לתרומות לחץ כאן

חיוב כתובה כאשר שני בני הזוג אינם שומרי תורה ומצוות

שאלה: זוג שנישאו זה לזה על דעת זה שהאשה תלך ללא כיסוי ראש או בלבוש חשוף שאינו תואם את ההלכה, והבעל והאשה סברו וקבלו זאת עוד קודם נישואיהם וכן במשך שנות נישואיהם. וכן יש לשאול בזוגות חילונים שהאשה אינה הולכת למקווה, והבעל יודע זאת וממשיך לחיות עמה. כיצד הדין אם לאחר זמן הבעל והאשה מתגרשים זה מזה, והאשה תובעת כתובתה, והבעל טוען לא מגיע לך כתובה כיוון שהאשה לא שמרה את גדרי ההלכה, ואילו האשה טוענת לעומתו: אני מודה בדבר, אבל הרי גם אתה סברת וקבלת והמשכת לחיות עמי! או שיש עדים וראיות ברורות לכך שהאשה לא הלכה למקווה-  האם יש לאשה זכות לגבות כתובתה?

ראשי פרקים

א.סוגיות הגמרא והראשונים.

ב. פסקי האחרונים בסוגיא זו.

ג. דין בעל ואשה ששניהם עוברים על החרם- האם יש לאשה כתובה.

ד. הנושא אשה מחייבי לאוין או איסור שניות לעריות- האם יש לה כתובה?

*  *  *

סוגיות הגמרא והראשונים

א. במסכת כתובות דף עב',ע"א איתא: ואלו יוצאות שלא בכתובה, העוברת על דת משה ויהודית, ואיזו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה, ולא קוצה לה חלה, ונודרת ואינה מקיימת, ואיזוהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם. ובגמ' שאלו בדין משמשתו נידה, היכי דמי? אי דידע בה נפרוש, אי דלא ידע נסמך עילוה וכו', לא צריכא דאמרה ליה פלוני חכם טיהר לי את הדם ואזל שיילה ואשתכח שיקרא אי נמי שהוחזקה נידה בשכנותיה שבעלה לוקה עליה משום נידה.ע"כ. וכיוצא בזה שאלה הגמ' שם גם בדין מאכילתו שאינו מעושר ולא קוצה לה חלה, וביאר רש"י: מנא ידע- מי אמר לו אחרי כן שהוא בא להוציאה, הוחזקה נידה בשכנותיה- שראוה לובשת בגדי נידות ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה.

וכן הרמב"ם הלכות אישות פרק כד' הלכה יא',טז' כתב: ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת משה, יוצאה בשוק ושיער ראשה גלוי, או שנודרת או נשבעת ואינה מקיימת או ששמשה מיטתה והיא נידה או שאינה קוצה לה חלה וכו', והיאך יוודע דבר זה כגון שאמרה לו פירות אלו פלוני כהן תקנם לי, ועיסה זו פלוני הפריש לי חלתה ופלוני החכם טיהר לי את הכתם ואחר שאכל או בא עליה שאל אותו פלוני ואמר לא היו דברים מעולם וכו', עוברת על דת משה או דת יהודית וכן זו שעשת דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא, ואע"פ שלא הוציא אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה.ע"כ. וכתב שם הרא"ש בפרק המדיר אות ט': האי העוברת על דת משה ויהודית אין לה כתובה היינו בדבר שהיא מכשילתו, כי הנך דמתניתין וכיוצא בהם, כגון שהאכילתו חלב או דם וכן נודרת ואינה מקיימת בשביל בניו, אבל אם הייתה עוברת בשאר עבירות כגון שהיא עצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובתה, ודת יהודית משום חציפותא ומשום חשד זנות הוא דמפסדה. וכ"כ המאירי כתובות שם: צריך שתדע שלא נאמר בעוברת על דת משה שאיבדה כתובתה אלא כשהיא מכשלת את בעלה בהם או בדברים שגורמת לבעלה בעברתה מכשול או תקלה, הא כל שעברה לעצמה במצוות שאין לבעל בעברתה מכשול או תקלה לא איבדה כתובתה, וכ"כ המשנה למלך הל' סוטה פ"ב ה"א, וכך פסק השו"ע אב"ע בסימן קטו', והדברים מבוארים באריכות בב"י ובנושאי כליו של השו"ע שם. וכתב שם הח"מ ס"ק יט': בדין עוברת על דת נראה אם אין מוציא אותה והיא מתנהגת מכאן ואילך בדרכי הצנועות וחזרה ממעשיה הראשונים, אסור לדור עמה בלא כתובה וצריך לכתוב לה כתובה אחרת, דכתובה ראשונה נמחל שיעבודה בשעה שעברה על התראתו. וכ"כ הב"ש ס"ק יט' והוסיף דאין כתובתה אלא מנה[1]. ומדברי הח"מ והב"ש יש ללמוד  שזוג חילוני שחזר בתשובה צריך לכתוב כתובה חדשה, דיש פוסקים שאומרים שברגיל בכך אין צריך התראה עיין ט"ז ס"ק ז' וב"ש ס"ק יז', ושוב אחרי שעלה בדעתי לומר כן ראיתי שכבר כתב כן בשו"ת יבי"א ח"ג אב"ע סימן כא' אות ט'. אבל בשו"ת אבני נזר אב"ע ח"א סימן לח' אות כב' כתב: ואם תשאר תחתיו הנה דעת הח"מ והב"ש שצריך לכתוב כתובה מחדש, ולי לא נראה כן כמו שכתבתי בגליון.

ולכאורה משמע מלשון הגמ' ושאר הראשונים שכל שידוע שהאשה עברה על דת משה ויהודית, הפסידה כתובתה אף שגם הבעל חוטא בזה, דהא מילתא פסיקתא קתני, ובפרט בדבר שמכשילתו באיסור כרת שאינה שומרת את דיני טהרת המשפחה ואינה טובלת במקווה, והבעל אוכל על פיה ובועל את הנידה, בזה לא תקנו לה כתובה, וכמו שכתב הרמב"ם שאלו הפרוצות אין להם תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וכ"כ המאירי שם: עוברת על דת משה ויהודית אין כופין אותו להוציא, אלא שאם רצה להוציא מוציא בלא כתובה, ואף בשאינו מוציא אע"פ שנדנוד איסור בדבר, שוהה עמה בלא כתובה, שלא החמירו בכתובה אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וזו קלה היא וקלה תהא, וכן הטור בסימן קטו' הביא את לשון הרמב"ם הנ"ל. אבל יש לדקדק בלשון הגמ' שהבאתי לעיל, אי דידע נפרוש וכו', הרי שחפשה הגמ' דרך להסביר לנו באיזה מקרה האשה יוצאה בלא כתובה, ותרצה בכמה אופנים, ומדוע לא תירצה הגמ' באופן שהבעל והאשה מודים בדבר ששניהם אינם שומרים את מצוות הנידה, ומדלא תרצה הגמ' כך משמע שבעל ואשה שאינם שומרים כאחד על מצוות הנידה יש לאשה כתובה, ומשמע מכאן דאם גם הוא עובר כמותה על דת ומשמש עמה בנידתה בידיעתו והיא והוא מודים בדבר אינה יוצאה שלא בכתובה, וכן דייק הקובץ שיעורים על מסכת כתובות אות רלג' מלשון הגמ' הנ"ל, ונדחק בזה ואביא לשונו לקמן, וכן יש לדקדק בלשון הרמב"ם שהבאתי לעיל שכתב: והאיך יוודע דבר זה וכו',  ויש לדחות על פי דברי הריטב"א שם שכתב דלא מסתברא לן לאוקמי כשהיא מודה ברשעותה, דמילתא דלא שכיחא היא. וכיוצא בזה כתב המאירי שם: ואם כן אפשר לפרש מאכילתו שאינו מעושר ושהודית לו בכך, אלא מתוך שאין דרך נשים להודות לבעליהן מה שהחטיאום הוצרך בגמרא לתרצה בדרך אחרת.ע"כ. והכי נמי אין דרך הבעל והאשה להודות שהם חוטאים, ועוד י"ל לענ"ד דפשיטא לה לגמ' שאם הבעל והאשה עוברים על דת אין לאשה כתובה, דלא תקנו חכמים כתובה לאשה אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והכא כיוון ששניהם עוברים על דת ומכשילים זה את זה בביאתם, אין לאשה כתובה, דאדרבה תהא קלה בעיניו להוציאה, שכל תקנות חז"ל נועדו להולך בדרך חז"ל, ולא למי שאינו הולך בדרך חז"ל, "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", וכן ראיה מרמ"א ח"מ סימן צט' סעיף ח': כל מי שבא להפקיע תקנת חכמים בערמה ובתחבולה וכל שכן לגזול את חבירו חייבים חכמי הדור לבטל כוונתו.ע"כ.  וכן הובא לשון זה בטור שם ביתר אריכות, ואציין כאן רק את המקורות שתקנות חכמים אינם מיועדות למי שנהג שלא כהוגן: רמ"א ח"מ רלה' סעיף א' וגר"א שם ס"ק ה', שו"ע ח"מ רעח' סעיף י' וסמ"ע שם, רמ"א ח"מ רט' סעיף ו', רמ"א ח"מ סימן תג' סעיף ב', שו"ע ח"מ סימן רכז' סעיפים י',יא' ועוד.

והריטב"א בחידושיו לגמרא כתובות שם כתב: העוברת על דת משה ויהודית, פירוש ואפילו לא עברה אלא פעם אחת כיוון שהתרה בה וכו', והרמב"ם כתב שהעוברת על דת יהודית אפילו הבעל רוצה לקיימה הפסידה כתובתה, דמה טעם תקנו חכמים כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וכיוון שהיא פרוצה ניחא לן שתהא קלה בעיניו להוציאה, ורוב רז"ל חולקין עליו בזה.ע"כ. ולכאורה דעת הריטב"א ורבותיו שאם האשה עוברת על דת ורוצה הבעל לקיימה יש לה כתובה, ולפי זה זוג שאינו שומר תורה ומצוות יש לאשה כתובה, וכן נראה מהמשך דברי הריטב"א שכתב: דעל כרחין הכי קאמר, כיוון שכבר אכל וסמך עליה כדינו, מנא ידע, שהרי אין לו לחקור אחריה כי היא נאמנת לו, ולא עוד אלא שאילו היה הדין נותן שלא יהא מאמינה, "לא היה לנו להפסידה בכתובה", דאדרבה הוא עשה שלא כדין שאכל על פיה, ומימר אמרה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין.ע"כ. ומשמע שאם הודיעה לו האשה שזהו מאכל איסור ואכל הבעל על פיה, אין לנו לקונסה בכתובתה, כיוון שגם הבעל לא איכפת לו לאכול איסור, אלא שיש לחלק בדברי הריטב"א שדווקא מי שיוצאה וראשה פרוע ורוצה הבעל לקיימה יש לה כתובה, כיוון שסבר וקבל ואין הבעל בעצמו עושה איסור כאשר הוא משמש עם אשתו, וכן במאכילתו מאכלות אסורות וידע הבעל ואכל אף הוא, אין לנו להפסידה כתובתה, כיוון שהבעל סבר וקבל ואין הבעל עושה איסור בשימושו עמה, כל זמן שהאשה שומרת על מצוות נידה כדת. אבל באשה שאינה שומרת כלל את מצוות נידה ואינה הולכת למקווה כלל, כיוון שהיא מכשילה את עצמה ובעלה עמה, אף הריטב"א מודה שאין לנו לתקן לה כתובה, כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה, ולא יכשלו הוא והיא באיסור כרת.

ובתשובות הרמב"ם (פאר הדור סימן קיט') כתב: אם הטעית את בעלה ושמשתו נידה, או שרמתה לבעלה איני טובלת ואם רצונך בי בלא טבילה הרי אני מוכנת, ולא מנעה את עצמה מלשמש, הרי אלו הרשעות עוברות על דת משה וכו', ואם בא לגרשה ובעלה אומר השבעי לי שטבלת לנידותך, והיא אינה משגחת לזה, ומעזת פניה באומרה הלא אתה הרשיתני לשמשך בלא טבילה, ולמה חזרת בך. ולכן הדין בזה הוא שאם יודה הבעל שהוא הרשה אותה, אז מחרימין אותו וקונסין אותו כשיעור הכתובה, ולא שתטול זאת הזונה המרשעת כתובה, דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב.ע"כ. וכן בשו"ת הרדב"ז ח"א סימן צ' נשאל בדין אשה שלא הייתה טובלת לנדתה ובעלה יודע ושותק ובא לגרשה אם יש לה כתובה או לא, והשיב דבר זה נשאל מלפני הרמב"ם והשיב שאין לה כתובה כלל, והטעם הוא לפי דעתו כדי שלא יהא חוטא נשכר, ואע"פ שגם הוא חוטא נשכר שנפטר מלפרוע כתובתה, מניעת פריעת הכתובה לא נקרא שכר כיוון שלא קבל ממנה כלום, ומ"מ אם יש לה בלאות (נדונייא או נצ"ב) חייב לפרוע אותם וכו', וראוי לבית הדין ליסר אותם כפי הזמן בגופם או בממונם, וראוי לקחת המאוחר (כתובה) ולתת אותו לעניים דרך קנס כדי שלא יהא חוטא נשכר גם הוא, וכן ראוי לדון. וכן הובאו תשובות הרמב"ם והרדב"ז בפת"ש אב"ע סימן קטו' סס"ק ד', ובשו"ת יבי"א ח"ג אב"ע סימן כא' אות ב' [ומה שכתב היבי"א שם אות יט' שהפת"ש לא סיימוה קמייהו תשובות הרמב"ם והרדב"ז, לא דק, דבאמת הפת"ש אכן הביא את תשובות הרמב"ם והרדב"ז בסוף דבריו, אמנם באמת יש להעיר על המאספים לכל המחנות הכנה"ג והמהריק"ש בערך לחם על סימן קטו' שלא הביאו את דברי הרמב"ם והרדב"ז, וכן יש להעיר על שאר האחרונים שהובאו במאמר זה שלא הביאו את דברי הרמב"ם והרדב"ז, אכן הקובץ שיעורים והבית מאיר הביאו את תשובת הרמב"ם].

 ומבואר שלדעת הרמב"ם והרדב"ז אם הבעל והאשה עוברים על דת ומשמשים  בזמן שהאשה טמאה, אין לאשה כתובה, ולענ"ד אזיל הרמב"ם למה שכתב בחיבורו דבפרוצה תהא קלה בעיניו להוציאה, ומ"מ גובים את הכתובה מן הבעל דרך קנס ונותנים אותו לעניים, ולפי זה בזה"ז שאין כח בית הדין יפה אלא לגבות כתובה מן הבעל וליתן ליד האשה, אבל אין כח בית הדין יפה לגבות את הכתובה מן הבעל ולתת ביד העניים, חזר הדין שאין לאשה כתובה כיוון שאשה עוברת על דת.

פסקי האחרונים בסוגיא זו

ב. ובשו"ת נוב"י תנינא אב"ע סימן כו' כתב בדין אשה שהכשילה את בעלה באיסור נידה וכו', ואח"כ באה לבית הדין ואמרה כי גם בעלה בזדון עשה כי ידע כי לא טהורה היא ולא העלימה טומאתה ממנו וכו', אמנם כל זה לעניין כתובה, אבל לעניין שיהיה מצווה לגרשה א"צ התראה היכא שכבר הכשלתו ומצוה לגרשה אף שלא התרה בה כלל, במה דליכא למיתלי בשגגה. ולכן יכול הבעל לגרשה בעל כורחה, ואם יש לו לשלם הכתובה "חייב לשלם לה הכתובה אחר שתשבע שהבעל ידע מטומאתה", ואם אין לו לשלם תשאר הכתובה חוב עליו, אבל אינה יכולה לעכב הגירושין עבור פרעון הכתובה.ע"כ. וכן בשו"ת פנים מאירות ח"ב סימן יב' כתב בנידון בעל שטען על אשתו ששמשתו נידה, והיא הודתה בזה אלא שטענה שנעשה בידיעתו, ופסק שישבע הבעל שלא ידע והיא הכשילתו ויגרשנה בלא כתובה.ע"כ. וכן הובאו דבריו בבית מאיר על סימן צו' סעיף יב', ופלפל בדבריו וכתב שחכם אחד השיב עליו שהיה הדין נותן שתטול בלא שבועה וכו'. וכן הובאו דברי הנוב"י, פנים מאירות והבית מאיר בפתחי תשובה בסימן קטו' ס"ק ג' ופלפל בדבריהם, והוסיף עוד הפת"ש שבתשובת מהר"י הלוי אחי הט"ז סימן לט' כתב שלא תוכל האשה לטעון כלפי בעלה שאף הוא שמש עמה בנידתה אא"כ תביא עדים לדבריה וכו'. ומבואר מדברי האחרונים הנ"ל שאם הבעל מודה ששכב עמה בנידתה יש לה כתובה, כיוון שגם הוא עובר על דת. אבל בהגהות על הבית מאיר בסימן צו' [נכתב על ידי הבית מאיר עצמו, הודפס בשו"ע אב"ע מהדורת ראש פינה] הביא את תשובת הרמב"ם שאם הודה הבעל ששכב עמה בנידתה, מחרימין אותו וקונסין אותו כמו הכתובה, ולא שתטול זאת הזונה כתובה וכו', ואם יכפור ויאמר שקר טוענת, מחרימין סתם בפניו על מי שביטל טבילה מדעתו ועונה אמן ואחר כך תצא בלא כתובה. וכן הפת"ש בסוף דבריו הביא את תשובות הרמב"ם והרדב"ז.

 ובקובץ שיעורים על מסכת כתובות אותיות רלב', רלג' הביא את דברי הרא"ש שהבאתי לעיל שהאשה מפסידה כתובה מפני שמכשילתו וכו', ולפי זה אם גם הוא עובר כמותה אינה מפסדת כתובתה, וכן הוא להדיא במרדכי והגהות אשרי בשם מהר"ם, וכן משמע מפירכת הגמ' אי דידע נפרוש, אבל בשו"ת הרמב"ם כתב בדין אשה שלא הייתה טובלת לנידתה ובעלה יודע ושותק ובא לגרשה אין לה כתובה, כדי שלא יהא חוטא נשכר, ואע"פ שגם הוא חוטא נשכר, מניעת פריעת הכתובה לא נקרא שכר כיוון שלא קבל ממנה כלום, וצ"ע.

ובשו"ת דובב מישרים ח"א סימן קכד' כתב בעניין בעל שרוצה לגרש את אשתו בעל כורחה כיוון שעוברת על דת, והכל יודעים שגם הבעל אינו מקפיד על זה, ואך תואנה הוא מבקש, והאשה מבטיחה להתנהג מכן ואילך בצניעות וכו', וכתב כיוון שמבטיחה האשה שרוצה להתנהג בצניעות, ועוד שרוב הנשים מכסות את רוב הראש בכובע וכו', ומכיוון שהבעל רוצה להיות נבל ברשות התורה, אין בכח הבעל לגרשה בעל כרחה וכו'.ע"כ. ומשמע נמי דיש לה כתובה.

ובשו"ת אגרות משה אב"ע ח"א סימן קיד' כתב בדין אשה שאינה רוצה לכסות ראשה בזה"ז, שבעוונותינו המרובים רוב הנשים אף משומרי תורה מזלזלין בזה אם מחוייב לגרשה, הנה בזה"ז שאין מגרשין בעל כורחה, אין זה נוגע למעשה דבשביל זה לא נתיר לגרש בעל כרחה ולא לישא אחרת, וממילא אין זה נוגע גם לעניין כתובה דהא יצטרך הבעל ליתן לה כל כך מעות עד שתתרצה לקבל הגט. ובגוף הדבר כיוון שבזה"ז אין להחשיבה פרוצה בזה כיוון שהרבה מזלזלות בזה אין להפסידה כתובתה, ואם ידע הבעל מתחילה כשנשאה שאינה רוצה לכסות השיער ומ"מ נשאה וכתב לה כתובה, אף אם היה זה בזמן שרוב הנשים היו מכסות שערן כדין נמי היה צריך ליתן לה כתובה כיוון שידע ונתרצה ונתחייב לה הכתובה. ודין הכתובה הוא רק כשלא ידע שחשב שתתנהג ככל בנות ישראל הכשרות ולבסוף לא רצתה או שלאחר זמן קלקלה מעשיה בזה ואינה רוצה שוב לכסות לכסות שערה בזה אמרו שיוצאה בלא כתובה. ובזה"ז אם לא אמרה לו קודם הקידושין שתכסה ראשה לא היה יכול לסמוך על חזקת כשרותה שתכסה ראשה, והוי זה כידע ונתרצה שאין זה שייך כלל לדון להפסידה כתובתה.

ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ז  סימן מח' (קונטרס אורחות המשפטים פרק ג' אות ד') כתב בדין בעל שמצא תואנה על אשתו שהולכת פרועת ראש והוא בעצמו לא היה מנוקה מעוונות יותר חמורים, כגון: חילול שבת, גילוח בתער, אינו מניח תפילין וכו', ופסקתי שאף שברור הדבר שהאשה ביציאתה לשוק וראשה פרוע חוטאת בזה נגד הדין ונגד בעלה שדורש שלא תעשה זאת, והאשה עוברת על דת וכו', אבל דנתי דבהיות שגם הבעל עובר בזדון על כמה עבירות חמורות בתורה, ובולט הדבר כי עילה מצא להפטר על ידי כך מאשתו, המסוכסך עמה בעניינים אחרים ולהפסידה כתובתה, לכן יש מקום גדול שלא להפסידה כתובתה, וכן ראיה לדבר מדברי שו"ע ח"מ סימן שצג' סעיף ג': מעשה באשה אחת שנכנסה בבית שכנתה ללוש ולאפות והניחוה ונתעלמו כדי שלא יביטו בה בזרועותיה המגולות בעת לישתה ואפייתה, ובא עז של בעל הבית ואכל הבצק ומת וחייבו חכמים את האשה לשלם את דמיו של העז, וכתב שם הטורי זהב בשם רש"ל: בעוונותינו המרובים במדינות הללו פולין ואשכנז אין חוששין לזה לא אנשים [מלהסתכל בזרועות מגולות של אשה] ולא נשים ואפילו בלא אפיה מגלים זרועותיהם, ואי אתא דינא כהאי גוונא פשיטא שהאשה פטורה, ואי טען בעל הבית שמשום צניעות הלך, נאמן בשבועת היסת, ואם נראה בעיני הדיין דלא מוחזק בכך להיות בודל עיניו מראות מרע, פשיטא דלאו כל כמיניה להוציא ממון. וסיים הצ"א: ומכאן יש ללמוד לנ"ד ולומר כיוון שלא הוחזק הבעל להיות בודל עצמו מלעבור על מצוות התורה, ואדרבה הוחזק להיפך, לאו כל כמיניה להוציא עבור טענתו זאת את אשתו בולא כלום, ויותר יש לתלות האשמה הזאת של גילוי שיער ראש האשה בראשו של הבעל מתוך מה שראתה כי בזילותא ניחא ליה, והאשה טענה באמת כי בעלה הסכים מראש על כך שתגלה שערותיה ועבירה גוררת עבירה. וכן בשו"ת דובב משרים ח"א סימן קכד' כתב כעין זה, ודבר זה שלא לחייב את האשה בקבלת גט במקום שהבעל אינו מנוקה מעוון, יש בזה גם משום גדירת גדר בפני הפורצים שלא יעשו את התורה קרדום לחפור בה, ושלא ימצאו מקום להאחז בקרני הדת להיות נבל ברשות התורה לבגוד באשת נעוריהם, ובפרט בדור פרוץ זה בעו"ה שרבים הם הבעלים שנותנים עיניהם בנשים אחרות ומואסים בנשותיהם, ומחפשים כל מיני דרכים להפטר מהם ולהשאירם לאנחות.

ברם לענ"ד יש להעיר על הדובב מישרים והאגרות משה והצ"א שלא הזכירו את תשובות הרמב"ם והרדב"ז דאם שימשה את הבעל בנידותה בידיעתו, אין לה כתובה. וכן יש להעיר עליהם שלא הזכירו את דברי הנוב"י, פמ"א, ב"מ  ופת"ש שהזכרתי את דבריהם לעיל. ומ"מ אף מדבריהם מוכח שדווקא באשה שהולכת ללא כיסוי ראש או בשרוולים קצרים וכיוצא בזה [ואפשר להעמיס בדבריהם שהוא הדין להולכת לחוף ים מעורב או לריקודים מעורבים או מעשים מכוערים כל זמן שלא זינתה[2]], והבעל אף הוא מסכים לזה והולך בדרך קלוקלת זו, יש לה כתובה, כיוון שאף הבעל מסכים לזה ואינה נאסרת על בעלה במעשי כיעור אלו, ואין הבעל עושה עבירה בשימושו עמה, כל זמן שהיא טובלת לטהרתה במקווה כדת. אבל באשה שאינה הולכת כלל למקווה אף אם הבעל מסכים לזה ויודע זאת ומשמש עמה, גם האחרונים הנ"ל יודו שאין לה כתובה, כיוון שהיא מכשלת את בעלה בשוכבו עמה, וכמו שכתב הרמב"ם בחיבורו שהפרוצות אין להם תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וכן נראית דעת היבי"א שאביא בהמשך, דבמשמשתו נידה בידיעת הבעל אין לה כתובה, ואף לדעת הנוב"י והפמ"א והבית מאיר לא סיימוה קמייהו תשובות הרמב"ם והרדב"ז הנ"ל. וכן יש להביא ראיה מדברי הריטב"א קידושין דף כח',ע"ב: אמר רב הונא: לכל מגלגלין שבועה חוץ משכיר (שבועות דף מח',ע"ב) וכו', והלכתא כרב הונא, ומודה רב הונא שבסוטה פותח הכהן, אלא דשאני סוטה דהוי איסורא, וכל ישראל ערבים זה לזה ומחייבי לאפרושיה מאיסורא ובעלי דבר חשיבי[3], אבל הכא דממונא הוא, אי לא טעין בעל דבר אין לנו לעשות עצמינו עורכי הדיינין ולפתוח לו שיגלגל עליו.ע"כ. ובנ"ד כיוון שהאשה היא מכשלת את בעלה בשוכבו עמה בנידתה, מחוייבים בית הדין להפרישם זה מדין מדין "כל ישראל ערבים זה לזה", ולכן אין לה כתובה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה, ובית הדין אף טוענים כן בעד הבעל.

ובשו"ת יבי"א ח"ג אב"ע סימן כא' כתב בדין איש ואשה שבאו כמה פעמים לבית הדין לדון על עסקי מריבות שבניהם, והנה באחת מישיבות בית הדין טען הבעל שבהיות אשתו רגילה ללכת ברחוב בגילוי ראש ובלי שרוולים, אינו מוכן בשום אופן להשלים עמה, ועליה לצאת בלי כתובה כפי הדין, והאשה אף היא תשיב אמריה כי הבעל סבר וקבל, שלפני נישואיהם התרועע עמה בבריכה ואף הצטלמו אז ביחד וכו', ואך תואנה הוא מבקש להוציאה בלי כתובה. ובאמת שהדברים נראים לעיני בית הדין שהבעל הזה אין תוכו כברו, ואין הבעל בחזקת אדם כשר, והוא רק כמתחסד וטוען מן השפה ולחוץ בכדי להפסידה כתובתה, ומכיוון שטוען זאת מתוך מריבה וקטטה לאו כל כמיניה להפסידה כתובתה. והאריך מרן היבי"א להביא שיטות הפוסקים בזה, ודן בזה האם צריכה התראה בכהאי גוונא, ובאות יט' כתב במסקנה דכיוון שטענת הבעל לא באה מתוך כנות ותום לב, יש לאשה כתובה אף אם יוצאה וראשה פרוע ומראה זרועותיה לבני אדם, והכל לפי ראות עיני הדיין. אולם באם הבעל והאשה היו בזמן נישואיהם חילונים, ולאחר זמן הבעל חזר בתשובה והחלה רוח ה' לפעמו, ודורש מאשתו שלא תלך עוד בגילוי ראש, והתרה כן באשתו בפני עדים שאם תוסיף לעבור על דת תצא בלא כתובה, ועברה על התראתו, תצא בלא כתובה, ואין משגיחים בטענתה.

דין בעל ואשה ששניהם עוברים על החרם- האם יש לאשה כתובה

ג. והנה כתב המרדכי כתובות סימן קצו': מעשה בא לפני הר"ם באחד שהביא עדים שאשתו עברה על החרם לאחר שהתרה בה, והיא גם כן הביאה עדים שהוא עבר על החרם, ופסק שאין יכול להוציאה בלא כתובה, דטעמא מאי אמור רבנן נודרת ואינה מקיימת יוצאה בלא כתובה, דאמרינן אין אשה אלא לבנים, ובעוון נדרים בנים מתים וכיוון שגם הוא עובר חרמות לא בעי בנים ואין טענתו טענה. וכן הובא לשון המרדכי הנ"ל בהגהות אשרי פרק המדיר אות ט', וכ"פ הרמ"א אב"ע סימן קטו' סעיף ג': אבל אם היא מביאה עדים שגם הוא עובר על נדרים ושבועה וחרם לא איבדה כתובתה אף אם היא עוברת. וכתב שם הח"מ ס"ק ו' בשם תה"ד סימן סח': מאחר דבדור הזה אנשים ונשים פרוצים בנדרים צריך דקדוק היטב להוציא אשה בלא כתובה. ולכאורה יש ללמוד מכאן לנ"ד דאם הבעל והאשה משמשים מטתם בידיעתם בזמן שהאשה נדה- לא איבדה האשה את כתובתה, וכן דייק מכאן קובץ שיעורים וכבר הבאתי את לשונו לעיל.

אבל בשו"ת יבי"א הנ"ל באות יט' דחה ראיה זו, דשאני התם שכל הטעם משום מיתת הבנים, וההוא גברא לא בעי בני כמבואר בירושלמי פרק המדיר ובתשובות מהר"ם. ולענ"ד יש לדחות ראיה זו באופן אחר, כיוון שהבעל והאשה פרוצים בחרמות נדרים ושבועות, אין תועלת בזה להצילם מאיסור זה אם יתגרשו, כיוון שימשיכו להיות פרוצים בזה גם לאחר הגירושין, וככלב ששב על קיאו כן כסיל שונה באוולתו, ולכן לא איבדה האשה כתובתה. אבל בבעל ואשה שמשמשים מטתם בזמן טומאה, יש תועלת להצילם מאיסור זה אם יתגרשו, שאז אין האשה מצוייה לגביו, ולכן אין לאשה כתובה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה, ולא יעברו על איסור זה. ועוד כיוון שידוע שגם נשים חילוניות רבות טובלות במקווה, אין הציבור כל כך פרוץ בנושא זה, ואדרבה יש בדין זה  שאשה שמשמשת מטתה בטומאה אין לה כתובה, חיזוק ותמריץ לטהרת המשפחה בישראל כדי שאף נשים חילוניות יטבלו במקווה כדי שלא יאבדו את כתובתם.

הנושא אשה מחייבי לאוין או איסור שניות לעריות- האם יש לה כתובה?

ד.  וראיתי מי שכתב שיש להביא ראיה שיש לאשה חילונית כתובה אף שלא שמרה על טהרת המשפחה, כיוון שעל דעת כן נישאת לו, מדין חייבי לאוין שהכיר בה דיש לה כתובה, כמו שפסק השו"ע אב"ע סימן קטז' סעיף א': הנושא אחת מחייבי לאוין אם הכיר בה יש לה עיקר ותוספת וכל תנאיה, ומיהו מזונות אין לה אלא לאחר מותו, אבל בחייו אין לה, אפילו לוותה ואכלה אינו חייב לשלם.ע"כ. ומקור דין זה מגמ' ממשנה דף  פד',ע"א ושאר הראשונים שם, וכ"פ הרמב"ם הל' אישות פכ"ד ה"ד: אבל אם נשא אחת מחייבי לאוין והכיר בה או אחת מחייבי עשה בין הכיר בה בין לא הכיר בה יש לה כתובה, שחייבי לאוין שהכיר בה רצה להזיק נכסיו וחייבי עשה איסורן קל, ויש לשתיהן מזונות לאחר מותו.ע"כ. וא"כ ה"נ בנ"ד בזוג חילוני כיוון שעל דעת כן נישאת לו שלא ישמרו על טהרת המשפחה, והכיר וסבר וקבל יש לה כתובה, כיוון שנתחייב לה רצה להזיק נכסיו.

ברם לענ"ד יש לדחות ראיה זו שהרי הגמ' יבמות דף פה',ע"א אמרה דבחייבי לאוין אין לאשה מזונות כל זמן שהם נשואים, כיוון דבעמוד והוצא קאי אין לה מזונות כדי שלא תתעכב לגביו, וכמו שפסקו הרמב"ם והשו"ע דלעיל, וכ"כ הט"ז בביאור דעת השו"ע. ולפ"ז אין דומה זוג חילוני לחייבי לאוין, כיוון שלזוג חילוני יש לה מזונות מן הבעל, וא"כ חזר הדין כיוון שאשה עוברת על דת אין לה כתובה ממנו. ועוד שאפשר גם לדמות זוג חילוני לאיסור שניות שנפסק בשו"ע  בסעיף ד': שניה בין הכיר בה בין לא הכיר דינה כדין חייבי לאוין שלא הכיר בה שאין לה עיקר כתובה אבל תוספת יש לה, ואין לה שום תנאי מתנאי כתובה ואפילו מזונות לאחרי מותו. וכבר כתבו נו"כ של השו"ע את הטעמים לדבר. ועוד דלא דמי זוג חילוני לאיסור חייבי לאוין ולאיסור שניות, דשאני איסור חייבי לאוין ואיסור שניות שאין להם היתר נישואין לעולם, משא"כ זוג חילוני יש בידי באשה אפשרות לשמור על מצוות נידה כדת ולחיות בהיתר, והיא גרמה לעצמה שהפסידה את כתובתה כיוון שהחליטה שלא לשמור על טהרת המשפחה. וכן בספר ההפלאה סימן קטו' ס"ק יג' כתב על דברי הטור אבל הפרוצות אין להם תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ואף שבכל חייבי לאוין מצווה לגרשה ואעפ"כ יש להם כתובה כמבואר בסימן קטז', צריך לומר דבתחילת הנישואין לא פלוג ותקנו כתובה לכל הנשים. אבל בעוברת על דת וחברותיה שהפסידה כתובתה אחר הנישואין לא תקנו שיתחייב מחדש ליתן לה כתובה אם דר עמה אחר כך, ואף דבמחלה כתובתה חייב לכתוב לה כתובה אחרת היינו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וכאן הרי אסור לקיימה.ע"כ. ומבואר מדבריו שיש חילוק בין חייבי לאוין לזוגות חילונים שנישאו על דעת כן שאין האשה שומרת על טהרת המשפחה, שהאשה גרמה לעצמה שהפסידה כתובתה אחר הנישואין מאחר שלא שמרה על טהרת המשפחה.

ויעויין עוד בדברי הרמב"ם הל' סוטה פ"ג הט"ז שכתב: כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזינת כשהייתה תחת בעלה הראשון הרי זה תצא מזה ואע"פ שיש לה ממנו כמה בנים, וכל מקום שאמרנו תצא- תצא בלא כתובה.ע"כ. דהיינו שאסורה לבעל ולבועל, ומשמעות הדבר שגם אם הבעל והאשה שניהם עוברים על דת במזיד ועל דעת זה נישאו- תצא בלא כתובה, והכי נמי גם אם הבעל והאשה עוברים על דת ואינם שומרים על טהרת המשפחה- תצא האשה בלא כתובה. ובאמת ראיתי באור שמח שם שהקשה: נפלאתי מאוד, הא בחייבי לאוין קי"ל אם הכיר בה יש לה כתובה כמו שפסק רבינו הרמב"ם פרק כד' מהל' אישות, וכאן באיסור סוטה לבועל הא הוי רק עשה דונטמאה וכו', וטרחתי להבין דברי רבינו הרמב"ם עד שמצאתי בספר עצי ארזים שהסביר כוונת הלשון על הבעל, ורצה להלום זה בשו"ע. אמנם בלשון רבינו הרמב"ם אין באפשרי לפרש כן וכו', בהמשך הדברים כתב האור שמח שני תירוצים לישב את הסתירה בדברי הרמב"ם, ולבסוף דחה תירוצים אלו, וסיים: נמצא אם כן שאין לסתירה הנ"ל בדברי הרמב"ם ישוב. וכן האבי עזרי בפירושו לרמב"ם הל' סוטה שם הביא את קושית האור שמח ביחס לסתירה בדברי הרמב"ם והאריך בזה, ואכמ"ל. ועל כל פנים מדברי הרמב"ם הנ"ל ישנה ראיה ברורה למה שכתבתי שבעל ואשה חילונים שנישאו על דעת זה שלא תשמור האשה על טהרת המשפחה איבדה האשה את כתובתה, אף שגם הבעל והאשה חוטאים בדבר.

לסיכום: זוג שנישא על דעת זה שלא תכסה האשה את ראשה- יש לאשה כתובה כיוון שעל דעת כן נישאת לו והבעל סבר וקבל, ואין האשה נאסרת על הבעל במעשה זה, כל זמן שהאשה שומרת על טהרת המשפחה כדת, וכן פסקו האחרונים (אג"מ, ציץ אליעזר, יבי"א). וכן ה"ה אם האשה הולכת בלבוש שאינו תואם את ההלכה או שהולכת לריקודים מעורבים או לחוף ים מעורב כנ"ל, וכן נראית הסכמת היבי"א.

זוג חילוני שנישא על דעת זה שאין האשה שומרת על טהרת המשפחה ואין האשה טובלת במקווה- אין לאשה כתובה אף אם הבעל סבר וקבל (כדעת הרמב"ם והרדב"ז), כיוון שאסור לזוג להמשיך לחיות כך, והאשה מכשילה את בעלה בכל פעם ופעם.


[1] ויעויין עוד בכנה"ג סימן יא' הגב"י ס"ק  יג',יט' בשם החכם יוסף סאמיגה שכתב לפרש בדעת הרמב"ם דאע"ג שאסור לשהות עם אשתו ללא כתובה, מ"מ אם מחלה בשביל שהוא רוצה להוציא לפי שראה בה עדי כיעור אינו אסור לשהות עמה ללא כתובה, וכמו שביאר הרמב"ם טעמו, וגם זה דוחק קצת וכו', וכתב מהריב"ל לפי דעת הרמב"ם אפשר שתהא האשה מותרת לבעלה ותפסיד כתובתה ולא תטול אלא מה שבפניה.

[2] ולענ"ד יש להביא ראיה לדברי הדובב מישרים, האגרות משה, הציץ אליעזר והיבי"א שאם הבעל פרוץ כמו האשה- לא איבדה את כתובתה [כל זמן שהיא שומרת על טהרת המשפחה כדת ולא זינתה], כמו שכתבו הריטב"א והנ"י בחידושיהם לגמ' יבמות דף כד',ע"ב: לומר שבדבר מכוער אם רצה להוציא "מפני שליבו נוקפו" תצא ממנו בעל כורחה, כעוברת על דת משה ויהודית שהיא יוצאה בלא כתובה אם רצה הבעל להוציאה.ע"כ. הרי שדווקא בבעל ירא שמים שליבו נוקפו ומגרש מחמת כך איבדה האשה את כתובתה, אבל בבעל שלא אכפת ליה בהכי ועובר על דת כמוה- לא איבדה האשה את כתובתה. וכן מבואר יותר בנ"י ובר"ן סוף נדרים: מעתה הא דאמרינן בהני עובדי וכו', דמשמע דאי לאו הכי איתתא אסירא כולן למדת חסידות קאמר ולמי שליבו נוקפו שכל המדקדק בדברים אלו ביראת שמים נקרא קדוש ותבוא עליו ברכה. וכן יש לדייק עוד כיוצא בזה בדברי כמה ראשונים.

וכן יש להביא ראיה לדברי הפוסקים הנ"ל מדברי הריטב"א קידושין דף פא',ע"א שכתב: העוברת על דת שאם רצה לקיים מקיים ואין בית דין מוציאים מידו, וכן פירשו רבותינו ז"ל, וכיוון שקיימה לאחר שהיה יכול למיקבל בבית הדין ולהוציאה ולא הוציאה גלי אדעתיה דמחל, ותו לא מפסיד לה כתובה. וכ"כ עוד הריטב"א בחידושיו לכתובות דף עב',ע"א. וכן הכנה"ג בסימן יא' הגב"י ס"ק יג' כתב: ובעדי כיעור ראוי לכל ירא שמים ליועצו שיגרשנה, ולדברי הכל אבדה כתובתה ותוספת כדאיתא בירושלמי, וכמו שכתבו כל הפוסקים, ואין לה אלא בלאותיה הקיימים. איברא "שאם רצה לקיימה אין לנו כח להפסידה דהא סבר וקיבל", וכ"ש לפי דעת הריטב"א שלהי קידושין דאפילו כתובה אית לה.ע"כ. וכ"כ מדנפשיה הישועות יעקב בסימן קטו' ס"ק ב': והנה אלו דידעינן שלא תוסיף עוד לכסלה ותתנהג מכאן ואילך בדרכי הצניעות פשיטא שיש לה כתובה, אלא שאין אנו מאמינים לה שתתנהג מכאן ואילך בדרכי הצניעות כי דברים שבלב הוא, והנה כאן איירי אפילו שהאשה אומרת כן שתתנהג בדרכי הצניעות וכו', וא"כ באומרת מכאן ולהבא בדרכי הצניעות והבעל מקיימה אחר כך, מן הראוי שיהיה לה כתובה מבעלה, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

ומוכח מכל הפוסקים הנ"ל שאשה שעוברת על דת או שעשתה מעשה כיעור, והמשיך בעלה לחיות עמה- יש לה כתובה שהרי סבר וקבל, והוא הדין לזוג חילוני שנישאו על דעת זה שהאשה הולכת בגילוי ראש או בלבוש חשוף, והבעל סבר וקבל יש לה כתובה.ודו"ק.

ובשו"ת תבואות שמש אב"ע סימן יד' נשאל בדין אשת איש שעשתה מעשה כיעור, ונתבררו הדברים ע"י עדים ברורים, באופן שמן הדין הפסידה כתובתה, ובעלה השלים עמה ולא גירשה, ואחרי כשישה חודשים חזרה לסורה, רק שהפעם אין לכך עדים ברורים שתפסיד כתובתה וכו', וכעת הבעל רוצה לגרשה וכתובתה מרובה וכו', והביא את דברי הכנה"ג הנ"ל בשם הריטב"א קידושין, אלא שהעיר שדברי הריטב"א לא עלו על ספר הטור והב"י והשו"ע והרמ"א אפילו ברמז, ושאר הפוסקים חולקים על הריטב"א, וכל שכן שהבעל מוחזק והוא ירים דגל הקים לי, וכל זה לא יספיק להוציא מידי המוחזק בדבר שיש בו מחלוקת גדולה, ונראה מדבריו שאין לפסוק כריטב"א, אלא אין לה כתובה [א"ה: ולא הזכיר את דברי הישועות יעקב]. אמנם אם לא נגמר הדין עדיין על ידי בית הדין להפסידה כתובתה, והלך הבעל והשלים עם אשתו, נראה שבזה לא נמחל עדיין שעבודה של הכתובה הראשונה, כיוון שעדיין לא נגמר הדין והשלים עמה, מורה שמחל בתביעתו, והרי לא עמד על גמר הדין וכו', ועוד יש להתישב בזה לעת הצורך וכו'.

[3] וכתבו בשו"ת חלקת יואב ח"א אב"ע סימן ד' ובשו"ת יבי"א ח"א יו"ד סימן א' שיש ללמוד מדברי הריטב"א הנ"ל שבענייני איסור מקבלים עדות שלא בפני בעל הדין על מנת לאפרושי מאיסורא.

הצטרף לדיון

תגובה 1

  1. שלום
    מכירו משכבר הימים אם יתמנה לדיין אזורי עם ישראל ירוויח גברא רבא
    תלמיד חכם בקנה מידה נדיר
    בקי בכול מכמני התורה בבלי ירושלמי ראשונים אחרונים שו'ע על כול חלקיו שותי"ם

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל