לתרומות לחץ כאן

נאמנות מסל"ת לענין יהדות והכשר לכהונה

בס"ד

שאלה:

נערה שהיתה רחוקה מחיי תורה והתגוררה בארה"ב, חיה בלא נישואין עם אדם שלא היה ידוע כיהודי. אולם, אירע פעם אחת ששח ואמר לה: "את יהודיה. וגם סבתא שלי [אם אמי] ואמה שלה היו יהודיות". הוא עצמו לא ידע כלל כי המשמעות של דבריו היא שהוא עצמו יהודי. כמו כן, כוונתו בדבריו אלו לא היתה לרצות אותה וכדומה, משום שבאותו הזמן לא היתה ליהדות כל משמעות לא לגביו ולא לגביה. עתה, חזרה הנערה בתשובה, והיא חפצה לבוא בקשרי שידוכים עם כהן. נשאלת השאלה, האם יש לסמוך על דבריו של אותו אדם שעמו חיה בעבר, ולהניח שהוא יהודי, וממילא ביאתו לא פסלה אותה מן הכהונה, או שמא אין לסמוך עליו, ויש לנקוט שהוא גוי, שביאתו פסלה אותה מן הכהונה.

תשובה:

תוכן העניינים:

א.       אם יש להסתמך על חזקת כשרותה של האשה, או שמא לא, משום ש"מעלה עשו ביוחסין". דברי הרעק"א שאין מעלה עשו ביוחסין במקום שכל האיסור הוא רק מצד "שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא".

ב.       נאמנות האדם שהוא יהודי מדין "מסיח לפי תומו". דין מסיח לפי תומו לענין איסור דאורייתא. מו"מ אם יש להקל בניד"ד משום שמסייע לזה חזקת כשרותה של האשה.

ג.        אם יש להאמין לדבריו שהוא יהודי, כשם שמאמינים לכל אדם הבא לפנינו ומעיד על עצמו שהוא יהודי. דברי האחרונים שרק מי שנוהג כיהודי נאמן בזה. מו"מ אם דין זה הוא כדי שתהיה לדבריו תוספת ראיה, או שהוא כדי שלא תהיה ריעותא בעדותו, ומשמעות דברי האחרונים בזה. יש לומר שמי שאינו יודע יהדות מהי, אינו נאמן כלל להעיד על עצמו שהוא יהודי.

א. האם יש לפוסלה משום "מעלה עשו ביוחסין"

א) הכלל הוא, שאשה שנבעלה ולא יודעים אם האדם שנבעלה לו כשר או פסול, למרות שהיא אומרת שהוא כשר, ויש לה חזקת כשרות לכהונה, אין סומכים על כך. זאת משום ש"מעלה עשו ביוחסין", כלומר, חכמים החמירו לענין כשרות לכהונה שלא לסמוך על החזקה בלבד, והצריכו גם שיהיו "תרי רובי" כשרים [כלומר, הכרעה של רוב כשרים משני צדדים. כגון שנבעלה במקום שרוב העוברים בו כשרים, וגם רוב אנשי העיר שממנה באו האנשים העוברים שם, כשרים אף הם] (כתובות יג.-יד.; שו"ע אבה"ע סי' ו סי"ז). לפי זה, אין להתיר נערה זו אפילו שיש לה חזקת כשרות לכהונה, משום שהרוב מורה שאותו אדם היה גוי ולא יהודי, ובודאי אין כאן "תרי רובי".

ב) אולם, יש לומר שכאן לא ינהג הכלל ש"מעלה עשו ביוחסין". שהרי בגמרא בכתובות (ט.) אמרו, שכאשר יש ספק על אשת כהן אם היא נבעלה תחת בעלה או נבעלה קודם שהיתה תחתיו [וכגון שהבעל אומר פתח פתוח מצאתי], אוסרים אותה לבעלה. התוס' הקשו (ד"ה לא), מדוע לא נעמיד אותה על חזקת כשרותה לכהונה [ועיי"ש מה שתירצו]. והקשה הרעק"א, היאך נעמיד אותה על חזקתה, והלא "מעלה עשו ביוחסין" שלא לסמוך על החזקה. ותירץ, שהואיל וכל האיסור על בעלה הוא מחמת שאמר פתח פתוח מצאתי, ואין כאן איסור מחמת עדות, אלא רק מחמת "שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא", על כן אין בזה "מעלה עשו ביוחסין".

לפי יסוד זה, יש לומר שגם כאן, הואיל וכל העדות על האיסור ידועה לנו רק מפיה, והאיסור בזה הוא רק מצד "שויא אנפשה", אם כן במקרה זה אין "מעלה עשו ביוחסין", ולכן אין להחמיר עליה, וניתן לסמוך על חזקת כשרותה.

ב. נאמנות מסל"ת באיסור תורה

א) אולם נראה שבמקרה שלפנינו, למרות שאין בו את החומרה של "מעלה עשו ביוחסין", עדיין אין להתירה. שהרי כל היסוד לומר שאותו אדם הוא יהודי, הוא על סמך דבריו, ויש לדון אם לדבריו אלו יש תוקף.

לכאורה, היסוד להאמין לאותו אדם שהוא יהודי, הוא מפני שאמר את הדברים כ"מסיח לפי תומו", ולא היתה לו כל כוונה לשקר בהם, ונאמנות של מסל"ת יש גם לגוי. אלא שההלכה היא, שגוי אינו נאמן במסל"ת לענין להתיר איסור תורה, וכאן המדובר לענין איסור כהונה שהוא מן התורה, ולכן אין להאמין במסל"ת לאדם שהוחזק כגוי [ועיין ש"ך יו"ד סי' צח ס"ק ב, שכתב שגוי נאמן במסל"ת במקום שהוא מירתת לשקר, ואפילו לענין איסור דאורייתא. ועיין בזה בביאור הגר"א שם ס"ק ב, ובפמ"ג שם. אולם כאן אין שייך היתר זה, שהרי אינו מירתת].

ב) אכן, היה מקום לומר, שאמנם אין נאמנות למסיח לפי תומו לענין איסור מן התורה, אולם כאן יש להקל, משום שאין הנידון על אותו אדם עצמו אם הוא יהודי או לא, שהרי הוא לא בא לפנינו ואין אנו יודעים כלל מיהו. וכל הנידון הוא לענין אותה נערה, אשר לה יש חזקת כשרות המסייעת לה. ואמנם החזקה לבדה אינה מספיקה וכנ"ל, משום שחכמים החמירו שלא לסמוך עליה, אולם בכל אופן בכהאי גוונא יתכן שיש לסמוך על מסיח לפי תומו, ואין כאן את החומרה של איסור תורה שאינו נאמן להתירו.

אך נראה שאין הדבר כן, שהלא כנגד חזקת כשרותה יש רוב גויים, המורה שאדם זה אינו יהודי. ורוב עדיף על חזקה. ולכן אין בכח חזקתה להחזיר את נאמנות המסיח לפי תומו.

ויתירה מזו, יתכן אף לומר שאפילו אם האיסור היה רק מדרבנן, גם לא היה מסל"ת נאמן, משום שיש רוב המורה שאותו אדם גוי הוא. אלא שיעויין בשב שמעתתא (שמעתתא ו פ"ז) שכתב שעד אחד נאמן נגד רובא דאיתא קמן, וכאן הרוב גויים הוא רוב דאיתא קמן, ולכן אין בכח הרוב לבטל את נאמנותו.

ג. נאמנות אדם האומר שהוא יהודי

א) אולם יש לדון בדבר מצד אחר, שהרי כל אדם הבא לפנינו ואומר שהוא יהודי, מאמינים לו, וכמו שכתבו התוס' ביבמות (מז.): "דרוב הבאים לפנינו בתורת יהדות – ישראל הם". ומכיון שכך, אף אילו היה בא אותו אדם לפנינו ומעיד על עצמו שהוא יהודי – היינו מאמינים לו. וא"כ יש להאמינו גם במה שאמר לפי תומו שהוא יהודי.

אמנם, כבר כתב הגר"ח מוולאז'ין (חוט המשולש סי' ה), שדין זה שמאמינים למי שאומר שהוא יהודי, הוא רק באופן שהוא גם מתנהג כיהודי, ומדבר בשפת היהודים [אידיש], אולם מי שאינו מתנהג כיהודי ואינו מדבר כיהודי, אין לנו להסתמך על מה שאומר שהוא יהודי. ולדבריו, בניד"ד ודאי אין להאמינו.

ב) אלא שיש להסתפק בכוונת הגר"ח, אם דעתו שכדי שתהיה לו נאמנות צריכים אנו לתוספת ראיה שהוא יהודי בזה שהוא נוהג כיהודי, או שמא גם כשאינו מתנהג כיהודי לא חסר בנאמנותו, אלא שאם רואים אנו שאינו נוהג כיהודי, יש ריעותא בנאמנותו וחוששים שהוא משקר, ועל כן אין מאמינים לו. אם נאמר שכוונת הגר"ח היא שכאשר אינו נוהג כיהודי יש ריעותא בעדותו, יש לומר שבניד"ד שהוא מסיח לפי תומו, אין ריעותא בנאמנותו, והוא יהיה נאמן.

אולם מדברי המרכבת המשנה (פי"ג מאיסו"ב ה"י), נראה שצריך שיתנהג כיהודי משום שבכך יש תוספת ראיה לעדותו, וז"ל: "בזמן הזה דידם תקיפה, אע"ג דמדינא חשיב חזקה כשבא מלובש בבגדי ישראל ונוהג במצוות כישראל, ובדין לומר דהפה שאסר הוא הפה שהתיר [והיינו לענין להאמינו שהתגייר במיגו של יהודי אני] וכו'". ומבואר בדבריו, שהתנהגותו כישראל, היא ראיה לדבריו שהוא יהודי, ולא רק מונעת ריעותא מדבריו.

גם בשו"ת היכל יצחק (אבה"ע סי' יז) נראה שצריכים שיתנהג כישראל כדי שתהיה ראיה לדבריו, וז"ל: "ומובן מאליו, שלא שייך כאן הדין שכל הבא מרחוק ואומר ישראל אני הוא נאמן, שהרי זו הוחזקה באב נכרי על כל פנים, וכבר יש ריעותא גדולה. וגם לא הכל מודים בדין הנ"ל, כמבואר בטור ושו"ע יו"ד רס"ח, ובסמ"ג לאוין קט"ז, ובתוס' יבמות מז. ופסחים ג: וברמב"ם הלכות איסורי ביאה פ"ב ה"ה. ואמנם יש להתבונן מה טעם נאמן הבא ממקום רחוק ואומר ישראל אני בלי שום ראיה, איך הוא נאמן להעיד על עצמו וכו'. ואפשר שכוונת הראשונים ז"ל, כשבא אדם לפנינו ודעתנו מתישבת עלינו שהוא ישראל, שיודע דרכי היהודים וכו' וניכר מתוכו, אלא שאעפ"כ יש להסתפק שמא למד דרכי היהודים וגודל ביניהם והוא עצמו גוי, ההכרה שלנו היא כסימנים, ובצירוף הסברא של מילתא דעבידא לאיגלויי, אף שלעצמה אינה מספיקה, אנו מחזיקים אותו לישראל גמור". ולפי זה, כל שלא נוהג כישראל, הגם שאין בדבריו כל ריעותא, אינו נאמן שיהודי הוא.

[אולם יש להעיר, שלענין שאינו מכיר את לשון היהודים, דעת החזו"א (אבה"ע סי' קיז ס"ק ח) שאין בזה ריעותא, וז"ל: "אבל אי אפשר לכלול כללא בזה, דהרבה יהודים שכיחים בשפה אחרת אם הן יחידים ונטמעין או רבים, ורוב הבאין בתורת יהדות ישראל הם בכל לשון".]

ג) סברא נוספת לכך שאין להאמין בניד"ד לאותו אדם שאמר שיהודי הוא, שמדברי הראשונים והפוסקים נראה, שכדי שנאמין לאדם שאומר כי הוא יהודי, צריך שלכל הפחות ידע אותו אדם יהדות מהי, ויבין מדוע הוא יהודי, ומהי משמעות הדבר. אולם אם אינו יודע כלום, ועבורו היהדות היא דבר ללא משמעות, הלא יש מקום גדול לומר שהוא טועה, ולא שייך לומר כאן שהוא בכלל "רוב הבאים לפנינו בתורת ישראל יהודים הם", שהרי רוב זה הוא רוב של סברא [וכעין רובא דליתא קמן], ובמקרה כזה אין כל סברא שהוא אכן בא לפנינו בתורת ישראל, וכן נראה מדברי האגרות משה (אבה"ע ח"א סי' ו).

ד) העולה מכל האמור, כי אין נאמנות לאדם זה שאמר כי סבתו יהודיה, כפי שיש נאמנות לאדם שמעיד על עצמו שהוא יהודי, משום שאדם זה אינו יודע כלל יהדות מהי. ועל כן לא נותר לנו אלא להאמינו משום עדות של מסיח לפי תומו. וכאמור לעיל, גם בתורת עדות של מסל"ת אין להאמינו, משום שמסל"ת אינו נאמן לענין איסור דאורייתא.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל