מה עדיף, להתגבר על נסיונות או להמנע מהם?

בס"ד

לכבוד כבוד הרב
יש לי שאלה עקרונית, ואולי אפילו קצת חופרת.

לפני הכול אני רוצה להקדים, ולהזכיר שבעבר כשהייתי בישיבה, ולמדנו גמרא, המון פעמים מתוארים מקרים קיצוניים, שבמציאות כמעט ולא ייתכנו, ואפילו אם הם ייתכנו, הסבירות שמישהו ינהג כך, היא אפסית. לדוגמא הסוגיה על גט שנכתב על גבי עבד, והשאלה האם הגט תופס? ואין התייחסות לגבי זה שהמקרה אבסורדי, כי הרי למה לעשות דבר כזה, אם כבר מוסרים עבד אפשר לשלוח אותו עם גט רגיל ביד; בלי בכלל להתייחס לכך שזה גם יכול להיות איסור לכתוב על העבד בקעקע. או הדוגמא על גט שנכתב על עלה, ומה לגבי הגט שנכתב כשהעלה עוד היה מחובר לעץ, מה לגבי הגט שכתבו אותו העלה היה מחובר לעץ, אבל כשחתמו עליו העדים העלה היה תלוש. ואפילו התוספות מוסיף ושואל, מה לגבי גט שנכתב על עלה תלוש, עוד לא נחתם, וחזרו וחיברו אותו לעץ, ורק אז חתמו…

על כל המקרים האלו, אפשר תמיד להגיד שזה לא הגיוני, ובטח גם לא קרה מעולם, וגם לא יקרה; אלא שמתוך המקרים האלו, אנו לומדים את העיקרון שמוביל וקובע את ההלכה, ועל מה המחלוקת עומדת. כך הסבירו לנו כשעוד הייתי בישיבה בעבר.

יש בגמרא המון מקרים שהם כמעט לא מציאותיים, אבל כששואלים את השאלה, עונים באותם תנאי מציאות של השאלה, כדי לברר עיקרון בהבנה ובהלכה.

חשוב לי מאוד להקדים את זה, כי השאלה שלי היא עקרונית, ואני מבקש לברר ולהבין עיקרון מסוים. לכן הסיפור שאני הולך לספר הוא סיפור קיצוני, מאוד לא סביר, אבל הוא מעניק את התנאים המתאימים להבנת העיקרון שמעניין אותי, בסוף הסיפור אשאל גם באופן ישיר על העיקרון כמו שאני מבין אותו, אבל הסיפור חשוב לא פחות.

אני לא מתיימר לחשוב אפילו לרגע, שאני ברמה כמו האמוראים והתנאים, וכביכול עקב כך אני בוחר להשתמש במתודה הזו. אבל חשוב לי, ואני מאוד מבקש, אל תענה לי שהמציאות לא הגיונית, או שזה לא יכול להיות, או כל מיני תשובות כאלו; כי זה לא יענה לי על העיקרון שאני מנסה להבין. אבקש שתשדל לענות לי בתוך המציאות של הסיפור, תנסה להבין את השאלה ואת הסיפור כמו שבחרתי לספר אותו.

אחרי הקדמה ארוכה וחופרת, ותודה רבה על הסבלנות, הנה הסיפור :

ההוא גברא, היה גנב עוד מילדותו. פושע ושודד מקצועי גנב בן גנב, דור עשירי לגנבים. בעל תאווה עצומה לגנוב, עוד מהבטן. וכן היה כאשר גדל, התחיל ללמוד אומנות אבותיו ונעשה לגנב מומחה גדול.
בגיל עשרים כבר היה גנב מוצלח מאוד. בגיל עשרים וחמש הוא כבר פרץ לבנקים מאוד מוגנים, וגנב מיליונים, בגיל עשרים ושמונה הוא נתפס על גנבת יהלומים. ונגזרו עליו שמונה-עשרה שנות מאסר בפועל. וכל כספו הוחרם ונלקח מננו. עצוב ושבור הוא ישב בכלא, והחליט לעשות תשובה ולשוב מדרכו הרעה. לאחר חודשיים בלבד בתוך הכלא הוא הצליח לברוח. ועזב את המדינה והגיע למדינה חדשה. שם הוא החליט לנסות לפתוח דף חדש ולהיות נקי.
במדינה החדשה, הוא עבד קשה וישר, ובתוך כמה חודשים ספורים, הוא התחיל לעבוד בבנק המרכזי. הוא התגלה כבנקאי מוכשר מאוד. והמלך של המדינה מאוד התלהב מכישרונו ומיכולותיו של המהגר הצעיר, והשביע אותו שלעולם לא יעזוב את עבודתו כבנקאי בבנק המרכזי של אוצר הארמון, והמלך הודיע שאם יעזוב ייחרץ דינו והמלך יוציאו להורג. בחודש הראשון הכול התנהל כשורה, וגם בחודש השלישי וכך גם בחודש העשירי. והמלך כבר סמך מאוד על ידידינו הגנב לשעבר והפקיד בידיו את כל מפתחות הכספת. המלך נתן לו חופש מוחלט בניהול הבנק והכספים.
לאחר עשרה חודשים, הוא התחיל להשתוקק שוב לגנוב, הוא מאוד פחד, ומאוד רצה להישאר ישר ונקי. אבל מרגע שקיבל מהמלך חופש מוחלט, הפיתוי לא נתן לא מנוח, במשך ימים היה מתייסר ומתפלל שלא ייכשל. אך כעבור חודשיים, ביום של ייאוש ומצב רוח רע, הוא לא עמד בפיתוי ולקח מהכספת סכום מטבעות בשווי מאתיים ₪, כאשר חזר לביתו הרגיש רע מאוד, והתחרט על מעשיו, למחרת הוא החזיר אותם. אבל הוא לא הפסיק לחשוב על הכסף וכל הזמן חשק לגנוב שוב. במשך שבועיים, כל הזמן, הוא התמודד והתאפק, אבל שוב בערב אחד הוא נשבר ולא עמד בפיתוי, וגנב מטבעות בסכום של עשרת אלפים ₪, ומרב אכזבה מעצמו על שחטא וגנב שוב, הוא המשיך ישר לקזינו והפסיד הכול. למחרת שוב הוא הרגיש רע, והתחרט הוציא מכיסו סכום זה שחסך כבר מקודם, והחזירם לכספת, אבל הפעם הוא כבר התחרט קצת פחות, והרגיש רע קצת פחות.
שוב אחרי כמה ימים, חזרו אליו תשוקותיו מעברו האפל, ושוב הוא הרגיש משיכה עזה לגנוב. הוא ניסה בכל כוחו להתאפק, מאוד השתדל, היה קורא בספרי מוסר, מתפלל ומבקש שיעזרו לו מהשמיים, מה הוא לא ניסה.. ובאמת בערך חודש, הוא הצליח להתאפק, אבל הוא ידע שהוא לא השתנה, כל יום זו הייתה מלחמה מול יצרו, ובערב אחד, שוב ברגע של ייאוש ומשבר, הוא יצא מהבנק כשבידיו מזוודה עם מטבעות זהב בשווי חצי מיליון ₪ ורץ מיד לקזינו ובתוך כמה שעות, הוא הפסיד את הכול.
כעת הוא כבר ידע שהוא אפילו לא יכול להשיב את הכסף, אבל המלך לא בדק אותו. ידידינו הצעיר לא חשש מהמלך בכלל. ידידינו הצעיר רק פחד שהוא עלול לגנוב שוב. כמה הוא התחרט על הנפילה האחרונה, הוא מאוד השתדל להפסיק וניסה בכל דרך אפשרית להשתנות, אבל כל יום ויום הייתה לו מלחמה פנימית מתישה ובלתי נגמרת עם עצמו. ואחרי שבועיים הוא נשבר שוב, והפעם הוא כבר גנב מטבעות פלטינה בשווי עשרה מיליון ₪ שגם אותם הוא בזבז בקזינו ולא היה באפשרותו להשיבם.

אני עוצר כאן את הסיפור לרגע, זו המציאות שעליה אני מדבר.
כעת יש שתי אפשרויות להמשך, מיד אתאר את שתי האופציות, והשאלה שלי היא איזו מבין השתיים עדיפה ובאיזו דרך צריך ידידינו לנקוט?

אפשרות ראשונה היא להמשיך במצב הנוכחי, ולנסות בכל כוחו להשתנות, וכמו שקורה לו עד עכשיו להצליח להחזיק מעמד לפרק זמן כלשהו ולהיות במלחמה פנימית מתמדת כאשר תמיד בסופו של דבר תגיע הנפילה הבאה, וכאשר כמעט תמיד הנפילה הבאה תהיה יותר גדולה מהקודמת, ובתקוה שפרקי הזמן בין נפילה לנפילה יהיו ארוכים יותר מפעם לפעם, אך אין זה מובטח הם גם יכולים להיות קצרים יותר מפעם לפעם. מה שמובטח זה שיהיו לו עוד נפילות, ומלחמה פנימית מתישה ומתמדת.

אפשרות שניה היא להתקין ביציאה מהבנק, גלאי מטבעות מאוד רגיש. עם מגנט חזק מאוד, שלא מאפשר לשום מטבע לצאת מהבנק.
בצורה כזו הסיפור ימשיך כך, בהתחלה כל ערב לפני שהוא היה הולך לביתו הוא היה נכנס לכספת, ממלא כיסו במטבעות, מרגיש אותם אצלו, ממשש אותם, נהנה מאוד מהתאווה לגעת במטבעות שאינם שלו, מהלך איתם בכיסו בתוך הבנק, אבל כאשר היה מנסה לצאת, הוא אינו היה מצליח להוציא את רגלו החוצה, והוא היה נאלץ להחזיר את המטבעות לכספת. והיה הולך לביתו בלי לגנוב כלום באכזבה קלה. לאחר שבוע הוא התרגל לכך, וכבר לא היה מאוכזב כמעט בכלל לחזור לביתו בלי כלום. אבל תאוותו לגנוב, לא פחתה, והוא כבר לא עצר את עצמו, כל פעם שהתחשק לו, (זאת אומרת בערך כל ערב) הוא היה נכנס לכספת, בוחר לו מטבעות יקרים, שם בכיסיו, מטייל בתוך הבנק, מודע לכך שזה אסור, ושאם מישהו היה יודע או רואה אותו, זה היה נראה כעברה רצינית ביותר.
כעבור כמה חודשים, הוא כבר התרגל לכך. הוא כבר לא חי עם עצמו במלחמה פנימית מתמדת. הוא אפילו חסך מכספו כדי להחזיר אם יצליח את הסכומים שהוא כבר גנב. הוא היה מאושר, והוא כבר לא גנב כלום, אבל את ההתמודדות הוא הפסיד. וביכולת שלו למנוע מעצמו את תאוותיו, ולהתגבר על הפיתוי הוא הפסיד, הוא פשוט עקף את הפיתוי.

העקרונות שאני מנסה להעלות כאן הם כאלו :
א. מה עדיף יותר? התמודדות יומיומית מתישה ומתמדת, מלווה בנפילות קשות? או שאולי עדיף ללא נפילות קשות בכלל, אבל כל הזמן נפילות קטנות מאוד, אולי אפילו בלי נפילות אלא רק למראית עין, וללא התמודדות כלל?
ב. הדרך עדיפה? או התוצאה בפועל? כלומר, חשובה הדרך וההתמודדות, גם אם התוצאה לא בהכרח חיובית, או שעדיף אם אפשר לדלג מראש על הדרך וההתמודדות הפנימית כדי להשיג תוצאה חיובית בטוחה יותר?
ג. תיקון המידות או תיקון המעשים? כן, לפעמים זה יכול לבוא אחד על חשבון השני. מסקרן אותי מה חשוב יותר?
ד. בשני המקרים בסיפור, יש לגיבור הרהורים ותשוקה לעברה, אין הוא יכול להימנע מכך. אבל באפשרות הראשונה הוא מתנגד אליהם בתוקף ומנסה להימנע מהם, ולכן הם רק יתעצמו יותר וכאשר הוא נופל, אלו נפילות בכל העוצמה של העברה כי ההרהורים רק גדלים במשך הזמן. לעומת זאת, באפשרות השניה הוא לא מתנגד להרהורים ולתשוקה לעברה. הוא נכנע אליהם, אבל בתוך מסגרת שמונעת ממנו לעבור עברה חמורה, אלא רק עבירה קטנה שאולי, אפילו אינה עברה כלל, אלא רק למראית עין היא עברה. על מה מדובר כשאומרים שהרהורי עבירה קשים מעבירה? על הכניעה לתשוקה לעברה כמו באפשרות השניה, או שהכוונה דווקא על ההרהורים באפשרות הראשונה שמביאים לעבירה חמורה.

במציאות מתוקנת, התשובה הברורה היא שיעזוב את הבנק ולא משנה מה. אבל בכוונה אין אופציה כזו, כי שאלתי מופנית לנקודות אחרות. כמו גם להגיד שהכי פשוט שיוותר על תאוותו לגנוב, אין זה אפשרי בסיפור, לא לשכוח הוא גנב בן גנב דור עשירי. השאלה היא מה צריך לנקוט בין שתי האפשרויות.

דבר אחרון, ברור לי שבסוגיות בגמרא השאלה הראשונה היא "מאי נפקא מינה?" אבל כאן לא בהכרח יש נפקא מינה ממש, אלא יותר לעניין ערכי. מה הוא הדגש היותר משמעותי בחיים?
ההתמודדות? או התוצאה? וכל מה שפירטתי למעלה.

בתודה מראש על הסבלנות, אני יודע שזה ארוך, חופר וטיפה מתיש.

תשובה:

שלום רב.

ראשית, תודה רבה על הסיפור המותח, קראתי אותו בנשימה עצורה… שמחתי שהוא לא נתפס בסוף, נראה לי שלא הייתי עומד בזה…

ולעצם הענין, שאלתך היא אכן שאלה עקרונית ויסודית ביותר הנוגעת לכל תכליתו ותפקידו של האדם עלי אדמות. מצד אחד, נקל להבין שעיקר מטרתו של עובד אלוקים לתקן את עצמו ואת מידותיו ולא רק לאסור את עצמו בנחושתיים כדי שלא יחטא. ומאידך, אנו מתפללים בכל יום בתפילת שחרית "ואל תביאנו לא לידי נסיון ולא לידי בזיון". כלומר, עדיף שלא לבוא כלל לידי נסיון כדי שלא נחטא.

כנראה שהתשובה בקווים כלליים היא כך: האדם פועל בשני מישורים, במישור הכללי הערכי ובמישור הפרטני. העבודה הכללית היא לתקן את המידות ולהטות את כל רצוננו לעבודתו יתברך, עד שכל הסיפוק והשמחה והשאיפות שלנו יהיו מכוונים לכך בלבד. אלא שהתורה נתנה דרך ברורה כיצד יתקן האדם את עצמו, ודרך זו מורכבת מאין ספור פרטים [תרי"ג המצוות הם רק שורשים, ואליהם נלווים פרטים לאין מספר, כפי שידוע מדברי הגר"א], והכלל הבסיסי שבהם, שהאדם נדרש לעמוד בכל המטלות הפרטניות הללו בלא לוותר אפילו על קוצו של יו"ד.

כלל נוסף יש, שלא תמיד, או אולי פעמים רבות, האדם אינו מבין את מטרתן של המצוות, והיאך הוא מקיים על ידם את הרצון האלוקי הכללי, אולם, מוטל עליו לכוף את ראשו, ולקבל את הדברים כאמת גמורה ללא עוררין, ולדעת שרק בדרך הזו יגיע לתכליתו האמיתית.

לכן, כשיהודי קם בבוקר ורצונו הבסיסי לקיים את חובתו בעולמו, עיקר מעייניו צריך שיהיו נתונים לדרך המסורה לנו מאת הבורא יתברך, קרי שמירת המצוות, ולא להתמקד בתכלית שעדיין רחוקה ממנו, אלא להיות סמוך ובטוח שעל ידי הדבקות בדרך הראויה הוא יגיע למטרה הנרצית. אדם שינסה לדלג על אותה דרך ברורה שנמסרה לנו, משול לאדם שרוצה להגיע לארץ רחוקה ומרוב חשקו ורצונו הוא קופץ לים הגדול ומבקש להגיע לשם על ידי שחייה בכוחותיו הדלים. לא זו הדרך ולא זו העיר, עליו להמתין בסבלנות לבוא אוניה מתאימה וכו', הדברים ברורים.

משום כך, אנחנו מתפללים לבורא יתברך שיביאנו לתכלית הראויה בדרך הכי פחות מסוכנת, וימנע מאיתנו נסיונות שיקשה עלינו לעמוד בהם, לבל ניפול חלילה, ונמצא את עצמנו סוטים מדרך המלך – הדרך בה בחר מלכו של עולם – לתקן את הליכותנו.

אני מקווה שסייעתי במשהו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל