שאלה:
אשה לא מצאה בבית את קופסת התכשיטים שלה, שהיו מבוטחים בביטוח של "כל הסיכונים", הגישה תביעה לביטוח, ולאחר 30 יום קיבלה את דמי הביטוח, כפי תנאי הפוליסה. לאחר חמש שנים מצאה את התכשיטים בתוך ערימת סמרטוטים בבית, ונזכרה שטמנה אותם בעצמה שם, והדבר נשכח ממנה. האם עליה להחזיר לחברת הביטוח, את הכסף שקיבלה עבור התכשיט?
תשובה:
אינה צריכה ליידע את חברת הביטוח, ויכולה לשמור ברשותה את הכסף.
הסבר ומקורות:
א. בדקנו בפוליסה, האם יש סעיף העוסק במקרה שבו נמצא התכשיט לאחר שקיבלו מהביטוח את תמורתם, ומצאנו שאומנם ביחס לתביעה על גניבה יש סעיף מפורש, שאם נמצא רכוש גנוב לאחר שקיבלו תמורתו דמי ביטוח, שייך הרכוש הגנוב לחברת הביטוח, אבל ביחס לאבידה אין סעיף כזה. כיון שכך, הרי שמשמעות ההסכם עם חברת הביטוח לפי תנאי הפוליסה הינה, שאם יאבד רכוש למבטח, ולא ימצא תוך 30 יום, תשלם חברת הביטוח את תמורתו, וכיון שחברת הביטוח לא מצאה להתנות זאת במפורש, הרכוש האבוד אינו עובר לרשותה, וגם לא יצטרכו להחזיר את הכסף לביטוח.
ב. אבל בנדון דידן לכאורה יש מקום לטעון, שכיון שהתכשיטים נמצאו בבית, אם כן התברר שמעולם לא נאבדו, וא"כ התביעה הוגשה בטעות, וצריך להחזיר את הכסף.
ולכאורה יש ראיה לזה, דהנה בטעם הדבר שאין המוצא קונה ביאוש, כשבאה האבידה לידו לפני יאוש, כתב הרמב"ן (במלחמות י"ד ע"ב בנד'): "היכא שנטלה בתורת אבידה ולא על מנת לגוזלה קודם יאוש, אי אפשר לקנותו ביאוש, מפני שידו כיד הבעלים, ושומר שכר שלהם הוא, הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש, הואיל וישנה ברשות הבעלים". וכ"כ הריטב"א (בב"מ שם), ומבאר לפ"ז הלשון – "באיסורא אתא לידיה": "לאו באיסורא ממש, שהרי לא נתכוין לגזול, וחייב הוא ליטלו, כיון שיש בו סימן, אלא בשעת איסור קאמרינן. כלומר, דכי אתי לידיה, ברשות בעלים קיימא, וכנוטל מידם".
ובנתיבוה"מ (שם ס"ק א') ביאר את כוונת הרמב"ן: "דכמו דגזילה מיקרי אינו ברשותו, כמו כן אבידה. אמנם דוקא כשהיא מונחת במקום שאינו משתמר, דהוי כהפקר לכל עובר ושב, מיקרי האבידה שכבר יצאה מרשותו ומהני בה יאוש, אבל כשהיא במקום המשתמר, מיקרי ברשותו ולא מהני בה היאוש. דלא ריבתה רחמנא יאוש, רק גבי אבידה, וזו לאו שמה אבידה, כמבואר בסימן ר"ס [סעיף י' בהג"ה], דכשמונחת במקום המשתמר לאו שמה אבידה. משום הכי כתב הרמב"ן באבידה כשנטלה ע"מ להחזירה, כיון דהוא שומר של הבעלים, לא מהני יאוש. והוא מהאי טעמא, דכיון דמונחת במקום המשתמר של הבעלים, הרי לא יצאה מרשותו. ולפ"ז כשמונחת האבידה במקום המשתמר, הוי כחצירו, ולא גרע משלוחו, והוי כאילו שלוחו משמרה, ולאו שמה אבידה, ולא מהני יאוש". ואם כן, התכשיטים לא היו מעולם אבודים, והכסף התקבל עבורם בטעות.
ג. אבל האמת שאין להתחשב בנושא זה כלל בלשון "אבידה" בתורה, אלא בלשון בני אדם, שהרי עלינו לברר למה התכוונו המבטח וחברת הביטוח בהסכם שביניהם. ולענ"ד קשה לקבוע בזה מסמרות, האם בלשון בני אדם נחשב מצב כזה שהחפץ נמצא בבית ואי אפשר למוצאו, לאבידה, והדבר עומד בספק.
וכיון שכן, יש לדון בזה דין "יד בעל השטר על התחתונה", וכמש"כ בשו"ע (חו"מ סי' מ"ב סעי' ה' וז'): "אם היה כתוב בו: מאה שהם מאתים, או מאתים שהם מאה, אינו גובה אלא מאה, שהוא הפחות שבשניהם, דיד בעל השטר על התחתונה. כתוב מלמעלה קפל, ומלמטה ספל, חוששים שמא זבוב הסיר רגל הקוף ונעשה סמ"ך, ואינו גובה אלא קפל. וכן כל כיוצא בזה, שיד בעל השטר על התחתונה.
וכבר כתב בשו"ע (שם סעי' ח') ע"פ הרי"ף והג"מ: "בכל הני דאמרינן לעיל שיד בעל השטר על התחתונה, אי תפס מטלטלים, לא מפקינן מיניה". וא"כ בנ"ד שהכסף ביד המבטח, אינו צריך ליידע את חברת הביטוח, ויכול לשמור ברשותו את הכסף.
נכתב ע"י הרב אברהם צבי הכהן
רב קהל חסידים שיכון ה' בני ברק
חבר בד"ץ קהילות יעקב – בני ברק
בראשות הגאון רבי יעקב מאיר שטרן שליט"א
טלפון להזמנת תור לדיונים בבית הדין: 0504109303
