין", וכ"ה ברא"ש (ב"ק פ"א סי' ה, הובא בשו"ת מהרי"ק שורש קט). הרי שמשום התקנה דלא תנעול דלת בפני לוין יש כח ביד בית דין לכוף את הלווה שלא יבזבז ממונו במזיד ויזיק בכך את שעבודו של המלווה [וראה שו"ת מהר"י בן לב ח"א סי' קג, דאף שיש מן הראשונים דפליגי בהכי, כאשר הלווה גברא אלימא וחשש גדול איכא שימנע מלפרוע את חובו, כו"ע מודו דדינא הכי].

ויש לדון, אם דין זה נאמר לענין חוב דהלוואה דוקא – ומשום תקנת השוק – או אף בשאר עניני ממון, ונפק"מ בזה לענין חיוב מזונות הבנים, אם ניתן לעכב את האב מלפזר את ממונו ולגרום על ידי כך שלא יהיו לו מעות לצורך מזונותיהם.

והנה, לענין מזונות האשה נתפרש להדיא בפוסקים שבאופנים מסוימים יכולה היא לעכב את הבעל מלנהוג בממונו כרצונו כדי שלא יתמעטו מזונותיה, וכפי שהובא בשו"ע (אבהע"ז סי' עו סעי' ז): "נושא אדם כמה נשים וכו', ואין אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה לכל אחת". והיינו, שאם אין לו מעות כדי לזון את שתיהן, אשתו הראשונה מעכבת עליו שלא ישא אחרת על פניה. ודבריו מיוסדים על תשובתו של הריב"ש (סי' צא): "מי שרוצה לקחת אשה על אשתו וכו', אין האשה יכולה למונעו מזה, שלא התנתה עמו כן בשעת נשואין. אבל אם הוא עני ואין ידו משגת לזון ולפרנס את שתיהן, יכולה לעכב עליו מלישא אחרת עליה".

ומכל מקום אין מכך ראיה לנידון דידן, דחילוק רב יש לכאורה בין דין מזונות האשה שהוא חלק מהנהגת האישות שבין בני הזוג שידאג לה לכל צרכיה, דמשום כך דין הוא שתוכל למונעו ממעשים שיש בהם כדי לגרום לה למיעוט המזונות ומצטערת היא מחמתם, לבין דין מזונות הבנים, שאינו אלא חוב ממון בעלמא ואפשר שלא ניתן לעכבו מלעשות בממונו כרצונו לצורך פרעונו.

מיהו, בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' רפב) נקט בפשיטות דאף לענין מזונות הבנים הדין כן, שכתב: "אם רוצה האשה להבטיח דמי מזונותיה, וכן אם יש לו בנים קטנים שחייב לזונם, כפי המבואר באבהע"ז (סי' עא), יש ביד בית דין לעכב שלא יבזבז נכסיו, כיון שלא יהיה אחר כך בידינו לגבות ממנו דמי המזונות". ומבואר, שניתן למנוע את האב מלבזבז ממונו, כדי שלא יגרם מכך הפסד וצער לבנים.

מקור לדבריו הביא המהרש"ם מדברי המבי"ט (ח"ב סי' קלג) שכתב, שכשם שלענין חוב דהלוואה תיקנו חכמים שיוכל לעכבו משום "נעילת דלת", כך כאשר יש מצוה לפניו וחיישינן שמא ילך למדינת הים וימנע מקיומה, וכגון שנפלה לפני יבם, דאין להתירו לצאת למדינת הים קודם שיחלוץ או ייבם. דהלא הדברים ק"ו, דאם תיקנו משום ממון כ"ש דליתקנו משום מצוה.

ולפי"ז ה"ה נמי בהא, כיון שהאב מצווה לזון את אשתו ובניו ועליה דידיה קא סמכו, אין להתירו לצאת למדינת הים קודם שיבטיח את פרנסתם, עכת"ד המהרש"ם, וע"ע מש"כ בזה בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' ס). ומכל מקום מבואר מדבריו, דמזונות האשה והבנים שוו בזה, ודו"ק.

אכן, עיקר דין זה צ"ב לכאורה, שהרי חיוב המזונות מתחדש על הבעל בכל יום לפי צרכיהם של האשה והבנים, ואינו חל על הבעל מתחילה בעת הנישואין [ראה על כך בהרחבה בעיונים סי' כח], וא"כ מהיכי תיתי שיוכלו לעכבו מלבזבז ממונו מחמת מזונות אלו שעדיין לא נתחייב בהם עד למחר, וצ"ע.

ואפשר שדין זה אינו נובע מהשעבוד המוטל על הבעל והאב לזון את אשתו ובניו, אלא תקנה בעלמא היא, וכפשטות דברי הפוסקים לעיל, שכשם שתיקנו כך משום נעילת דלת, כך יש לנהוג ולתקן אף במקום מצוה, ולענין זה אין נפק"מ בכך שעדיין לא חל שעבודו.

מטעם אחר נראה לומר שאין האשה יכולה לעכב בעד הבעל מלעקור דירתו למדינת הים לאחר שנתגרשו, עפמש"נ לעיל דין א שלדעת הר"ן חיובו של האב לזון את בניו הוא חלק מכלל חיובו לזון את אשתו, ולכן אינו חייב בכך אלא בשעה שנוהג חיוב מזונות האשה ולא לאחר גירושין. ואע"פ שלהלכה לא קיי"ל הכי, מ"מ כאשר האב אינו מתכחש לחיובו, אלא שרצונו לצאת לחו"ל או לעסוק במסחר בעל סיכון, אפשר שרשאי הוא לסמוך על דברי הר"ן לכל הפחות לענין זה שאין האשה יכולה לעכבו מלצאת, וצ"ע בזה.

[47] בטור (חו"מ סי' סא) הביא מתשובת אביו הרא"ש (כלל סח סי' יג), שהפניה לערכאות היא בכלל דין "עביד איניש דינא לנפשיה", שמותרת במקום פסידא, וכגון שהנתבע הוא גברא אלימא ואינו ציית דינא. ולפי זה לכאורה יש להתיר לאשה לפנות לערכאות שיכופו את האב לקיום חובתו. ואין לומר, שהואיל וחיוב המזונות הוא לבנים אין האם נחשבת כבעל דינו ולא שייך בה דין "עביד איניש דינא לנפשיה", שהרי היא נחשבת כאפוטרופוס עליהם, ועומדת במקומם לכל דין ולכל ענין.

מיהו, בשו"ת רמ"ע מפאנו (סי' נא) כתב, כי מה שהתירו לאדם לפנות לערכאות כדי לתבוע את חברו על חמסנותו במקום שחיובו ברור, הוא רק כשכך הוסכם ביניהם מתחילה, שיוכל לתובעו בערכאות ולא יעכב עליו בזה. אבל אם לא הותנה כך לכתחילה בין התובע לנתבע, אין להקל בדבר אלא בהרשאת בית דין, וע"ע ס' מנחת פתים (חו"מ סי' כו סעי' א), ושו"ת מהרש"ם (ח"א סי' פט).

[48] נידון זה תלוי אף הוא במחלוקת הפוסקים המובאת לעיל (דין א), אם חיוב מזונות הבנים הוא מכלל חיוב מזונות האם, או דין בפני עצמו. ונראה, שהואיל והכרעת הפוסקים היא שחיוב מזונות הבנים דין בפני עצמו הוא המוטל עליו ביחס לבנים, וכפי שנתבאר לעיל שם בהערה שאין הבעל רשאי לטעון "קים לי" לפטור עצמו מחיוב זה לאחר מותה, ממילא, אין תוקף למחילתה, וכ"כ בס' עין יצחק (ח"א סי' יז אות ט). וראה תשובתו של הגרי"ש אלישיב (פסקי דין רבניים ח"ג עמ' 170), שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קנ), ושו"ת ברכת שלמה (טנא, חו"מ סי' יד אות ב).

יתירה מזו נראה, שאף אם מועילה מחילתה של האשה על עיקר החיוב המוטל על האב מדאורייתא או מתקנת אושא לפרנס את הבנים עד היותם בני שש שנים, מ"מ החיוב המוטל עליו לזונם משום מצות צדקה, כדי שלא יפלו לנטל על הציבור, ומשום ד"הקרוב קרוב קודם", ודאי אינו ניתן למחילה, דמצוה היא המוטלת על קרקפתא דגברא ואינו חוב ממון, ודי בחיוב זה כדי לכופו לספק להם את כל צרכיהם, וכפי שיבואר להלן דין כז ודין לד.

[49] שו"ת ברכת שלמה (טנא, חו"מ סי' יד). וטעמו, דכיון שאם יטלו מן הבעל יחזור הוא ויתבע את הוצאותיו מן האשה כפי התנאי שהסכימו ביניהם, "איפוכי מטרתא למה לי", ולכן, הסדר הראוי הוא לתבוע תחילה מעות אלו מיד האשה, ורק אם אין לה מעות, ניתן ליטול את מזונותיהם מן האב. באופן זה, כשירווח לה לאחר זמן יוכל האב לתבוע ממנה את כל דמי הוצאותיו.

[50] הגרי"ש אלישיב שם.

[51] אע"פ שבדרך כלל נכסי האשה שייכים לבעל, מ"מ יתכן נידון זה בגרושה, או שניתנו לה מעות על מנת שאין לבעל רשות בהן.

[52] שו"ת חבצלת השרון (מהדו"ת סי' עה), וראה שו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' ריח). על דין "מבריח ארי", ראה שו"ע ורמ"א (חו"מ סי' קכח סעי' א), וש"ך שם (ס"ק ה).

וע"ע שו"ת חבצלת השרון שם שהוסיף, דאף שלדעת ר"ת (הובא בתוס' בכתובות קח ע"א ד"ה והא) דין "מבריח ארי" אינו אמור אלא לענין מזונות האשה, שדרכה לצמצם ממזונותיה בעת שהבעל דחוק במעות, והיא מוחלת לו על כל חיוביו כלפיה, ומשום כך אין הפרנס יכול לתובעו על הוצאותיו לפי שלא נהנה מהם כלום. מכל מקום, בנידון דידן אף ר"ת מודה, דכיון שרגילות היא שהאם דואגת למזונות בניה ואינה תובעת מן הבעל שיפרע לה כל הוצאה שהיא מוציאה משלה לצרכי ביתם, לכו"ע דינה בזה כמבריח ארי בעלמא. ע"כ.

ומכל מקום נראה, דדבריו אמורים באשה השרויה תחת בעלה, דדרכה לגלגל עמו בכל עניניו ובכללם מזונות בניה, ואין דעתה לתובעו על כל הוצאה שהיא מוציאה משלה בעניני הבית, אבל לאחר שנתגרשו מתוך כעס וקטטה, ודאי אינה מוחלת לו על ממונה בלא טעם וסיבה. ולכן, אם היו ניזונים משלה, אה"נ דלדעת ר"ת לא הויא כמבריח ארי בעלמא.

כמו כן יש להעיר, דדברי האחרונים אלו אמורים דוקא בקטני קטנים שהאב חייב לזונם מעיקר הדין, והרי זה ככל חוב המוטל עליו ואינו רשאי להבטל ממנו. אבל אם היו בני שש שנים ומעלה שחיובו לזונם אינו אלא מדין צדקה בעלמא, מלתא דפשיטא הוא שאין המפרנס יכול לתובעו שיפרע לו את הוצאותיו, שכן במקרה זה כלל לא חל חיוב צדקה על האב הואיל ויש להם מי שמפרנסם משלו, ומאי אולמיה האי מהאי.

וכבר נתפרשו הדברים בתשב"ץ שם, לענין נידונו בדבר אדם שמתה עליו אשתו והניחה לו בת, והיתה אחות אשתו דואגת לבתו זו לכל צרכיה ומעכבתו מליטול אותה עמו לביתו. ודן שם, אם לאחר שנים תוכל אותה אשה לתבוע מאבי הבת את כל המעות שהוציאה בפרנסת בתו. והשיב, דכיון שבת זו הגיעה כבר לגיל שש שנים, אף אי ליתא לדינא דמבריח ארי אין האב חייב לפורעה. שהרי כל חיובו לזון את בניו לאחר שש שנים אינו אלא משום צדקה בעלמא, וכבר קיים חובה זו בכך שרצה ליטול אותה עמו ולפרנסה, ולא מוטל עליו לחזר אחריה לבית אחות אשתו ולפרנסה שם.

[53] שו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' רלו), ובטעם הדבר נראה לומר בכמה אופנים:

א. בשו"ת מהרש"ם שם כתב, דכיון שהיא עושה ברשות ועליה מוטל לדאוג לכל צורכי בניה, אינה נחשבת כמבריח ארי בעלמא, לפי שהיא כאפוטרופוס להם ופועלת מכוחם, ועל הבעל לשלם לה את כל הוצאותיה, וכדבריו נראה להדיא בשו"ת הר"י מגאש (סי' עא) עיי"ש.

ב. בטעם דין "הפורע חובו של חבירו" דקי"ל שפטור הלווה מלשלם לו את דמי הוצאותיו (ראה לעיל פרק י בארוכה), פירשו התוס' (כתובות קח ע"א), שביד הלווה לטעון שלא נהנה מן הפרעון, לפי שיתכן שהיה מצליח לפייס את המלווה בדברים שימחל לו על חובו. וסברא זו אינה שייכת בנידון דידן, דמיירי בקטנים שאינם בני מחילה.

ג. בכל "פורע חובו של חבירו" אמדינן לדעתו של המפרנס, שמן הסתם כוונתו לטובת הנפרע, שימחול לו המלווה את חובו מחמת פרעון זה. אולם לענין גרושה זו המפרנסת את בניה, מסתמא לא היתה דעתה לטובת הבעל, אלא מתנה בעלמא היא שנתנה לבניה, וחיובו של האב עדיין במקומו הוא עומד, ומשום חיוב זה יש לו לשלם לה את כל הוצאותיה.

משום סברא זו כתב הגרי"ש אלישיב (ראה פסקי דין רבניים ח"ב עמ' 164), דגרושה שלא תבעה את כספה מן הבעל מיד, אין בכך עדות שמחלה לו על חיובו, דאומדנא ברורה היא שמחמת כעסה ומרירותה עליו אינה מוחלת לו כלל, וכ"כ בשו"ת דבר יהושע (ח"ג חו"מ סי' ח).

ד. חידוש גדול מצינו בזה בהפלאה (קו"א סי' פ ס"ק יא), יעויי"ש שדן בדבר אשה מניקה שהוציאה מעות משלה עבור תוספת המזונות הניתנים לה לצורך הנקה ול תבעתם מהבעל, האם נחשבת היא בכך כ"מבריח ארי" לפטור את הבעל מלשלם לה את הוצאותיה. וכתב, דאף שתוספת המזונות ניתנים לה לצורך בניה, מ"מ הואיל וסוף סוף האשה היא זו שתובעת מזונות אלו מיד הבעל, דינה "כבעל חוב עצמו" ולא שייך בזה דין "מבריח ארי". ויש לדון, אם הלכה זו אמורה רק לענין מינקת שהמזונות ניתנים לה לאכילתה, או גם לענין קטנים הפחותים מבני שש שנים, דכיון שהיא זו הדואגת לכל צרכי מזונותיהם והם תלויים בה בכל, נחשבת היא "כבעל חוב עצמו", ובדין היא תובעתו. ונפק"מ לדידן.

[54] כן נראה מתשובת הרמב"ם (מהדו' מקיצי נרדמים סי' קצ), יעוי"ש שנשאל מרבי פנחס הדיין, בדבר אשה שנתגרשה מבעלה ויש לה ילדה בת ד' שנים, ובכדי שיתרצה האב שתדור אותה ילדה אצלה, הסכימה עמו האם שיהיו כל מזונות הילדה מוטלים עליה. לאחר מספר שנים חזרה בה האם מהסכמתה, ועתה היא תובעת מהבעל את כל ההוצאות שהוציאה על בתו. והנידון הוא, אי דמיא לאשה שהלך בעלה למדינת הים ועמד אחר ופירנסה, ודינה כ"מבריח ארי" בעלמא ופטור מלשלם.

והשיב לו הרמב"ם: "ועל עיסקי המזונות שעברו, אם מדמינן לאחד שעמד ופרנס את אשתו או לזו שפסקה על מזונות הבת עם הראשון או האחרון, ודאי שדבר זה צריך עיון הרבה ואיכא לדמותה להאי ואיכא לדמותה להאי, ודעתי נוטה שהאב חייב במזונותיה [על] שנים שעברו. שזה שעמד ופרנס הניח מעותיו על קרן הצבי ולא יקח כלום, וכן זה מתחלת פרנסתו על דעת שאין זה חייב ונמצא שהוא חייב". ומבואר, שלדעת הרמב"ם חייב האב לשלם את כל הנצרך למזונות בתו בשנים שעברו, אלא שמעות אלו ניתנים לבת ולא לאשה. משום שבשעה שפירנסה אותה היתה סבורה שיש תוקף לסיכום הנעשה ביניהם ואין האב חייב כלום, וכוונתה היתה למתנה.

[55] רמב"ם (הל' אישות פכ"א הל' יז), ז"ל: "אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את האב ונותן לו מזונות והוא אצל אמו", וכדבריו הסכימו הסמ"ג (לאוין פא), סמ"ק (מצוה רעז), שו"ת הרדב"ז (ח"א סי' קכג, ח"ג סי' תח), שו"ת הרשב"ש סי' רב), צידה לדרך (מאמר ג כלל ב פ"ו), וכן פסק שו"ע (סי' פב סעי' ז). וראה שו"ת מהרי"ט צהלון (החדשות סי' רלב), שו"ת דרכי נועם (סי' כו), ושו"ת מים רבים (ח"ג סי' יב).

על מקור דברי הרמב"ם, כתב המגיד משנה שם, שראיתו היא מהא דשנינו בכתובות (סה ע"ב) דקטן שאינו בן שש שנים יוצא בשבת בעירוב אמו, משום שהוא כרוך אחריה.

מקור אחר ציין לכך בס' בני אהובה ע"ד הרמב"ם שם, מהא דשנינו (שם קא ע"ב): "הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים, חייב לזונה חמש שנים. ניסת לאחר, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים, חייב לזונה חמש שנים. לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה, אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה". ומסוגית הגמ' שם (קב ע"ב) מוכח לכאורה דמיירי נמי בגרושה [וכ"כ שם הרא"ש פי"ב סי' ד בשם הרמ"ה, ודלא כדעת החולקים בזה], ואפ"ה אמרו שם דבן קטן אצל אמו, ובת אפילו גדולה, וסבר הרמב"ם, דקטן היינו עד היותו בן ו' שנים, עיי"ש ודו"ק [וראה שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' קיג שתמה הרבה על ראיתו, שהרי שם מדובר בבני אשתו שנולדו לה מאיש אחר ופשיטא דמקום מגוריהם אצל אמם. וצ"ל, דעיקר ראיתו הוא מלשון הגמ' "זאת אומרת בת אצל אמה", דמשמע דמיירי בכל גווני].

ונראה, שדין זה אמור אף אם נשאת האם לאיש אחר, דכיון שהבן נזקק לה וכרוך אחריה, אין שעבודה לבעלה השני מפקיעה את חיוביה ביחס לבנה [וכן נראה בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' תכט), דיעוי"ש שכתב כך לענין אלמנה, ומ"מ מנימוקיו נראה שכך הוא הדין אף בגרושה, למרות שאביו קיים].

[56] שו"ת הרא"ש (כלל פב סי' ב), ז"ל: וששאלת, מי שהוא בקטטה עם אשתו, ואינו רוצה לגרשה, וגם האשה אינה רוצה להיות אצלו כי הוא משחק בקוביא, ויש לו בן קטן פחות משש שנים, ורוצה האב שישב הבן אצלו, והאם שהיא אשתו רוצה שיהא אצלה, הדין עם מי. (והשיב): יראה שהדין עם האב. אע"ג דאמרינן בכתובות 'אמר רב חסדא, זאת אומרת הבת אצל האם, הני מילי בת, לפי שהאם מצויה אצלה בבית יותר מן האב, שהוא יוצא למלאכתו ולעסקיו והאם משמרתה ומלמדתה צניעות ואורח הנשים. אבל בן שהאב חייב ללמדו תורה ולחנכו למצות, צריך שיהא אצל אביו".

ומבואר מדבריו, שאע"פ שהאב משחק בקוביא וכיוצא בזה, רשאי הוא לתבוע שידור הבן עמו כדי שיוכל לחנכו לתורה ולמצוות, וכ"כ רבינו ירוחם (נתיב כג ח"ג), שו"ת מהר"י בן לב (ח"א סי' עב), ושו"ת המבי"ט (ח"א סי' קסה). וראה בית יוסף (סי' פב) שציין לדברי הרא"ש אלו, ודרישה שם (אות ב) שתמה מדוע לא הזכירו הטור, וברכי יוסף (יו"ד סי' רמה ס"ק ג) בישוב קושיתו.

כמו כן כתב הראב"ד בהשגותיו לדברי הרמב"ם שם: "אין הדעת סובלת שנכוף את האב להפריש בנו ממנו עד שיהיה בן שש, והלא הוא חייב לחנכו בתורה בן ארבע ובן חמש, ואיך יחנכנו והוא גדל בין הנשים" [וראה מגיד משנה שיישב טענתו, וכתב דלא מצינו חיוב לאב לחנך בנו לתלמוד תורה קודם שימלאו לו שש שנים. בשו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' קיג מיישב באופן אחר, שהואיל ולאחר שש שנים האב מצווה לחנכו לתורה, אם נניח לו לדור בבית אמו עד לאותו הזמן יש לחוש ששוב לא ירצה לדור בבית אביו גם לאחר שימלאו לו שש שנים], וראה ס' משנה הלכות על הבה"ג (כתובות אות קיב), דכן היא דעת הבה"ג.

[בעיקר דברי הראב"ד, עי' שו"ת אבן ישראל ח"ז סי' נו, שאף הראב"ד מודה לענין קטן הצריך לאמו שאין לענותו ולמנוע ממנו את צרכי גופו כדי לחנכו למצוות, אלא שסבר שקטן בן ד' שנים אינו צריך לאמו, וכ"כ בשו"ת להורות נתן ח"ג סי' פט. אולם, בס' משנה הלכות ע"ד הבה"ג כתובות ס"ק קיב כתב, דמיד לאחר שגמלתו מן ההנקה רשאי האב לתבוע שידור עמו, ועיי"ש שהוכיח כן מדברי התשב"ץ ח"א סי' מ].

במקרה שהאם אינה מניחה לאב לפגוש בבנו ולחנכו לתורה ולמצוות, כתב בשו"ת משנה הלכות (ח"ט סו"ס רצו), שאף הרמב"ם מודה לראב"ד שמוציאין אותו מתחת יד האם, לפי שהלכה פסוקה היא דמיד כשיכול לדבר אביו חייב ללמדו "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב", ומוכח שיש מצות חינוך כבר קודם שש שנים. אלא דהרמב"ם ס"ל שמשום חינוך מועט כזה סגי במה שרואהו לעיתים מזומנות וא"צ שידור עמו בבית. אבל כשאינה מניחתו גם לזה, כו"ע מודו שרשאי הוא לתבוע שידור בביתו [ובעוה"ר דבר מצוי הוא שהאם מסיתה את הבן נגד האב, ועוון פלילי הוא זה, שהרי היא מונעת ממנו לחנכו בדרך התורה והיראה כמצות התורה, ומבטלת מבנה מצות כיבוד אב ואם ששכרה הרבה מאוד].

[57] שכן כאמור לעיל השו"ע פסק כדעת הרמב"ם, ואף הרמ"א שם סתם דבריו ולא הביא דעת החולקים. אולם, בס' אבני האפוד (ח"א סי' פב ס"ק ו) כתב, דאף שהאב אינו רשאי לתבוע שבנו הקטן ידור אצלו, מכל מקום לא ניתן בכהאי גוונא לכופו לשלם לאשתו את המזונות הנצרכים לבן זה, לפי שבדין יכול הוא לטעון "קים לי" כדעת הרא"ש ודעימיה. וראה שו"ת דרכי נועם (סי' מ) שדחה דבריו.

[58] בסוגית הגמ' בכתובות שנינו: "היא אומרת להניק והוא אומר לא להניק, שומעין לה, צערא דידה הוא". ונראה, דאף שדברי הגמ' אמורים בבני זוג הדרים יחדיו, אלא שהאב רוצה למונעה מלהניק כדי שלא יכחיש הדבר את יופיה, וכמו כן גבי נידון דידן, אין הבעל רשאי להוציא את הבן מתחת ידה ולמונעה על ידי כך מלהניק.

אכן, בגדרו של צער זה נחלקו ראשונים: רש"י שם מבאר, שהיא מצטערת מריבוי החלב, ולדבריו אתי שפיר דאין הבעל רשאי לגרום לה צער הגוף כעין זה. אולם הרמב"ם (הל' אישות פכ"א הל' יג) מבאר, שצער הוא לה שהיא נאלצת לפרוש מבנה. ולפי דבריו יש לפקפק ולומר, דכיון שכאן על פי דין רשאי הבעל להפרישה מבנה לגמרי ולא רק מן ההנקה, אין היא יכולה למונעו מכך בטענה שצער הוא לה.

ומכל מקום נראה, שכל זמן שהקטן נצרך לאמו, מעיקר הדין הכי תקינו שיהיה אצלה כל אותם הימים ולא יינק מנכריה. ובפרט, שמדברי הפוסקים נראה שנקטו לעיקר כטעמו של רש"י, ראה: ר"ן (כה ע"א מדפי הרי"ף), פסקי ריא"ז (פ"ה ה"ג), טור (סי' פב), חלקת מחוקק (שם ס"ק ב), וראה בית שמואל (שם ס"ק ב) דאף הרמב"ם לא פליג על טעמו של רש"י ולטפויי מלתא בעלמא קאתי.

ומצאתי כדברינו בשו"ת התשב"ץ (ח"א סי' מ), יעוי"ש שדן לענין קטן היתום מאמו, שסבתו – אם אמו – מבקשת לגדלו אצלה והאב מסרב. ומסקנתו שהדין עם האב, משום שאף בחיי האם מעיקר הדין נותנים את הבן בבית האב, ורק משום צערה שקשה עליה לגומלו מן ההנקה מניחים אותו בידה עד שיגמל, וכמבואר בסוגית הגמ' הנ"ל.

[59] על הנידון אם האם רשאית לעקור דירתה לעיר אחרת אף שעל יד כך יקשה על האב לפגוש בבניו, ראה להלן דין נ.

[60] בשו"ע הרב לבעל התניא (או"ח סי' תעב סעי' כה) כתב, שמצות סיפור יציאת מצרים נוהגת בבן אף קודם הגיעו לחינוך מצוות – מיד בשעה שהוא מבין מעט את הסיפור. כמו כן נתבאר שם, שמצוה זו נוהגת בבנים ובבנות כאחד [וכ"ה להדיא בס' החינוך מצוה כא]. ולכן, למרות שבשאר ימות השנה הבת דרה אצל עמה, בליל הסדר יראו שתהיה אצל אביה, כדי שיוכל לקיים עמה מצות סיפור יציאת מצרים שחייבתו תורה [וראה של"ה מס' פסחים מצה עשירה סוף דרוש ג, שהידור מצוה הוא להביא לשולחן הסדר אף קטנים ביותר, וזאת, כזכר למובא בגמ' (סוטה ל ע"ב), דבזמן קריעת ים סוף שמטו היונקים דד מפיהם ואמרו "זה א-לי ואנוהו"].

[61] כתובות (מט ע"ב): "אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא, באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים". ופירש רש"י שם, דהיינו עד שיביאו ב' שערות. ולהלן שם (נ ע"א) אמרו: "'אשרי שומרי משפט עושי צדקה בכל עת' (תהילים קו, ג), וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת, דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה רבי אליעזר, זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים", וכ"ה להלכה ברמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' יד), וטוש"ע (סי' עא סעי' א, וראה ביאור הגר"א שם בדעתו). [ומ"מ לא ימנע אדם עצמו מלפזר ממונו לצדקה, בטענה שבלאו הכי נותן הוא משלו לצורך בניו הגדולים ומקיים בכך מצוה זו, דעל כגון דא כתב בס' ארחות חיים לרא"ש אות יב: "ופזר ממונך באשר הוא רצונו, כי בידו למלאות חסרונך ולתת טרף בני ביתך", והובאו הדברים בשו"ת משנה הלכות ח"ז סי' קסג].

על עיקר דין זה, עי' דרישה (שם) שהקשה, דכיון שחיובו של האב לזון את בניו לאחר שש שנים אינו אלא משום צדקה בעלמא, ומחמת היותם מחוסרי כל ונזקקים לבריות, מפני מה קצבו חכמים חיוב זה עד שיגדלו, הרי אף לאחר שיגדלו חייב האב לדאוג לפרנסתם כשאין להם פרנסה ממקום אחר, וכדפסק שו"ע בהל' צדקה (יו"ד סי' רנא סעי' ד).

ובישוב קושיא זו נאמרו כמה דרכים בדברי האחרונים:

א. הדרישה שם מבאר, שדברי השו"ע בהל' צדקה שם אמורים כשידוע בבירור שאין לבניו יכולת להתפרנס ממקום אחר, ולכך אין האב רשאי לדחותם שיזונו ממעשה ידיהם. אולם, מספק רשאי הוא לדחותם ולהורות להם שיעסקו במלאכה לפרנסתם. משא"כ בקטנים, שהואיל ואינם ראויים בדרך כלל למלאכה חייבוהו חכמים לזונם, ואינו רשאי לדחותם ולבקש הוכחה לכך שאינם ראויים למלאכה [ועיי"ש שדן לפי"ז, דהאב חייב לזון את בנותיו אף לאחר שיגדלו, משום ש"כל כבודה בת מלך פנימה" ואין דרכן לעסוק במלאכה לצורך מזונות]. וכ"כ בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' קסו).

ב. בס' מעשה רוקח ע"ד הרמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' יד) התקשה אף הוא בשאלה זו, ודחק לפרש, דמה שכתב רש"י שאינו חייב לפרנסם אלא "עד שיגדילו", אין כוונתו שיגיעו לכלל י"ג שנה ויום אחד, אלא שתהיה דעתם מיושבת עליהם ויהיו ראויים להתפרנס על ידי מלאכה בעצמם, ולעיתים אינם מגיעים לכלל זה אף לאחר הגיעם לכלל י"ג שנה.

ג. בס' חינא וחסדא (ח"ג דף מד) כתב בישוב קושיא זו, דעד שיגדילו חייב האב לפרנסם בכל גוונא, ואילו לאחר שגדלו אינו חייב בכך אא"כ הם הולכים בדרך טובים ומקפידים בשמירת המצוות, שאל"כ מותר האב למנוע מהם את מזונותיהם כדי שישובו מדרכם הרעה.

ד. הבית שמואל (שם ס"ק ג) כתב ליישב קושיא זו, ע"פ מש"כ רבינו ירוחם (נתיב כג ח"ה), דלאחר שהבנים נעשים בני י"ג שנה ויום אחד דינם לענין מצוה זו כשאר קרוביו, ולכן אם יש עוד עניים בין קרוביו, אינו חייב להעדיף את בניו בדוקא, משא"כ בקטנותם, דהם מוטלים עליו יותר משאר קרובים.

ודבריו צ"ע לכאורה, שהרי כלל הוא בידינו בדיני קדימה בצדקה, ד"הקרוב קרוב קודם", וא"כ גם בגדלותם חייב הוא להעדיף את בניו על פני קרובים הרחוקים יותר. [ואין לומר, דדוקא לענין ירושה בניו נחשבים קרוביו יותר מאחיו ולא לענין צדקה, שכן בפתחי תשובה (סי' עא ס"ק א) כתב בשם שו"ת חוט שני (סי ח), שאף לענין חיוב המזונות הכל תלוי בקורבת הירושה. ולכך, אם מת האב החיוב לפרנסם מוטל על אחי האב יותר מאבי האב, משום שהם קודמים בירושה].

ובאמת מצאתי שכבר עמדו בקושיא זו ע"ד רבינו ירוחם מגדולי האחרונים, ונאמרו על כך ב' תירוצים:

א. ההפלאה (קו"א שם ס"ק ב) כתב, שכלל זה ד"הקרוב קרוב קודם", נאמר רק לענין אדם שנותן מעות לצדקה מדעתו ומרצונו, דבאופן זה אמרו שיש לו להקדים את קרוביו על שאר עניי העיר. אבל אם מוציאין ממנו ממון בכפייה, אין כל דין קדימה, ומחלקים את המעות בשווה לפי מה שהוצרכו הגבאים. ובזה הוא שנתחדש, דאף שגבו ממנו את המעות בכפייה, בניו הקטנים קודמים לשאר עניי העיר, משום תקנת אושא.

ב. בס' אבני משפט (שם ס"ק ב) תירץ, דלאחר שגדלו בניו, אם יש לו קרובים הנצרכים יותר מהם [וכגון שיש לבניו מעות כדי קניית פת בצמצום, אלא שאין להם די מעות לשאר צרכיהם, ולעומת זאת אחד משאר קרוביו אין לו אפי' פת בצימצום], יש לו להקדים את הקרוב הנצרך יותר. אולם בניו הקטנים [אף שהם בני שש שנים] קודמים לשאר קרובים לכל צרכיהם, ואף אם היה קרוב אחר נצרך יותר, יתן תחילה לבניו את כל צרכיהם ואת הנותר יתן לקרובו.

[62] לעיל הובא בשם הדרישה, שהחילוק בין בנים גדולים לקטנים לענין חיוב האב לזונם משום צדקה, הוא משום דקטנים בדרך כלל אינם ראויים למלאכה, ומשום כך חייב האב לזונם, משא"כ בגדולים דאין האב חייב לזונם אא"כ נתברר דאינם ראויים למלאכה.

ולפי זה, נראה שבזמנינו שלפי מנהגו של עולם אם יהיו נצרכים לדאוג לפרנסתם לא יוכלו להשתלב במסגרת חינוכית מתאימה וסופם שיגדלו בלא תורה ובלא יראה, יש לחייב את האב לזונם אף לאחר שיגדלו עד הגיעם לגיל י"ח ויותר, ועד אז נחשב שאינם ראויים למלאכה, וראה להלן דין מב ממנהג בתי הדין כיום בזה. וראה עוד לעיל בהערה הנ"ל בגדר חיוב מזונות בניו הגדולים.

כמו כן הובא לעיל דין א מדברי בעל האגרות משה (ח"א אבהע"ז סי' קו, יו"ד קמג), שאע"פ שנחלקו ראשונים ביסוד דין מזונות הבנים שאינם בני שש שנים אם הוא מכלל מזונות האשה או תקנה בפני עצמה, מ"מ כו"ע מודו דלא גריעא דינייהו של בנים אלו מסתם ארחי פרחי המזדמנים לביתה, דעל הבעל לתת לה ב' סעודות בשבוע לצרכם [ראה לעיל פרק ב]. ולפי סברא זו אין חילוק לכאורה בין בנים קטנים לגדולים, וכל שהם דרים בביתה ומנהגה לתת להם מזונות, חייב הבעל לספק לה את הנצרך לה למזונותיהם משלו [מיהו, בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קלב) כתב דאין דברי האגרות משה נראים, שהרי בכל הפוסקים נתבאר שלאחר שש שנים אין האב חייב לזונם אלא מדין צדקה בעלמא, אף שהם דרים בבית האם והיא רגילה לזונם משלה, וכ"ש שאינו חייב לזון את בניו הגדולים].

[63] דכיון שחיובו בזה אינו אלא מדין צדקה בעלמא, אינו חייב ליתן אלא כשיעור המצומצם הנצרך להם למחייתם, ולא שייך בזה דין "לפי כבודו", ו"עולה עמו ואינה יורדת", ופשוט. אלא שבמקרה שהורגלו בניו בביתו לחיי תפנוקים, שייך בזה הכלל הנקוט בידינו בהל' צדקה (כתובות סז ע"ב, רמב"ם הל' מתנות עניים פ"ז הל' ג), דשיעור הנתינה הוא "די מחסורו אשר יחסר לו". והיינו, שאם היה מורגל לרכב על סוס, ושיהיו עבדים רצים לפניו, מצוה לתת לו כפי רגילותו. וכמו כן כאן, כיון שהיו בניו מורגלים מקטנותם בחיי רווחה, קוצבים להם כפי רגילותם. אולם, אם מתחילת חייהם הרגילם בחיי פשטות, אינו חייב ליתן להם יותר, אף שיש לו מעות.

לפיכך, אע"פ שאין נותנים לעני מקופה של צדקה אלא שתי סעודות בכל יום (ראה פאה פ"ח משנה ז), מנהג בתי הדין כיום לקצוב על האב לזון את בניו כפי הנהוג בקרב בני המדינה, אף שהוא יותר מב' סעודות.

[64] באחרונים דנו, להמתבאר כאן שחיוב האב לזון את בניו אחר שימלאו להם שש שנים הוא רק משום מצות צדקה, האם דין זה נוהג גם כאשר מזונותיהם עולים ליותר מחומש ממונו, שהרי הלכה פסוקה היא ד"המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" (עי' כתובות נ ע"א, ורמב"ם הל' מתנות עניים פ"ז הל' ה), ונראה לומר בזה כמה דרכים:

א. הרמב"ם כתב בפירושו למשניות (ריש פאה): "ואמרו כאן שגמילות חסדים אין לה שיעור, ר"ל, בהשתתפות האדם בגופו. אבל השתתפותו בממונו יש לו גבול, והוא חמישית ממונו, ואינו חייב לתת יותר מחמישית ממונו אלא אם עשה כן במדת חסידות, ואמרו נמנו באושא להיות אדם מפריש חומש נכסיו למצוה וכו', והרי הוא חייב להשלים להם כל מחסורם כל זמן שמחסורם או צורך פדיונם הוא פחות מחומש ממונו או חמישיתו, אבל אם הם צריכים יותר מחומש ממונו נותן החומש בלבד ומסתלק, ואין עליו חטא בהמנעו מהשלים כל מה שהם צריכים כיון שהוא יותר מהחומש".

ומבואר מדבריו, דאף שמעיקר הדין אינו חייב להוציא מנכסיו לצדקה אלא חומש ממונו ולא יותר, מכל מקום מידת חסידות היא להוסיף ככל שיוכל. וביפה מראה על הירושלמי (ריש מסכת פאה) הקשה, היאך יתיישבו דברי הרמב"ם עם מאמרם ז"ל (כתובות נ ע"א): "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", דמשמע שאיסור יש בדבר [ועי' פי' משנה הלכות על הבה"ג (כתובות אות קמו), שמחמת קושיא זו מפרש דדין "אל יבזבז יותר מחומש" אמור לענין שאר מצוות ולא לענין מצות צדקה, ועיי"ש ראיותיו].

ומחמת קושיא זו מבאר היפה מראה שם, דדין "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", אינו אמור אלא באופן שאין עניים מצויים לפניו, ורוצה להפריש מנכסיו לצדקה על מנת שינתנו לעניים כשיזדמנו לו, דבזה אמרו שאינו רשאי להוסיף על חומש שמא יפול הוא עצמו לטורח על הציבור. אבל אם בא עני לפניו ונזקק למעות, ודאי מחוייב הוא לעשות ככל שיוכל לתת לו את הנצרך למחייתו, וכרהיטת הכתובים "לא תאמץ את ידך" ו"לא תקפוץ את ידך". וכ"כ בס' ראשון לציון (יו"ד סי' רמז).

מיהו, בס' בית דינו של שלמה (יו"ד סי' א) האריך לתמוה על תירוצו של היפה מראה, שהרי דברי הרמב"ם בהל' מתנות עניים שם, דאסור לבזבז לצדקה יותר מחומש, אמורים להדיא באופן שיש עני לפניו השואל ממנו מעות. וכמש"כ שם: "בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר". וכן הקשה בברכי יוסף (יו"ד סי' רמט).

ומכל מקום, לדרכו של היפה מראה ודאי קושיא מעיקרא ליתא, שהרי מדרכו של עולם הוא שפרנסת הבנים הקטנים מוטלת על האב, והרי הם כעני המזומן לפניו שיפרנסנו, וממילא, לא שייך בזה האיסור לבזבז יותר מחומש ממונו. אך, לדעת החולקים אכתי צ"ע.

ב. בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' ג ד"ה ואמנם) כתב לחדש, שכל השיעורים שנאמרו בצדקה אינם אמורים אלא באופן שהעני אינו תלוי בו לפרנסתו, ואם לא יתן לו מעות יוכל ליזון ולהתפרנס ממקום אחר. אבל אם אין במקומם גבאי צדקה הדואגים לפרנסת העניים, חייב כל אדם לעשות כל שביכולתו לפרנסת העניים, ואין לו להשמט מכך אף שכבר נתן כשיעור המחוייב וראוי לו לפי מעמדו. ולפי"ז כך הוא גם לענין בניו הקטנים, שהואיל ואין מי שדואג לפרנסתם מלבדו, ואף מקופה של צדקה לא יתנו להם כשיש להם אב, רשאי האב להוציא על מזונותיהם אף יותר מחומש נכסיו.

ג. היותר נכון בזה נראה לענ"ד, דהדין "אל יבזבז יותר מחומש" נאמר בחז"ל לענין "הוצאה לדבר מצוה". אולם, פרנסת בניו אינה נחשבת לאדם כהוצאה לדבר מצוה, אלא כך הוא השימוש העיקרי הראוי והנכון בממונו. ומלתא דפשיטא הוא שאילולי שנצרך לזון את בני ביתו לא היה טורח כל כך במלאכה. וכיון שעיקר תכליתו של ממון זה הוא כדי שיוכל לזון בו את בניו, לא שייך בזה דין "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש".

ד. באופן אחר נראה לומר, כי אף שחיוב מזונות הבנים אחר שש שנים הוא מדין צדקה, מכל מקום גדרי חיוביו שונים מכל צדקה בעלמא. שהרי בגמ' מבואר שלדעת רבי אילעא חיוב זה הוא מתקנת אושא, והדברים צ"ב טובא, מפני מה הוצרכו חכמים לתקנה מיוחדת המחייבת את האב לזון את בניו, הרי בלאו הכי הוא מחויב בכך מדין צדקה. קושיא זו מכרחת לכאורה, שחיוב מזונות הבנים מוטל על הבעל ביתר תוקף משאר צדקה בעלמא, ואפשר שמשום כך מחוייב הוא לספק להם את מזונותיהם אף באופנים שמדין צדקה אין מחייבין אותו בכך.

[ואף דאסיקנא בגמ' התם (כתובות מט ע"ב) ד"לית הלכתא כוותיה" דרבי אילעא, מ"מ כתבו הפוסקים, דאין כוונת הדברים שכלל לא נתקנה תקנה לענין בניו שמבני שש שנים ומעלה, אלא שלא ניתן לכוף את הבעל לקיום תקנה זו, וכן משמע ברש"י שם. נמצא, שלענין עצם חיובו לזון את בניו מחמרינן בדינו יותר מבשאר צדקה בעלמא].

וראיה לדבר, שהרי כפי שיבואר להלן דין לד האב חייב לזון את בניו גם כאשר אינו "אמיד" [כלומר, שלא ידוע אם יש לו מעות כדי פרנסתם], דמכל מקום מחוייב הוא לצמצם משלו וליתן להם, אלא שאין כופין אותו לכך ואין יורדים לנכסיו. ואם משום צדקה לחודא, הרי פטור הוא מליתן באופן זה שאין לו מעות, וראה מש"כ בזה בס' נשמת אברהם (ח"ה חו"מ סי' תכו סעי' א) בשם הגרי"ש אלישיב.

נפק"מ נוספת נראה לומר על פי זה, לענין קיצבת המזונות. דאף על פי שכלל הוא בידינו, לענין עני הנוטל מן הצדקה שנותנים לו שתי סעודות ביום וכו' (עי' פאה פ"ח משנה ז), לענין מזונות הבנים יש לחייב את האב לתת להם כפי המצטרך להם לפי מנהג אנשי מקומו, אף שהדבר עולה לדמים מרובים, וכן מנהג רבים מבתי הדין בזמנינו.

ומעתה נראה ליישב נמי את קושייתו השניה של הדרישה (סי' עא) על לשון הטור, דבטור כתב, שחיוב זה חל על האב "עד שיגדלו בניו", ולכאורה, אם חיוב זה יסודו בדין צדקה, הנה להדיא כתב הרמ"א (יו"ד סי' רנא סעי' ד) דכופין את האב לפרנס את בנו העני ואפי' היה גדול, וכבר הארכנו בקושיא זו לעיל דין כז.

ולדברינו לא קשיא מידי, דמשום חיוב צדקה לא מחייבינן ליה אלא לפי גדרי מצות הצדקה ודיניה, אולם לענין חיובו לזון את בניו עד שיגדלו החמירו חכמים בכמה פרטים יותר מבשאר עניני צדקה, וחומרות אלו אינן נוהגות אלא עד שיגיעו לכלל י"ג שנה ויביאו ב' שערות.

[65] דעות הפוסקים בזה

בספרי האחרונים דנו, אם אדם רשאי ליטול ממעות מעשר לצורך מזונות בניו, או שנחשב הוא בכך כפורע חובו ממעות מעשר ואסור. ולפי פשוטם של דברים, נראה לחלק לענין זה בין קטנים שאינם בני שש שנים, שהאב חייב לזונם מעיקר הדין [אם מדאורייתא וכחלק מחיוב מזונות האשה וכמש"נ לעיל דין א בשם הר"ן, ואם מדרבנן ומתקנת אושא, כמסקנת דברי האבני מילואים אבהע"ז שם], לבין קטנים בני שש שנים ומעלה, שחיוב האב לזונם אינו אלא מדין צדקה בעלמא, ומשום כך, אפשר שמותר לו ליתנם ממעות מעשר וככל צדקה הניתנת לעניים.

וכדברים אלו היה נראה לכאורה מלשון הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"י הל' טז), שכתב: "הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהן, כדי ללמד הזכרים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה ולא יהיו מבוזות, וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו הרי זה בכלל הצדקה, וצדקה גדולה היא שהקרוב קודם". וכ"ה בטוש"ע (יו"ד סי' רנא סעי' ג). אלא שכבר נחלקו בדבר גדולי הפוסקים, ראשונים ואחרונים:

בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג סי' עה) כתב, דכיון שחיוב מזונות הבנים לאחר שש שנים אינו אלא מדין צדקה בעלמא, אדם רשאי לספק לבניו אלו את צרכיהם ממעות מעשר, וכן כתב בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' קלא), וכן הסכימו להלכה בש"ך (יו"ד סי' רמט ס"ק ג), שו"ת באר שבע (סי' מא), ס' ראשון לציון לאוה"ח (יו"ד סי' רמט סעי' א), ושו"ת פרי יצחק (ח"ב סי' כז).

אולם, הט"ז (יו"ד סי' רמט ס"ק א) כתב, שאע"פ שחיוב האב לזון את בניו לאחר שש שנים אינו אלא מדין צדקה בעלמא, מ"מ אין הוא רשאי ליתן זאת ממעות של מעשר, שהרי הוא כפורע חובו מהן, וכן כתב שו"ת אבני צדק (יו"ד סי' קמב). ודבריהם צ"ע טובא, מה חילוק יש בין צדקה זו לאחרת, ואמאי חשיב בכהאי גוונא כ"פורע חובו". ביותר צ"ע, היאך לא זכר שר את דברי מהר"ם מרוטנבורג הנ"ל דס"ל דשרי.

לחלק בין בני ו' שנה לבני י"ג שנה

ובישוב קושיא זו, ראה ס' בית דינו של שלמה (יו"ד סי' א דף נ) שמצדד לומר, דלדעת הט"ז חלוק בזה דין בניו הגדולים שלאחר י"ג שנה, העומדים ברשות עצמם, מבניו הקטנים שלאחר שש שנים ועד בני י"ג שנה שאינם ראויים למשא ומתן. ולדעתו, לא התיר מהר"ם מרוטנבורג להשתמש בכספי מעשר אלא לצורך מזונות בניו הגדולים ממש [כשהם עניים], שאינם תלויים באב כלל ודינם ככל עני המזדמן לו. אבל בניו הקטנים שבני שש שנים התלויים בו בכל עת, אה"נ דאסור לזונם מכספי מעשר, וכדעת הט"ז.

בשו"ת אבני צדק שם כתב, דאף הש"ך לא התיר אלא בגדולים ממש, ולא בקטנים שבני שש שנים, ונמצא לדבריו, שאין כל פלוגתא בין הט"ז לש"ך בזה.

ובביאור הדברים נראה לומר ע"פ מה שנתבאר לעיל דין כז, דאף שיסוד חיובו של האב לזון את בניו לאחר שש שנים אינו אלא משום צדקה בעלמא, מ"מ חיוב גמור הוא ומתקנת אושא, וחמיר משאר עניני צדקה, ועיי"ש הנפק"מ שהעלנו בזה. ואפשר שמשום כך אין האב רשאי לזונם ממעות של מעשר.

ומ"מ מסקנת דברי בעל הבית דינו של שלמה אינה כן, עי"ש שכתב, דכיון שאין האב חייב לזון את בניו לאחר שש שנים אלא משום צדקה בעלמא, אין כל חילוק בין בניו שבני שש שנים לבניו הגדולים, והוסיף, שאילו ראה הט"ז את דברי מהר"ם מרוטנבורג היה חוזר בו מדבריו. ומ"מ עיקר סברת הט"ז לפי זה אכתי צ"ב.

שיטת ערוך השולחן ומו"מ בדבריו

בס' ערוך השולחן (יו"ד סי' רמט סעי' ז) עמד אף הוא על הערה זו, וכתב: "אבל הוצאת בניו ובנותיו הקטנים, אע"ג דדרשינן 'ועושי צדקה בכל עת – זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים', מ"מ אין זה בכלל צדקה, ועל צד הדרש אמרו חז"ל כן, כלומר, דגם זה מצוה, אבל חלילה לחשוב זה בכלל צדקה, דא"כ לעולם לא יגיע לעניים אף פרוטה אחת". יתירה מזו הוסיף שם, דאף המגדל את בני בניו ובני בנותיו אינו יכול לחשב את הוצאותיהם בכלל מצות הצדקה דבני בנים הרי הם כבנים.

ודבריו צע"ג בתרתי: חדא, מש"כ דאין זו צדקה אלא "דרש בעלמא", דבר זה נסתר להדיא מלשון הרמב"ם הנ"ל בריש הדברים. ומש"כ דאף מזונות בני בניו אינם נחשבים לצדקה, הוא תימה רבתי, דהא להדיא כתבו הפוסקים דאפי' קטנים פחות מבני שש שנים אין אבי אביהם חייב לזונם, דלענין חיוב מזונות הבנים לא אמרינן "בני בנים הרי הם כבנים", הובאו הדברים לעיל דין יג.

הנוהג ליתן לעניים אם מותר לתת לבניו

כמו"כ, עיקר דברי בעל ערוך השלחן שהואיל ופרנסת בניו הקטנים אינה נחשבת לצדקה אלא מצוה בעלמא, לא ניתן לקיימה ממעות של מעשר, נמי צ"ע, דמכל מקום לא גרע האי דינא משאר עניני מצוה שלדעת הרבה פוסקים מותר לקיימן ממעות של מעשר [אא"כ מחוייב הוא בקיומן]. ואף על פי שלדעת הרמ"א (יו"ד סי' רמט) אסור לתת ממעות מעשר למצוות אחרות מלבד עניני צדקה לעניים, ומשום דממון עניים הוא [ועי' מה שהאריך בדבריו בשו"ת חת"ס ח"ב סי' קלא], מ"מ לא גריעי בניו משאר עניים דעלמא, וודאי יש להם זכות במעות אלו, ומה לי אם נפטר האב בנתינה זו ממצות צדקה או ממצוה אחרת, הא סו"ס ניתנו המעות לעניים ולא לצורך אחר.

וביותר, שהרי בלאו הכי דעת הרבה פוסקים אינה כרמ"א [עי' דרישה יו"ד סו"ס רמט, ובאר היטב שם ס"ק ב בשם מהרש"ל]. ועי' פתחי תשובה (שם ס"ק ב) דאם בתחילת קבלתו היה בדעתו גם לשאר מצוות, כו"ע מודו דשרי [וע"ע שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' קיט]. ובשו"ת ערוגות הבושם (יו"ד סי' רכ) כתב, דהני מילי במעות שכבר הופרשו וזכו בהם עניים, אבל מעשר שלא הופרש אף הרמ"א מודה שמותר ליתנו לשאר מצוות [והאריך לבאר, דאף מי שנהג כל ימיו ליתן את המעשר לעניים אין בזה משום נדר, דלא היתה קבלתו אלא על עצם הנתינה ולא על אופן החלוקה]. וא"כ קשיא היאך פסק בזה הערוך השולחן בסכינא חריפא לאיסורא.

המורם עד עתה

ומכל מקום נמצאנו למדים עד עתה, דג' שיטות בדבר: רהיטת דברי הט"ז וכן הסכים לדינא בערוך השולחן, דאין לזון את בניו ממעות מעשר. רהיטת דברי הש"ך ע"פ מהר"ם מרוטנבורג, שו"ת באר שבע, ובית דינו של שלמה, שמותר לזון את בניו ממעות מעשר. ולדעת האבני צדק בהבנת דברי הפוסקים הנ"ל, יש לחלק בזה בין קטנים לגדולים בני י"ג שנה. [בבניו שאינם בני שש שנים, פשיטא דאסור לכו"ע].

ביאור שיטת הט"ז

ומעתה נבוא ליישוב דברי הט"ז, ואגב אורחין נלמד מכאן גדר חדש בדין "פורע חובו ממעות מעשר": דהנה, בברכי יוסף (יו"ד שם אות יח) כתב, כי מה שאמרו (מנחות פב ע"א) דדבר שבחובה אינו בא ממעות מעשר, אין כוונת הדברים רק לחיובים המוטלים על האדם ע"פ דין, כמזונות בניו שאינם בני שש שנים או שאר עניני מצוה כלולב וסוכה וכיוצא באלו, אלא כל הוצאה שאדם מוכרח להוציא מנכסיו, מצד מידת רחמנותו, או כדי שלא יהיה ללעז בפי הבריות שהוא מפקיר את בניו ברעב, אין הוא רשאי ליתנה ממעות של מעשר. דאף שאינו מחוייב בכך על פי דין, מכל מקום הוא נראה כפורע חובו מן הצדקה. משום כך סבר הט"ז, שאף שאין אדם חייב לזון את בניו לאחר שש שנים אלא משום צדקה בעלמא, הואיל ודרכו של עולם כך הוא שאדם זן את בניו, נחשב לו הדבר לענין זה כחובה גמורה שאסורה לקיימה ממעות של מעשר.

ולפי זה יראה לדינא, דאף הט"ז אינו אוסר ליתן לבניו ממעות של צדקה אלא לענין דברים שהוא מוכרח ליתן להם, אבל שאר ענינים הנצרכים להם ובידו להמנע מלתתם, אה"נ דמותר ליתנם גם ממעות של מעשר, שהרי לזה אינו מוכרח [ובלבד שיהיו ענינים אלו נצרכים להם עד כדי כך שמותר ליתנם ממעות של צדקה].

בזמנינו שאדם חייב לזון את בניו מחוק המלכות

אמנם, טעם נוסף נראה לומר בזה לחומרא בזמנינו, דכיון שחוק המלכות מחייב כל אדם לזון את בניו ולדאוג לכל צרכיהם עד הגיעם לגיל י"ח שנה, ואם נמנע מכך, ביד המלכות להוציא את בניו מביתו וליתנם במקומות חינוך כראות עיניהם, בהא ודאי חשיב כפורע חובו ממעות של מעשר. דלא גרע חיוב זה משאר מיסים וארנוניות המוטלים על האב, שאינו יכול ליתנם ממעות אלו.

לדעת הסוברים שחיוב מזונות הבנים מדאורייתא

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קמג) פירש בדעת הט"ז, לשיטתו [לעיל דין א] דס"ל שהואיל והאשה מוכרחת  מעצם טבעה ומנהג נשות מקומה לזון את בניה, נחשב הדבר כצורך לה ונכלל בקיצבת מזונותיה. ונמצא לפי זה, דחיובו של האב לזון את בניו אינו דין צדקה בעלמא, אלא הוא חלק ממזונות האשה, ומשום כך אינו רשאי לפורעו ממעות של מעשר. אולם, לפי פשטות הדברים שחיוב זה אינו אלא מדרבנן ומתקנת אושא, ליתא להאי סברא.

יסוד דין מעשר כספים

ומכל מקום המיקל בדבר זה יש לו על מי לסמוך, שהרי בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג סי' עד) כתב שדין מעשר כספים אינו חיוב לא מדאורייתא ולא מדרבנן, אלא מנהג בעלמא. וכדבריו הסכימו לדינא הב"ח (יו"ד סי' שלא), שו"ת פני יהושע (סי' ב), שו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' ו), שו"ת חת"ס (יו"ד סי' רלא, רלב, ועיי"ש בדעת מהרי"ל דהוא חיוב דאורייתא), ושו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' פה). ולפי זה, נראה שהואיל וכל עיקרו אינו אלא לפנים משורת הדין, שפיר יש לסמוך על דברי האחרונים דלעיל שהקלו בדבר מטעמים שונים, וא"צ לחוש לדעת המחמירים.

ואף דקי"ל, שמי שנהג בעצמו זמן מה להפריש מעשר מכל הכנסותיו נחשב לו הדבר כאילו קיבל עליו ענין זה בנדר [י"א דלא חשיב כנדר עד שינהג בכך ג' פעמים, וי"א שכבר בפעם ראשונה חל עליו הדבר כנדר], מכל מקום נראה פשוט דאף גדר קבלת נדר זה אינה אלא לפי מהותו של החיוב והדרך הראויה לנהוג בו, דודאי לא היתה דעת הנודר לשנות מן המנהג ולהחמיר על עצמו יותר מן המקובל, אלא שקיבל עליו לנהוג במנהג זה לפי גדריו ההלכתיים. ולפי"ז שפיר יש מקום להקל בדבר ע"פ האחרונים הנ"ל.

[אכן, הט"ז (יו"ד סי' שלא ס"ק לב) האריך לחלוק בזה על הב"ח, וס"ל שדין מעשר כספים הוא חיוב גמור מדינא, וכ"כ בשו"ת חוות יאיר (סי' רכד), ולדעתם ליתא לסברא זו].

אופן שומת הרווח לחישוב המעשר

טעם נוסף יש לצדד בזה לקולא, ע"פ מה שנחלקו הפוסקים באופן שומת המעשר, ומאיזה חלק מן הנכסים מחוייב אדם להפרישו, אם מסך כל הרווח שהיה לו בעסקיו, כולל המעות שהוא נצרך להוציא לפרנסת ביתו, או שמנכים את הסכום הנצרך לפרנסת הבית, ורק מהמעות הנותרות עליו ליתן מעשר.

בשו"ת אבקת רוכל (סי' ג) כתב: "אחר שהפריש מהקרן, יסתחר במעותיו, ובכל חצי שנה יעשה חשבונו ויראה מה שהרויח יותר על כל אשר פיזר בדברים הצריכים לבית". והובאו הדברים בשיירי כנה"ג (יו"ד סי' רמט, הגה"ט אות א). ומבואר מדבריו, שהמעות שנצרך להוציא לפרנסת ביתו אינן בכלל שומת הרווח. וכדבריו אלו פסק להלכה בקיצוש"ע (הל' צדקה, סי' לד סעי' ד), ז"ל: "יתן מעשר מן הריוח שהרויח כל שנה חוץ מצרכי ביתו", וכ"כ בשו"ת קנין תורה (ח"א סי' קב) בשם הגר"י שור מקיטוב, עיי"ש, ועי' שו"ת מהר"ם ברודא (סי' יד).

אולם, בס' בית דינו של שלמה (קונטרס המעשר סי' טו) כתב, שאין אדם רשאי לנכות את צרכי ביתו מכלל חישוב הרווח, וציין, דתשובה זו המובאת באבקת רוכל אינה מהבית יוסף, אלא מחכם אחר שאין ידוע אם בר סמכא הוא אם לאו, והואיל ולא נזכרה קולא זו בין הפוסקים, אין להקל בדבר. כמו"כ הוסיף, שיתכן שאף דברי אותו חכם אינם אמורים אלא באדם עני הנצרך למעות המעשר לעצם חיותו ופרנסתו, ופטור מן הצדקה מעיקר הדין. אבל מי שיש לו מעות כדי פרנסתו, חייב לחשב את הרווח על פי כלל הכנסותיו, ואין לו לנכות מהן את ההוצאות שהוציא עבור אנשי ביתו.

כדבריו אלו נקטו הברכי יוסף (יו"ד סי' רמט אות ה, ועי"ש ס"ק יח), ערוך השולחן (יו"ד סי' רמט סעי' ז), ושו"ת אגרות משה (יו"ד שם), דאין לנכות מכלל חישוב הרווח אלא את ההוצאות שהוציא להדיא עבור עסקיו, כגון מס הכנסה, ודמי הנסיעות ליריד, ומה שאכל ושתה בדרכו לשם, אבל ההוצאות שהוציא עבור פרנסת ביתו נכללים בחישוב הרווח ועליו להפריש מהם מעות מעשר, וכ"ה להלכה בס' אהבת חסד (פי"ח אות ג).

בשו"ת חוות יאיר (סי' רכד) כתב, שחנוני העושה לפרנסתו רשאי לנכות מן הרווח את שכר טורחו, ורק מהרווח הנותר לאחר ניכוי שכרו צריך להפריש מעשר. והרי זה בדומה לתשובת האבקת רוכל הנ"ל, ובתוספת חידוש, דלא מיבעיא שמותר לנכות את הוצאות ביתו, אלא אף רשאי הוא ליטול לעצמו משכורת עבור טורחו, ורק מהנותר לאחר ניכוי משכורתו יתן מעשר. אולם, בשו"ת שאילת יעב"ץ שם דחה דבריו, שהרי פועל שכיר יום חייב אף הוא בנתינת מעשר, אף שאת כל שכרו הוא נוטל עבור טורחו, ומשום כך מסיק דאין אדם רשאי לנכות אפי' כשכר טורחו.

סיכום הדברים

נמצא מעתה, כי אף שהכרעת רוב הפוסקים שלא לנכות את הוצאות בני ביתו מחישוב הרווח לענין הפרשת מעות מעשר, מכל מקום יש מן הפוסקים שהקלו בזה. ואפשר, שבצירוף כל הנהו פוסקים דלעיל דס"ל שאף בלאו הכי מותר לאדם לזון את בניו ממעות מעשר לאחר שמלאו להם שש שנים, המיקל בזה לענין בניו שבני שש שנים ומעלה יש לו על מי לסמוך, ובפרט כשהוא נוהג בהם בהרווחה היתירה על הנצרך לעצם קיומם.

[66] שכר לימוד

לענין שכר לימוד הבנים נחלקו הדעות: בס' אהבת חסד (פי"ט אות ב) כתב, דכיון שהאב מצווה ללמוד עם בניו, וקיום חובתו זו נעשית על ידי שהוא משלם למלמד שילמד עם בניו [ראה יו"ד סי' רמה סעי' ד, וראה שו"ע הרב הל' ת"ת פ"א הל' ד, שאף כופין את האב לכך], מלתא דפשיטא הוא שאין ליתן זאת ממעות של מעשר, וכבר הקדימו בזה בשו"ת באר שבע (סי' מא).

אולם בס' לקט יושר (יו"ד עמ' 76) כתב, שהואיל ונקטינן שאין האב חייב ללמד את בנו בשכר אלא תורה שבכתב ולא משנה ואגדות [ראה בזה מאירי קידושין ל ע"א], ממילא רשאי הוא ליתן לצורך זה ממעות של מעשר, וכ"כ בשו"ת פרי יצחק שם [אכן, פלוגתא היא בין הראשונים, במי שלא דחיקא ליה שעתא, אם מחוייב הוא ללמד את בניו משניות ואגדות, וראה מש"כ בזה הטור יו"ד סי' רמה].

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קיג), סבר לחלק לענין זה בין חינוך הבנים לחינוך הבנות, שהואיל ואין האב מצווה ללמדן תורה, יש מקום להקל טפי. ומ"מ מסיק, דאף לענין לימוד הבנות, כיון שע"פ חק המלכות הם מחוייבות ללמוד במוסד כל שהוא, אם יתן לשם כך ממעות של מעשר, הרי הוא "פורע חובו ממעות מעשר". ואף על פי שאם היו לומדות במוסד ממלכתי לא היה נצרך לשלם שכר לימוד, ורק משום חפצו שיתחנכו במקום של תורה נצרך הוא לכך, סוף סוף הואיל ומקיים הוא בזה את חיובו על פי חוק, הדבר אסור.

אולם, בשו"ת משנה הלכות (ח"י סי' קנט) נקט בפשיטות, דכיון שעל פי דין תורה אין האב חייב ללמד את בנותיו, מותר ליקח את שכר לימודן ממעות מעשר [ועי"ש שדן בכעין זה על דבר בנים הלומדים בישיבות שבשעות הערב מלמדים מעט לימודי חול, וסבר, שלצורך לימודים אלו רשאי האב ליקח ממעות מעשר].

לחלק בין קטנים לגדולים

ולדינא, נראה שיש לחלק לענין זה בין בנים קטנים – שאינם בני י"ג שנה שעיקר חינוכם על האב – לבין בניו הגדולים שמותר ליתן את שכר לימודם ממעות של מעשר. ומקור לכך מצינו במדרש (בראשית רבה פ' סג), ז"ל: "ויגדלו הנערים, רבי לוי אמר משל להדס ועצבונית וכו', כך כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר, לאחר י"ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים, א"ר אלעזר צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה". ומבואר לכאורה, דאין אדם חייב ללמד את בנו תורה אלא עד י"ג שנה ולא יותר.

כמו כן אמרו חכמים בפסיקא זוטרתא (בראשית פ' כה): "א"ר אלעזר ב"ר שמעון, צריך אדם להטפל בבנו להעסיקו בתורה ובמצות עד י"ג שנה". וע"פ זה כתב בלחם חמודות (ברכות פ"ט אות ל), שבהגיע הבן לגיל מצוות נפטר האב מהחיוב לחנכו ושוב אינו נענש בסיבתו, והובאו דבריו במג"א (סי' רכה ס"ק ה, ועיי"ש עוד בפמ"ג וא"ר ס"ק ד, מש"כ בזה). ונראה, שהואיל ואינו מצווה ללמד את בנו תורה לאחר שהגיע לי"ג שנה, אפשר שיוכל ליתן את שכר מלמדיו ממעות של מעשר.

מיהו, בשו"ע הרב לבעל התניא (הל' ת"ת פ"א סעי' ו) נראה שנקט בפשיטות, שהאב חייב ללמד את בנו תורה כל זמן שידו תקיפה עליו, ועיי"ש שנקט שהוא עד כ"ד שנה, ויסודו מסוגית הגמ' בקידושין (ל ע"א) דמבואר שם דעד שיבוא הבן לכלל כ"ד שנה מחוייב האב להוכיחו על פניו, ולפי דבריו אין מקום לחילוק זה, וצ"ע [וראה שו"ת לבושי מרדכי (או"ח סי' לז) שהקשה ע"ד הלחם חמודות מסוגית הגמ' בקידושין שם, וע"ע שו"ת משנה הלכות שם].

אמנם, לולי דבריו היה נראה שחילוק רב יש בין דין "חינוך" למצות "תוכחה", ואין כל ראיה מסוגית הגמ' בקידושין לענינינו. דאף שאין האב חייב לחנך את בנו בלימוד התורה וקיום המצוות לאחר שהגיע למצוות [ומשום כך אף אינו נענש לאחר מכן בסיבתו], מכל מקום, כיון שאימתו של האב מוטלת על הבן עד כ"ד שנה, מוטל עליו להוכיחו על פניו לבל יחטא. ד"מצות תוכחה" מוטלת על כל אדם שתוכחתו יכולה להועיל במניעת האיסור, ואין לה ענין עם מצות החינוך.

ומכל מקום, הוצאות הנלוות לתלמודם של הבנים, הכל מודים שהאב רשאי ליטלם ממעות מעשר, וכגון דמי הנסיעות הנצרכים להם כדי להגיע למקומות לימודיהם וכדומה (שו"ת משנה הלכות שם).

[67] ראה שו"ע (סי' פב סעי' ה) לענין גרושה, שאם היה הולד מכירה [כלומר, שהורגל לינוק ממנה, וצער הוא לו לינוק מעתה מאשה אחרת] עליה להניקו אף לאחר הגירושין, אלא שעל הבעל לשלם לה על כך שכר כמו לכל מינקת אחרת. ומוכח איפוא, שחיוב מזונות הבנים מוטל על האב ולא על האם, שאל"כ היאך תוכל לתבוע ממנו שכר על כך.

[68] כן נראה פשוט, וכן מוכח מדברי הרמ"א (סי' פב סעי' ה), שכתב בשם רבינו ירוחם (נתיב כג ח"ה): "הא דגרושה אינה חייבת להניק אם אינו מכירה, היינו כשמוצא מינקת אחרת ויש לו להשכיר, אבל אם אין לו – כופה אותה ומניקתו". ובחלקת מחוקק שם (ס"ק ו) הקשה, מפני מה הטילו חכמים במקרה זה על האשה להניק את בנה לאחר גירושיה אף שאינה מכירתו, מדוע לא יטול הבעל את דמי הנקתו מקופה של צדקה. ובישוב קושיא זו כתב הבני אהובה (הל' אישות פכ"א הל' טז) ע"פ הסברא הנ"ל, דכיון שהיא נחשבת כעשירה לענין זה, שהרי יש לה חלב בדדיה כדי מחסורו, כופין אותה לכך מדין צדקה, ומשום ד"הקרוב קרוב קודם", וכ"ה בבית מאיר שם [ולפלא מש"כ החתם סופר בתשובותיו אבהע"ז ח"ב סי' קה, דלאחר גירושין אם אינו מכירה אינה מחוייבת להניקו ויכולה להשליך צרכיו על הציבור, עי"ש].

כמו כן כתב בשו"ת שמש צדקה (חו"מ סי' לח), לענין אשה שילדה לזנונים, ולא ניתן לחייב את האב לזון את הולד [אם משום דעת הסוברים כהר"ן דכל שאין הבעל חייב במזונות אשתו, אינו חייב אף במזונות בניו, שאף חיוב זה הוא חלק ממזונות האשה, ואם משום שאין ידוע בבירור מי הוא האב, ואף כשידוע שזינתה עם אדם מסויים, יכול הוא לטעון שכשם שזינתה עמו כך זינתה עם אחר, וכפי שנתבאר לעיל דין יד], דהאם היא שחייבת במזונותיו, ומשום ד"הקרוב קרוב קודם" [ועי"ש דמהאי טעמא, כאשר אין לאשה מעות, מוטל חיוב זה על קופת הקהל שבמקום מגוריה של האשה ולא על קופת הקהל שבעירו של הבועל, וע"ע מה שדן בדבריו בשו"ת זרע אמת (ח"ב סו"ס קיא)].

שיטת הרמב"ם

אמנם, מדברי הרמב"ם (הל' אישות פכ"א הל' יח) מפורש לכאורה שלא כדברינו, יעוי"ש שכתב: "ואם לא רצת האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקבות, הרשות בידה, ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותן לקהל אם אין להן אב, והן מטפלין בהן", וכ"ה בשו"ע (סי' פב סעי' ח). ומבואר מדבריו, שאף על פי שאין להם אב, אין האם חייבת לדאוג לצרכיהם אלא משלכת אותם על הקופה של צדקה. וצ"ע אמאי לא מחייבינן לה בהכי משום דין "הקרוב קרוב קודם".

ובאמת כבר עמדו בקושיא זו בחלקת מחוקק (שם ס"ק יב), ובהגה' הרמ"ך על דברי הרמב"ם שם [ויעוי"ש דנקט בפשיטות שקודם היותם בני שש שנים יש לחייב את האם לזונם מעיקר הדין, ומשום שחיוב מזונותיהם מוטל על האב והאם כאחד, אלא שבדרך כלל האב קודם בזה לאם משום שיש לו נכסים, ואה"נ דבמקום שאין אב, האם חייבת בזה כמותו]. ובחלקת מחוקק למד מכאן, דהרמב"ם ושו"ע לא ס"ל כדעת רבינו ירוחם המובא ברמ"א שהאם חייבת במזונות בנה משום מצות צדקה. וצ"ע לדבריו היאך פליגי בהכי, הרי לא מצינו למי שחלק על הכלל האמור לענין צדקה ד"הקרוב קרוב קודם".

ובישוב דברי הרמב"ם כתב המעשה רקח שם, שמדובר באופן שהאשה חוששת שאם יהיו בניה הקטנים אצלה ימנעו בני אדם מלשאתה לאשה, ולכך התירו לה להטיל את פרנסתם על הציבור. דבמקום פסידא כהאי אין היא מחוייבת לגדלם אצלה משום מצות צדקה. אלא שהוסיף, דלפי טעם זה ניתן לגבות מהאשה מעות לצורך פרנסתם, דלענין זה לא שייך האי טעמא.

הבית מאיר (סי' פב סעי' ה) מבאר, שדברי הרמב"ם אמורים באשה עניה שאין לה מעות, אבל אם יש לה מעות, עליה לדאוג לכל צרכי בניה משום מצות צדקה, ואין לה להטיל חיוב זה על הציבור, ולפי דבריו אין כל פלוגתא בענין זה בין הראשונים. וע"ע שו"ת משנה הלכות (חי"ז סי' סח).

[69] הגה' מרדכי (קידושין סי' תקנה).

[70] החילוק בין הצלת נפשות לפרנסה

שנינו (הוריות יג ע"א): "האיש קודם לאשה להחיות ולהשב אבידה, והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציא מבית השבי". בטעם דין זה דהאיש קודם לאשה להחיות, פי' שם בבאר שבע, שהואיל והאיש חייב במצוות יותר מן האשה [הפטורה מ"מצוות עשה שהזמן גרמא"] יש לטרוח בהצלתו יותר מבאשה. וכעין זה נתבאר בפי' המשניות לרמב"ם שם, ובט"ז (יו"ד סי' רנב ס"ק ו).

מטעם זה, במקרה שבן ובת מובלים לשמד, הבן קודם להצלה, לפי שהוא חייב במצוות יותר ממנה. וזאת, אף על פי שאם הבת תשתמד גם בניה אחריה – שדינם ישראל – לא יקיימו תורה ומצוות, משא"כ באיש שאין בנו מן הנכרית נחשב כישראל (פתחי תשובה יו"ד סי' רנב ס"ק ז, בשם היעב"ץ ח"א סי' סח).

במה דברים אמורים, כשהבן והבת נתונים בסכנה ובידו להצילם, אבל אם היו מחזרים על הפתחים לבקש פרנסה ולא נשקפת סכנה לחייהם, כתב הש"ך (יו"ד סי' רנא ס"ק יא) בשם הבאר שבע בהוריות שם, שהבת קודמת לבן, משום ש"אין דרכה של אשה לחזר על הפתחים". וכן נראה מדברי השו"ע (שם סעי' ח): "איש ואשה שבאו לשאול מזון, מקדימין אשה לאיש". ויסוד הדברים הוא ע"פ מה שאמרו בהוריות שם, דהאשה קודמת לאיש בכסות. בטעם דין זה כתב הש"ך שהאיש קודם לאשה רק לענין "להחיותו" במקום שיש סכנה, אבל למצות צדקה, האשה קודמת [ועי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' מה, דמה"ט ראוי להוסיף לנדונית הבנות יותר מהבנים]. כעין זה איתא, בשו"ע (חו"מ סי' טו) ובסמ"ע (שם ס"ק ח), שיש להקדים ולדון בדינה של אשה קודם לאיש, משום שבושתה מרובה.

ומכל מקום, נראה שכאשר הבנים אינם מסוגלים לדאוג לפרנסתם בעצמם ולחזר על הפתחים, אין מקום להקדים את הבנות בטענה זו ד"אין דרכה של אשה לחזר על הפתחים", שהרי אף הבנים אינם ראויים לכך, והדר דינא דהבנים קודמים לבנות להצלה. וכ"ה להדיא בחי' המאירי (כתובות סז ע"א), דהא דאשה קודמת לאיש בפרנסה, היינו דוקא כשהאיש מסוגל לחזר על הפתחים, אולם, כשאינו ראוי לכך, הוא קודם לאשה, ולמד דבריו מסוגיא דהוריות הנ"ל.

דעת המחלקים בין כסות למזונות

אולם, בשטמ"ק (כתובות שם) מובא, שהרשב"א לא ס"ל כבאר שבע וכהכרעת השו"ע הנ"ל, ולדעתו, אשה קודמת לאיש רק לענין כסות ולא לענין מזונות. והיינו, משום שפירש כי מה שאמרו "האיש קודם לאשה להחיות", כוונת הדברים היא שיש להקדימו לענין מזונות. וכ"ה בתוס' רי"ד שם, דאשה קודמת לאיש רק לענין כסות ומשום דבושתה מרובה, וכ"כ המאירי שם בשם י"מ. ונמצא, שלדעה זו הבנים קודמים לבנות לענין מזונות, ואילו הבנות קודמות לבנים לענין כסות. ויש לעיין לפי דבריו, במקום שנזדמנו לו כסות בנותיו ומזונות בניו, הי מינייהו קדים. אולם להלכה בלאו הכי לא קיי"ל הכי, וכמו שנתבאר מדברי השו"ע שם.

כשהבת מצויה בסכנה יתירה

אף על פי שכאמור לעיל האיש קודם לאשה להצלה, דעת פוסקי זמנינו, שאם היתה מחלתה כבידה ומסוכנת יותר משל האיש, היא קודמת, ועי' מש"כ בזה באורך בשו"ת להורות נתן (חי"ב סי' פ, פא), וכן נלע"ד לדינא.

[עיקר האי מלתא, דהבנים קודמים לבנות בהצלה, נראה דתליא בפלוגתא דתנאי בכתובות (מט ע"א), שם איתא: "תניא, מצוה לזון את הבנות, קל וחומר לבנים דעסקי בתורה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, מצוה לזון את הבנים, וקל וחומר לבנות משום זילותא". הרי דלרבי מאיר בנים קודמים משום שהם מחוייבים במצוות, ואילו לרבי יהודה בנות קודמות משום זילותא. ונמצא, דמתניתין דהוריות היא כשיטת רבי מאיר. וכבר עמד בזה בס' צפנת פענח (הל' מתנות עניים פ"ח), ופי', דמשום כך השמיט הרמב"ם את החיוב להקדים את האיש לאשה וכסתימת המשנה בהוריות, משום דסבר דלהלכה קיי"ל בזה כרבי יהודה, וכפי הכלל שבידינו, דבכל פלוגתת ר"מ ור"י הלכה כר"י [ראה עירובין מו ע"ב, ובס' יד מלאכי אותיות תקעז, תקפ]. ומדבריו נראה שכלל לא חילק בין פרנסה להצלת חיים, ודלא ככל הנהו פוסקים דלעיל. באופן אחר יש לבאר בדעת הרמב"ם, דהסוגיא דכתובות (שם), ד"מפרנסים את היתומה ואח"כ את היתום", פליגא על הא דהוריות, והיינו נמי משום דמפרש דהא דהאיש קודם לאשה להחיותו היינו לענין מזונות, וכהבנת הרשב"א דלעיל].

[71] שכן אינו נותן להם את מזונותיהם משום מצות צדקה, אלא לקיום חובתו על פי דין.

[72] ב"ח (סי' עא), בית שמואל (שם ס"ק ב), ודינא דחיי (לאוין פא דף עה). נידון זה מצוי בבתי הדין, כאשר בהסכם הגירושין מתחייבת האשה לשלם לבנים את מזונותיהם, או שהפקיד הבעל בידה מעות למזונות בניו והיא מסרבת ליתנם להם. שאם היו קטנים שאינם בני שש שנים, אף שיש להם נכסים ביד האם, אין בכך כדי לפטור את האב מחיובו לדאוג למזונותיהם [אלא שלאחר מכן יתבע מן האשה, שתשיב לו את המעות שנתן לה לצורך הבנים, והיא מחזיקה בהן שלא כדין). אולם, אם הם בני שש שנים ומעלה, נחשב הדבר כאילו יש להם נכסים, שהרי יכולים הם לגבות את מזונותיהם מן האם, ולכן, במקרה זה אין האב חייב לשלם להם מזונות.

יש לדון, במקרה שהאב חייב מעות לבנו, ועתה אין לבן נכסים, האם רשאי הוא לפרוע לו את חובו וממילא יפטר על ידי כך מלתת לו מזונות, שהרי יש לו מעות. או שהואיל ועתה שאין לו מעות חייב האב במזונותיו, על כרחו מתפרשת נתינה זו לצורך המזונות, ולא יוכל לפטור עצמו בכך מחובו הראשון, וצ"ע ודו"ק בזה.

[73] כתובות (מט ע"ב), רמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' יד), טוש"ע (סי' עא סעי' א).

[על מאמרם שאדם שאינו זן את בניו "גרוע מעוף טמא", ראה ס' מורה נבוכים (ח"ג פ' מח) שכתב: "כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם, כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה. ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם. כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור, אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם. ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו, אבל הכל הרחקה". ועי' שו"ת משנה הלכות ח"ד סי' רלט, מש"כ בזה].

והנה, מדברי הרמב"ם והטור מבואר, דתחילה גוערים בו, ורק אם הוא עומד במרדו ואינו רוצה לזון את בניו, מכלימים אותו ברבים כמבואר בגמ'. ובס' חינא וחסדא שם הקשה, דבגמ' לא אמרו אלא שמכלימין אותו, ומשמע שעושין כן מיד, ואין צורך לגעור בו תחילה ולהשתהות עמו עד שיחזור בו. ויעוי"ש שתי', דהרמב"ם חשש למנהגו של רבא המובא בגמ' שם, שהיה שואל את האב "ניחא לך דמתיזני בניך מן הצדקה", וסבר, דרבא עשה כן כדי שלא להכלימו מיד, שמא יחזור בו.

אופן עשיית ההכרזה

על אופן קיומה של הכרזה זו, עי' הגה' מרדכי (קידושין סי' תקנו) דהיו עושים זאת בשני וחמישי שרבים מתכנסים לבתי כנסיות לשמוע קריאת התורה, דבכך יתבייש יותר.

[74] בס' נתיבות משפט ע"ד רבינו ירוחם (דף קנב) כתב, דאף שאין כופין על נתינת צדקה אא"כ הוא אדם עשיר שראוי לו לתת לצדקה בהרווחה יתר על מנהגו, מכל מקום לענין מזונות בניו א"צ שיהיה אדם עשיר, אלא די בכך שיש לו מעות לכדי הנצרך לקיומם. וזאת, משום שכך היא ההנהגה הראויה לכל אדם, שיתן כל אשר לו לפרנסת בניו, ואין זו הנהגה המיוחדת לעשירים בדוקא.

אולם המחנה אפרים (הל' צדקה סי' א) מפקפק על סברא זו, דסו"ס כיון שחיוב הנתינה כאן הוא מדין צדקה, מהיכי תיתי לכופו לכך יותר מגדרי הכפיה הרגילים הנוהגים בכל צדקה אחרת.

[75] רמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' טו) ע"פ סוגית הגמ' בכתובות (מט ע"ב), וטוש"ע (סי' עא סעי' א). וע"ע שער המלך וקרית מלך רב (אישות שם), ס' מגילת ספר ודינא דחיי (לאוין פא), מש"כ בביאור דברי הרמב"ם שם. במרדכי (קידושין סי' תקנז) הוסיף עוד, דמהא דאמרינן בגמ' (כתובות שם) דרבא אכפייא לרבי נתן שיתן מעות לצדקה, מוכח שכפייה זו אינה ככל דיני הקנסות שאין דנים אותם בבבל (ראה שו"ע חו"מ סי' א סעי' א), ולכך נוהגת כפייה זו אף בזמנינו שאין בית דין סמוכים.

כפייה על מצות עשה שמתן שכרה בצידה

בתוס' (כתובות שם) הקשו, היאך כופין על מצות צדקה, הרי כלל הוא בידינו, ד"כל מצות עשה שמתן שכרה בצידה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה" (חולין קי ע"ב), ומצות צדקה שכרה מפורש בתורה, שנאמר (דברים יד, כט): "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך וכו', למען יברכך". [על כך שכופין את הבן לקיום מצות כיבוד אב ואם אע"פ שמתן שכרה בצידה, עי' חינוך (מצוה לג), וס' מנחת סולת שם, שמבאר שיש בכך מחלוקת הסוגיות].

על ישוב קושיא זו מצינו כמה דרכים בדברי הראשונים:

א. תוס' שם בתירוצם הראשון מבארים, דרבא לא היה כופה את רבי נתן לקיום מצות הצדקה, אלא בדברים בעלמא ולא בשוטים [וראה דינא דחיי לאוין פא, שהיה נוהג לנדותו]. וכמו כן, אין כח ביד בית דין לירד לנכסים כדי לגבות מהם מעות לצדקה. אולם הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ז הל' י) כתב: "מי שאינו רוצה ליתן צדקה, בית דין כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן", ומבואר דהכפייה היא בשוטים, וע"ע ס' לימודי ה' (לימוד עז), שו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' קסו), ושו"ת זרע אמת (ח"ב סי' קח) מש"כ בזה.

ב. באופן אחר פירשו התוס', דאף שבית דין אינם רשאים לכוף על קיום מצות צדקה שמתן שכרה נתפרש בצידה, מ"מ אם היתה זו קיצבה ידועה המוטלת על כל אחד מאנשי העיר ע"פ החלטת ז' טובי העיר, בית דין כופין על קיומה, וכדקיי"ל (ב"ב ח ע"ב) דבני העיר רשאין להסיע על קיצתן.

ג. התוס' בב"ב (ח ע"ב) עמדו אף הם על קושיא זו, ותי' בשם הריצב"א, דבית דין רשאים לכוף גם על מצוות שמתן שכרן בצידן, אלא שאם נמנעו מכך ולא כפוהו, אינם נענשים על כך, וכ"כ הריטב"א (ר"ה ו א), המרדכי (ב"ב סי' תפט), והגה' אשרי (כתובות פ"ד סי' יד). וראה שו"ת הרמב"ן (סי' פה, הובא ברמ"א חו"מ סי' צז סעי' טז), ושו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' רעד) בדעתו. ולפי דבריהם יתבארו הדברים בפשיטות, דכיון שבית דין רשאים לכוף אדם בשוטים לקיום מצות צדקה, תיקנו חכמים [בתורת חיוב] לכוף את האב שיזון את בניו שחייהם תלויים בו.

[אכן, לכשנעיין בדברי הראשונים אלו, נמצא שיש כאן שתי שיטות חלוקות, דמדברי הריצב"א משמע שבית דין מחוייבים לכוף על הצדקה, אלא שאינם נענשים על ביטולו של חיוב זה. אולם לדעת הרמב"ן המרדכי והגה' אשרי, אין בית דין מחוייבים לכוף על הצדקה, אלא שאם רואים בכך צורך – הרשות בידם לכוף כל אדם כראות עיניהם (וכ"כ בשדי חמד מערכת מ כלל קו)].

ד. בשם ר"י תירצו התוס', שהמבטל מצות צדקה, מלבד מה שהוא עובר בביטול עשה, עובר הוא גם בלאו ד"לא תקפוץ את ידך" ו"לא תאמץ את ידך", ומחמת איסורי לאו אלו בית דין כופין אותו לקיים מצותו אע"פ שמתן שכרה מפורש בצידה.

ה. בשו"ת מהרי"ק (שורש קמח) כתב בשם ה"ר אליהו, שכלל זה דאין בית דין כופין על מצוות שמתן שכרן בצידן, אינו אמור אלא לענין מצוות שנאמר בהן שהמקיימן זוכה לאריכות ימים, ולא באלו שנשכר עליהן שכר אחר [על אופן נוסף בישוב קושית התוס', ראה שו"ת שם אריה הוספה לסי' ג, ע"פ הרמב"ם הל' מתנות עניים פ"י הל' ב].

המורם מן האמור

נמצא מעתה, שמחלוקת היא בין הראשונים אם בית דין כופין בשוטים על קיום מצות צדקה. לדעת התוס' אין כופין אלא בדברים. לדעת התוס' בב"ב וסיעתם רשאים הם לכוף אפי' בשוטים אלא שאינם מוזהרים על כך. ולדעת ר"י ומהרי"ק יש לכוף בשוטים על קיום מצות צדקה, ועי' בית יוסף (יו"ד סי' רמח), שכן דעת רוב הפוסקים.

הכפייה על מזונות הבנים

כאמור לעיל, סברו התוס' שאין בית דין כופין על קיום מצות צדקה אלא בדברים בעלמא. ולדבריהם אלו קשיא טובא, לענין מה חילקו בגמ' בין אם האב "אמיד" לשאינו "אמיד", הרי בלאו הכי הכפייה אינה אלא בדברים בעלמא, וכפייה זו נעשית גם במי שאינו "אמיד", וכפי שנתבאר לעיל, דמי שאינו זן את בניו מכלימים אותו, ומכריזים: "ראו פלוני שאינו רוצה לזון את בניו".

ומצאתי שכבר עמד בזה באבני מילואים (סי' עא ס"ק ד), ומחמת קושיא זו מחדש, שחכמים החמירו לענין מזונות הבנים יותר מבשאר עניני צדקה, ותיקנו שאם היה האב "אמיד" כופין אותו בשוטים שיזון את בניו. וכן נראה מדברי הרשב"א בתשובותיו (ח"ג סי' רצב), עי"ש. ונמצא איפוא, דאף שבשאר עניני צדקה נחלקו ראשונים אם ניתן לכוף על קיומם, לענין מזונות הבנים כו"ע מודו דבית דין כופין את האב בשוטים שיזון את בניו.

הטעם שכופים את האב יתר על שאר בני העיר

אמנם, עיקר דין זה אכתי צ"ב, דכיון שחיוב האב לזון את בניו לאחר שמלאו להם שש שנים אינו אלא משום צדקה בעלמא, מדוע כופין אותו לדאוג לפרנסתם יתר על שאר בני העיר שאינם מחוייבים בכך. ולשיטת התוס' ע"פ ביאור של האבני מילואים הנ"ל ניחא, שכן לדבריהם הכפייה בשוטים אינה נוהגת אלא באב שבניו תלויים בו כדרכו של עולם, ולא בשאר בני העיר שלא ניתן לכופם אלא בדברים. אולם לשאר ראשונים שלא חילקו בזה אכתי קשיא, מדוע תיקנו להטיל חיוב זה על האב בדוקא.

וראה שו"ת הרשב"א (שם) שמבאר, שהואיל וכלל יש בידינו לענין מצות הצדקה, ד"הקרוב קרוב קודם", כלומר, קרובי העני הם שמחוייבים לדאוג לכל צרכיו יתר על שאר בני העיר, לכן, אם יש לאב מעות כדי פרנסת בניו, אין ליטול את צרכיהם מקופה של צדקה, והאב שהוא הקרוב להם ביותר חייב לפרנסם משלו, וכן כתב המרדכי (ב"ב סי' תצד).

אולם, מדברי רבינו ירוחם (נתיב כג ח"ה) נראה שחלק על דברי הרשב"א והמרדכי, ולדעתו אין להטיל חיוב זה על הקרובים לבד, יעוי"ש שכתב: "אבל אם הוא אמיד, שיש לו כפי הראוי לתת לצדקה שיספיק להם, כופין אותו לזונם עד שיהיו גדולים, ומכל זה נראה, דלאחר שיהיו גדולים אין כופין אותו אלא כפי שיכפו אותו על שאר קרוביו או שאר עניי העיר". ע"כ. ומבואר, דלאחר שהבנים מגיעים לכלל י"ג שנה, דינם ככל עניי העיר, ואין חיוב מיוחד על האב לזונם מחמת קורבתם. וכבר תמה על כך בס' נתיבות משפט (דף קנב), ופירש, דדברי רבינו ירוחם אמורים במי שאינו "אמיד" אלא שאינו עני, דבזה חילקו בין קטנים לגדולים. אבל אה"נ דאם הוא "אמיד" הדרינן לכללין ד"הקרוב קרוב קודם", וכופין אותו אף על מזונות בניו הגדולים.

באופן שונה מבאר המחנה אפרים (הל' צדקה סי' א), דלשיטת רבינו ירוחם יש חילוק בין בנים קטנים [אף שהם יותר משש שנים] לשאר קרובים. דלענין בניו הקטנים, כיון שמנהג העולם לזונם עד שיגדלו, עליה דידיה קסמכי, וכופין אותו לדאוג לפרנסתם ואין נוטלים לצורך זה מקופת העניים. משא"כ בשאר קרובים, דאף שיש לו חיוב מדין צדקה לזונם, ד"הקרוב קרוב קודם", מכל מקום אין בית דין כופין אותו לכך [ועיי"ש דאף הרשב"א הכי ס"ל], וכן נראה מדברי מהרשד"ם בתשובותיו (יו"ד סי' קסו).

המורם מן האמור, דאף שכתבו התוס' שהכפייה אינה אלא בדברים, מצינו בזה שני חילוקים לגבי דידן:

א. דברי האבני מילואים דחכמים החמירו לענין מזונות הבנים יותר מבשאר עניני צדקה.

ב. שיטת המחנה אפרים בדעת רבינו ירוחם, דלמזונות הבנים דעליה דידיה סמכו, כופין אפי' בשוטים (משא"כ בשאר עניני צדקה, דאף דהקרוב קרוב קודם, אין בית דין כופין אותו לכך).

[76] גבייה מנכסי האב שלא בפניו

דעת הרמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' טו) דבית הדין יורדים לנכסי האב וגובים מהם את כל הנצרך למזונות בניו, וכן פסק הרמ"א (סי' עא סעי' ב) ע"פ משמעות דברי הטור.

בגדר דין זה דבית דין יורדים לנכסי האב כדי לזון את בניו שבני שש שנים ולמעלה, עי' קצוה"ח (סי' רצ ס"ק ג) שכתב, דאין כוונת הדברים שנכסי האב משועבדים למזונות הבנים, וגבייתם נעשית כמו בשאר חוב דעלמא, שהרי חיוב זה המוטל על האב לזון את בניו לאחר שש שנים אינו אלא מדין צדקה בעלמא, דהיא מצוה דרמיא אקרקפתא דגברא, ולית בה שעבוד נכסי. אלא זהו דין בדיני הכפייה, שלא רק שכופין אותו עד שיתרצה ליתן לבניו את מזונותיהם, אלא גם יורדים לנכסיו בעל כרחו, וגובים מהם את כל הנצרך לכך, ועיי"ש ראיותיו.

עפ"ז מבאר קצוה"ח שם מש"כ הרשב"א (מט ע"א), שכאשר הלך האב למדינת הים ואינו מצוי לפנינו לתובעו שיספק לבניו את מזונותיהם, אין בית הדין יורדים לנכסיו [לצורך מזונות בניו שבני שש שנים ומעלה] משום שלא ניתן לכוף אדם לקיום מצוה שלא בפניו, ולא דמי לכל חוב דעלמא דשעבוד גמור יש לו בנכסים [וראה מש"כ בזה בקובץ שיעורים ב"ב סי' תרסח].

אולם, בשם הגה' מימוניות (הל' ת"ת פ"א אות א) כתב הקצוה"ח שם, דבית דין יורדים לנכסים לקיום מצות צדקה, גם כשבעל הנכסים אינו מצוי לפנינו לטעון את טענותיו. ופירש, שלדעה זו, דין זה שבית דין יורדים לנכסים לקיום מצות צדקה, אינו "דין כפייה" בעלמא, אלא שעבוד נכסים גמור הוא המוטל על כל אחד מישראל לקיום חיוביו במצות הצדקה. וע"ע כסף משנה (הל' נחלות פי"א הל' יא). [מיהו דברי ההגה' מימוניות אמורים לענין מצות תלמוד תורה לבנים, וראה להלן בסמוך שיש שסברו לחלק בין ענין זה לשאר עניני צדקה].

נמצא, דפלוגתא היא בין הפוסקים, אם מה שבית דין יורדים לנכסי האב וגובים מהם מזונות לצורך בניו שבני שש שנים, הוא "דין כפייה" או "שעבוד נכסים", כבכל חוב.

עני שתפס ממון קרובו העשיר בתורת צדקה

במחנה אפרים (הל' צדקה סי' א) דן, על דבר עני שתפס מנכסי קרובו העשיר בתורת צדקה, אם יש תוקף לתפיסה זו. ונראה לכאורה, שנידון זה תלוי במחלוקת האמורה לעיל בגדר גביית הנכסים:

לדעת ההגה' מימוניות והכסף משנה שנכסיו של אדם משועבדים למצות צדקה, אפשר דמהני בהו תפיסה, וככל חוב דמהני ביה תפיסה. אולם להבנת קצוה"ח שהגבייה מן הנכסים היא פרט בדיני הכפייה ואין כאן שעבוד נכסים כלל, דין זה אינו מסור אלא לבית דין בלבד ואינו שייך בתורת תפיסה.

והנה, בביאור דעת החולקים על ההגה' מימוניות והכסף משנה בזה, דס"ל שאין שעבוד נכסים בחיוב צדקה, מצינו שני דרכים באחרונים: לפי פשוטם של דברים, וכן נראה בקצוה"ח שם, הטעם לכך, הוא משום דשעבוד נכסים אינו נוהג אלא בחוב ממון, ולא במצוות שבין אדם למקום המוטלות על "קרקפתא דגברא". אולם, בס' קהילות יעקב (ב"ב סי' ח) כתב, שהחיוב לתת מעות לצדקה נחשב "ממון שאין לו תובעין", שהרי אין חיוב לתת את מעות הצדקה לעני מסוים בדוקא, וביד הנותן לברור לו למי יתן, משום כך לא שייך בזה דין שעבוד נכסים.

ולפי טעם זה נראה לחדש, שהואיל ולענין עני שהוא קרובו או בנו חיוב הנתינה מוטל על האדם יותר משאר בני עירו, ומשום ד"הקרוב קרוב קודם" וכמבואר לעיל דין כז, כו"ע מודו דנכסיו משועבדים לכך, ואפשר שאף מועילה תפיסתו בהם וכדלעיל, ודו"ק בזה, ואכתי צ"ע.

[77] רשב"א (כתובות מט ע"ב), הובא במגיד משנה (הל' אישות פי"ב הל' טו).

הר"ן (יח ע"א מדפי הרי"ף) תמה על דברי הרשב"א, היאך סבר שבית הדין אינם יורדים לנכסיו של אדם לגבות מהם את הנצרך להוצאות בניו שבני שש שנים ומעלה, הרי להדיא אמרו בגמ' (שם מח ע"א): "מי שנשתטה, בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ודבר אחר". ובהמשך הסוגיא שם נתבאר, ד"דבר אחר" היינו צדקה, ומוכח איפוא שבית דין יורדים לנכסים לקיום מצות צדקה, וממילא, כל שכן הוא שיורדים לנכסיו לגבות מהם את הנצרך למזונות בניו.

מיהו, דברי הר"ן אלו צ"ע טובא, וכבר עמד על המחנה אפרים (הל' צדקה סי' א). דהיאך יתכן לפרש שבית דין גובים מנכסיו של שוטה לקיום מצות צדקה, הרי השוטה פטור מכל המצוות. ואין לומר דמיירי שכבר נתחייב במצוה זו קודם שנשתטה, שהרי מצות צדקה מתחדשת בכל יום לפי המזדמן באותה שעה, ואינה חלה על האדם מתחילה לכל מה שיצטרך העני לעתיד לבוא.

מחמת קושיא זו מבאר המחנה אפרים שם, שגובים מנכסיו של השוטה למזונות בניו, משום אומדנא בעלמא, דמסתמא ניחא לו בכך שיהיו בניו ובני ביתו ניזונים מנכסיו, ובמקום אומדנא דמוכח כי האי א"צ שיגלה דעתו בפירוש. ולפיכך, אם הלך האב למדינת הים ולא ציוה שיזונו את בניו מנכסיו, הואיל ונראה מהנהגתו זו דלא ניחא ליה בהכי, סבר הרשב"א שאין היתר לירד לנכסיו, ע"כ. וראה להלן, שיש מקור לדברי המחנה אפרים בראשונים.

והנה, לעיל בסמוך ציינו לביאורו של המחנה אפרים (שם) בדעת רבינו ירוחם, שחכמים הטילו על האב לזון את בניו לאחר שש שנים יותר משאר כל האדם, משום שמנהג העולם כך הוא, שהבנים נסמכים על אביהם שיספק להם את מזונותיהם. ופירש, שמשום כך אף תיקנו לכופו בשוטים שיספק להם את מזונותיהם [ובלבד שידוע שיש לו נכסים], אף דבעלמא אין כופין למצות צדקה אלא בדברים. ולדבריו אלו, אפשר שאף אם בעלמא אין בית דין יורדים לנכסים לקיום מצות צדקה, מזונות הבנים שאני. ומכל מקום מדברי הרשב"א מבואר דלא ס"ל לחלק בזה, ולכך נקט שאין יורדים לנכסי אדם כדי ליטול מהם מעות לצדקה, אלא כופין אותו שיתן מעצמו.

[78] שו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' רכט), בישוב קושית הר"ן על הרשב"א מהא דנשתטה האב.

[79] בגמ' כתובות (מח ע"א) אמרו: "ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא, מי שנשתטה, בית דין יורדין לנכסיו, וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר. א"ל רבינא לרב אשי, מ"ש מהא דתניא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו, אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר. א"ל, ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת".

כלומר, אדם שהלך למדינת הים ולא ציוה שיזונו את בני ביתו מנכסיו, אומדים אנו את דעתו שמן הסתם אינו רוצה לדאוג לפרנסתם משלו, שאל"כ היה מצווה שיגבו מנכסיו את כל הנצרך לבני ביתו. לפיכך, אע"פ שבית דין יורדים לנכסיו וגובים מהם למזונות אשתו ובניו שאינם בני שש שנים [המוטלים עליו בתורת חיוב גמור], מ"מ אין יורדים לנכסיו אלו לצורך מזונות בניו הגדולים יותר, כיון שאינו מרוצה בכך. וכן פסקו: הרמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' יז), טוש"ע (סי' עא סעי' ב), וראה ב"ח שם.

[ואין להקשות, מאי שנא מהא דנתבאר לעיל דין לד שאם היה האב "אמיד" ובעל ממון כופין אותו לזון את בניו עד שיגדילו ויבוא לכלל י"ג שנה. דהני מילי בהיותו לפנינו, אבל כשאינו מצוי כאן אין יורדים לנכסיו לצורך זה, וכ"כ הר"ן (יח ע"א מדפי הרי"ף), בשם רב האי גאון והרשב"א].

[80] מדברי הש"ך (יו"ד ריש סי' רמח) נראה, כי מה שאמרו חכמים שאין יורדים לנכסי האב שלא בפניו, אין כוונת הדברים שלא ניתן לגבות מנכסי האב שלא בפניו, אלא שיש להודיע לו שגובים ממנו מעות אלו לצדקה. לדעה זו, במקרה שלא ניתן להודיע על כך לאב, יש לרדת לנכסיו אף שלא בפניו. אולם, הבית מאיר (סי' עא סעי' ב) דוחה את דברי הש"ך, ומציין שמדברי הראשונים והפוסקים כולם מוכח שאין יורדים לנכסי האב שלא בפניו לצורך מזונות בניו לאחר שמלאו להם שש שנים, ואפילו הוא "אמיד". וע"ע מש"כ בזה בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' קסז).

[81] הרמ"א (סי' עא סעי' ב) כתב בשם המרדכי (כתובות סי' קסה), שכאשר ידוע לבית דין, שבזמן שהיה האב בבית נהג לזון את בניו כדרך כל הארץ, אומדים אנו דעתו שאף עתה ניחא לו בכך, ויש ליטול מנכסיו כפי השיעור שהיה נותן להם בהיותו בביתו.

אולם החלקת מחוקק (שם ס"ק ד) כתב דט"ס היא במרדכי, ולעולם דעתו בזה להיפך, וכמש"כ התוס' בכתובות שם, דאף אם היו ניזונים מנכסיו, כיון שלא ציוה קודם שהלך שיהיו ניזונים מנכסיו כל זמן שהותו במדינת הים, מוכח שאינו חפץ בכך, וחזר בו מהנהגתו הראשונה. וכ"כ ים של שלמה (כתובות פ"ד סי' יז), בית שמואל (שם ס"ק ז), נחלת צבי (שם ס"ק ט), וחי' רעק"א (כתובות מח ע"א).

ובאמת, דברי הרמ"א בזה צ"ע טובא, שהרי בגמ' שם נתבאר, שאף על פי שבמקרה שהלך האב למדינת הים אין בית הדין רשאים לירד לנכסיו לגבות מהם את הנצרך למזונות בניו, אם נשתטה, בית הדין יורדים לנכסיו וזנים מהם את בניו ובנותיו, משום שאומדים אנו דעתו דניחא לו בהכי. ולכאורה, אם מדובר שבהיותו פיקח היה נמנע מלזון את בני ביתו, היאך אומדים אנו את דעתו דודאי ניחא ליה שיזונו משלו, הרי מנהגו היה להמנע מכך, וצ"ע.

[82] כן נראה מדברי המאירי (כתובות קז ע"א). וכוונתו, שהואיל והיו ניזונים תמיד על ידי שליש, אין ראיה מכך שלא ציוה קודם שהלך שיזונו אותם מנכסיו שאכן אינו חפץ בכך, שאפשר שסמך על הוראתו הראשונה לשליש שיזון אותם משלו ולאחמ"כ יפרע לו. אולם, אם בזמן שהיה בביתו נהג לזון אותם בעצמו והלך למדינת הים בלא שציוה שיוסיפו לזון אותם מנכסיו, נראה מהנהגתו שאינו חפץ בכך. וע"ע ישועות יעקב (סי' עא פי' הארוך ס"ק א).

[83] שו"ת זכרון יהודה (לר"י בן הרא"ש, סי' נג). דבכהאי גוונא הרי הוא כשוטה דאמדינן לדעתו דמסתמא ניחא ליה שיהיו בניו ניזונים מנכסיו, ומה שלא ציוה לזונם קודם שיצא, משום שסבור היה לשוב לביתו מיד.

בהפלאה (קו"א סי' עא ס"ק ג) הוסיף עוד, שאם הלך למקום קרוב ונשתקע שם מדעתו, נחשב הדבר שהלך מדעת, ואין לזון את בניו מנכסיו. שכן אם רצונו שיזונו את בניו מנכסיו עליו לחזור לביתו ולקצוב להם פרנסה מנכסיו קודם שישתקע במקומו השני. ולפי"ז בזמנינו שניתן בנקל להגיע ממקום למקום, ואף התקשורת מצויה לכל אדם, אדם שהולך למדינת הים ואינו שב כדי לקצוב לבניו פרנסה מנכסיו, יש לאמוד דעתו שאינו חפץ לפרנסם, אא"כ ידוע שאינו יכול ליצור עמם קשר, וכגון שהוא בורח מהשלטונות.

[84] רמ"א (סי' עא סעי' ב) ע"פ משמעות דברי הטור שם [וראה ס' דרישת ארי סי' עא, נחלת צבי, ונקוה"כ יו"ד סי' רמה ס"ק ה, שתמהו היכן מצא לכך הרמ"א משמעות בטור, וראה פי' משנה הלכות על הבה"ג כתובות ס"ק קלט, דהוא בכלל מש"כ הטור ביו"ד סי' רמח, דכופין על הצדקה]. וכן היא מסקנת דברי הר"ן (יח ע"א מדפי הרי"ף), וים של שלמה (כתובות פ"ד סי' יז).

[85] רמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' יז). עיי"ש שכתב שאין יורדים לנכסי אדם שלא בפניו כדי לזון את בניו לאחר שש שנים ומעלה אפי' היה "אמיד", וכ"כ בשמו הר"ן שם, ובית שמואל (סי' עא ס"ק ו), וראה שם שכן היא דעת השו"ע, וראה ביאור הגר"א (שם ס"ק ו). [כמו כן, ראה לעיל דין לד שלדעת הרשב"א אף אם היה האב לפנינו אין יורדים לנכסיו לצורך גביית מזונות בניו לאחר שמלאו להם שש שנים, אלא כופין אותו שיתן מעצמו].

יש לעיין, במקרה שהאב עקר מעירו קודם שנעשה בנו בן שש שנים, שבאופן זה יורדים לנכסיו כדי לזון את בנו שחייב הוא במזונותיו מדינא, ולאחר מכן נעשה בן שש שנים, אם אף בכהאי גוונא אמורה האומדנא הנ"ל דמסתמא לא ניחא ליה שיזונו את בנו מנכסיו, ומשום שאל"כ היה מצווה על כך בפירוש. או שהואיל ובשעה שהלך לא היה צורך בהוראתו ויודע היה שבלאו הכי יגבו מנכסיו, לא טרח לצוות שיעשו כך גם לאחר שימלאו לבניו שש שנים, ואין להוכיח משתיקתו דלא ניחא ליה בהכי.

[86] להלן דין מב יבואר, שבגדרה של תקנה זו רבה המבוכה, יש שנקטו שמכח תקנה זו יש לחייב את האב לזון את בניו עד שימלאו להם י"ח שנה כפי גדרי חיובו לזון את בניו שאינם בני שש שנים. ולדעה זו, ניתן לכו"ע לגבות מנכסיו את כל הנצרך להם, אף שלא בפניו. אולם, אחרים נקטו שגדרי החיוב בזה שווים לתקנת חז"ל בבני שש שנים ועד י"ג שנים, שאינה אלא משום צדקה בעלמא, וכאמור לעיל אין יורדים לנכסיו לצורך קיומה.

[87] דרישה (סי' עא). ובטעם הדבר כתב שם, שהואיל והאשה יכולה להתפרנס בשעת הדחק ממעשה ידיה, העמידו חכמים דבריהם על שורת הדין, שכל שנראה שיש לה מעות משל הבעל לא תוכל לגבות מנכסיו שלא בפניו. משא"כ לענין בניו הקטנים שאינם בני שש שנים, דהואיל ואם לא יזונו מנכסיו יהיו נזקקים לחסדי הבריות, יש להקל בדינם ואין חוששים שמא הניח להם האב מעות קודם שהלך [ומוכח מדבריו, דהחזקה ד"אין אדם מניח ביתו ריקם", אינה נחשבת כבירור גמור וראיה מכרחת, שאם היתה זו חזקה גמורה אין טעם לחלק לענין זה בין האשה לבנים].

באופן אחר נ"ל בזה, שהחשש שמא הניח לה מעות, הוא משום שאדם רגיל בדרך כלל להניח מעותיו ביד אשתו. אולם, לענין בניו הקטנים שאדם חושש להניח בידם מעות שמא יאבדו, לא חששו לכך, ויורדים לנכסיו מיד כדי לספק להם את כל צרכיהם.

[בס' נתיבות משפט (ע"ד רבינו ירוחם, דף קמג), כתב להוכיח כדעת הדרישה, מהדין המובא לעיל [פרק ז דין י], שאם הלך הבעל למקום קרוב יורדים לנכסיו לצורך מזונות אשתו מיד (אף תוך ג' חודשים ראשונים), ומשום שבאופן זה שהיה בדעתו לשוב מיד אין לחשוש שמא הניח לה מעות, והיינו כדעת הדרישה, שהחזקה ש"אין אדם מניח ביתו ריקן" אינה נחשבת כבירור והוכחה גמורה, ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעתו, דלכאורה אין זו ראיה כלל, שהרי שם כלל לא קיימת האומדנא דאין אדם מניח ביתו ריקן, כיון שהיה בדעתו לשוב לביתו מיד, וממילא אין כל טעם למנוע ממנה מזונות בג' החודשים הראשונים, משא"כ כאן שהיה בדעתו ללכת לזמן ארוך].

[88] בית שמואל (סי' עא ס"ק ה). ופי' טעמו, דמרהיטת דברי הגמ' נראה שחזקה זו ד"אין אדם מניח ביתו ריקם", חזקה ודאית היא ואין ספק בדבר. וממילא, אף לענין מזונות בניו יש לסמוך על חזקה זו, ואין לחוש שמא יחסרו מזונותיהם ויהיו נצרכים לחסדי הבריות.

כמו כן, מדלא חילקו לענין אשה בין אם היא ראויה למלאכה אם לאו, מוכח, שאף אם אינה יכולה להשתכר במלאכה לצורך מזונותיה אין נותנים לה מנכסי בעלה כל אותם ג' חודשים, וכמו כן לענין מזונות הבנים אין לחלק באופן זה.

אולם בס' בני אהובה (הל' אישות פי"ב הל' יז) דחה דבריו, ולטענתו, אף אם אכן הניח להם אביהם מזונות, מסתמא נתנם ביד נפקד [דאין רגילות להניח מעות ביד בנים קטנים], ולא יתכן שנמנע מהם ליזון מנכסיו משום פשיעתו של הנפקד שאינו נותן להם מעות אלו שהניח להם אביהם בידו. וכעין זה כתב בס' מחצית השקל שם.

[עוד כתב בס' בני אהובה שם, דלשיטת הר"ן לעיל [דין א] שחיוב מזונות הבנים הוא חלק מחיוב מזונות האשה, אם החשש הוא שמא הניח להם את מזונותיהם ביד אשתו והיא זו שנמנעת מלתת להם אותם, אפשר שאינו חייב לזונם עד ג' חודשים, דלא עדיפי מעות אלו מעיקר מזונותיה שאינה נוטלת מנכסיו עד לאותו הזמן. ואף על פי שמלבד חיוב זה המוטל עליו לפרנסם כחלק משיעור מזונותיה של האשה מחוייב הוא בכך משום מצות צדקה, כבר נתבאר לעיל דמשום מצות צדקה אין כופין אותו לזונם אא"כ הוא "אמיד", ואף לענין "אמיד" נחלקו ראשונים אם יורדים לנכסיו שלא בפניו, ראה לעיל דין לו].

[89] בגמ' כתובות (מח ע"א) אמרו: "ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא, מי שנשתטה, בית דין יורדין לנכסיו, וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר. ומרהיטת הדברים נראה, דאף שלא ציוה שיזונו את בניו מנכסיו, בית דין נוטלים את כל צרכי הבנים מהם, דמסתמא ניחא ליה בהכי, וכ"כ בתוס' רי"ד שם, דכיון שכך הוא מנהג הבריות לדאוג תדיר לצרכי בניה, מסתמא אף הוא היה נוהג כך, וכ"ה בטוש"ע (סי' עא סעי' ב).

בביאור הטעם דבית דין יורדים לנכסי שוטה ליטול מהם לצדקה, פירש בכסף משנה (הל' נחלות שם בפי' הראשון) וכבר הובאו הדברים לעיל, דמסתמא ניחא לכל אדם שיעשו צדקה בממונו. יתירה מזו כתב, דממונו של אדם משועבד למצות הצדקה, ולכך ניתן לגבות ממנו מעות לצדקה אף שלא מדעתו [וראה שו"ת שער אפרים סי' ב ד"ה נלע"ד, דטעם זה עיקר, שכן לענין האומדנא ד"ניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממונו" מצינו כמה דעות חלוקות בין הראשונים, וע"ע שו"ת שואל ומשיב מהדו' רביעאה סו"ס קצא, ושו"ת עטרת ישועה (סי' לד)].

לדעה זו, הסיבה לכך שאדם שהלך למדינת הים אין גובים מנכסיו לצורך מזונות בניו, משום שתולים שהוא עושה צדקה במקום שבו הוא נמצא ושוב אינו חייב ליתן צדקה [לבניו] בעירו, אבל שוטה שאינו ראוי לכך, ודאי ניחא ליה שיטלו ממנו לצדקה זו.

במחנה אפרים (הל צדקה סי' א) וקצוה"ח (סי' רצ, והובא בשו"ת אבני נזר יו"ד סי' קסז אות ד) הקשו, היאך ס"ל לכסף משנה שממונו של האב משועבד לקיום מצות הצדקה, הרי הלכה פסוקה היא דשוטה פטור מכל המצוות, וכמבואר ברמב"ם (הל' חגיגה פ"ב הל' ד).

עוד הקשו, לפי המתבאר, שסיבת הפטור במי שהלך למדינת הים, הוא שמן הסתם הוא עושה צדקה במקום בו הוא נמצא, א"כ כיון שחיובו של האב ליתן צדקה לבניו קודם לשאר עניני צדקה המזדמנים לו, וכמו שנתבאר לעיל שיש דיני קדימה במצות צדקה, ובכללם, ד"הקרוב קרוב קודם", א"כ אף אם הוא נותן מעות לצדקה במקום שהוא שוהה שם, מן דין הוא להוציא מנכסיו גם לצורך בניו הגדולים.

[ואכן, הבית יעקב (סי' עא) מבאר דין זה באופן שונה מעט, שלענין אדם שאינו מצוי בעירו, יש לחשוש שמא בני אותה העיר שהוא מצוי שם הטילו עליו צדקה מרובה, עד שנתמעטו מעותיו ושוב אינו ראוי כלל ליתן צדקה זו המוטלת עליו במקומו, משא"כ בשוטה. ולדבריו לא קשיא, דאף שמזונות בניו קודמים לאותה צדקה שנתן במדינת הים, מ"מ לאחר שנתן יותר מכפי כוחו, שוב אינו חייב במצוה זו].

באבני מילואים (סי' עא ס"ק ה) הקשה, מה משמעות יש לאומדנא זו דניחא ליה שיזונו את בניו מנכסיו, הרי סו"ס עתה שאינו יודע שגובים מזונות אלו מנכסיו, נחשב הדבר כ"יאוש שלא מדעת" דלא הוי יאוש, וכמבואר בסוגיא דב"מ (כב ע"ב, ואליבא דאביי דהלכתא כוותיה). ותירץ, דכיון דבניו ובנותיו נינהו, הרי זה כ"ניחותא דמצוה" דלכו"ע הוי יאוש, וכ"כ בספרו קצוה"ח (סי' שנח ס"ק א) [וע"ע שו"ת בית יצחק חו"מ סי' כז אות ד, שהקשה מכאן ע"ד נתיבות המשפט סי' לט ס"ק ב, דס"ל שאם נשתטה הלווה אין בית דין יורדים לנכסים, ולא אמרינן בכהאי גונא ד"ניחותא דמצוה שאני"].

[90] ז"ל הרמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' יז): "וכן מי שנתנוהו בקולר או נשתטה, בית דין יורדים לנכסיו וזנים אשתו ובניו ובנותיו שהם בני שש שנים או פחות, ומפרנסים אותם". ומשמעות דבריו, שאין כל חילוק לענין זה בין ההולך למדינת הים לשוטה, וכשם שאין בית דין יורדים לנכסי האב שהלך למדינת הים לצורך בניו שמבני שש שנים ומעלה, כך הוא גם לענין שוטה. וכבר תמהו על כך הטור ומגיד משנה שם, דהא להדיא אמרו בגמ' (כתובות שם): "ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת", והיינו, דבשוטה יורדים לנכסיו לצורך מזונות בניו אף לאחר שנעשו בני שש שנים.

ובמגיד משנה שם כתב ליישב, דהרמב"ם מודה אף הוא שבית דין יורדים לנכסי שוטה, אלא שסמך על מה שכתב בהל' נחלות (פי"א הל' יא), שפוסקין צדקה מנכסי שוטה, ובניו אלו לא גריעי משאר צדקה. אלא דס"ל שאין יורדים לנכסי שוטה לצורך מזונות בניו אא"כ הוא "אמיד" וידוע שיש לו נכסים המספיקים לפרנסתם. וע"ע פי' משנה הלכות על הבה"ג (כתובות ס"ק קלט) מש"כ בישוב דברי הרמב"ם.

הר"ן (יח ע"א מדפי הרי"ף) האריך לחלוק בזה על דברי הרמב"ם, ולדעתו, כיון שהנהגת כל אדם בין עני בין עשיר לזון את בניו עד שיגדילו, מסתמא אף הוא ניחא ליה בהכי ואפילו אינו "אמיד", וכ"כ בס' ים שלמה (כתובות פ"ד סי' יז), וע"ע בספרו ביאורי מהרש"ל לסמ"ג (לאוין פא) מש"כ בזה.

[91] תוס' (כתובות מח ע"א ד"ה אלו). וראה מרדכי שם (סי' קסה), וים של שלמה (כתובות פ"ד סי' יז) מש"כ בזה.

עפ"ז כתב בהפלאה (סי' עא ס"ק ג), שדין זה האמור לענין שוטה, שאומדים דעתו שמן הסתם ניחא לו שיזונו את בניו מנכסיו, אינו אלא באופן שנשתטה קודם שנעשו בני שש שנים, אבל אם באו לכלל שש שנים בפקחותו ולא זן אותם מנכסיו, נחשב הדבר כגילוי דעת מפורש שאינו חפץ שיזונו מנכסיו. כמו כן, אם באו לכלל שש שנים בפקחותו ונהג לזונם מנכסיו, אין ספק שיש לנהוג כך גם לאחר מותו, ואין חידוש בדבר, ומשום כך מוכרחים אנו לפרש דין זה באופן שנשתטה קודם שנעשו בני שש שנים. ועי' מש"כ בזה בס' דרוש וחידוש להגרעק"א (כתובות מח ע"א).

[92] פסקי דין רבניים (ח"ה עמ' 298) בשם הגרי"ש אלישיב. אולם, יש מן הדיינים שחלקו עליו בזה, ולדעתם, חיוב האב לזון את בניו עד שש שנים נובע מעצם אבהותו ולא מתנאי הכתובה, ולכך, אין לפוטרו מכך אף שנשתטה קודם שנולדו (פסקי דין רבניים שם). ועי' אמרי בינה (הל' שבת סו"ס ט) מש"כ בזה.

כמו כן יש לעיין ולומר, דלשיטת הר"ן שחיוב מזונות הבנים הוא חלק מחיוב מזונות האשה [ראה לעיל דין א], הואיל ונשתעבדו נכסיו למזונותיה המוטלים עליו אף בעת שהוא שוטה, שפיר יש לחייבו אף במזונות בניו.

[93] כן נראה פשוט.

[94] הגה' מימוניות (הל' ת"ת פ"א הל' א) בשם מהר"ם. דכיון שהאב מצווה ללמד את בנו תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "ולמדתם אותם את בניכם", לא גריעא מצוה זו משאר מצוות התורה שבית דין כופין על על קיומן, וכ"ה בשו"ע (יו"ד סי' רמה סעי' ד). כמו"כ כתב בבית מאיר (סי' עא סעי' ב), דחיוב זה אינו מתורת צדקה בעלמא, אלא המלמד נחשב כשלוחו של האב בזה לקיום מצותו [על הנידון עד כמה שנים מחוייב האב ללמד את בנו תורה, ראה לעיל דין כט].

יש שהקשו, מדוע כופין את האב לשכור מלמד לבנו, הרי כלל הוא בידינו (חולין קי ע"ב) שאין בית הדין כופין על קיום מצוות מצוות שמתן שכרן התפרש בצידן, וכמבואר לעיל דין לד בהרחבה [וראה שם שנחלקו הפוסקים בדבר]. ואף מצוה זו נתפרש מתן שכרה בצידה, שנאמר (שם) "למען ירבו ימיכם וימי בניכם".

ביישוב קושיא זו, מצינו כמה דרכים בדברי האחרונים:

א. יש מבארים, שלפי פשטות הכתובים אמורה הבטחה זו של אריכות ימים לענין מצות מזוזה, וחכמים הם שדרשו כתוב זה גם לענין מצות תלמוד תורה (ראה שבת לב ע"ב). ובכהאי גוונא לא חשיב שמתן שכרה מפורש בצידה [ראה נחלת צבי יו"ד שם, וע"ע שו"ת שם משמעון ענינים שונים סי' ח, ושדי חמד כללים מערכת מ כלל קי].

ב. בערוך השולחן (יו"ד שם סעי' יא) כתב, דאף שמצות תלמוד תורה נחשבת מצוה ש"מתן שכרה מפורש בצידה", בית דין כופין על קיומה, משום שמצוה רבתא היא וכל קיום העולם תלוי בה, שנאמר (ירמיה לג) "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".

ג. בכנסת הגדולה (ח"ב מאמר מעקשים למישור ח"ז אות ו) מבאר, שהסיבה לכך שבית הדין אינם כופים על קיום מצוות שנתפרש מתן שכרן בתורה, משום שאדם שאינו חס על נפשו לזכות באותו שכר המפורש בתורה, אף בית דין אינם מחוייבים לחוס עליו ולכופו לקיימה.

ולפי דבריו י"ל, דאין דין זה אמור אלא באופן שהשכר קצוב לאותו אדם עצמו. אולם, לענין מצות תלמוד תורה שמובטח לו שירבו ימיו וימי בניו, אפשר שמשום חיותם של הבנים כופים אותו שילמדם תורה.

ד. כאמור לעיל (דין לד), לדעת רבים מן הראשונים בית דין רשאים לכוף אף על מצוות שנתפרש מתן שכרן בצידן, אלא שאינם מחוייבים בכך, ולפי זה אתי שפיר.

[בעיקר דין זה יש לעיין, אם יש לכוף את האב לשלם את שכר הלימוד עבור בנותיו, הלומדות את ההלכות הנחוצות לנשים, שהרי מברכות הן על כך ברכות התורה, ובעיקר ביאור דין זה ראה שו"ת משנה הלכות ח"ו סי' יג, ועי"ש חט"ו סי' קעח].

[95]  בסוגית הגמ' בקידושין (ל ע"ב) אמרו: "להשיאו אשה מנלן, דכתיב (ירמיהו כט, ו) 'קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים'. בשלמא בנו בידו, אלא בתו בידו היא, הכי קאמר להו, ניתן לה מידי ולבשייה ונכסייה, כי היכי דקפצו עלה אינשי". מכאן למדו חכמים, שיש חיוב על האב לתת נדוניה לבתו כדי שתוכל להנשא לאיש.

מקור נוסף לכך מצינו בסוגית הגמ' בכתובות (נב ע"ב), ועיי"ש דהשיעור הוא עד עישור נכסיו. וראה מרדכי (קידושין סי' תקנו), ד"כל המרבה בזה רוח חכמים נוחה הימנו".

בהג' עזר מקודש (אבהע"ז סי' א) נקט אף הוא, דהאב חיב לפזר ממונו כדי להשיא את בתו לאיש, ולא סגי במה שמשתדל עבורה בעצם מציאת הזיווג. וכן כתב בס' אבני האפוד (אבהע"ז סי' א אות א) בשם כמה אחרונים, שהאב חייב להוציא מנכסיו לצורך השאת בניו ובנותיו, אף על פי שיש להם מעות משלהם. וע"ע שו"ת מהרי"ט (יו"ד סי' כז), דנראה מדבריו, שאף המתנות שנהוג לתת לכלה ניתנים משל האב [ולפלא בעיני מש"כ בשו"ת אז נדברו ח"ט סי' נא, דעיקר החיוב הוא בהשתדלות מציאת הזיווג, וצרכי הממון אינם אלא בבחינת "שו"ע החמישי" שאם יש לאב אפשרות ראוי שיתן].

[96] רמ"א (סי' עא סעי' א), ע"פ ביאורם של החלקת מחוקק (שם ס"ק ב) ובית שמואל (שם ס"ק ד). מקור הדברים בהגה' מרדכי (קידושין סי' תקנו), וכ"ה במגיד משנה (הל' אישות פ"כ הל' א) בביאור דעת הרמב"ם שם. והיינו, דאף שהאב חייב לטרוח בהשאת בנותיו, מכל מקום אין לכופו שיקצוב להן נדוניה הראויה לכבודן ומעמדן [אף שמחמת כן ינשאו לאנשים שמעמדם פחות מהן].

ראיה לדבר, הביא בס' ויחי עוד (סי' י), מהא דאמרינן בכתובות (סח ע"ב): "מי שציוה בשעת מיתה שלא לפרנס בנותיו ונדוניה לאחר מיתתו, שומעין לו", והובאו הדברים בשו"ע (אבהע"ז סי' קיב סעי' י). ולכאורה, אם בחייו כופין אותו לתת נדוניה לבנותיו, ודאי לא יוכל להפקיע מעצמו חיוב זה בצוואתו. ועיי"ש שהאריך בראיות נוספות.

כמו כן נראה להוכיח מהא דכתב שו"ע (אבהע"ז סי' נח סעי' ב): "התנה (אבי הכלה) עם החתן להכניסה לו ערומה, לא יאמר לכשתבוא לביתי אכסנה, אלא מכסה אותה ועודה בבית אביה". ואם מחוייב הוא לקצוב נדוניה לבתו, אין כל תוקף לתנאי זה שעשו ביניהם, ומן הדין יותר לכוף את האב שיספק לה בגדים ראויים משלו.

אמנם, אף על פי שכאמור אין האב חייב לתת נדוניה לבתו אלא שיעור מועט  ולא יותר, מכל מקום ראוי לכל אדם להשתדל בכך בכל כוחו, כדי שיזכה להשיא בתו לת"ח ולא יהא כופתה לפני עם הארץ, ולכל הפחות שיהיה ירא שמים, אף שאינו ת"ח, וכפי שנתבאר בשו"ת משנה הלכות (חט"ו סי' מט). וכן כתב בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' מה): "מי שיש לו בת עושה בעצמו (כלומר, בלא כפייה), יותר מכדי השגתו, ומעשים בכל יום דכמה עניים מחזרים על פתחי נדיבים כדי להשיא בתם". ומוכח, שהנהגה ראויה היא לאדם לחזר על הפתחים, ובלבד שישיא את בתו להגון לה.

טעם נוסף יש לחייב את האב לתת נדוניה ראויה לבתו – משום קיום מצות צדקה. דהואיל והיא נצרכת לנדוניה זו כדי שירבו עליה הקופצים, לא גרע דינה ממה שאמרו בגמ' (כתובות סז ע"ב) דנותנים לעני סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, כאשר נצרך הוא לכך מחמת רגילותו. וחיוב זה מוטל ביחוד על האב, משום שהוא הקרוב לה ביותר, ולענין צדקה קי"ל ד"הקרוב קרוב קודם" (ראה לעיל דין כז).

כמו כן כתב בס' משכנות הרועים (מערכת נו"ן אות יב), שכאשר יש צורך מיוחד בנדוניה, וכגון שזינתה בתו עם אחר ודבר נחוץ הוא להשיאה לאיש מיד כדי שתהא משומרת מן החטא מכאן ולהבא, כו"ע מודו דכופין את האב לתת לה את כל הנצרך [וראה מש"כ באור החיים עה"ת פ' קדושים, עה"פ "אל תחלל את בתך להזנותה"].

[97] תקנת הרבנות הראשית

המנהג לחייב את האב לזון את בניו עד הגיעם לבגרות, מיוסד על תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד [הובאה בספר "תקנות הדיון בבתי הדין בא"י" של הרבנות הראשית], שנתיסדה בכינוס מועצת הרבנות הראשית על כל ענפיה, ע"י הגרי"א הלוי הרצוג והגרב"צ חי עוזיאל, שם הוחלט לחייב את האב בתוקף משפטי מחייב [שלא מדין צדקה בעלמא], לזון את בניו עד הגיעם לגיל ט"ו שנים.

בתקנה זו נאמר: "כשם שמאז ומעולם עד היום הזה היה כח בית דין של ישראל לחייב את האב בחיוב משפטי גמור, ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של שש שנים, כך יהא מעתה ואילך כוחם יפה לחייבו בחיוב משפטי גמור, ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה". וראה שם, שהטעם לתקנה זו, הוא משום שבשנים קדמוניות ניתן היה לחנך את הבנים כיאות גם בלא שישהו במוסדות החינוך, ובלא שתינתן להם קיצבה ראויה למזונותיהם, אולם בזמנינו רבה המכשלה, ואם לא ידאג האב לצרכי בניו ובנותיו כדי שיוכלו להתחנך במוסדות מתאימים עלולים הם להתדרדר ברמתם המוסרית והדתית.

משמעותה הפשוטה של התקנה, היא שינתן כח לבית הדין לכוף את האב לזון את בניו כפי גדרי חיובו בבניו הקטנים שאינם בני שש שנים. כלומר, שאף אם אינו "אמיד", ניתן לכופו ליתן את כל ממונו למזונותיהם [בשונה מקטנים בני שש שנים שאין בית הדין כופין את האב לזונם אא"כ אמדוהו שיש לו מעות המספיקות לכך]. אך, יש מן הדיינים שפקפקו בדבר, ונקטו שתקנה זו אינה אלא הרחבה של החיוב לזון את בנים שבני שש שנים ועד הגיעם לגדלות – שאינו אלא מדין צדקה בעלמא [אולם כאמור, מלשון התקנה המובא לעיל מבואר להדיא לא כך].

לאחר מספר שנים התכנסה שוב מועצת הרבנות הראשית, כדי להאריך את מועד פקיעת חיוב המזונות עד שיגיעו הבנים לגיל י"ח שנה, אולם רבים מן הדיינים פקפקו בתקפותה של אסיפה זו, משום שלא היתה בכינוס כל רבני ישראל כפי שהיה בעת האסיפה הראשונה. [בשנת תשל"ו רצה הרה"ר דאז לתת תוקף נוסף לתקנה זו, ואף באותה עת ערערו רבים על סמכותו לחייב זאת בלא לכנס שנית את כלל רבני ישראל]. לפיכך, ברבים מבתי הדין הרבניים המשתייכים לרבנות הראשית נוהגים לחייב את האב לזון את בניו רק עד גיל ט"ו שנים. [וראה להלן, שאף לענין התקנה הראשונה פקפקו רבים מכח טענה זו גופא, שאע"פ שהיא נעשתה בנוכחות רוב מנין ובנין מרבני הערים והדיינים המכירים בסמכותה של הרבנות הראשית, מכל מקום היו רבים מגדולי ישראל באותה תקופה שלא השתתפו באסיפה זו, ובפרט, שרוב רובם של גדולי התורה בזמנינו הם מתלמידיהם של אותם גדולי תורה שלא היה להם חלק ונחלה עם החלטות הרבנות הראשית, של אותם ימים].

בזמן האחרון פשט יותר המנהג לחייב את האב לזון את בניו עד גיל י"ח, וזאת משום שהחוק האזרחי במדינת ישראל מחייב כך. אולם אין ספק שאם יתבע האב מבית הדין להעמיד את קיצבתו עד שימלאו לבניו ט"ו שנים ולא יותר, יקשה על בית הדין להחמיר בדינו יותר [ולפלא שרבים מן הדיינים שפוסקים על פי תקנה זו לא מתחשבים בחילוק זה שבין גיל ט"ו לגיל י"ח].

אך, אם ירצו הבעל והאשה לחתום על הסכם גירושין שמחייב את אחד מן הצדדים לזון את הבנים, אין ספק שיש לכך תוקף מחייב [אף אם יקצבו זאת מעבר לגיל י"ח שנה], ובלבד שנעשה הדבר בכל הל' הקנינים ודיני השטרות כדת משה, ואפשר שעל כך סומכים רוב בתי הדין כיום.

סמכות בתי הדין לקבוע תקנות בזמנינו

על תוקף סמכותו של בית הדין לתקן תקנה כעין זו, ולכוף את האב לזון את בניו יתר על מה שהוא מחוייב מדיני הצדקה וגדריה, מבאר בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ד סי' טו), שיסודו מסוגית הגמ' בב"ב (ח ע"ב), דבני העיר רשאין להסיע על קיצתן, ופי' שם רש"י ותוס', דבני העיר מקבלים עליהם את סמכות הגבאים לקנוס ולכוף את העובר על תקנתם בקנס של ממון, אף שחיוב זה שהטילו אינו מחוייב על פי גדרי מצות הצדקה. וכמו כן כאן, הואיל ותקנת הציבור היא שיהיו הבנים ניזונים מיד האב עד הגיעם לבגרות, שעל ידי כך יתאפשר להם להשלים את חוק לימודם בחברת בני גילם ולהתחנך על מבועי התורה והיראה, רשאים בני העיר לקבוע תקנה זו על הציבור ויש לה תוקף מחייב. ואף על פי שדין זה ד"בני העיר מסיעין על קיצתן" אינו מסור אלא לז' טובי העיר, סברו מתקני התקנה שרבני הקהילות המופקדים על עניני הכלל הם הנחשבים בזמנינו "ז' טובי העיר" [בעיקר דין זה ע"ע שו"ת מהרי"ק (סי' קפ), ומש"כ בזה הרמ"א (חו"מ סי' יב סעי' ב), ושו"ת חוות יאיר (סי' פא) [ומכל מקום, לפי סברא זו יש לפקפק אם יש תוקף לתקנה כשבלאו הכי ילדיהם של בני הזוג לומדים במוסדות המחנכים לכפירה בתורה ושמירת המצוות].

כמו כן יש שציינו למש"כ החזו"א (אבהע"ז סי' סג ס"ק ז), לענין תקנת שו"ם הנוגעת לדיני ירושת הבעל [ראה פרטיה לעיל פרק כה]: "דתקנת חכמי דור ודור מחייבת כתקנת חכמים מזמן התלמוד". והיינו, שבכל דור ודור רשאים חכמי הזמן לתקן תקנות לטובת הכלל, אף שאינם גדולים בתורה כבימים הקדמונים, ויש לכך תוקף מחייב.

בשו"ת מהר"ם אלשיך (סו"ס נט) כתב, "כי תקנות אלו במילי דעלמא חשובות לפני הקב"ה, כי בגלל הדבר הזה ירבה שלום בארץ". ואף מדבריו מבואר שיש כח לחכמי הדורות לתקן תקנות הנוגעות להסדרת עניני הציבור לפי היושר והמוסר [על תקנות הנוגעות לדיני מזונות אלמנה ראה שו"ת הריב"ש סי' קז, ועל תקנות הנוגעות לדיני ירושת הבעל עי' לעיל שם]. ועי' תרומת הדשן (סי' רפא), שתקנות הקהל יש להן תוקף מדאורייתא.

אעפ"כ, רבים מן הרבנים לא הסכימו לסמוך על תקנה כעין זו לחודא, וראה בשו"ת ישכיל עבדי שם, שהגרי"א הרצוג ביקש לתקן שיוסיפו בשטר הכתובה התחייבות מפורשת לאשה, שאם יגרשנה יתן לה מעות קצובים כל שנה עבור מזונות הבנים [והוסיף, שאין מקום לתקן שיכתוב התחייבות זו כלפי הבנים ישירות, לפי שאינם בעולם והרי הוא כ"מקנה לדבר שלא בא לעולם"], אולם הצעתו זו לא נתקבלה לבסוף. וראה שו"ת משנה הלכות (ח"ב סי' לה) שהאריך לבאר דתקנה כעין זו אין לה תוקף כלל וכלל מכמה טעמים.

[98] חוקות העמים

בס' ארחות רבינו (ח"ג עמ' קמ) הובא, שהגרי"י קניבסקי מחה בחריפות כנגד תקנת הרבנות הראשית הנ"ל, וסבר שיש בה משום "חוקות העמים" [ואף שע"פ חוקי המדינות חייב האב לזון את בניו עד גיל י"ח שנה, ולפי תקנת הרבנות הראשית הראשונה אינו חייב לזונם אלא עד גיל ט"ו שנה, מ"מ עצם כפיית תשלום המזונות על האב חוקות העמים היא]. וראה עוד כעין זה בקובץ אגרות חזו"א (ח"א סי' צו), וילקוט מכתבים להגרי"ז (ח"י תמוז תש"ד) שהאריך לדחות תקנה זו מכמה טעמים, וכן הסכים כ"ק אבי מאוה"ג שליט"א. ובעניותי דנתי לפניו, דלכאורה מי שתבעוהו לפני בית דין רבני לחיוב מזונות עד גיל י"ח שנה, עדיף טפי שישלם מעצמו ולא יזדקק לדון בפניהם, לפי שיש בכך משום חוקות העמים, והסכים על ידי.

כמו כן, הואיל וסמכותם של בתי הדין הרבניים לכוף פסק זה, מושתתת על סיוע השלטונות, סברו חלק מגדולי הזמן, שאף הדיון בפניהם בענינים אלו נחשב כחלק מביסוס השלטון החילוני שאין להזדקק לו. וע"ע שו"ת משנה הלכות (חי"ד סי' צז) שהאריך לבאר דאין טעם לחייב את האב לזון את בניו עד הגיעם לבגרות משום "דינא דמלכותא דינא", דדין זה אינו נוהג לענין דבר הסותר לדין המפורש בתורה.

הערעור על קבלת תקנה זו

יתירה מזו, ראה פסקי דין רבניים (חי"א עמ' 215), שם צויין בהערה שתקנה זו כלל לא נתקבלה על ידי כל הדיינים, והמציאות כיום שבחלק מבתי הדין [שנוהגים על פי תקנה זו לחייב את האב במזונות בניו עד הגיעם לגיל ט"ו או י"ח] מחייבים את האב לזון את בניו רק לפי גדרי חיובו במצות הצדקה ולא יותר [ראה למשל פסקי דין רבניים ח"ב עמ' 298, וח"ה עמ' 336]. וכן, כפי שצויין לעיל יש שהבינו מתקנה זו שיש לחייב את האב כפי גדרי החיוב הנוהגים בבנים הפחותים משש שנים, ויש שהבינו תקנה זו כפי גדרי החיוב במזונות הבנים שמגיל שש ועד י"ג שנים [על המקורות לכך, ראה להלן דין מג, וראה פסקי דין רבניים ח"ג עמ' 170 מתשובתו של הגרי"ש אלישיב, שתקנת הרבנות הראשית אינה אמורה אלא באופן שאין לבנים מעות ונכסים אחרים שיכולים להתפרנס מהם. והיינו, משום שחיוב זה הוא ע"פ גדרי החיוב בבנים שבני שש שנים ומעלה, ולעיל דין לג נתבאר שבאופן זה אין האב חייב לפרנסם]. ואף על פי שמלשון התקנה נראה לכאורה שלא כדבריהם, מכל מקום יש בהנהגתם זו כדי לערער על קבלתה של התקנה בקרב ציבור הדיינים.

נמצאנו למדים, שגם בבתי הדין השייכים לרבנות הראשית אין בזה משנה סדורה, ויש בכך כדי לערער על עצם תקפותה של תקנה זו, היונקת את כוחה מהיותה הסכמה שנתקבלה על ידי כלל הרבנים פה אחד. ומשום כך יש לעיין ולומר, שאף אם יש סמכות לדייני בתי הדין לתקן תקנה כעין זו, מאחר שלא נתקבלה תקנה זו על ידי הכל והמנהג בזה אינו ברור דיו, בטל כח התקנה מעיקרו, ושוב אין לנהוג על פיה בשום מקרה, וצ"ע בזה [וע"ע שו"ת דברי יואל סי' קיח].

[99] בשם הגר"נ קרליץ שליט"א. קצת מקור לסברא זו, מצינו בשו"ת הר הכרמל (יו"ד סי' כד), יעוי"ש שנשאל, בדבר מעות שניתנו לקופת הצדקה לצורך תלמוד תורה, אם מותר ליתנם להלבשת בני עניים. וכתב, שהואיל ואם לא יהיו להם בגדים ראויים לא יוכלו לבוא ללמוד תורה בבית רבם, אף זה בכלל מצות ת"ת ושרי [מקור לדבריו, הביא שם ממעשה דרבי חייא בב"מ פה ע"ב]. ואע"פ שיש לחלק בין הנידונים, מ"מ י"ל שאף לענינינו כל דבר הנצרך כדי לאפשר לבן ללמוד תורה נכלל במצות האב ללמדו.

כמו כן כתב בשו"ת כתב סופר (יו"ד סי' קלה), שכאשר התירו לאדם למכור ספר תורה לצורך תלמוד תורה, נכלל בזה שמותר להתפרנס מדמי המכירה כדי שיוכל ללמוד בלא טירדת פרנסה, ואין צריך ליתן את המעות כשכר למלמד בדוקא. ואף מדבריו מבואר, שכל דבר הגורם ללימוד התורה נכלל בדין זה.

[100] ראה פסקי דין רבניים (ח"ב עמ' 92, וח"ד עמ' 7). אכן, כאמור לעיל, אף בזה יש חוסר אחידות בין הדיינים, וראה פסד"ר (ח"ג עמ' 306), שם קבעו הדיינים, שעל פי תקנה זו מזונות הבנים עד גיל ט"ו דינם כמזונותיהם של קטני קטנים שאינם בני שש שנים. ומכל מקום, כיון שבקרב ציבור הדיינים עצמו רבה בזה המבוכה, אין מקום לסמוך על תקנת הרבנות ולחייב את האב לספק לבניו את מזונותיהם אף באופן זה, לפי שכל תוקפה של תקנה זו אינו אלא משום שהסכימו עליה כל הרבנים המופקדים על הציבור בזה. ולכן, אף אם נקבל שיש לכוף את האב לפרנס את בניו עד שימלאו להם י"ח שנה, מ"מ גדרי חיוב זה יהיו כפי חובתו לזון את בניו שבני שש שנים עד הגיעם לגיל מצוות.

[101] תוספת יוקר

בבתי הדין כיום מקובל, שכדי למנוע תביעות עתידיות צודקות מן האשה, המבקשת להגדיל את קיצבת המזונות משום יוקר המחייה וכדומה, יש להוסיף בהסכם הגירושין סעיף המצמיד את קיצבת המזונות ל"תוספת יוקר", כלומר, לסכום שיתווסף בעתיד על שכרו של הבעל בעקבות ההתייקרות במשק וכדומה. או להצמידה ל"מדד יוקר המחייה", המתפרסמת על ידי בנק ישראל ושאר זרועות הממשל, בהתאם להתייקרות המוצרים במשק.

שני אופנים אלו של הצמדה יש בהם מעלה וחסרון: "תוספת יוקר" – אינה משתנה בהתאם למדד יוקר המחייה, וכל מעסיק נוהג לענין זה כפי המתחייב מהחוזה שנחתם בינו לבין העובד. משום כך עלול להיות שהאשה תפסיד מהצמדה זו, וכגון שהמחייה מתייקרת יותר מתוספת השכר הניתנת לבעל. וכמו כן להיפך, יתכן שהבעל יפסיד מהצמדה זו, משום שמשכורתו עולה בדרך כלל עם השנים מחמת גורמים אחרים שאינם נוגעים כלל למדד יוקר המחייה, כגון ותק בעבודה, קידום בתפקיד, או הסכמי שכר קיבוציים מסוגים שונים, ודבר זה אינו מפורט תמיד די הצורך בתלושי השכר. ונמצא, שלעיתים יוסיפו לו על חיוב המזונות למרות שמדד יוקר המחיה נותר בעינו.

מאידך גיסא, ההצמדה למדד יוקר המחייה אף היא לוקה בחסר, שכן קביעת המדד נעשית על פי השינויים שנעשו במחיריהם של כלל המוצרים במשק, דבר שאינו נוגע תמיד לאורחות חייה של האשה, ולחיובים אותם מחוייב לה הבעל עבור גידול בניו. כמו שמצוי לעיתים שיש עלייה משמעותית במחירי הדיור [שאינם נוגעים לאשה שיש לה דירה משלה], בעוד שסעיף המחייה אינו עולה במידה שווה. ונמצא, שלעיתים עליית המדד אינה משקפת באופן מדוייק את השינוי בצרכיה הכלכליים של האשה.

קנין בדבר שאינו קצוב

כמו כן, עצם הנהגה זו [להצמיד את תשלום המזונות למדדים המשתנים] יש לפקפק בה טובא:

דהנה, הרמב"ם (הל' מכירה פי"א הל' טז) נקט בפשיטות שקנין אינו מועיל "בדבר שאינו קצוב", ז"ל: "חייב עצמו בדבר שאינו קצוב, כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסותך חמש שנים, אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד, שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה". ולכאורה, חיובו של האב לזון את בניו אף הוא אינו קצוב בדמים, וכמש"כ בבית יוסף (חו"מ סי' ס מחודש ט): "ומצאתי בספר התרומה (שער סד) שהשיב הרמב"ן, ומה ששאלת על דעת הרמב"ם אם קבל עליו לזון חמש שנים אם הוא דבר קצוב, אע"פ שהוא שלא כדעתנו, ודאי לא קצובים הם כדאמרינן בכתובות (נט ע"א) לאפוקי מזונות דלא קיצי, שמע מינה מזונות של כל יום ויום לא קיצי וכו'. וכן האומר מדות כך וכך של חטים אני נותן לכל שנה ושנה מכאן ועד חמש שנים, כדבר שאינו קצוב הוא, שמא יוקרו החטים הרבה". ע"כ. וא"כ נמצא, שלדעת הרמב"ם שקנין אינו מועיל בדבר שאינו קצוב לא ניתן להתחייב בקנין על חיוב מזונות הבנים, וכ"ש שלא ניתן להתחייב על תוספת יוקר וכדו' שלא ניתן לצפותה מראש כלל.

אכן, הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם שם חולק על דברי הרמב"ם, ולדעתו קנין מועיל אף בדבר שאינו קצוב, וראה שו"ת הרשב"א (ח"ו סי' קעח) שכן הוא מנהג העולם לדינא, ז"ל שם: "מעשים בכל יום שאדם מחייב עצמו בקנין במה שיאמר פלוני, במקח וממכר ובנדוניות הבנות, בין בדבר שיש לו קצבה בין בדבר שאין לו קצבה, שאין לאחר קנין כלום" (וע"ע מש"כ בח"ד סי' קמה). וכ"כ הבית יוסף והב"ח (חו"מ ריש סי' ס) בשם הרי"ף, הרמב"ן, ס' התרומות (שער סד ח"א), והר"ן (פ"ד דקידושין).

אך, מ"מ לדינא לא ניתן לכאורה לסמוך על כל הנהו ראשונים ולהוציא ממון מיד המתחייב על סמך קנין זה, שהרי יכול הוא לטעון "קים לי" כדעת הרמב"ם. ולהדיא כתב בשו"ת מהרשד"ם (סי' צט), שכדאי הוא הרמב"ם ורבותיו להסמך עליהם בענין זה. עוד כתב מהרשד"ם (סי' כט, וסי' לד), דאף הרמב"ן שהוא מן החולקים על הרמב"ם מודה דכדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו שלא להוציא ממון על ידי קנין בדבר שאינו קצוב. וע"ע שו"ת מהר"י בן לב (ח"א סוף כלל יב), שו"ת מהרש"ך (ח"א סי' עה, פא), ס' משפט צדק (ח"ב סי' י, ל), ס' מעשה חייא (סי' יח), ושו"ת שמחת יו"ט למהרי"ט אלגאזי (סי' יז), מש"כ בזה.

"קים לי" כנגד שו"ע

מיהו, מדברי השו"ע (חו"מ סי' ס סעי' ב) נראה שנקט בפשיטות שהעיקר בזה להלכה דלא כהרמב"ם, ז"ל: "המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב, כגון שנתחייב לזון את חבירו או לכסותו חמש שנים, אע"פ שקנו מידו, לא נשתעבד להרמב"ם, וחלקו עליו כל הבאים אחריו לומר שהוא משתעבד, והכי נקטינן". ובס' נתיבות המשפט (סי' כה ס"ק כ) ושו"ת חוות יאיר (סי' קסה) כתבו, שהואיל ומנהגנו שאין אומרים קים לי כנגד הכרעות השו"ע ורמ"א, ורוב הראשונים חולקים על הרמב"ם בזה, שפיר ניתן לגבות מהמתחייב על סמך קנין זה, ואינו יכול להחזיק בממונו בטענת קים לי כדעת הרמב"ם. וכן נקט לדינא בשו"ת בית אפרים (חו"מ סי' עה), יעויי"ש שכתב, דמנהג כל בתי הדין לחייב את הנתבע גם בתביעת ממון שאינו קצוב, וכנראה דע"ז סמכו בתי הדין בזמנינו שעושים קנין על הסכם הגירושין באופן הנ"ל, והוא דלא כמהרשד"ם ושאר חכמי ספרד שעמו שנקטו לדינא כדעת הרמב"ם.

[אופן נוסף בו ניתן להצמיד את קיצבת המזונות לערך מסויים, הוא כאשר נעשה הדבר בהצמדה לשער הדולר, ענין זה יש בו צורך בזמנים שערכו של השקל אינו יציב, כפי שהיה בא"י לפני כמה עשורים שהאינפלציה היתה בערך של מאות אחוזים בשנה, וערך השקל נשחק לגמרי. אולם, בהצמדה מסוג זה קיים לעיתים חשש של איסור ריבית, ולכן ראוי להמנע מלעשותו].

[102] הסכם גירושין – חיוב חדש, או שומה בעלמא

הליך הגירושין בבית הדין נעשה כך: באי כח האב והאם מציגים בפני בית הדין את גובה הכנסותיו של הבעל כנגד צרכיה של האשה בגידול הבנים, ובהתאם לכך קובע בית הדין את הסכום הראוי לדמי המזונות. לאחר מכן חותמים שני הצדדים על הסכם הגירושין בו מפורטים חיוביהם ההדדיים, ומקיימים אותו על ידי קנין סודר באופן המועיל.

שאלה מצויה נידונת רבות בבתי הדין כיום, כאשר בני זוג מתגרשים, ובית הדין קוצב להם את סכום מזונות הבנים לפי מצבו הכלכלי של האב, ולאחר זמן עולה סכום המזונות משום יוקר המחייה, בעוד משכורתו של האב נותרת כבתחילה [כגון שהוא עובד עצמאי], ושוב אינו יכול לזון את בניו לפי קיצבה זו ולנהל בה גם את חייו הפרטיים, ונפשו בשאלתו שיפחיתו לו מעט מסכום המזונות.

שאלה זו מחריפה יותר, כאשר האב נושא אשה שניה ונולדים לו ממנה ילדים, במקרה זה משכורתו מתחלקת בין שתי משפחות דבר שמקשה עליו מאוד, והוא פונה לבית הדין בבקשה להפחית לו את סכום המזונות.

ובהקדם בירור הדין במקרים אלו, יש לחקור בעיקר גדרו של הסכם הגירושין הנחתם בעת נתינת הגט: האם נחשב הוא כחיוב ממון חדש הנעשה בקנין על ידי השטר, והיינו, שנתחייבו זה לזה בקנין שיהיו מזונות הבנים ניתנים על ידי האב לפי הקיצבה הנקובה, וכנגד זאת מתחייבת האשה לדאוג לכל צרכיהם וכו'. או שכל עיקרו של ההסכם אינו אלא לקבוע את סכום החיוב המוטל על האב מכח מצותו לזון את בניו מדאורייתא או מדרבנן, ואין כאן חיוב חדש, אלא החלטה ושומת בית דין ולא יותר.

הנפק"מ בנידון זה, היא בשאלה דידן: שכן להצד שחל כאן חיוב ממוני חדש, אין מקום לגרוע מחיוב זה ולשנותו בהתאם לנסיבות המתהוות, שהרי הוא נעשה בקנין גמור מדעת שני הצדדים וככל חוב ממון. אולם, להצד שיסוד החיוב נותר כדמעיקרא, שהאב חייב לדאוג למזונות בניו – משום מצות התורה או מתקנת חכמים – וההסכם אינו אלא בירור בעלמא בדבר סכום החיוב הראוי לה, ודאי יש מקום לדון בדבר שנית בהתאם למצב שהתהווה, ולברר מהו הסכום שראוי לגבות מן האב לצורך פרנסת בניו.

ולענ"ד נראה שאין כוונת הצדדים להסכם ממוני חדש שאינם מחוייבים בו מעיקר הדין, אלא לקיצבה ושומה בעלמא, ומשום כך ניתן לשנות קיצבה זו בבית דין על פי ראות עיני הדיינים, אולם ראה בסמוך בשם הגרי"ש אלישיב ומש"כ שם.

כספי מעשר

נפק"מ נוספת יש בשאלה זו, לענין מנהגם של רבים להפריש מכספי מעשר המזדמנים להם לצורך הוצאות ילדיהם שמלאו להם שש שנים [ראה נידון על זה בהרחבה לעיל דין כט]. למנהגם זה, במקרה שבני הזוג חתמו על הסכם גירושין יש לדון אם מותר לתתן ממעשר. ותליא בהא: שאם נחשב הדבר כהתחייבות ממונית, אין לתתה ממעות מעשר, אבל אם הסכם זה רק מעגן את המחוייב בלאו הכי מדין צדקה, אין בכך כלום.

[103] לענין אב הזן את בניו מכח הסכם גירושין, דנו פוסקי זמנינו, אם דינם ככל בן הסמוך על שולחן אביו שמציאתו ומעשה ידיו לאביו, או שחיוב ממון בעלמא הוא ומציאתם ומעשה ידיהם לעצמם. וראה תשובת הגרי"ש אלישיב בפסקי דין רבניים (ח"ג עמ' 333) שכתב, שהואיל והאב אינו זן את בניו במקרה זה מחמת חיוב מזונות הבנים, אלא כחלק מהסכמי הממון שבינו לבין אשתו היתרים לעיתים על הסכום שהוא מחוייב בו מדינא, נחשב הדבר ככל חיוב ממון דעלמא, ואינו זכאי ליטול את מעשה ידיהם ומציאתם. ועיי"ש שהוכיח כדבריו משו"ת מהרש"ל (סי' סז), ובית מאיר (אבהע"ז סי' קיד סעי' ו).

ולכאורה נידון זה תלוי אף הוא בחקירה הנזכרת, שכן להצד שהסכם הגירושין נחשב כהתחייבות חדשה שאינה תלויה בגדרי החיוב דמדינא, אכן אין מקום לומר שיזכה במציאת בניו. אבל להצד שהסכם הגירושין אינו אלא אמצעי להסדיר את קיצבת המזונות הראויה לבנים מדין תורה או מתקנת חכמים, אפשר שעדיין נחשבים הם כסמוכים על שולחנו, ומעשה ידיהם ומציאתם שלו.

ואפשר שיש לחלק לענין זה, בין הסכם גירושין הנוגע לקביעת סכום המזונות לבד, שבאופן זה אכן לא נעשה כאן כל חיוב חדש אלא שומא בעלמא לכמה יזדקקו, לבין אם הסכם הגירושין כולל בתוכו את כל חלוקת הרכוש והסדרי הממון שבין הבעל לאשה, וקיצבת המזונות נקבעת על פי הסכמים אלו ומחמתם. והיינו, שהסכימו ביניהם לחלוק את דירתם בשווה, ותמורת זאת יתחייב הבעל בקיצבה גדולה יותר מכפי שהיו קובעים לו בלאו הכי, או להיפך. דבאופן זה נראה שאכן חיוב חדש נעשה כאן, ואינו בגדר שומה בעלמא, ונפק"מ לכל אותם ענינים הנזכרים, ואלו שיובאו להלן. ודו"ק.

[104] הנידון אם ניתן לעכב את האב מלעזוב את ארץ מגורי הילדים, כדי שיהיה ניתן בנקל לגבות ממנו את דמי המזונות, תלוי אף הוא בחקירה הנ"ל לענין עצם גדרו ההלכתי של הסכם גירושין. דהנה, לעיל [דין כב] הארכנו לדון בכעין זה לענין בני זוג הדרים יחדיו, אם יכולה האשה לעכב בעד הבעל מלצאת למדינת הים כדי שלא יקשה עליה ליטול ממנו את מזונות בניהם. וצידדנו לומר, שאם בניו אלו הם בני שש שנים ומעלה שכל חיובו לזונם אינו אלא מדין צדקה בעלמא, אין טעם למונעו מכך. ולפי המתבאר עתה, סברא זו אינה אמורה אלא כאשר חיוב המזונות נקבע על ידי בית דין ומדינא דשו"ע, אבל אם חייב עצמו בכך בהסכם הגירושין, אפשר שנעשה עליו הדבר כחוב ממון גמור, וביד בניו לעכבו מלעזוב את מקומו מן הטעם האמור. וראה עוד בהערה קודמת.

[105] נידון זה תלוי אף הוא בחקירה הנזכרת לעיל [דין מה] בדבר מהותו של הסכם הגירושין, האם דינו ככל חוב ממון, או שאינו אלא בירור בעלמא אודות סכום המזונות שמחוייב האב לתת לבניו מתקנת חכמים. שכן להצד שהסכם הגירושין נחשב כחיוב ממוני חדש שאינו תלוי בגדרי חיובו על פי דין השו"ע, אפשר שחיוב זה אינו פוקע אף בשעה שאינם נצרכים למזונות. וכעין מה ששנינו בכתובות (קא ע"ב): "הנושא את האשה, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים – חייב לזונה חמש שנים. ניסת לאחר, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים – חייב לזונה חמש שנים וכו', וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד, אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות". והיינו, דכיון שנתחייב הבעל לזון את בת אשתו, אין חיוב זה פוקע אף שעתה מזונותיה מסופקים לה באופן אחר. אולם, לפי הקביעה הנ"ל שהסכם הגירושין אינו אלא קיצבה בעלמא לחיוב המוטל עליו מעיקר מצותו, עתה שאינו מחוייב בכך, הקיצבה בטלה.

[106] מנהג זה מבוסס בעיקרו על המובא בשו"ע (יו"ד סי' קעז סעי' טו): "המחייב לפרוע לחתנו נדוניה לזמן פלוני, ואם יעכב מלפרוע יוסיף על סך נדוניה על כל עשרים דינר מהם ז' פשיטים בכל חודש, מותר. שזה דומה לנותן מתנה לחבירו, ואומר לו: אני נותן לך כך וכך לזמן פלוני, ואם לא אתן לך לזמן פלוני, עוד אני מוסיף כך וכך שהוא מותר". ומקור הדברים בשו"ת הריב"ש (סי' תקו). הרמ"א (שם סי' קעו סעי' ו) מוסיף ומבאר, שהואיל והאב מחייב עצמו בכך קודם הנישואין, לא נחשב הדבר כ"אגר נטר" ואין כאן ריבית, ועיי"ש בט"ז (ס"ק ט).

ובביאור דבריו נראה לומר, שהואיל וכאמור לעיל [דין מא] לא מוטלת חובה כל שהיא על האב לתת נדוניה לבתו, וכשמחייב עצמו בכך הרי הוא כנותן מתנה בעלמא, בידו להוסיף על התחייבותו תנאים של קנסות וריבית כרצונו, והרי הם כחלק מן המתנה שברצונו לתת לה. משא"כ בחוב דהלוואה דעצם נתינת המעות ממלווה ללווה מחייבת פרעון, ולכן, אם יחייב עצמו בריבית על איחור התשלום, נחשב הדבר כ"אגר נטר" האסור משום ריבית.

נמצא לפי זה, שהמנהג לקצוב ריבית פיגורים בקיצבת המזונות, תלוי בנידון האמור לעיל אם הסכם הגירושין נחשב כהתחייבות חדשה, וכעין התחייבותו של אבי הכלה לתת נדוניה לחתנו, או שאינו אלא שומה וקיצבה בעלמא לחיוב המוטל עליו בלאו הכי מעיקר הדין, שלפי"ז אין כל היתר להוסיף ולקצוב עליו תשלומי ריבית מחמת מניעת התשלום או דחייתו.

ומכל מקום נראה פשוט שאין כאן איסור ריבית דאורייתא, משום שיסוד דין ריבית הוא שהמלווה מתרצה ללווה להרויח לו זמן תמורת תשלום – "אגר נטר", משא"כ בריבית פיגורים, שאינה נעשית לרצון התובע, אלא קנס בעלמא הוא שמטרתו לכוף את המתחייב לפרוע את חובו, ובהא לא חשיב כ"אגר נטר". וכן מדוקדק בלשון השו"ע (יו"ד סי' קעז סעי' יד), שכתב: "האומר לחבירו אם לא אפרעך עד זמן פלוני הריני חייב לך מעכשיו וכו', הרי זה אסור מפני הערמת ריבית". וברמ"א שם הוסיף, דכיון שאינה ריבית ממש אלא משום "הערמה" בעלמא, יש להקל בכך באופן שנטל הימנו מעות ובא לפרוע לו בפירות, עיי"ש. ודבריו מיוסדים ע"ד הראשונים, ראה חי' ר"י מגאש (ב"ב קסח ע"א), שו"ת הרשב"א (ח"א סי' תרנא), ושו"ת הריב"ש (סי' שלה). ולדברי הרמ"א אלו, אפשר שבנידון דידן יהיה מותר לקצוב קנס זה אפילו לכתחילה, דכיון שאינו נוטל מעות ונותן מעות, דחיוב בעלמא הוא שמוטל עליו לזון את בניו, דומה הדבר למי שנוטל מעות ופורע בפירות שהתיר זאת הרמ"א, וע"ע ס' תורת הריבית (פ"י סעי' סט) מש"כ בזה.

מיהו, מדברי השו"ע (שם סעי' טז) נראה, דהא דחשבינן ליה כהערמת ריבית בעלמא, היינו דוקא בקנס חד פעמי שאינו נקצב לפי מנין ימי האיחור, אבל קנס מצטבר נחשב כריבית גמורה מדאורייתא, ולפיכך אף הנוהגים במנהג זה יראו לעשותו באופן המותר.

[107] ז"ל הרמב"ם (הל' אישות פכ"א הל' יז): "שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו, ואחר שש שנים יש לאב לומר, אם הוא אצלי אתן לו מזונות, ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום, והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש".

בשו"ת המבי"ט (ח"א סי' קסה) הוסיף עוד, שהואיל והאב מצווה לחנך את בנו לתורה ולמצוות, רשאי הוא לתבוע מן האם שתניח לו לדור עמו, דהאיך יתחנך והוא גדל בין הנשים, וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תכט). ובאמת צ"ע, דהא לדעת רבים מהראשונים אף האם מצווה בחינוך בנה [עי' רבינו פרץ נזיר כט ע"א, תוס' ישנים יומא פב ע"א, מחצית השקל או"ח סי' שמג סעי' א בשם תרוה"ד, אליה רבה או"ח סי' תרמ ס"ק ד, חיי אדם כלל סו סעי' ב, ופמ"ג פתיחה כוללת ח"ב אות י]. וצ"ל, דאף שהאם מצווה לחנך את בנה, מ"מ אינה שווה בזה לאב שעיקר המצוה עליו.

ובהשגות הראב"ד שם הקשה, לדעת הרמב"ם שמשום מצות חינוך רשאי האב לתבוע שידורו בניו אצלו, מפני מה סבר שדין זה נוהג רק בקטן בן שש שנים ולמעלה, הרי קודם הגיעו לגיל שש שנים מצווה האב לחנכו, וכמו שאמרו חז"ל (סוכה מב ע"א) דקטן היודע לדבר אביו מצווה ללמדו "תורה ציוה לנו משה", והאיך יקיים חיוב זה כשהבן דר אצל אמו. [במגיד משנה שם מסיק מחמת קושיא זו, דמצות תלמוד תורה אינה מוטלת על האב עד שיבוא הבן לכלל שש שנים. ודבריו צ"ע מסוגית הגמ' בסוכה שם].

אכן, להלן יבואר, שבמקרה שנראה לדיין שהקטן כרוך אחר אמו ונצרך לה, אין לכופו לדור עם אביו. ולפי"ז יש לומר, דהרמב"ם פשיטא ליה דעד שש שנים הקטן כרוך אחר אמו, ומשום כך סבר שאין האב רשאי להפריד ביניהם אף שמבטל הוא בכך ממצות החינוך. וראיה לדבר, שהרי להלכה קי"ל דהבת דרה אצל אמה, אע"פ שהאב מצווה לחנכה למצוות [ראה מג"א או"ח סי' שמג ס"ק א, ע"פ תו"כ ריש פ' אמור, וראה פמ"ג פתיחה כוללת סוף ח"ד, שו"ע הרב או"ח סי' שמג סעי' ב, וחיי אדם כלל סו סעי' ב], וע"כ הטעם בזה, דכיון שצער הוא לה להפרד מאמה, אין האב רשאי לתבוע שתדור עמו בביתו נגד רצונה. וע"ע פי' משנה הלכות על הבה"ג (כתובות אות קיב).

[108] בחלקת מחוקק (סי' פב ס"ק ט) דן בשאלה זו, אם הסיבה לכך שהאב זכאי לתבוע שהבן ידור עמו [לדעת הרמב"ם] היא כדי שיוכל לחנכו לתורה ולמצוות, או שהלכה מסוימת היא בדין המזונות, דכיון שחיוב האב לזון את בניו לאחר ו' שנים הוא מדין צדקה בעלמא, אפשר שאינו חייב בכך אלא כשהבן דר עמו ונוהג בו כבוד כיאות [ולפי זה אינו יכול לכופו שידור בביתו אלא שבאופן שהוא מסרב לכך אינו חייב במזונותיו]. ומסקנת דבריו שם דהאב זכאי לתבוע שהבן ידור עמו, אלא אם כן נראה לדיין שטובת הבן לדור עם אמו, וכ"כ בשו"ת המבי"ט (ח"א סי' קסה). ועי' בית שמואל (שם ס"ק ח), ס' חינא וחסדא (כתובות קב ע"ב) שו"ת מים רבים (ח"ג סי' יד), וס' משחא דרבותא (דף קלח) מש"כ בזה.

מיהו, בשו"ת מהר"י בן לב (ח"א סי' עד) הביא דברי הרמב"ם, ונקט בפשיטות, שאין כוונתו שהאב זכאי לתבוע שהבן ידור עמו בביתו, אלא הלכה מסוימת היא לענין חיוב המזונות, שאינו חייב לפרנסו אא"כ הוא דר בביתו, וכ"כ בשו"ת האלשיך (סי' לח).

לדינא, ראה שו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' רח) שמצדד כדעת המהר"י בן לב מכמה טעמים וצירופים, ואף מוסיף ומחדש, שאפשר שכל פלוגתת האחרונים הנ"ל בדברי הרמב"ם אינה אלא באופן שהבן דר בבית אביו, והנידון הוא אם להוציאו מתחת חזקתו ולהניחו אצל האם. אולם, לאחר שהתגרשו והבן דר בבית האם, כו"ע מודו שאין האב רשאי לתבוע שיעקור משם ויבוא לדור עמו לאחר שמלאו לו ו' שנים, משום שאף האם יכולה לדאוג לחינוכו ולשכור לו מלמדים ראויים שילמדוהו תורה [וראה עוד מש"כ בזה בח"ז סי' קנח, ע"ד הרמב"ם הל' ת"ת פ"א הל' ג].

[109] רמב"ם שם, וכ"ה בשו"ת הר"י מגאש (סי' עא) בשם רב שרירא גאון, רא"ש (פי"ב סי' ד), סמ"ג (לאוין פא), שטמ"ק (קא ע"ב) בשם תלמידי רבינו יונה, שו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' ריח). ולאפוקי דעת הסוברים דדין זה אינו אמור אלא באלמנה ולא בגרושה [ראה טור סי' פב].

וראה שו"ת משנה הלכות, דבזמנינו שהבנות לומדות במוסדות חינוך ואין עיקר חינוכן בבית דוקא, אפשר שהאב והאם שוין לענין זה. ונפק"מ, דכל שרואה בה שאינה נוהגת בדרכיו רשאי הוא להתנות את תשלום המזונות בכך שתלך ללמוד במקום הראוי וכשר בעיניו [וראה כעין זה בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תשפג].

ומ"מ, הואיל ודין זה שהבת דרה בבית אמה הוא משום טובתה של הבת ונוחיותה, כתבו אחרונים, שבמקרה שהאם חולנית והחיים בביתה קשים, אין מניחין את הבת אצלה, דבלאו הכי אינה יכולה לחנכה בדרך הראויה, וטובת הבת היא זו שקובעת את מקום מגוריה (ס' חינא וחסדא כתובות קב ע"ב).

[בשו"ת משנה הלכות חי"ד סי' צה דן, היאך יתכן דמקומה של הבת אצל אמה, הרי הלכה פסוקה היא ומדאורייתא דמעשה ידיה של הבת לאביה, וא"כ היאך נוכל להפקיע זכותו זו משום טובתה ונוחותה של הבת. וצ"ל, דאף כשהיא אצל אמה ניתנים מעשה ידיה לאב].

[110] שו"ת ישכיל עבדי (ח"ה סי' סה), וכדבריו נראה פשוט לדינא.

[111] ומכל מקום, אם האב מסוגל להחזיק את בניו בביתו, יש שדקדקו מדברי ראשונים שאין הוא רשאי להניחם בבית האשה, משום שזקוקים הם לו לצורך חינוכם הרוחני, וכדי שילמדו נימוסי אנשים. שכן כתב בשו"ת המיוחסות לרמב"ן (סי' לח): "הבת לעולם אצל האם וכו', והטעם כדי שתרגיל האם לבת ותלמדה דרך נשים ושלא תרגיל עצמה בפריצות. אבל הבן יותר ראוי להיות אצל האנשים הקרובים, שהם ירגילוהו וילמדוהו דרך הלמוד ודרך אנשים יותר מן האם, שבני האלמנה דרכם דרך זר". הרי שבני אלמנה הגדלים בין הנשים יש חסרון בחינוכם, ועל האב למלא חלל זה לאחר הגירושין. וכעין זה כתב בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' תכט).

[112] כן מבואר בדברי המבי"ט והרדב"ז שם, וכ"ה בשו"ת הר"י מגאש (סי' עא), שו"ת המיוחסות לרמב"ן (סי' לח), ושו"ת מהר"ם פאדווה (סי' נג). מיהו, ראה חלקת מחוקק (ס"ק י) שפקפק מעט בדין זה, ומשום כך הכריע, שכל שאין הדבר מוכח להדיא שטובתה של הבת בבית אביה, וכגון שהיא מבקשת לדור בביתו, אין לבית דין לשנות מעיקר הדין מחמת אומדנא בעלמא.

בשו"ת להורות נתן (ח"ג סי' פח אות ז) מחדש, שדין זה אינו אמור אלא בבת, אבל בן שמלאו לו שש שנים המבקש לדור בביתו אמו, אין שומעין לו, לפי שאביו מצווה לחנכו [והיינו, לדעת הסוברים לעיל שהאב רשאי לתבוע שבניו ידורו בביתו]. ומ"מ נראה פשוט, דאף דבריו אינם אמורים אלא באופן שאין סיבה הנראית לעין שמחמתה מסרב הבן לדור עם אביו, אלא שנוח לו יותר בחברת אמו, אבל אם יש סיבה לכך שלטובתו של הקטן יש להעדיף שידור עם אמו, אין מקום לחייבו לדור עם האב מחמת מצותו של האב, וכן נקט בפשיטות בשו"ת דרכי נועם (סי' כו), והובא לדינא בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סי' נ).

וביותר נראה כן, למש"כ בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' תשפג), שבזמנינו שיש מוסדות חינוך טובים בכל מקום, אין הכרח שהבנים יתחנכו יותר בבית האב, ולכן, אין לבית הדין להתחשב כלל בענין זה אלא יקבעו את מקום מגוריהם לפי הנראה כנוח ונעים יותר עבורם. ע"כ. ומ"מ הכל בזה לפי הענין, שהרי עיקרו של החינוך הוא בבית במחיצת ההורים ולא בבתי החינוך למיניהם.

בהתאם לכך כתב בס' משחא דרבותא (דף קלח ע"ב), שבכל אותם אופנים שהאב אינו רשאי לתבוע שידורו בניו בביתו, לא תועיל על כך הסכמתה של האשה, שכן כאמור, יש לקבוע את מקום מגורי הבנים באופן הנוח ביותר עבורם, ומלתא דפשיטא הוא שאסור להכניסם לסכנת דרכים, או לגרום למניעת מקצת צרכיהם הגשמיים והרוחניים.

בשו"ת המבי"ט שם הוסיף עוד, שהואיל וטובתה של הבת לדור בבית האם, שעל ידי כך תלמד עניני צניעות ותהיה בקיאה במלאכות הבית, אף אם נשא האב אשה ומחלה לו האם על זכותה שתדור בתה אצלה, יכולה היא לחזור בה ממחילתה. משום שנוח יותר לבת לשהות אצל אמה, ולא בבית אשה אחרת.

[113] בברייתא בכתובות (קב ע"ב) מבואר, שבמקרה שהאב מת אין מניחים את בניו הקטנים ביד יורשיו, לפי שחוששים שמא יבואו חלילה לכלל רציחה כדי לזכות בחלקם שבירושה. אולם, הרמב"ם השמיט הלכה זו, ובטעם הדבר כתב בשו"ת מהרי"ט צהלון (החדשות סי' טז), שהואיל וקי"ל דלא נחשדו ישראל על הרציחה [ראה ע"ז כה ע"א] סבר הרמב"ם שאין הלכה כברייתא זו, וכן הוא להדיא באור זרוע (ח"א סי' תשמו), ובשו"ת מהר"י בירב (סי' יט), דמעשים בכל יום הוא דלא חיישינן להאי דינא, וכ"כ בשו"ת מים עמוקים (ח"ב סי' מ), ושו"ת פרח מטה אהרון (ח"א סי' קי). [אמנם, במקרה שידוע שיורשיו פרוצים בעבירות, כתב מהריט"ץ שם שאין להניח את בנו אצלם, משום שבכהאי גוונא יש לחוש יותר שמא יבואו לכלל רציחה].

אולם, בשו"ת המבי"ט (ח"א סי' קסה) כתב, דכיון שהרי"ף והרא"ש הביאו ברייתא זו להלכה, שפיר יש לחוש לדבריהם כנגד דעת הרמב"ם, וכ"כ בשו"ת מהר"ם פאדווה (סי' נג) ושו"ת מהרשד"ם (חו"מ סי' שח), וראה ס' בעי חיי (חו"מ סי' ריב) שכן הסכימו רוב הפוסקים. ולענין מה שהקשה המהריט"ץ דלא נחשדו ישראל על הרציחה, עי' ס' בעי חיי (שם סי' ריג) שכתב בשם אחיו, דאף שאין לחוש שיהרגוהו בידים, מכל מקום חוששים שמא יתרשלו מלדאוג לשמירת גופו, וכגון שיניחוהו בלא מזונות וכסות ראויים עד שיבוא לידי סכנה [וראה שם שדחה פירוש זה]. מיהו, באופן שאין לו אם, סבר המבי"ט שם דלכו"ע שרי להניחו ביד יורשיו, משום שצער רב הוא לו לחיות בין אנשים זרים, ואין ראוי להרחיקו מכל קרוביו משום חשש רחוק כל כך. אולם, מדברי המהר"ם פאדווה שם נראה דאף בכה"ג אין להניחו ביד יורשיו.

ומכל מקום יש לידע, שאין דין זה אמור אלא בבנים קטנים שאין בהם דעת כלל לשמר את עצמם, אבל קטנים היודעים לשמר עצמם מחורשי רעתם, הכל מודים שמותר להניחם בבית יורשיהם (ראה שו"ת מהר"ם פאדווה שם, ושו"ת רבי טיאה וויל סי' לא). כמו כן, אם הניח אחריו כמה יתומים, יש שהתירו להניחם בבית קרוביהם, דאין לחוש שיהרגו את כולם משום דאוושא מלתא (ראה שו"ת התשב"ץ ח"ג סו"ס קמד, וראה מש"כ ע"פ זה בס' משנה הלכות ע"ד הבה"ג הל' כתובות אות רנה).

במקרה שיורשי המת עשירים ואינם נזקקים לירושתו, יש סוברים שלכו"ע מותר להניחו אצלם (ראה כנסת הגדולה סי' פב הגה' הטור אות יב), ומטעם זה יש שהקלו בכך כשלא הניח אחריו ירושה (ראה ס' אור צדיקים, שו"ת הרמ"ה סי' רצ).

בשו"ת מים עמוקים שם מצדד, שבמקומות שעל פי חוקות העמים האם יורשת את בנה, אין חילוק בין האם ליורשיה, שהרי כמו כן יש לחוש שמא האם תהרוג את בנה כדי לזכות בירושתו, וע"ע מש"כ בכעין זה בשו"ת משפטי שמואל (קלעי, סי' צ).

לדינא, נראה פשוט דכיון שיש סוברים שאסור להניח את הבנים בבית יורשיהם, יש לחוש לדעה זו לכתחילה ולקבוע מקומם בבית האם, אא"כ יש סיבה מכרעת לנהוג להיפך. אלא שנחלקו אחרונים, באופן שקרוביהם של היתומים מתחייבים לזונם בחינם בלא להזדקק לירושתם, אם שומעין להם, או שאף במקרה זה מניחים אותם בבית האם אף שמפסידים הם בכך שתזון אותם מירושתם. בשו"ת מהריט"ץ (סי' רלב) מצדד לומר שבמקרה זה מוסרים אותם ליורשי האב, ואילו בשו"ת עבודת הגרשוני (סו"ס נב) נראה שנקט שאף בכהאי גוונא מקומם אצל אמם.

[114] בשו"ת מהרשד"ם (אבהע"ז סי' קכג) כתב, דאף שטובת הבת לדור בבית אמה, אין בכך כדי להתיר לאם להרחיק אותה מהאב ולהעלימה מעיניו, ולכן יש לאסור עליה לעקור דירתה למקום מרוחק יותר [ובפרט כאשר יש לבת או לבן נכסים באותה העיר, שהריחוק מהם עלול לגרום להם נזק, ובכהאי גוונא באלמנה נמי אסור, וכן נקט לדינא בשו"ת הרשב"ש סי' קטו, עיי"ש ודו"ק]. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שס), שו"ת תועפות ראם (סי' קיד), ושו"ת פרח מטה אהרן (ח"א סי' קי), ועיי"ש שהאריך בזה בטעמים וראיות.

אולם, בשו"ת מהר"י בן לב (כלל יא סי' נה) נקט בפשיטות, שמותר לאשה לצאת עם בתה לכל מקום שתרצה, ועיי"ש שהאריך בטעם הדבר, וכבר הובאו הדברים לעיל פרק יז דין ט [כמו כן כתב בכנסת הגדולה סי' פב הגה' הטור ס"ק לג בשם מהרש"ך ח"א סי' קפז, שכאשר הבנים קטנים ואינם בני ו' שנים מותר לאשה לעקור עמם לעיר אחרת, ונראה, שלדעתו דין זה נוהג גם בבת גדולה שמקומה אצל אמה, וכדברי המהר"י בן לב].

ומכל מקום יש לידע, שבמקרה שהאשה עקרה דירתה ונטלה עמה את בניה לעיר אחרת, כתבו אחרונים שלכו"ע אינה חייבת להשיבם לעירו של הבעל, ובפרט כאשר הדרכים בחזקת סכנה [ראה כנסת הגדולה סי' פב הגה' הטור ס"ק לב, בשם מהר"ם די בוטון סי' כד, ושו"ת דבר משה ח"א אבהע"ז סי' לד. וכן נראה בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' קכג, שכתב שהאם אסורה להוציא את ביתה לעיר אחרת משום סכנת הדרכים, דלפי"ז כ"ש שאין האב רשאי לתבוע שתשוב אליו לעירו]. אולם, ראה שו"ת יביע אומר (ח"ח אבהע"ז סי' כב) שיש מגדולי ספרד שחולקים וסוברים שאף באופן זה יש לכוף את האשה לשוב עם בניה למקומה הראשון.

[115] ס' קובץ תשובות להגרי"ש אלישיב (ח"א סי' קעד). דהנה, עיקר ראיתו של המהרשד"ם היא מהא דשנינו בשלהי כתובות: "הכל מעלין לירושלים ואין מוציאין, אחד אנשים אחד נשים", וסבר המהרשד"ם, שהלכה זו אינה מיוחדת לבני הזוג בדוקא, אלא אף בניהם זכאים לדור בארץ ואין האב או האם רשאים להוציאם משם. ומבאר הגריש"א, דהמהר"י בן לב מודה אף הוא שאין חילוק לענין דין זה בין האב והאם לבניהם, אלא שסבר, שהלכה זו אמורה לענין ארץ ישראל דוקא ומשום מצות ישיבתה, ואין ללמוד מכאן לשאר מקומות [ועיי"ש שמצא מקור לדבריו בשו"ת המבי"ט ח"א סי' קסה].

[116] שו"ת דבר משה (ח"א אבהע"ז סי' לד), ושו"ת משפט צדק (מלמד, ח"א סי' כג).

[117] ראה שו"ת הרדב"ז (ח"א סי' רסג, וסי' שס), וכן נראה בשו"ת מהר"י בן לב (ח"א סו"ס נה).

[118] שו"ת ציץ אליעזר (חט"ז סי' מד), ושו"ת יביע אומר (ח"ח אבהע"ז סי' כב). ובטעם הדבר כתבו שם, דאע"פ שהורו חכמים שהבת דרה אצל אמה, אין בכך כדי להפסיד את זכויותיו של האב, שהוא המצווה לחנכה לתורה ולמצוות כפי השקפתו ולפגוש בה כדרך העולם, ואף היא מצווה לכבדו כדין התורה. ומשום כך, אם אינה נוהגת עמו כדין ומסרבת לפגוש בו, אינו חייב במזונותיה.

וראיה לדברים הביאו מההלכה הנזכרת לעיל [דין נ] שהאם אינה רשאית ליטול את בתה ולעקור עמה לעיר אחרת ולהרחיקה בכך מן האב. דמכאן יש להוכיח, שאע"פ שמקום מגוריה אצל אמה אין בכך כדי למנוע מהאב לבקרה בכל עת שירצה, ובמקרה שהיא מונעת ממנו לראות את בתה, אין הוא חייב לספק לה את מזונותיה.

[119] בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' קכג) כתב, דלא אמרו דהבת אצל אמה אלא כשאמה קיימת, אולם לאחר מותה – האב קודם לכל אדם [ועיי"ש שדן, באופן שהבת כבר מצויה של סבתה – אם אמה – אם מוציאין אותה מידה להביאה אל אביה]. אך, אם נראה לדיין שיש סיבה מיוחדת להניח שיהיה נוח לבת יותר אצל סבתה – הדין עמה. לפי שקביעת מקום מגורי הילדים נעשית לפי תועלתם ונוחיותם ואין האב זכאי למנוע מהם תועלת מסוימת כדי שידורו בביתו [משום כך סבר, שאם לא נשא האב אשה בשנית, מן הראוי להותיר את בניו בבית אם אמם]. וכן כתבו שו"ת דרכי נועם (סי' כו, וראה שם שאם שכר האב אשה צנועה שתשב עמה בזמן שאינו מצוי בביתו, ודאי יודה הרדב"ז דהוא קודם לאם אמה, אף שלא נשא אשה), ושו"ת מהרשד"ם (חו"מ סי' שח), וכ"כ הבית יוסף (סי' פב) בשם התשב"ץ, והובאו הדברים ברמ"א (שם סעי' ז).

אולם, בשו"ת משפטי שמואל (קלעי סי' צ) כתב, דבאופן רגיל מקום הבת אצל אם אמה, כדי שתלמד ממנה את דרכי הצניעות ואורחות הנשים, אלא שאם יש סיבה מסוימת לכך שיהיה נוח לה יותר בבית אביה, ניתן להוציאה לשם. וראה שו"ת התשב"ץ (חוט המשולש טו א סי' לח), דאם הזקנה נשואה לאדם זר שאינו אביה של אם הקטנה, אין להניח לבת לדור עמה בביתה, דמסתמא לא יהיה לה נוח לאכול מלחמו של אדם זה שאינו מקרוביה.

[120] חלקת מחוקק (סי' פב ס"ק יא), וכן הסכים הבית שמואל שם (ס"ק יא).

[121] כן נראה פשוט ע"פ מש"נ לעיל מדברי החלקת מחוקק והמבי"ט.

[122] ערך לחם (סי' פב סעי' ז), ע"פ דברי השו"ע (חו"מ סי' ס סעי' ג), לענין המתחייב לזון את חבירו, דכיון שאינו ניזון על שולחנו חייב הוא ליתן לו מעות בדוקא [אא"כ הלה מתרצה לקבל ממנו פירות].

[123] ס' כנסת הגדולה (סי' פב הגה' בית יוסף ס"ק י), ע"פ משמעות דברי שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סי' לח), שו"ת מהר"ם פאדווה (סי' נג), שו"ת מהרש"ך (סי' קפו), ושו"ת משפט צדק (מלמד ח"א סי' כג).

[124] וראה שו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' רפט), שבנים הלומדים בישיבה נחשבים כסמוכים על שולחן אביהם, כיון שהוא משלם עבורם את שכר הלימוד, וכל צרכיהם שלא ניתנים להם בישיבה מוטלים עליו.

[125] ראה ב"מ (יב ע"א), רמב"ם (הל' גזילה ואבידה פי"ז הל' יג), טוש"ע (חו"מ סי' רע סעי' ב) לענין מציאה, וראה תוס' (ב"מ צב ע"ב ד"ה לא) דה"ה נמי לענין מעשה ידים, וכ"כ המאירי (ב"ק פז ע"ב), וכן פסק הרמ"א שם, והוסיף שכך הוא גם לענין מתנות שניתנו להם מיד אחר. וע"ע מש"כ בזה המהרש"א (שבועות יד ע"א ד"ה הקשה), ומחנה אפרים (הל' זכיה ומתנה סי' ב). [נפק"מ בכל זה לענין עירוב, אם יכול האב לזכות אותו לאחרים על ידם, ועי' בזה מש"כ התוס' ב"מ שם, טוש"ע או"ח סי' שסו סעי' י].

[126] בשו"ת ארבעה טורי אבן (סי' ט) דן, בדבר קטן שהיה אביו חייב מעות למלמד כשכר לימודו ולא שילם, ולימים מצא הקטן מציאה והביאה לבית רבו, אם רשאי המלמד לתפוס את המציאה [השייכת לאב] תמורת השכר שלא שולם לו. וכתב, שהואיל ודין זה שהאב נוטל את מציאת בנו, תקנת חכמים היא משום איבה, רשאי האב לומר "לא ניחא לי בתקנתא דרבנן", ועל ידי כך יזכה הבן במציאה זו ושוב אין רבו רשאי ליטלה. וכ"כ בס' שלום בית (להגרי"י גומבינר רבו של המג"א, סי' ע), על דבר בנותיו של ראובן שארגו בגד ושלחו אותו להמכר בשוק, ובא שמעון ותפסו בעבור חובו של ראובן אביהם. דאין ממש בתפיסה זו, לפי שהאב רשאי למחול לבנותיו על מעשה ידיהן וממילא נעשים הם שלהן.

כמו כן, כתב בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קו"א סי' רמח), שבמקרה שהבן הסמוך על שולחן אביו עוסק במסחר ולא ניחא לאביו לזכות בכל אשר לו, רשאי הוא לבטל זכותו באמירה זו, ושוב אין הוא יכול לחזור בו ממחילתו.

[127] בית יעקב (כתובות מז ע"א). וטעמו, משום שאם ירצה רשאי הוא אף למוכרה לאמה העבריה [אף שיש לפקפק ולומר דהתם שאני שהאדון מחוייב לקחתה לאישות לו או לבנו, ואין היא משועבדת לו למלאכה לבד כשורו וחמורו. וראה קובץ הערות (סי' לח ס"ק ז) שהקשה לפי זה, מדוע לא יזכה האב במציאת בתו מדאורייתא, מאי שנא ממציאת עבדו ושפחתו, ועי"ש מה שתירץ. וראה שו"ת מהר"א ששון (סי' קצט) שמצדד לומר דהלכה זו אינה אמורה רק בבת, אלא גם את בנו הקטן רשאי האב להשכיר למלאכה כדי שיוכל לקבל את מעשה ידיו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל